אבא קובנר

אבא קובנר בשנים 1945-1918
אבי לנט - על פי ספרה של דינה פורת "מעבר לגשמי: פרשת חייו של אבא קובנר".

נער בווילנה.

"בסבסטופול נולדתי ובווילנה גדלתי" כך נהג אבא לומר. תיאור נופיה של ווילנה והקהילה היהודית הייחודית שבה, חוזרים פעם אחר פעם בכתיבתו של אבא ומעידים על חיבתו אליה . אבא הגיע עם משפחתו לווילנה כאשר מלאו לו 12 והחל ללמוד בגימנסיה העברית "תרבות". הוא השתלב חיש מהר והיה לאחד ממנהיגי הכיתה וקבוצת נערים שקראה לעצמה בשם "ירדניה". חברי הקבוצה נהגו להתכנס בביתו של אבא ולדון בנושאים הקשורים לציונות, ספרות ותרבות עברית. אבא כתב גם המנון עבור הקבוצה. מורי הגימנסיה עודדו את פעילות הנערים ובתוכם בלט המחנך ד"ר זלינגר, לו הוקיר אבא תודה מיוחדת על "ששחרר אותי הנער מהפחד לחשוב חשיבה עצמאית, ואולי זהו כול החסד כולו" . כאשר הוצע לאבא להצטרף לשומר הצעיר סרב בתחילה, בתואנה שהוא כבר חבר בתנועה משלו, "ירדניה", וכי "אינו רוצה להיות חבר בתנועה ממוסדת ומאורגנת. לאחר מסע שכנוע שנמשך כשנה, הצטרף אבא לשומר הצעיר בשנת 1934 כשהיה בן 16. בשנות פעילותו בתנועה השקיע את רוב זמנו ומרצו בחיי הקן עצמו כתנועה חינוכית, ועסק פחות באידיאולוגיה המפלגתית . בהיותו בן 17 בלבד נשא אבא נאום בפני קהל מאזינים של כ- 1000 איש שהשתייכו לזרמים השונים של הציונות. "העזתו, סגנונו והתמצאותו בסבך הפוליטי המקומי עוררו התפעלות כללית" .  באותה שנה, 1935, הגיע אבא לתובנה שמסגרת הלימודים בגימנסיה מיצתה את עצמה וכי אינה תורמת עוד להתפתחותו כאדם. כחלוץ וכפרולטר בעתיד בארץ ישראל לא ראה צורך באיסוף תעודות המעידות על השכלתו התיכונית או האוניברסיטאית. אבא עזב את הגימנסיה ושקד מאז על קריאת ספרי פילוסופיה ופסיכולוגיה, ביחד עם כתיבת שירים וכאשר השפה העברית תופסת בהדרגה את מקומה של היידיש . בשנת 1938 נסעו חברי הגדוד של אבא גדוד "המפלס" לגרודנו, להכשרה לקראת עלייה לארץ ישראל. אבא נשאר בווילנה כדי לרכז את הקן. אבא קובנר היה לראש קן "השומר הצעיר" בווילנה, נערץ ואהוב על ידי חניכיו שמנו אז כ- 1000 נערים. הוא התבלט כדמות מובהקת של מנהיג לא מתוקף הקנייה אלא באישיותו המוקרנת. עד ערב מלחמת העולם השנייה השלים אבא, בלימוד עצמי, את מבחני הבגרות . את עיצוב דמותו כילד ונער, ייחס אבא קובנר לשלושה בסיסים, בית הוריו, העיר ווילנה בה גדל, וקן השומר הצעיר . כמי שגדל בווילנה, אמר אבא, כי רוח ההתנגדות טבועה כנראה בדמו " אלא מרדן הייתי ודאי עוד ברחם אימי " .  

השליטה בווילנה במהלך מלחמת העולם השנייה.

ב- 1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין. ב- 17 בספטמבר פלשה ברה"מ לשטחי פולין המזרחיים, בהתאם לנספח הסודי בהסכם אי ההתקפה, ריבנטרופ – מולוטוב, שנחתם בין גרמניה וברה"מ ב- 23 באוגוסט 1939. ווילנה הפכה מעיר פולנית לעיר תחת כיבוש סובייטי. לאחר כחודש, בסוף אוקטובר העניקה ברה"מ עצמאות לליטא, ווילנה בירתה. ביוני 1940 סיפחה ברה"מ אליה את ליטא. מצב זה היה עד לפלישת גרמניה לברה"מ ביוני 1941 .

בליטא העצמאית.

ערב מלחמה מינתה הנהגת השומר הצעיר הנהגה חלופית של צעירים, למקרה בו ההנהגה הקיימת לא תוכל לתפקד בימי המלחמה. ההנהגה החלופית הצעירה כללה בין השאר את אבא קובנר בן ה- 19 בווילנה, את טוסיה אלטמן בוורשה ואת חייקה גרוסמן בביאליסטוק. עם פרוץ המלחמה החלו לזרום פליטים יהודים מזרחה נמלטים מהשטחים שנכבשו על ידי הגרמנים, חלקם הגיעו גם לווילנה. החל מ- 10 באוקטובר, כאשר נודע שברה"מ תעניק עצמאות לליטא, הגיעו פליטים נוספים לווילנה. בסך הכול הגיעו לווילנה כ- 10 אלפים פליטים, בהם מנכבדי יהדות פולין, סופרים, מורים, עיתונאים וכ- 150 מנהיגים ציונים . בקרב הפליטים פגש אבא את ויטקה אשתו לעתיד "אשתי לעתיד, ראיתי אותה, עם סכין ברחוב, מנכשת עשבים במדרכה של וילנא, שזאת עבודת דחק שלאיש לא הייתה נחוצה, ורק למען הכבוד האישי והחלוצי, לא לאכול לחם חסד" . הצבא האדום, שנכנס לווילנה ב- 19 בספטמבר 1939, התקבל על ידי היהודים בברכה וכמצב עדיף על פני כיבוש גרמני. עם הענקת העצמאות לליטא חזרו ליטאים לעיר אך מצאו עצמם במיעוט מבוטל, כמה אלפים בודדים לעומת כ- 60 אלף יהודים וכ- 120 אלף פולנים. היהודים הותקפו עתה גם על ידי הפולנים וגם על ידי הליטאים, זעם הפולנים נבע משמחת היהודים על הפיכת העיר מפולנית לליטאית, וזה של הליטאים על קבלת הסובייטים בברכה. הזעם הוביל להפגנות ולהתפרעויות כנגד היהודים, מה שהוביל להתארגנות להגנה עצמית בהובלת ההנהגה החלופית, ויחד עם חברים מתנועות הנוער ויהודים פליטים נוספים שהגיעו לעיר. כרוז שהופץ בקרב היהודים בעיר קרא להתגונן בפני הפרעות: "ההנהגה העצמית היהודית[...] בווילנה קוראת לך לצאת לרחוב כדי להגן על חייה וכבודה [...] של האוכלוסייה היהודית בווילנה". בשלב הזה, אבא קובנר, כראש קן השומר הצעיר בווילנה, לא היה מעורב בהחלטות של מנהיגי השומר הצעיר, "הריכוז השומרי", שהגיעו לווילנה כפליטים מרחבי פולין ומהשטחים שנכבשו על ידי ברה"מ. אבא דאג לצרכי הקן עצמו "עסק לעצמו" . בסוף נובמבר 1939 התקיימה בווילנה, בריכוז השומרי, המועצה הכללית ה- 20 של הקן בווילנה. זו הייתה הפעם הראשונה בה אבא קובנר הופיע בפני פורום תנועתי חשוב, רובם של המשתתפים עדיין לא הכירו אותו. אבא לא הרבה לדבר ובכול זאת המשפט היחיד שאמר השאיר רושם על הנוכחים. "מדברים כאן על בירור מושגים יסודיים. רוצה אני על כן לשאול: מה זאת ציונות – יודע אני עדיין: אולם מה זה סוציאליזם ?". בתגובה לדבריו נאמר על ידי חברים שנכחו באירוע: "אישיות בחיתוליה", "השומעים[...] רותקו מן הייחוד שבאישיותו", "נער [...] בעל עין חדה ולב רגיש, שמיאן לא להגיב". וכאשר התבקש להתייחס לחודש בו שלטו הסובייטים בווילנה, אמר ש"זה לא זה" . בינואר 1940, כאשר ליטא עדיין הייתה עצמאית, והיוותה אי של שקט יחסי, חש אבא בסכנה הקרבה ובשירו "אדם בליל" מביא לידי ביטוי את כוונתו להילחם, כאשר יגיע השבר. הוא לא ינפץ את הלוחות, כמשה, אלא יאמץ אותם לחזהו .

תחת שלון הכיבוש הסובייטי.

ב- 15 ביוני 1940, סיפחה ברה"מ את ליטא ובזאת הסתיימה תקופת עצמאותה של ליטא. מצבם של היהודים השתנה באחת לרעה, הן בהיבט של חיי הרוח והתרבות והן לגבי מצבם הכלכלי. המשטר הסובייטי אסר על קיום מסגרות שאינן קומוניסטיות, ועל הוראה בעלת אופי לאומי, כמו לימוד התנ"ך, השפה העברית והיסטוריה יהודית. המשטר הקומוניסטי לא אפשר לקיים כלכלה בעלת אופי פרטי ועסקים פרטיים הולאמו . קן השומר הצעיר בווילנה, ואבא בראשו, הכינו עצמם למצב, שהיה צפוי, בו ישליטו הסובייטים את משטרם על ליטא. הוקמה על ידם מסגרת בשם "מועצת הפיזור" שנועדה ביום פקודה לפזר את מסגרת הקן למסגרות קטנות שיאפשרו סיכוי טוב יותר להמשך הפעילות השומרית. באותו חודש, יוני 1940, כתב קובנר את שירו "נתיב". השיר הוא מופת למנהיג מורה דרך. בעת שהו מדמה עצמו כפצוע אנוש והנה כמעט מתפתה לקרוע את הדגל ולהשתמש בו לחבישת פצעיו, הוא מתעשת, קם, מניף את הדגל ומנהיג. וגם אם יידום ליבו, הוא ישאיר לנותרים את הדרך את הכיוון . אבא נקרא אל הקומיסר כדי להסביר את אופי הפעילות של קן השומר הצעיר. כיוון שהאידיאולוגיה של השומר הצעיר תמכה במשטר הקומוניסטי בברה"מ, הייתה תקווה שאולי שתינתן להם אפשרות להמשיך את הפעילות. הקומיסר לאחר שהקשיב בסבלנות להסברים של אבא לגבי האידיאולוגיה השומרית, שאל האם השומר הצעיר מחנך ליציאה מברה"מ. למרות שאבא השיב בכנות שאכן כך הדבר, הביע הקומיסר את הסכמתו להמשך הפעילות ואם זאת ביקש לקבל את רשימת הפעילים בקן. אבא וחבריו סרבו למסור את הרשימה והורו על פיזור הקן. מספר שבועות לאחר הפיזור, אסף סביבו חמישה חברים קרובים נאמנים וביקש מהם לבדוק כיצד נוהגים השומרים הצעירים לאחר פיזור הקן. משנוכח לדעת כי יש מי מהם אשר ממשיכים להיפגש בקבוצות קטנות, החליט כי הם יהוו את הבסיס לבניית ארגון מחתרתי. עם הירידה למחתרת הוקמה בווילנה הנהגת חרום משותפת לחברי הקן הווילנאי ול"ריכוז השומרי", שכללה את מנהיגי דור הביניים של השומר הצעיר. בהנהגה היו חברים פנחס שטרן, חייקה גרוסמן, אבא קובנר, משה באלוש, אדק בוראקס ומרדכי רוזמן, שהיה הוותיק בין הצעירים. ההתקרבות בין הקן הווילנאי לבין ריכוז השומרי, בתקופת השלטון הסובייטי, תגיע לכדי שיתוף של ממש בתקופת הכיבוש הגרמני . בחודשים ינואר - מרץ 1941 אפשר השלטון הסובייטי ליהודים לצאת מליטא. בחלון הזדמנויות זה יצאו למעלה מ- 4000 יהודים, בתוכם יצאו גם כ- 500 חלוצים, מהם 130 בוגרי השומר הצעיר שהוו את המנהיגות הוותיקה של השומר הצעיר . ההנהגה השומרית הצעירה שנשארה בווילנה ארגנה את הפעילות במחתרת. מעגל הפעילים הוסתר בבתים מחוץ לעיר בעוד הם מסתווים לנוצרים. החניכים פעלו בקבוצות קטנות, נלהבים לקיים את הפעילות השומרית תוך שהם ממשיכים ללמוד עברית, להחביא ספרים אותם נטלו מהספריות המפוארות שנסגרו בעיר . ערב הפלישה של הגרמנים לליטא היו בה כ- 60 אלף יהודים . עוד טרם הפלישה של הצבא הגרמני מזרחה, בשנת 1940 נשבע קובר כי יהיה אשר יהיה השבר אין בכוונתו לוותר והוא ישיב מלחמה שערה. קובנר התבטא בדרך המיוחדת שלו "מריתי במשה הדגול, שניתץ לוחותיו לסלעים, בעתות צרה וחרון – אם תתקוף נשמתי צינת חששים, אני את לוחות אמיתותי לחזי אהדק עוד יותר" .

הפלישה הגרמנית.

ב- 22 ביוני 1941, החל מבצע "ברברוסה", פלישת גרמניה לשטחי ברה"מ. בתוך יומיים ב- 24 בחודש נכנס הצבא הגרמני לווילנה. חברי הנהגת השומר הצעיר קיבלו מיד החלטה כי חלק מהחברים יצא את העיר וינוס מזרחה וחלק יישאר בעיר. פנחס שטרן ומרדכי רוזמן עם עוד כ- 50 שומרים פנו מזרחה, וכך נוצר המצב בפועל בו רוב חברי הריכוז השומרי לא נשארו. חייקה גרוסמן, אבא קובנר ומשה באלוש נשארו בווילנה. הצבא הגרמני שנכנס לווילנה מצא בה אוכלוסייה ליטאית אוהדת. יחידות המבצע של ה ס.ס, האיינזצגרופן, צעדו בעקבות הצבא במטרה להוציא לפועל את המדיניות הגרמנית בשטחים הכבושים, יחידת ה ס.ס. איינזצקומנדו 9 נכנסה לוולינה. החל מ- 4 ביולי פעלה היחידה בווילנה, בשיתוף פעולה עם הממשל הצבאי, וגורמים ליטאים לאומיים מקומיים, בחטיפה, שוד, גזל, ורצח שיטתי של יהודים (פורת מעבר לגשמי עמ' 69).  עד ה- 20 ביולי נרצחו כ- 5000 גברים בבורות הירי בפונאר, בתחילה על ידי ליטאים ובהמשך גם על ידי אנשי האיינזצקומנדו. האוכלוסייה היהודית בשלב זה לא ידעה עדיין על גורלם של היהודים. הממשל הגרמני הצבאי גזר על היהודים לשאת טלאי צהוב, תנועתם הוגבלה במקומות ציבוריים, רכושם הוחרם, הוטלו עבודות כפייה, ונאכף על היהודים הקמת מועצת יהודים, יודנראט . בתחילת אוגוסט 1941 נוספו על הגזירות הראשונות, הוראה, שיצאה מטעמו של הינגסט, המושל האזרחי של ווילנה, להקמת הגטו, ודרישה להמציא לו סכום כסף עצום בסך 5 מיליון רובל . אבא קובנר רשם על צדו האחורי של לוח שנה, את האירועים של אותם הימים: "אקציות, גזירות, פונאר, עיירות ומחנות סמוכים. "קאלענדער פון גריול" – לוח שנה של זוועה, קרא לו" . התנהגותם של הגרמנים והליטאים כלפי היהודים בווילנה הייתה אכזרית במיוחד. עד סוף אוגוסט 1941 נרצחו כ- 10,000 יהודים בווילנה (פורת מעבר לגשמי עמ' 79). ב- 7 בספטמבר 1941 הצטופפו בגטו בווילנה 40,000 אלף יהודים, 30,000 בגטו הגדול, הראשון ו- 10,000 בגטו הקטן, השני. הגטו היה קיים כשנתיים, עד 24 בספטמבר 1943 .

מסתור במנזר.

אבא קובנר ואדק היו לסמכות הרוחנית של 60 השומרים הבוגרים שנותרו בעיר, חלקם התמקמו בדירות מסתור בתוך העיר וחלקם, הסתתרו מחוצה לה. כ- 20 מבני תנועות הנוער מצאו מקום מקלט במנזר "האחיות הקטנות", כ- 6 ק"מ מחוץ לעיר, בהם השומרים אבא, אריה וילנר, יוסף וציפורה ריטר ונוספים. אבא רצה להישאר בעיר אך שוכנע כי טובת הכלל מחייבת אותו להסתתר מחוצה לה. הקשר עם המנזר נוצר באמצעות ידוויגה דודז'יץ ואירנה אדמוביץ', קתוליות מראשי האגף הדמוקרטי בתנועת הצופים הפולנית. הן הגיעו לווילנה יחד עם זרם הפליטים בתחילת המלחמה. בזמן השלטון הסובייטי סייעו להן חברי השומר הצעיר להסתתר ועתה תחת הכיבוש הגרמני התהפכו היוצרות והן עזרו לשומרים להסתתר . אם המנזר בורקובסקה, שלימים זכתה בהכרה כחסידת אומות עולם , והנזירות קיבלו בברכה את היהודים המסתתרים. באוקטובר 1941 ברחו מהגטו אמו של אבא, רוזה ואחיו מיכאל והצטרפו אל המסתתרים במנזר. בזמן שהותו במנזר נודע לאבא שחברתו, מזה 4 שנים, הדסה בת 21, אותה אהב מאד, נרצחה בפונאר יחד עם אמה. אבא,  שהיה אז בן 23, שקע באבל כבד. בין המסתתרים פרץ ויכוח לגבי המשך השהייה במנזר. אבא טען שעל כולם לעזוב את המנזר ולהצטרף ליהודים בגטו שאך הוקם. בניגוד לדעה זו טען יוסף ריטר כי כול אחד, ובעיקר מי שחזותו כפולני נוצרי, כדאי שיחפש מסתור בעזרת המחתרת הפולנית. בעקבות ויכוח זה נותק הקשר בין אבא ויוסף. לאחר חצי שנה של שהות במנזר, בדצמבר 1941, עזבו השומרים את המנזר, במטרה לארגן את מערך ההגנה בגטאות. אבא קובנר חזר לגטו בווילנה, אריה ווילנר לגטו וורשה, חייקה גרוסמן ואדק בוראקס לגטו ביאליסטוק

ספטמבר 1941 – ינואר 1942, כרוז ה- 1 בינואר 1942.

כבר בחודש יולי 1941, הגיעו לווילנה ידיעות חלקיות על רצח יהודים, אולם הידיעות התקבלו בחוסר אמון. לאחר חודש בו נרצחו פחות יהודים, החלו האקציות בחודש ספטמבר. ניצולים בודדים מבורות הירי חזרו לעיר וסיפרו על רצח יהודים שיטתי. היודנראט לא אפשר ליהודים להיפגש איתם, והם, בעיקר נשים, קוטלגו כפגועי נפש. ב- 4 בספטמבר 1941 רשם אבא ביומנו "ערשטער גרוס פון פאנאר: טראיאק – דרישת שלום ראשונה מפונאר" אבא שמע את סיפורן של יהודית טרויאק, ילדה בת 11, ותמה כץ, שתיהן ניצולות בורות הירי שנמלטו חזרה לעיר. העדויות ששמע על המתרחש בפונאר, זעזעו את אבא ואף הביאו אותו לכדי מחשבה רגעית לשים קץ לחייו  . אולם אבא התעשת ובחר להילחם. מיד לאחר המלחמה כתב אבא לויטקה "יהודית [ויטקה], את זוכרת אז במנזר כמה קרוב הייתי למעשה זה ואז... פילחה את המוות הקפוא חנית לוהבת שחרכה את תודעתי. כול זמן שהם רוצים לא נעשה זאת. היה מאבק! אז, מתוך פנימיותה של נשמתי, נולד 'הכרוז'" . החבורה הקטנה שכללה את אבא, אדק, וילנר, חייקה, ויטקה ורוז'קה, הייתה להנהגת השומר הצעיר בווילנה. בתחילת אוקטובר 1941 נפגשה חבורת המנהיגים הצעירים עם כ- 20 חברים נוספים בחדר ששימש, אותם ברחוב סטראשון 15 . אבא התנסח עדיין בלשון שאלה "אם מתכוון היטלר להכחידנו עומדים אנחנו בפני השמדה שלא היתה דוגמתה בקורותינו" . בחודשים ספטמבר ותחילת אוקטובר 1941 נרצחו כ- 12,000 מיהודי גטו ווילנה. בשבוע השלישי של אוקטובר הורו הגרמנים כי על היהודים בגטו וילנה להצטייד באישורי עבודה, שיינים   Scheine צהובים. הוראה זו הביאה את אבא להכרה כי רצח היהודים מתוכנן ושיטתי וכי יש להתארגן להתקוממות. בסוף אוקטובר ותחילת נובמבר נרצחו עוד כ- 11,000 מיהודי גטו ווילנה, במה שכונה "אקציית השיינים הצהובים", בין הנרצחים באקצייה זו הייתה גם חברתו אהובתו של אבא, הדסה, ביחד עם אימא. במהלך חודש נובמבר 1941 נפלה ההחלטה על הקמת ארגון פרטיזנים יהודים בגטו. אבא, עדיין במנזר, שירטט את מבנה הארגון שיוקם ואופי פעילותו. מאז כניסת הגרמנים לווילנה ביוני 1941 ועד אמצע חודש דצמבר 1941 נרצחו בווילנה כ- 33,500 יהודים מתוך כ- 57,000 יהודים שחיו בעיר ערב כניסתם . באחת מישיבות האקטיב שנערכה בדצמבר 1941, התבטא אבא בכך שהיהודים אינם מגורשים מהגטו אלא מובלים למוות בפונאר. האלפים הנרצחים הם אות לרצח מיליונים. ווילנה אינה מקרה בפני עצמו. הרצח בווילנה אינה יוזמה של מפקד מקומי. "זוהי שיטה מושלמת. עומדים אנו כאן בפני שיטה מחושבת היטב, שלעת עתה סמויה היא מאתנו" . במחצית השנייה של חודש דצמבר 1941 החל אבא קובנר בניסוח 'הכרוז' הקורא להתקוממות. הכרוז נכתב במקור ביידיש ותורגם על ידי אבא עצמו לעברית .  אבא קובנר לא ייחס מעולם את הכרוז לעצמו בלבד, והקפיד תמיד להשתמש בלשון רבים "הכרוז שהוצאנו", "הכרוז הראשון שהטלנו" . בסוף דצמבר 1941 עזב אבא את המנזר וחזר לגטו, בו שהה כשנתיים עד סוף ספטמבר 1943, כאשר יצא אל היער . בליל הסילבסטר, בין 31 בדצמבר 1941, לבין 1 בינואר 1942, התכנסה חבורה של צעירים חברי תנועות הנוער דרור, השומר הצעיר, הנוער הציוני, עקיבא ותנועות נוספות, במטבח החלוצים ברחוב םטראשון 2. באירוע זה הוקרא הכרוז שנוסח על ידי אבא. טוסיה אלטמן קראה את נוסח הכרוז בעברית ואבא קובנר קרא את הנוסח ביידיש . עם סיום הקראת הכרוז, יצא אבא אל מחוץ לחדר. לימים הסביר כי באתו רגע חש את כובד המשקל אותו נטל על עצמו, את האחריות הרובצת עליו מעתה  . שני עיקריו של הכרוז היו האחת קביעה שיהדות אירופה נועדה להשמדה והשני המתבקש מכך על פי מנסחי הכרוז, כי אין דרך אחרת פרט להתגוננות. כאשר נשאל קובנר, לימים, כיצד, כצעיר בן 23, יכול היה לצאת בקביעה נחרצת כזו, ובכך לקחת על עצמו אחריות כבדה, ענה "כל אדם המסתכל במתרחש סביבו מתוך מחשבה בהירה, לב פתוח ובעיקר תוך אינסטינקט בריא, אינו יכול שלא להיות משוכנע בכך" .

הקמת המחתרת בגטו.

מיד עם שובו לגטו, בסוף דצמבר 1941, החל אבא במגעים להקמת המחתרת היהודית בגטו, ובמשך כול זמן שהותו בגטו הקדיש את זמנו ומרצו למחתרת. רצונו של אבא היה לפתוח את המחתרת לכול התנועות היהודיות, בין ציוניות ובין לא, ואכן פנה לכול אחת מהן בהצעה להצטרף למחתרת. באופן טבעי פנה אבא ראשון למרדכי טננבאום מ"דרור", שהייתה התנועה הקרובה ביותר מבחינה אידאולוגיית לשומר הצעיר ואיתם התקיימו קשרים הדוקים. אולם אבא קיבל כתף קרה מטננבאום, וזה החליט, עם חברי דרור נוספים, לצאת מהגטו בווילנה, מבלי להשאיר דרך ליצור קשר עם חברי דרור שכן נשארו בווילנה. אבא פנה לתנועות האחרות, הקומוניסטים, בית"ר, הנוער הציוני והבונד, מהם זכה לשיתוף פעולה, ויחד איתם הקים את המחתרת היהודית בגטו ווילנה . ב- 21 בינואר 1942 התכנסו הפעילים המרכזיים בחדרו של גלאזמאן ברחוב רודניצקה 6. איציק ויטנברג וחיינה בורובסקה נציגי הקומוניסטים, אבא קובנר נציג השומר הצעיר, יוסף גלאזמן נציג בית"ר, וניסן רזניק נציג הנוער הציוני. בראש מטה המחתרת נבחר לעמוד איציק ויטנברג, אז בן 34 ובעל ניסיון מחתרתי מתקופת השלטון הפולני. המטרה לטווח הקצר הוגדרה כ"הקמת ארגון לוחם חמוש, שיפעל במחתרת בגטו". המטרה לטווח הארוך הוגדרה "הכנת התנגדות חמושה המונית נוכח כול ניסיון לחסל את הגטו". ההתגוננות, כך נוסח, תהייה בעלת אופי לאומי "היאבקותו של עם על כבודו". שמה של המחתרת נקבע "פראייניקטע פארטיזאנער ארגניזציע" "ארגון הפרטיזנים המאוחד" ובראשי תיבות פ.פ.או. . מספר החברים ב- פ.פ.או. הגיע בקיץ 1943 ל כ- 250–300 . למרות רצונו של אבא לאחד את כול הכוחות בגטו לארגון מחתרת אחד, בסוף 1942 הוקם בגטו ארגון מחתרת נוסף, בלתי מפלגתי, שנקרא "קבוצת המאבק של יחיאל" או קבוצת המאבק השנייה" . מסוף 1941 ועד קיץ 1943 השתררה בגטו ווילנה תקופה שקטה באופן יחסי, אלו שנשארו בגטו לאחר האקציות הגדולות של המחצית השנייה של שנת 1941, נכנסו לשגרת חיים של עבודה, חודשו מסגרות לעזרה סוציאלית, הוסדר הטיפול הרפואי, הוקמו איגודי משפטנים, מורים, סופרים ואומנים, דאגה לזקנים, לילדים ליתומים. משטרה יהודית פעלה בתחום הפלילי, עבודה וסניטציה. אבא העריץ, מצד אחד, את היכולת של אנשי הגטו להיצמד לשגרת חיים אולם מצד שני לגלג על כך שכול מפלגה פתחה בית תמחוי לאנשיה, ויש הבאים לפתחם של מספר בתי תמחוי, כאילו הם שייכים לכול אחת מהמפלגות בכדי לזכות במנות יתר של מזון . באותה תקופה כתב אבא דף מידע יומי, שכונה על ידו "ביולטין פוליטי", ועל ידי החברים "דף חזית סודי" דף המידע כלל ידיעות מן החזית, והערות של אבא בהקשר של הידיעות הללו . בנוסף לדף המידע היומי כתב אבא פקודות ותקנונים שהופצו בקרב חברי המחתרת. אבא גם כתב מנשרים, כביכול בשם אירגוני מחתרת לא יהודיים, הקוראים לאוכלוסייה המקומית להתקומם כנגד הגרמנים . בחיפושיו אחר קשרים עם גורמים מחוץ לגטו, ניהל אבא במשך כחודשיים מגעים עם המחתרת הפולנית הלאומנית, שקיבלה הנחיות מהממשלה הפולנית הגולה בלונדון, ה"ארמייה קריובה". המגעים לא הניבו תוצאות כיוון שמחתרת לאומנית זו ראתה במחתרת היהודית כקומוניסטית ולא תאמו את השקפותיה הימניות והאנטישמיות. בשלב מאוחר יותר, מעבר לכך שנותק הקשר עם ה"ארמייה קריובה", כאשר יצאו אנשי המחתרת היהודית מהגטו אל היער, רצחו לאומנים פולניים רבים מחברי המחתרת היהודית. בקיץ 1942 הוצנחה קבוצת פרטיזנים קומוניסטים ליטאים בקרבת ליטא. יצחק ויטנברג יצר קשר עם קבוצה זו וסוכם שבפרוץ המרד יסייעו הפרטיזנים הקומוניסטים למחתרת היהודית. בינתיים, יאספו אנשי המחתרת היהודית ידיעות על האויב וקבוצה מבין חבריה תקים בסיס אימונים ביער. אבא, שעיקר תשומת הלב שלו הייתה בגטו, לא אהב את הסיכום הזה שהיה פרי פשרה. המחתרת היהודית אכן אספה והעבירה מידע לקבוצת הפרטיזנים הקומוניסטית הליטאית, אך זמן קצר לאחר שהחלו לפעול במשותף, נחשפה הקבוצה ונאסרה. העזרה של הפרטיזנים למחתרת היהודית בזמן מרידה, לא הגיעה אם כך לידי מבחן. בספטמבר 1942, תשעה חודשים לאחר הקמת המחתרת היהודית בגטו ווילנה, מצאה עצמה המחתרת מנותקת מן העולם החיצון. יחסה של המחתרת כלפי ברה"מ היה יחס אוהד, חבריה סייעו למשפחות קצינים סובייטיים שנותרו בווילנה עם מנוסת הצבא האדום בפני הגרמנים ולשבויים סובייטיים שעונו על ידי הגרמנים . האוכלוסייה היהודית בווילנה בת 20,000 לא ידעה עד אמצע 1943 על קיום מחתרות בגטו. גנס, היהודי, מפקד הגטו ידע על קיומם אך העלים עיין, כול עוד היה לו ברור שהמחתרת לא תפעל אלא בזמן שהגטו יעמוד בסכנת חיסול. עד אז רצה גנס לשמור על חיים בגטו תקינים עד כמה שניתן. מצב זה השתנה מאוקטובר 1942, כאשר החלו אקציות בגטאות קטנים מחוץ לווילנה. המחתרת שלחה מי מחבריה להתריע את היהודים על הצפוי להם. לא בכול מקום קבלו את חברי המחתרת הבאים להתריע באמון. היחסים בין המחתרת וראשי הגטו החלו להיסדק .

פרשת ויטנברג.

מתחילת חודש מרץ 1943 , ועד לחיסול הגטו ב- 23 בספטמבר 1943 , הפך השקט היחסי שאפיין את הגטו מאז תחילת 1942, לתקופה סוערת במיוחד  (פורת מעבר לגשמי עמ' 132). הגרמנים חידשו את האקציות בגטאות הקטנים יותר ובמחנות העבודה באזור של וילנה. אלפי יהודים נרצחו שוב, תוך שימוש ציני של הגרמנים בפעילויות הטעייה להסתרת מעשיהם. התחושה בקרב אנשי המחתרת כי יום ההתקוממות קרב, הביא אותם לנסח תקנון מפורט ובו חידוד מבנה המחתרת, דרכי הקשר, שיטת הגיוס, ואופי הלחימה המתבקש, "נטישת שדה הקרב והסתתרות במאלינה ייחשבו לבגידה" . ב- 4 באפריל 1943 הוסיף אבא הבהרות לתקנון, ארגון המחתרת "יפתח בלחימה כאשר הגטו כולו יהיה נתון בסכנת חיסול סופי, מפני שפעולה מוקדמת מדי תהיה בחזקת התאבדות, הגטו יישאר ללא מגן, ויראה בפעולת המחתרת פרובוקציה שתוביל חלילה למלחמת אחים" "היציאה ליער תתקיים אך ורק אחרי קרב בגטו" . בתחילת יולי 1943, תפסו הגרמנים את ראשי המחתרת הקומוניסטית העירונית שני ראשי המחתרת, ויטאס ושרשנייבסקי התאבדו בכלא. תחת עינויים ולפני שהתאבד מסר שרשנייבסקי את שמו של יצחק ויטנברג, מפקד המחתרת היהודית, לגרמנים ואלו דרשו להסגיר אותו לידם, אולם ויטנברג הסתתר מפניהם במשך מספר ימים. ב- 15 ביולי, ביקש גנס, ראש היודנראט, מראשי המחתרת היהודית, אנשי המטה, להגיע אליו לפגישה . בעודם מכונסים אצלו במשרד נכנסו  ליטאים חמושים ושאלו מיהו ויטנברג. גנס הצביע עליו, ותוך מחאותיהם של חברי המחתרת הנוכחים, לקחו אותו החמושים איתם. המחתרת שנערכה מבעוד מועד, בחשדה מהן כוונותיו של גנס, הציבה כוח משלה מחוץ לבניין ואלו, בעזרת כוח נוסף שהוזעק, שלפו את ויטנברג משוביו ומיהרו להבריח אותו מהמקום. ויטנברג נשלח למצוא לעצמו מקום מסתור. עוד באותו לילה, בחצות לערך הודיע גנס כי הגרמנים מאימים שבמידה וויטנברג לא יוסגר הם ישמידו מיד את הגטו. גנס כינס את אנשי המשטרה, אנשי העולם התחתון וקהל היהודים בגטו והעביר להם את המסר כי בגלל אדם אחד, ויטנברג, ובגלל התנהגות חסרת אחריות של אנשי המחתרת, יהיה זה סופו של הגטו. ההסתה של גנס כנגד אנשי המחתרת פעלה את פעולתה וקמה דרישה של ציבור היהודים להסגיר את ויטנברג. האמונה בקרב חברי המחתרת שביום פקודה יצטרפו אליהם אנשי הגטו וילחמו כתף אל כתף, נמוגה, "הגטו נגדם, והוא לא ילחם איתם". הציבור היהודי בגטו היה חצוי בעמדתו כלפי האירוע, מצד אחד לא שש לקרב את קיצו בגלל ויטנברג, אולם מצד שני סלד מהתנהגותו של גנס באירוע, וכמו כן הייתה אהדה בקרב הצבור היהודי לאנשי המחתרת. אבא ניסח כרוז הקורא לאנשי הגטו להתקומם כנגד הגרמנים, כי סופו של הגטו מתקרב. הכרוז לא קיבל את אישורו של ויטנברג להפצה. אבא הודה לימים כי בכרוז שכתב לא הייתה אמת, הגרמנים בשלב ההוא עדיין לא החליטו לחסל את הגטו אלא רצו את ראשם של אנשי המחתרת . הלחץ להסגיר את ויטנברג גדל. חברי מטה המחתרת קובנר, גלאזמן, רזניק, כבויניק, חיינה, סוניה ושרשנייבסקי, הגיעו למקום המחבוא של ויטנברג. מועקה כבדה השתררה בקרב החברים ובסופו של דבר, הניח ויטנברג את אקדחו על השולחן, העביר את הפיקוד על המחתרת לאבא קובנר, והסגיר עצמו לגנס. למחרת נמצאה גופתו של ויטנברג במסדרונות הגסטאפו, מבלי שעונה. הפרשה טלטלה את מנהיגי המחתרת, בחשבון נפש כאשר כבר היה ביער כותב אבא ב"איגרת לשומרים הפרטיזנים" "אולי לא היה צריך באמת למסור את ויטנברג" .

ימיו האחרונים של הגטו: מ- 1 עד 24 בספטמבר 1943.

לאחר מותו של ויטנברג, קיבל, כאמור, אבא קובנר את הפיקוד על המחתרת. מרקוב מפקד הפרטיזנים ביערות סביב ווילנה, ביקש כי הגברים של המחתרת היהודית בווילנה יצטרפו אליו ליער. אבא התנגד, סרב להותיר מאחור את הנשים החברות במחתרת ולא רצה להפקיר את הנותרים בגטו לחסדי הגרמנים "שניקח את מעט הנשק שהיה לנו [...] נוציא את מיטב האנשים, והכוח המועט שיישאר בגטו יישאר ללא גרעין עיקרי, ללא נשק עיקרי, ללא פתרון" . הוחלט כי המחתרת תישאר בעיר, אולם, יחד עם זאת, נשלחה ליער, ב- 25 ביולי 1943, קבוצה ראשונה של 21 איש בפיקוד גלאזמאן. הקבוצה נתקלה במארב ו- 9 מחבריה נהרגו בקרב. ב- 31 באוגוסט נאם גנס וביקש להתאזר בעוד מעט סבלנות. בחודש אוגוסט התקדם הצבא האדום, אולם במקביל לכך חיסלו הגרמנים גטאות ומחנות. זמן קצר לפני נאום ההרגעה של גנס, הודיעו הגרמנים כי מהאחד בספטמבר ייסגר הגטו. בחמש לפנות בוקר ב- 1 בספטמבר 1943 פרצו הגרמנים לתוך הגטו, והחלו לחטוף בעיקר גברים . כאשר הבינו קובנר וחבריו הלוחמים כי קץ הגטו מגיע החליטו כי הגיע הזמן להתקומם וללחום כנגד הגרמנים . אבא הוציא את פקודת הגיוס "ליזה קוראת" . בשעה תשע בבוקר הייתה המחתרת ערוכה לקרב. לוחמיי המחתרת ביקשו לסחוף איתם להתקוממות את כלל היהודים שעדיין נשארו בגטו . קובנר כתב כרוז שהופץ בשעות הצהרים ברחבי הגטו "יהודים! התגוננו בנשק! התליינים הגרמנים והליטאים... באים לרוצחנו נפש!... לא נפשוט צווארנו כצאן לטבח!... הבו יד למרד!" תחי החירות! תחי ההתגוננות החמושה! מוות למרצחים!" . הכרוז שהופץ לא שכנע את יהודי הגטו, הם העדיפו להיות מגורשים או להסתתר, אך לא לצאת לרחוב ולהילחם . תכנית הקרב של המחתרת לא פעלה כנדרש, לא נוצר מגע קרבי בין לוחמי המחתרת לבין החיילים הגרמנים, האכזבה בקרבם הייתה גדולה . ב- 14 בספטמבר 1943 נורה גנס למוות על ידי מפקד משטרת הביטחון, אוברשטורפיהרר רולף נויגבאואר, בחצר בית הסוהר . ה- 23 בספטמבר 1943 היה היום האחרון לקיום הגטו. הגטו הוקף ביחידות של גרמנים ואוקראינים, שהיו ידועים באכזריותם הרבה, וניתנה הוראה כי כול היהודים שנותרו בגטו יועברו למחנות באסטוניה. הגברים נשלחו לאסטוניה, הנשים הצעירות ללטביה, נשים מבוגרות וילדים להשמדה במיידאנק, הזקנים והחולים הומתו בפונר. הגטו התרוקן כמעט לחלוטין, המעטים שנותרו הסתתרו . באותו היום 90 החברים שעדיין נותרו בגטו, נכנסו לתעלות הביוב ובמסע מפרך יצאו דרכן אל מחוץ לגטו, הסתתרו בעיר ובקבוצות קטנות התחמקו והגיעו אל היער ב- 27 בספטמבר .

ביער ובפרטיזנקה.

עם הגיעו ליער רודניקי, בסוף ספטמבר 1943, ואתו 90 מחבריו ב- פ.פ.או. הפך, תוך זמן קצר, והוא בן 25, למפקדה של יחידה יהודית לוחמת, כחלק מהפרטיזניקה הליטאית - סובייטית. ביער, ללא האחריות שהייתה מונחת על כתפיו, למשפחות היהודיות בגטו, יכול היה קובנר להביא לידי ביטוי את שאיפתו ללחימה. עם בואם של יהודים נוספים ליער, נבנו ארבעה גדודים של 100 חברים בכול גדוד. קובנר פיקד על גדוד "הנוקם" וכמו כן פיקד על הכוח כולו. מפקדי הגדודים האחרים היו שמואל קפלינסקי, אהרון אהרונוביץ, שניהם אנשי בונד, ויעקב פרנר, איש בית"ר. שמות שלושת הגדודים האחרים היו "מוות לפשיזם", "לניצחון" ו"המאבק". תנאי החיים היו קשים ביותר, בעיית מסתור מהגשם והקור העז בחודשי החורף , חוסר במזון, שהושג בכוח הזרוע מהכפריים בסביבה, כפי שתיארה זאת ויטקה "נעשינו פשוט שודדים, עם קוד מוסרי נוקשה של שודדים". הפרטיזנים היהודים הקפידו ככול שיכלו להטיל משמעת על חברי הקבוצה, ליטול מהכפריים רק מזון בסיסי ורק לצורך הקיום. המפקד של המחתרות הסובייטיות – ליטאיות באזור דרום ליטא היה יורגיס, שמו המחתרתי של ישראל (הנריק) זימאן (זימאנאס), יהודי, שהיה מורה בבית הספר ע"ש שלום עליכם בקובנה. יורגיס לא גילה ביער את מוצאו היהודי . הפיקוד הסובייטי לא ראה בעין יפה את נוכחות הנשים בקרב הפרטיזנים היהודים, דבר זה לא היה קיים בפרטיזניקה, ובכול זאת כך לא שונה אופי היחידות היהודיות . שלוש פרשיות שאירעו בתחילת שהותם ביער, מאמצע אוקטובר עד תחילת נובמבר 1943, העיבו על האווירה במחנה . האירוע הראשון התרחש ביער נארוץ.' חברי פ.פ.או. בפיקודו של גלאזמן הופקרו על ידי הפרטיזנים הסובייטים – ליטאים, ו- 150 מהם נרצחו על ידי הגרמנים. עוד 35 לוחמים שנשלחו בהוראת פיקוד הפרטיזנים הסובייטי – ליטאי, צפונה ואח"כ דרומה כותרו ונרצחו על ידי גרמנים, בתוכם היה אחיו הצעיר של אבא, מיכאל. האירוע השני היה החלטתו של יורגיס לשלוח שני גדודים ליער נאצ'ה מדרום לרודניקי. 110 חברי הגדודים "מוות לפשיזים" ו"במאבק". יצאו לדרך, כדי לגלות בבואם מחנה נטוש שנשרף על ידי הגרמנים. פיקוד הגדודים נשאר במקום ושלח 90 חברים חזרה לרודניקי. פיקוד הפרטיזנים היהודים ראה בכך התנהגות חסרת אחריות והדיח את המפקדים של שני הגדודים מהפיקוד . האירוע השלישי היה קשור בהוצאתם להורג של יהודים ששימשו שוטרים בגטו והואשמו בשיתוף פעולה עם הגרמנים ובבגידה. השוטרים הועמדו למשפט שדה מול "המחלקה המיוחדת" לחקירות פנימיות של המפלגה, בראשה עמד סטנקביץ', בולשביק אדוק  לא כל הפרטיזנים היהודים ביער, חשבו שהמעשה הזה נכון. ככול שעבר הזמן ביסס קובנר את מנהיגותו ביער, תוך גיבוש אווירת השיתוף בין הפרטיזנים היהודים . באחת הצנחות הנשק של הסובייטים לפרטיזנים ביער, נמצא אחד משקי ההצנחה על ידי פרטיזנים יהודים שלקחו את תכולתו לרשותם. קובנר סרב למסור לפיקוד הסובייטי מי הם אלו שלקחו את כלי הנשק, ונדון על כך למוות. ההוצאה להורג לא התבצעה, וכנראה שהיה זה רק איום סרק, ללא כוונה אמתית. קובנר הודח מפקוד על הגדוד, והתמנה למפקד יחידת החבלה. למרות השינוי בתפקיד, המשיך קובנר לזכות בהערכת המטה ואף זומן לישיבותיו. הוא המשיך להיות בעיניהם דמות מרכזית .

כיבוש ווילנה על ידי הצבא האדום.

ב- 7 ביולי 1944 הקיפו חיילי הצבא האדום את וילנה ולאחר כשבוע כבשו את העיר תוך הסבת אבדות כבדים לגרמנים. הפרטיזנים היהודים מרודניקי נכנסו לעיר בעקבות הצבא "הגטו עמד ריק, וקובנר וחבריו הלכו ברחובות אבלים" ושואלים עצמם "האם אין הם היהודים האחרונים" . את שראו עיניו בעיר היה רק הרס וחורבן. כמעט כול היהודים שהיו בעיר, ולא הצליחו לברוח מזרחה, נרצחו בפונאר. הקן בן 1000 החניכים, אותו הנהיג, נעלם כלא היה. ממאות הפליטים שהגיעו עם פרוץ המלחמה ויצרו את הריכוז השומרי, נותרו כמה עשרות בלבד . טרם הכניסה של הפרטיזנים היהודים לווילנה, ניסו הפולנים הלבנים לשכנע את פיקוד הפרטיזנים, בראשו עמד יורגיס, למסור את הפרטיזנים היהודים לידם, במטרה להרוג בהם, מעשים שכבר נעשו על ידם ביער, ולמנוע מהם להיכנס לעיר כמנצחים, שהרי ווילנה הייתה בעיניהם עיר פולנית. יורגיס סרב בכול תוקף להסגיר את לוחמיו חבריו למאבק הפרטיזני. פולנים גם השתלטו על דירות בגטו בהן התגוררו קודם לכן יהודים וכאשר פגשו יהודים השתוממו שעדיין נשארו יהודים חיים בעולם. מספר קובנר כי עשרות יהודים שהגיעו למקום בו גרו לפנים, לחפש קרובים ואת שנותר מרכושם, נרצחו, "לפתח ביתם נרצחו" . קובנר טען ש "אין לקבל לחץ סובייטי שלא ללכת אל ארץ הנתונה להשפעת אנגליה הקפיטליסטית". עם המסר שניסח קובנר "איננו פליטים, הננו שליחים" יצאו בני החבורה שלו, כשהם נושאים אתם את העתק המחברת, לחפש את הניצולים בני תנועת הנוער. מטרתם הייתה ליזום ולארגן מפעל יציאה של היהודים הניצולים ממזרח אירופה לארץ ישראל. כאן גם החל להתגבש רעיון ה"נקם" .

בווילנה לאחר שחרורה, יולי 1944 – סוף דצמבר 1944.

בחצי השנה בין יולי 1944, לאחר הכניסה לעיר שנכבשה על ידי הצבא האדום ועד דצמבר אותה שנה עסק קובנר יחד עם חבריו באיסוף השרידים של אוצרות העיר היהודיים, העיר בעלת העבר היהודי המפואר . לצורך זה הוקמה ועדה היסטורית שכללה את קובנר, קצ'רגינסי,  ד"ר שמואל ארמנט, שהיה מנהל בית המדרש למורים וגננות בווילנה וסוצקובר . המטרה של קובנר הייתה להוציא מווילנה עד כמה שניתן את החומר היקר שהוסתר במקומות שונים בעיר ובגטו, ולהביאו לארץ . בנוסף לדאגה לנושאים הרוחניים, דאגו קובנר סוצקבר וד"ר בנימין בליודזאס, רופא ידוע, מראשי ההסתדרות הציונית בליטא, לצרכים החומריים. הם שלחו מכתב ליו"ר מועצת הקומיסרים העממיים ואל מזכיר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית בליטא, ובו בקשה להעניק ליהודים תעודות, מזון, דיור, בתי ספר, דאגה ליתומים. השלטון המקומי, שהיה מבוסס על חבריהם הפרטיזנים הליטאים, לא סייע. וכאשר התייצבה נציגות יהודית בפני הקומיסר לביטוח סוציאלי, בטענה שדירות יהודים נמסרות לליטאים, משתפי פעולה עם הנאצים, ענה "יהודים שירתו את הגסטפו ולא מגיע להם", ואם התקבלה עזרה היה זה בזכות יהודים שהיו חלק מהשלטון המרכזי במוסקבה . ויטקה זוכרת את שיירת השבויים הרוסים שהשתחררו משבי הגרמנים, דינם על פי המקובל בברה"מ אחד והוא עונש מוות, וכי הוטל על הפרטיזנים היהודים להוציא לפועל את גזר הדין, וכך, בליית ברירה, זה אכן בוצע. רוז'קה סיפרה על מפגש בעיר החרבה עם אם וילד יהודי, וארובות הבכי נפרצו מבלי יכולת לעצרם. קובנר זכר את הילדה שיצאה עם אמה מהמסתור ושואלת אותה "אימא מותר כבר לבכות ?" . השלטון המרכזי במוסקבה ראה ביהודים, ובמיוחד בפרטיזנים כבני ברית אפשריים, לנוכח העוינות שגלו כלפיהם הפולנים והליטאים. ואכן הוצאו ליהודים משרות מרכזיות ותנאי מחייה נוחים. אולם השלטון המקומי הליטאי, לא גלה יחס אוהד כלפי היהודים, ולא רצה נוכחות יהודית משמעותית לא בווילנה ולא בליטא בכלל . קובנר שלח שליחים לאסוף את אלו שנותרו מחברי השומר הצעיר, בהוראה להתרכז בווילנה. באוקטובר 1944, התקבצו הניצולים בווילנה וחודש מוסד הקאורדינציה החלוצית, שהוקמה לראשונה בימים בהם הגיעו הפליטים לווילנה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה . קובנר וחבריו לקאורדינציה הבינו כי עליהם למהר ולמצוא דרכים לצאת את ווילנה ולהגיע לארץ ישראל. הם חששו כי אם יתמהמהו יהיה קשה יותר להשיג את האישורים הנדרשים, וחציית הגבולות, שכבר למעשה, עם השלטת השלטון של ברה"מ, הייתה בלתי לגאלית, תהיה בלתי אפשרית לחלוטין. ארמנט ורוז'קה יצאו לרומניה לבדוק את האפשרות המעבר לארץ ישראל דרכה. ארמנט הגיע לצ'רנוביץ' וחזר לווילנה כדי להודיע שיש אפשרות כזו. רוז'קה הגיעה לבוקרסט ופגשה שם שליחים מארץ ישראל, משה אברבוך ומנו בן אפרים שהחליטו כי תשלח לארץ ישראל. רוז'קה הגיעה לארץ ישראל והחלה בסיבוב הרצאות על מה שהתרחש באירופה. משלחת שיצאה עם ארמנט לרומניה נתפסה ונכלאה. הובן שהדרך לרומניה אינה בטוחה, והוחלט שאם התקדמות החזית מערבה יצאו ללובלין. בעקבות הלשנה כי קובנר מתעתד להוציא חומר חשוה מהמוזיאון בו אספו את החומרים היהודיים וחשש כי יאסר, ברח קובנר בסוף דצמבר 1944 מווילנה ללובלין. לווילנה עירו שכול כך אהב בנעוריו לא שב לעולם .

"הבריחה".

בלובלין הצטרפו אליו חבריו מווילנה ויטקה, זלדה, צסיה, סנקה, יולק חרמץ ואחרים . כאשר התפשטה השמועה כי יהודים מתקבצים בלובלין, החלו להגיע אליה יהודים מאותם מקומות ששוחררו על ידי הצבא האדום. וכאשר ב- 17 בינואר 1945 שוחררה ורשה, הגיעו ללובלין אחרוני המורדים מגטו וורשה וביניהם צוקרמן (אנטק), צביה לובטקין, טוביה בוז'יקובסקי וסטפן גראייק . היה זה לאחר שחרורן של קרקוב ולודז', וכאשר נודע להם שאבא קובנר נמצא גם הוא בלובלין מיהרו לפגוש בו . קובנר ואנטק נפגשו לשיחה ארוכה במטרה להבין מהן התוכניות של כול אחד מהם. אנטק הודיע שהוא מחויב ליהודים ששרדו, ובמיוחד לחברי תנועתו דרור-החלוץ שעדיין בפולין. כמו כן צפה שרבים עוד יצאו מן היערות ומהמחנות ומישהו חייב לקבלם. קובנר הודיע שהוא מתכוון לצאת את פולין מהר ככול שניתן, מי שיבוא אתו יבוא, אחרים יבואו אח"כ. אנטק האמין שהשלטון הסובייטי יעזור ליהודים. קובנר העריך שהשלטון הסובייטי לא יאפשר קיום חיים יהודיים, ואפילו זמניים וכי חבל לטפח אשליות שילוו במפח נפש . קובנר התרשם אז מאנטק כאדם כבוי "פניו היו שמוטות, תלויות בשלהבתו של נר קטן, והנר שעמד על שרפרף נמוך בינינו הבהב כלמרגלותיו של נפטר. ורק צללינו על הכתלים העירומים היו ארוכים ואילמים" . ב- 1 במרץ 1945 יצאה חבורתו של קובנר לכוון רומניה. ברומניה פגש קובנר לראשונה שליחים מארץ ישראל, יחד עם השמחה, שאל עצמו, "איך זה שאנחנו הגענו אליכם ואתם לא השכלתם להגיע אלינו". בפסח תש"ה, תחילת אפריל 1945, התאספו בחדר האוכל של אחד הקיבוצים כמה עשרות חברים. קובנר נשא את הנאום המרכזי ושטח את תכניתו להקמת החטיבה. ב- 26 באפריל 1945 הוקמה החטיבה שנקראה "חטיבת שרידי מזרח אירופה". החטיבה הייתה פתוחה לקלוט את כול הניצולים "המשרתים בכל ליבם את העם היהודי, בלי קשר לזיקתם הקודמת" . מרומניה יצא קובנר ואלו שנלוו אליו להונגריה, משם לאוסטריה ולאיטליה. את דרכם לאיטליה עשו כשהם לעיטים רכובים על גג הרכבת, כשהם חשופים למעשי שוד, סחיטה ואונס מצד החיילים הסובייטים. המעשים הנלוזים הללו חיזקו אצל קובנר את עמדתו השלילית כלפי החייל הסובייטי. "כשחצו את הגבול האחרון שהיה בשליטה סובייטית, בעיר גראץ שבאוסטריה, אחרי שהחיילים הרוסים גזלו מהם את אחרוני שעוניהם - הסתובב קובנר לאחור וירק " . ויטקה, אשתו של אבא, סיפרה כי היא עצמה לא זכרה את המקרה, אך יצחק אבידוב "פשה", שהיה יחד אתם במסע, הזכיר לה שאבא הפנה את ראשו לאחור, אמר "טפו" וירק . החטיבה לא האריכה ימים. חברי התנועות השונות חששו כי בהגיעם לארץ תהייה כנגדם ביקורת על כי התלכדו לגוף אחד שהאידיאולוגיה שלו שונה מהאידיאולוגיה של תנועתו הוא. ומעבר לכך הדבק שחיבר את חברי התנועות השונות לחטיבה, היה אישיותו של קובנר, וכאשר החל להקדיש ממרצו וזמנו לנושא הנקם, לא היה סיפק בידו לטפל כראוי בנושא החטיבה ואכן מסגרת זו הלכה והתמוססה , עד לפרוקה הסופי בטרוויזיו איטליה ב- 23 ביולי 1945 . שבועיים לאחר שהגיע קובנר לאיטליה הוא וכ- 50 מחבריו מנתקים מגע מחבריהם לחטיבה ומחיילי הבריגדה ומגבשים את קבוצת הנקם, מוכנים לצאת לגרמניה ולהוציא לפועל את תכניתם להרג המוני, באמצעות הרעלת מי השתייה בערים הגדולות בגרמניה . בשהותו הקצרה באיטליה ניסח קובנר את עקרונות הנקם "הסכנה שיבוא הרס נוסף וסופי של העם היהודי לא חלפה עם מפלתו הצבאית של ההטלריזים", "עמים רבים לקחו חלק ברצח ששת המיליון, ורבים מהם מוכנים להמשיך בכך, איש בדרכו", ...פיוס הרוצחים, שהוא היום נורמה, פירושו טיפוח תכנית רצח חדשה של העם היהודי, שיכולה להתפרץ ולהתממש בזמן של זעזוע צבאי פוליטי חדש בעולם", "לכן אנחנו לוקחים על עצמנו את התפקיד לא לתת לשכוח [...] זה יהיה יותר מנקמה [...]" . בסוף יולי 1945 קיבל שמואל אוסיה מפלוגת ההובלה 466, פלוגה בפיקודו של אליהו בן חור, להכין את קובנר ליציאה לארץ ישראל. קובנר יצא כחייל היוצא לחופשת מולדת. בתחילת אוגוסט הגיעה האנייה לאלכסנדריה, ומשם ברכבת דרך אל-עריש הגיע לארץ. בהגיעו נרשם כאורי קובנאי .

הניסיון להוציא לפועל את פעולת הנקם.

קובנר שהה בארץ ישראל כ- 4 חודשים, מחודש אוגוסט עד דצמבר 1945. כדי לקבל את האישור לפעולת הנקם נפגש קובנר עם גלילי. גלילי הבטיח לעזור בתנאי שפעולת הנקם תהייה מוגבלת למחנות בהן מרוכזים אנשי S.S לפעולת נקם בו יומתו המוני אזרחים גרמנים, התנגד גלילי. שלושה חודשים לפני מותו התוודה קובנר שהוא שיקר לגלילי, סנה ושאול אביגור, כאשר הבטיח להם שרק תכנית הנקם המוגבלת, "תכנית ב'" תבוצע. קובנר הודה ששיגר הודעה מוצפנת לחבריו באירופה לא לדבר עם אף גורם על תכנית הנקמה המורחבת, "תכנית א', עד להגעתו לאירופה . את הרעל לצורך הרעלת הבארות קיבל קובנר בקיץ 1945 מאהרון ואפרים קציר, אז חוקרים צעירים במעבדה של המחלק לכימיה אורגנית ומקרומולקולת באוניברסיטה העברית . בתחילת דצמבר 1945 יצא קובנר למצרים ובידו תעודות מזויפות של חייל ארץ ישראלי בצבא הבריטי. ב- 14 בדצמבר עלה על סיפונה של "שמפולין", בדרכה לנמל טולון בצרפת. עוד לפני הכניסה לנמל נקרא קובנר להתייצב ולהזדהות. בכול זמן שהותו באנייה, החזיק את תיקו האישי צמוד אליו ובתוכו הרעל. כאשר נקרא להזדהות, וחש בסכנה המתקרבת, הטיל חלק מכמות הרעל שהייתה ברשותו לים, ואת שנותר הפקיד בידי החייל המלווה שלו, בבקשה להעבירו לאנשיו באירופה. כנראה שהחייל המלווה חשש והטיל גם הוא לים את הרעל שנמסר לו. בכול מקרה הרעל לא הגיע ליעדו . כאשר התגלתה דמותו השאולה הובל למאסר בטולון . אבא הוחזר למצרים להמשך כליאתו ואח"כ הועבר לכלא בירושלים, ממנו שוחרר ככול הנראה בסוף חודש פברואר 1946 .

נספחים.

נספח מספר 2 - דבריו של אבא קובנר, באחת מישיבות האקטיב, שנערכה בגטו בדצמבר 1941.

"אין להאמין בכך שאלה שנלקחו מאתנו חיים. שהובלתם הייתה אך גירוש - כל שאירע לנו עד עתה משמעו פונאר — מוות. ואף עובדה זו עדייו אינה האמת כולה. כי גדולה ועמוקה היא ממנה לאין שיעור. השמדתם של אלפים אינה אלא בשורת הכחדה של מיליונים. מותם שלהם הוא אבדננו השלם. עוד קשה לי עתה להסביר, על שום מה שותתת דם וילנה ולעומתה רוגעת ביאליסטוק בשלוה. על שום מה אירע כך ולא אחרת. דבר אחד ברור לי: וילנה אינה וילנה בלבד. פ‏ונאר אינה אפיזודה. השיין הצהוב אינו המצאתו של האורט קומנדאנט המקומי. זוהי שיטה מושלמת. עומדים אנו כאן בפני שיטה מחושבת היטב, שלעת עתה סמויה היא מאתנו".

נספח מספר 3 - כרוז ה- 1 בינואר 1942.

"אל נלך כצאן לטבח! 
נוער יהודי, אל תתן אמון במוליכים אותך שולל. משמונים אלף היהודים שב,ירושלים דליטא' שרדו אך עשרים אלף. לעינינו קרעו מאתנו את הורינו, אחינו ואחיותינו. 
— היכן הם מאות היהודים שהובלו לעבודה בידי החוטפים הליטאים? 
—היכן הן הנשים הערומות והילדים, שהוצאו מאתנו בליל האימים של הפרובוקאציה? 
— היכן הם יהודי יום הכיפורים  — והיכן אחינו מגטו ב'?
כל אשר הוצא משערי הגטו לא עוד יחזור. 
כל דרכיה של הגסטאפו מובילות לפונאר. ופונאר היא מוות.
המהססים ! השליכו מעליכם כל אשליה: ילדיכם, נשיכם ובעליכן אינם עוד.
לא מחנה ריכוז הוא פונ‏אר. שם כולם נורו! 
היטלר זומם להכחיד את כל יהודי אירופה. נפל בגורלם של יהודי ליטא להיות הראשונים בתור.
‏אל נלך כצאן לטבח ! 
‏אכן חלשים וחסרי מגן אנחנו, אך התשובה היחידה למרצח -התגוננות !
אחים ! טוב ליפול כלוחמים בני-חורין מלחיות בחסד-מרצחים.
נתגונן ! נתגונן עד נשימת-אפינו האחרונה.
1 בינואר 1942, וילנה, בגטו".

נספח מספר 4 - כרוז ה- 1 בספטמבר 1943, קריאה למרד גטו וילנה.

"יהודים ! התגוננו בנשק! 
התליינים הגרמנים והליטאים הגיעו אל שערי הגטו. באים הם לרוצחנו נפש ! עוד מעט ויובילו אותנו מחנות מחנות דרך השער. כך הובלו המאות ביום הכיפורים ! כך הובלו בליל ה"שיין" הלבן, הצהוב, הורוד.
כך הובלו אחינו ואחיותינו, אמהותינו ואבותינו, ילדינו. 
כך הוצאו הרבבות למוות ! אבל אנחנו לא נלך! 
אל נפשוט צוארנו כצאן לטבח! 
יהודים, התגוננו בנשק! 
אל תאמינו בהבטחות הכוזבות של המרצחים. ‏אל תאמינו בדבריהם של בוגדים. כל מי שיוצא משער הגטו. אחת דרכו - לפ‏ונאר. 
 ו‏פונאר היא מוות! 
יהודים! לנו אין מה לאבד שהרי בין-כה-וכה ישיגנו המוות. ומי עוד יאמין שהוא יישאר בחיים, שעה שהמרצח משמיד אותנו, תוך שיטתיות עקבית.
ידי התליין ישיגו כל איש ואיש. מנוסה ופחדנות לא יצילו את החיים! 
רק ההתגוננות המזויינת עשויה להציל את חיינו וכבודנו. |אחים! טוב ליפול בקרב בגטו, מלהיות מובל כצאן אל פו‏נאר! 
ודעו: בי‏ן חומות הגטו קיים כוח יהודי מאורגן אשר יתקומם בנשק. 
הבו יד למרד! 
אל תסתתרו במחבואים ומלינות. סופכם ליפול כעכברים בידי המרצחים. 
המונים יהודים! צאו לרחוב! לאשר יחסר הנשק - יניף קרד‏ום. 
ובאין קרדום, יאחז בברזל, גם במוט ומקל! 
בעד אבותינו. 
בעד ילדינו הנרצחים! 
לגמול פונאר. 
הכו במרצחים ! 
בכל רחוב, בכל חצר בכל חדר, בגטו ומחוצה לגטו, הכו בכלבים! 
יהודים! לנו אין מה לאבד! אח חיינו ‏נציל רק אם נשמיד את מרצחנו. 
תחי החירות! תחי ההתגוננות המזוינת. מוות למרצחים!
מפקדת אירגון-הפארטיזאנים המאוחד- פ.פ.א.|
1 בספטמבר ‏1943,וילנה, בגטו." 

 "דף לוחם" לכבודו - http://www.jwmww2.org/soldier.aspx?id=2724