מאבקם של יהודי צרפת להיכלל בכוחות הלוחמים

מאבקם של יהודי צרפת להכלל בכוחות הלוחמים  
אל"מ (מיל) ד"ר בני מיכלסון

ביום בו הכריזה ממשלת צרפת מלחמה על גרמניה, ב- 2 בספטמבר 1939, מנתה אוכלוסיית צרפת כ- 40 מליון נפש וחיו בה 413,000 יהודים, דהיינו כ- 1% מהאוכלוסייה. הם נחלקו לשלוש קבוצות:

• ילידי צרפת שכונו "ישראליטים"  מנו כ- 100,000.
• מהגרים שקיבלו אזרחות צרפתית בשנות העשרים והשלושים, מנו כ- 150,000.
• פליטים ממרכז אירופה שהגיעו ערב המלחמה בעקבות חוקי הגזע בגרמניה ואוסטריה וחוקים אנטישמיים ברומניה, הונגריה ופולין, ללא אזרחות צרפתית – 163,000.[1]

בנוסף, חיו במושבות צרפת ושטחי החסות של האימפריה הצרפתית עוד כ- 320,000 יהודים מהם: 150,000 במרוקו, 110,000 באלג'יריה ועוד 60,000 בתוניסיה.

מספרם הרב של הפליטים היהודים הפך לכלי-ניגוח פוליטי בידי קבוצות קיצוניות ומפלגות רדיקליות אשר טענו שפליטים אלו מעיקים עד-כדי הרס על המרקם הכלכלי והחברתי במדינה. מצב זה הוביל בספטמבר 1939,לקריאה של ועד הקהילות היהודיות בצרפת להתגייס לצבא הצרפתי, ואכן רבים הגיבו בהתלהבות לקריאה זו והתנדבו לשרת בצבא על אף שלא הייתה להם אזרחות צרפתית. ממשלת צרפת, מצדה, תכננה להעניק לפליטים היהודים רשיונות מסחר ועבודה שקודם נמנעו מהם.

ימים ספורים לפני פרוץ מעשי האיבה פתחו אגודות וותיקי המלחמה היהודים מרכזי גיוס ברחבי צרפת ודווח שבסוף השבוע הראשון כבר נרשמו 6,000 איש. אגודות הנוער היהודיות גייסו במהירות נערים ונערות בגילאים 14 – 18 לעבודות חקלאיות במקום הגברים שנקראו לדגל וארגוני הנשים היהודיות פתחו במבצע גיוס חברות לעבודות-עזר למיניהן. פדרציית היהודים יוצאי פולין החלה בהוראת עזרה ראשונה לציבור הרחב.

ב- 28 בינואר 1940 פורסם כי בתאריך זה כבר משרתים בצבא הצרפתי למעלה מ- 60,000 חיילים יהודים, כ- 1.2% מכלל המגויסים וכ- 15% מיהודי צרפת.[2] מהם 35,000 אזרחי צרפת ו- 25,000 פליטים-מתנדבים ללא אזרחות צרפתית שרובם גוייסו ללגיון הזרים. באותה עת דווח על כ- 9,000 יהודים שהתנדבו ללגיונות הצ'כי והפולני שהוקמו על אדמת צרפת במסגרת הצבא הצרפתי, 1,000 לראשון ו- 8,000 לשני.

הקהילה היהודית השקיעה עצמה בכל מרצה גם בפעילות סעד ורווחה. כל ארגוני הפליטים היהודים קראו לחבריהם לעשות ככל יכולתם למען מדינתם המארחת. הרב הראשי של יהודי צרפת, יצחק שוורץ, קרא לכל הקהילות היהודיות במדינה לסייע לחיילי בעלות הברית וארגון OSE[3] נערך לטפל במאות ילדים יהודים שהוצאו מגרמניה.

החלה גם פעילות פילנטרופית פרטית של יהודים נודעים, כמו האחים רוברט ואדוארד רוטשילד אשר פתחו את ביתם לפליטים יהודים ותרמו ברוחב-יד לצלב האדום ולרשת החינוך היהודית "אורט".

המערכה על צרפת אשר הסתיימה בתבוסה צרפתית בשלהי יוני 1940 גרמה לתפיסה של כ- 1.7 מליון שבויים שנלקחו למחנות בגרמניה, בהם גם כ- 10,000 יהודים.[4]השאר המשיכו בשירותם הצבאי עד לשחרורם ע"י ממשלת וישי עת פרסמה את התחיקה האנטישמית כבר באוקטובר 1940, עם כי מספר בעלי תפקיד בכירים או קצינים ידוענים המשיכו לשרת גם כשנה אחר כך.

במסגרת צרפת החופשית – נגד האנטישמיות

לאחר כינון ממשלת וישי, במטרה להוציא את צרפת מהמלחמה באמצעות שיתוף-פעולה עם גרמניה הנאצית, פורסמו בצרפת חוקים אנטישמיים אשר שללו את זכויות האזרח והקניין מהאוכלוסיה היהודית, זכויות שקיבלה כבר לאחר המהפכה הצרפתית ותקופת נפוליאון בה היהודים הפכו שווי זכויות. החקיקה האנטישמית בצרפת של וישי כללה גם את מושבותיה ושטחי החסות שלה בצפון-אפריקה במזה"ת (בסוריה ובלבנון) ובהודו-סין. לדוגמה נשללה האזרחות מ- 110,000 יהודי אלג'יריה אשר על פי "צו כרמייה", קיבלו שוויון זכויות כבר ב 1870. מדיניות זו הרסה את מטה לחמם של היהודים, מנעה מהם העסקה במשרות ציבוריות ובהדרגה סייעה בידי הגרמנים לרכזם ולשלחם למחנות ההשמדה. עד סוף המלחמה הושמדו 77,000 מהיהודים בעלי האזרחות הצרפתית ומספר רב מהפליטים היהודים שלא הצליחו להסתתר.

במקומות רבים הייתה התקוממות של אזרחים לא-יהודים נגד המדיניות האנטישמית. בסוריה ובלבנון, כדוגמה, המופתי של בירות וארכיבישוף העדה הנוצרית-מרונית שלחו מכתב מחאה זועם למושל הצרפתי כנגד פיטוריהם של עמיתיהם היהודים ממשרות ציבוריות.[5]

זמן קצר לאחר שממשלת וישי פרסמה את התחיקה האנטישמית, בחודש אוקטובר 1940, הגנרל שרל דה-גול שזה לא מכבר הקים את ממשלת "צרפת החופשית" בלונדון, פרסם שכל התחיקה האנטישמית של ממשלת וישי בטלה ומבוטלת והנהגתו גינתה בכל פה את מדיניותה האנטישמית של וישי.

בעת הקמת "צרפת החופשית" בלונדון ע"י דה גול מעט מאד צרפתים הצטרפו אליו, לא יותר מ- 7,000 והוא נוכח ששיעור היהודים בקרבם גבוה ביותר כיוון שהם היו אלו שעמדו להפסיד הכי הרבה משיתוף הפעולה עם גרמניה הנאצית. דה גול, אשר רצה לזכות בהכרה מצד כל מגזרי האוכלוסייה הצרפתית ומדינות העולם החופשי נזהר מאד לא להיות מזוהה עם מה שכינתה ממשלת וישי, חבורת דה גול היהודית ועשה מאמץ רב לשמור על איזון רב תרבותי ומגזרי בארגונו. יחד עם זאת יצא בריש גלי נגד כל סממן של אי-שוויון שפורסם ע"י ממשלת וישי ויהודים רבים הצטרפו ל"צרפת החופשית" ואף מונו בה לתפקידים בכירים.

קו זה הובל במיוחד ע"י המזכיר הכללי הקבוע ושר המשפטים בממשלת דה-גול, היהודי, חתן פרס נובל, רנה קאסין, אולם דה-גול עצמו עיצב מדיניות זו ובשידוריו מלונדון ומליברוויל, בירת אפריקה-המשוונית-הצרפתית, גינה בעקביות את מדיניותה האנטישמית של וישי. התגובה של ממשלת וישי לא אחרה לבוא ואדמירל דרלאן, סגן ראש ממשלת וישי,[6] שלה הגביר את מאמציו כנגד "סייעני דה-גול היהודים" הן בצרפת והן בצפון אפריקה. במרוקו, כדוגמה, נאסרו 56 יהודים באשמת סיוע פעיל לתנועת צרפת החופשית.[7]

שובו של צבא צרפת לשדה-הקרב, צפון-אפריקה ואיטליה

בחודש נובמבר 1942, לאחר נחיתת בעלות-הברית בצפון אפריקה, עברו חיילי צרפת במושבות לצד בעלות-הברית. הוקם צבא צרפתי חדש שכלל 125,000 חיילי וישי ששרתו בצפון אפריקה ועוד 35,000 חיילים של "צרפת החופשית" שגוייסו מנתיני צרפת שברחו לאחר תבוסת 1940 וכאלה שהצטרפו באפריקה ובמזה"ת ובסה"כ 160,000 חיילים. צבא צרפתי זה התרחב במהירות עד כדי 315,000 חיילים שקובצו מרחבי האימפריה לאחר שהוכרז בה על גיוס חובה לאזרחי צרפת שהגיעו לגיל 20 בשנים 1938/1939, במגמה להקים על בסיסו 8 דיביזיות.

יהודי צפון-אפריקה שמנו בעת הזו 330,000 איש, קיבלו בשימחה ובהקלה את צבאות בעלות הברית בציפיה לביטול כל התחיקה האנטישמית של וישי והחזרת זכויותיהם שנשללו בשנתיים האחרונות. הצעירים, כאזרחים צרפתים גאים, התיצבו לגיוס לצבא על מנת לאחוז בנשק כנגד הצורר הנאצי. אולם התקוות שתלו יהודי צפון אפריקה בצבאות המשחררים נכזבו, לפחות בתחילה.

צבא ארה"ב אשר שאף להימנע ככל האפשר מאבידות שיגרמו ע"י לחימה כנגד הצבא הצרפתי של וישי, ובתקוה להעביר את הצי הצרפתי שמנה בעת ההיא כ- 60 ספינות מלחמה (בנמל טולון) לצד בעלות הברית תוך מניעת נפילתן לידי הגרמנים, חתם הסכם עם אדמירל דרלאן בו מונה שר בכיר זה בממשל וישי למושל הכללי של צפון-אפריקה מטעם בעלות הברית. המינוי אמנם היה שנוי במחלוקת והנשיא רוזוולט הודיע שזה סידור זמני בלבד הנובע מהצורך המבצעי.[8] אולם על אף שדרלאן הודיע שהוא מתכוון להחזיר ליהודים את זכויותיהם, בינתיים איפשר גיוסם לצבא של בעלי עיטורים וקצינים בלבד כשהאחרים הופנו לחיל החפרים הצרפתי (גדודי עבודה לא קרביים שהועסקו ברחבי הסהרה). ואילו כל פעילי המחתרת, נאמני דה גול, שנמקו בבתי הסוהר בשל התנגדותם לוישי המשיכו לרצות את עונשם. דה גול לא שותף כלל בנחיתת בעלות הברית בצפון-אפריקה אף על פי שהוא היה המיצג הבולט של צרפת הלוחמת. אולם ארה"ב חששה שבאם היא תזוהה עם דה גול, שנחשב בוגד בעיני ממשלת וישי והחיילים השרים למרותה, תתפתח לחימה מיותרת עם עשרות אלפי חיילי צרפת בצפון אפריקה ולכן החליטה להמר על ה"קלף" של וישי אתה המשיכה במגעים דיפלומטיים רצופים.

ב- 24 בדצמבר 1942 התנקשו בחיי דרלאן ועל מקומו מונה למושל כללי ע"י האמריקאים הגנרל הנרי ג'ירו (Giraud)[9], אשר אמור היה מלכתחילה לשאת בתפקיד זה אולם משהסתבר שדרלאן מצוי היה באלג'יר בעת "מבצע לפיד" הוא הועדף ע"י האמריקאים.

חילופין אלו בממשל הצרפתי בצפון-אפריקה לא הביאו לשינוי המיוחל ביחס להחזרת האזרחות הצרפתית ליהודים, צעדים שננקטו בעצלתיים. ג'ירו שאולי היה גנרל טוב בצבא צרפת ובריחתו מהשבי הנאצי הייתה מעוררת השראה, התגלה כמנהיג הססן ופוליטיקאי כושל. הוא נימק את מדיניותו בצורך לנגוד את התעמולה הנאצית שהופנתה לאוכלוסיה הערבית והזהירה אותם מפני השתלטות היהודים עליהם עכשיו לאחר שאין כבר מי שישמור עליהם. אמנם הלחץ האנגלי-צרפתי על ג'ירו נתן את אותותיו ובינואר 1943 פורסם כי כל היהודים יכולים להתגייס לצבא ולשרת בכל יחידה קרבית, כמו כולם. עד מרץ 1943 התאפשר גם לכל אלו ששרתו בחיל-החפרים לעבור ליחידות קרביות. אולם רק לאחר שדה גול הצליח לקבל סופית את ההכרה מצד בעלות הברית בהנהגת צרפת וג'ירו סולק סופית, הוחזרו כל הזכויות ליהודים.

הצבא החדש שהתבסס על "צבא-אפריקה-הצרפתי" והצבא הצרפתי הקולוניאלי כלל שילוב של מתנדבים אירופאים מצרפת במיוחד בתפקידי קצונה ומש"קים אולם גם כאלה שגוייסו מהמתישבים האירופאים בצפון אפריקה ובמושבות צרפת ברחבי האימפריה. החיילים האירופאים שרתו בארבע סוגי יחידות:

• "הזואבים" – יחידות חי"ר צפון-אפריקאיות מבוססות חיילים אירופאים.
• החיר הקל (Infanterie Legere d’Afrique).
• הפרשים הקלים – למעשה סיור-משוריין.
• לגיון הזרים.

יחידות אלו, על אף שהתבססו על חיילים אירופאים-לבנים, שהו תדיר מחוץ לגבולות צרפת ושלא כמו צבא המולדת, נעשה בהן שימוש ברחבי האימפריה – לפי הצורך.

באופן מסורתי, יהודים ממתישבי צפון-אפריקה התגייסו ליחידת "הפרשים הקלים האפריקאים" (Chasseurs d’Afrique) אשר נועדו למבצעי סיור ומרדפים במרחבי המגרב והאטלס אך במלחמת העולם השנייה היו ליחידות ממונעות אשר צוידו ברכב ורק"ם.[10]

גם בלגיון הזרים ניתן היה למצוא במלחמת העולם השנייה יהודים רבים בעיקר כאלו שברחו לצרפת ממדינות מרכז ומזרח אירופה ולא קיבלו אזרחות צרפתית.

בנוסף, כלל צבא זה שהוקם בצפון-אפריקה ארבע סוגי יחידות מבוססות ילידים עם קצינים ומש"קים אירופאים:

• "טיראיאר" (Tirailleurs) – קלעים, למעשה יח' חי"ר, כללו בדרך כלל 20% אירופאים.
• "ספהים" (Spahis) – פרשים, במלחמת העולם השנייה – יחידות ממונעות אשר בשל נחיצות המקצועות הטכניים כללו בדרך כלל 40% אירופאים.
• "גום" (Goums) – חי"ר מיוחד. יחידות מתנדבים מרוקאיות מבוססות הברברים של הריף ששימשו ככוח חי"ר-הררי הכולל יחידות פרדות.

צבא חדש זה בפיקודו של גנרל אלפונס ז'ואן (Juin)[11] אורגן בארבע דיביזיות אשר יחד עם יחידות השירותים מנה כ- 110,000 חיילים ואשר במסגרתו שרתו כ- 5,000 יהודים. כוח זה נלחם במערכה בתוניסיה אך בעיקר בחצי האי האפניני – איטליה - עד סוף המלחמה, בה כונה חיל-המשלוח-הצרפתי (FEC) או הקורפוס הצרפתי ה- 2. לקראת הנחיתות בצרפת, מרבית יחידותיו עברו לארמיה הצרפתית B שהתארגנה ביולי 1944.

צבא צרפת חוזר לאירופה, הארמיה הראשונה 1944-1945

במחצית 1944 הגיע עוצמתו של צבא צרפת החופשית ל- 500,000 חיילים. חיל המשלוח לאיטליה שימש כמקור מרכזי להקמת הארמיה הצרפתית B בפיקודו של הגנרל דה-לטר דה-טאסיני (Jean de Lattre de Tassigny).[12] ארמיה זו נחתה בדרום צרפת במסגרת מבצע "אנוויל-דראגון". במסגרת המבצע שיחררה ארמיה זו את נמלי דרום צרפת כמו מרסיי וטולון. ארמיה זו השתתפה במבצעי בעלות הברית להדיפת הגרמנים מצרפת בציר מרסיי–ליון–וילפרנש-אוטון וצפונה ומזרחה מעבר לריין ולדנובה. מערכה זו פחות ידועה על אף שהשתתפו בה רק 3 דיביזיות של צבא ארה"ב לעומת 7-8 צרפתיות. למעשה הערים מרסיי וטולון כמו האיים אלבה וקורסיקה שוחררו ע"י כוחות צרפתיים בלבד. בעת הנחיתה בפרובנס מנתה הארמיה - 137,000 חיילים אולם עם שחרור צרפת ובהדרגה הכללת חיילי המחתרות בצבא הצרפתי והמשך הגיוס באזורים המשוחררים גדל מספר החיילים בארמיה והתעצם עד כדי 400,000. יהודים רבים בגיל הגיוס אשר הסתתרו בתקופת וישי או השתייכו למחתרת הצרפתית הצטרפו גם הם בדרך זו לצבא.

טולון ומרסיי אשר שוחררו ב- 28 באוגוסט 1944 שימשו מהר מאד כנמלים אשר דרכם הועברה הספקה לחיל המשלוח של בעלות הברית באירופה יותר מאשר דרך כל נמלי נורמנדי גם יחד.

הנחיתה תוכננה באזור "חוף התכלת" של סן טרופה (San Tropez), ממזרח לטולון ובקרבת קאן. משימת הארמייה הצרפתית הייתה ולפנות מערבה לאחר הנחיתה לכיבוש שני הנמלים. תוכניתו של דה טאסיני הייתה לכבשם בדירוג, קודם טולון, הקרובה יותר ולאחריה מרסיי המצוי מערבה לטולון. לכך נועדו שני קורפוסים צרפתיים זה של גנרל לרמינה (Edgar de Larminat ), אשר נועד לטולון והשני של גנרל מונסבר (Goislard de Monsabert) שנועד למרסיי.[13]

עתה החלו שבועיים של לחימה רצופה לכיבוש שני הנמלים שהיו כה חשובים לבעלות הברית.

לאחר כיבוש טולון ומרסיי המשיכה הארמייה הצרפתית B במרדף אחר הצבא הגרמני הנסוג צפונה במרחבי צרפת. כבר מלכתחילה ועוד לפני הנחיתה, הוסכם בפיקוד העליון של בעלות הברית כי לאחר החבירה בין הכוחות שנחתו בדרום צרפת לאלו שנחתו בנורמנדי ישונו סדרי הפיקוד והשליטה והצבא הצרפתי לא יימצא יותר תחת פיקוד כוח אמריקאי הקטן ממנו בהרבה. ב- 11 בספטמבר 1944, מעט פחות מחודש מתחילת המערכה, בוצעה החבירה בין כוחות בעלות הברית שהתקדמו מדרום צרפת לארמיה ה- 3 של פאטון שהגיעה מנורמנדי. עם התרחשות אירוע זה (ועל פי המתוכנן) עברו כוחות הארמיה ה- 7 מפיקודו של מפקד זירת המזרח-התיכון והים התיכון, מייטלנד ווילסון לפיקודו של מפקד חיל המשלוח של בעלות הברית באירופה הגנרל ד. ד. אייזנהאואר. הארמייה הצרפתית של גנרל דה-טאסיני קיבלה סוף-סוף, ב- 25 בספטמבר, הכרה רשמית כארמייה עצמאית – הארמייה ה- 1 - וקבלה גזרת פעולה משלה. בעלות הברית יצרו למעשה קבוצת ארמיות חדשה (בנוסף ל- 21 של מונטגומרי וה- 15 של ברדלי) ה- 6 של גנרל דווארס (Jacob L. Devers) שכללה כעת את הארמיות ה- 7 האמריקאית (12 דיביזיות) וה- 1 הצרפתית (15 דיביזיות). גזרתה של הארמייה ה- 1 הייתה הימנית ביותר של בעלות הברית וכללה את המרחב שמצפון לאלפים (והגבול השוויצרי) ואת מחוזות לוריין ואלזס בכלל.

יהודי צרפת לחמו בשורות הצבא הצרפתי ברציפות ובמהלך המלחמה כולה בשיעור גבוה ממנינם באוכלוסיה הכללית. במערכה על המולדת הצרפתית ב- 1940 ראוי לציון המספר הגבוה של יהודים ללא אזרחות צרפתית שהתנדבו לצבא של המדינה אשר סימלה עבורם את ההובלה העולמית בנושא הליברליזם, הסובלנות ושוויון הזכויות האזרחי על פי סיסמת המהפכה הצרפתית: חופש, שויון ואחווה. תבוסתה של צרפת והקמת ממשלת וישי ששיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית הייתה מכה קשה לקהילה היהודית בצרפת אשר התקשתה להאמין שממשלה צרפתית כלשהי תיסוג מעקרונות וערכי המהפכה. יחד עם זאת רבים מהם הבינו מהר מאד את השינוי במדיניות והיו מהראשונים להתנדב ל"צרפת החופשית" ולהצטרף לדה גול בלונדון. כמו כן היו מהראשונים להקמת תנועת ההתנגדות בצרפת ומהפעילים המרכזיים שלה.

עם נחיתת בעלות הברית בצפון-אפריקה ניהלו היהודים מאבק עיקש להחזרת אזרחותם שנשללה ע"י ממשלת וישי על מנת להתגייס לצבא על אף המדיניות האמריקאית שהמשיכה בשיתוף פעולה עם בעלי התפקידים הבכירים ביותר בממשלת וישי. נדרש לחץ רב ומחאות רבות ברחבי העולם, כולל של הקונגרס היהודי האמריקאי ורק לאחר מאבק של מספר חודשים אכן הוחזרה האזרחות למרביתם והתאפשר להם להתגייס ולהלחם במערכה באיטליה.

עם הקמת הארמיה הצרפתית וחזרתו של צבא צרפת למולדת התגייסו עוד יהודים רבים שהיו בגיל גיוס או שפעלו במחתרת עד אז והפכו לחיילים במדים בצבא צרפת.

בסיום המלחמה הסתבר כי יהודים רבים הגיעו לדרגות קצונה ותפקידים בכירים בצבא הצרפתי וכן רבים הצטיינו וזכו בעיטורים מהגבוהים ביותר. חשוב מכך, הם ייצגו תופעה מובהקת של רציפות והמשכיות בלחימה נגד הגרמנים גם בתקופות שבהם כלל הצבא הצרפתי שיתף אתם פעולה עת שר למרותה של ממשלת וישי.