מאיר לוין, גיבור יהודי-אמריקאי במלחמת העולם השנייה
אל"מ (מיל') ד"ר בני מיכלסון
מאיר לוין נולד ברוצ'סטר שבמדינת ניו יורק בשנת 1916 למשפחה יהודית, שמואל ולאה לוין. בהיותו בגיל 14 עברה המשפחה לברוקלין בעיר ניו יורק. בשנת 1934 סיים מאיר את לימודיו התיכוניים בביה"ס הטכני של ניו יורק שנחשב לתיכון בעל רמה גבוהה ביותר בעיקר בלימודי המדעים והמקצועות הריאליים.[1] כיוון שנושא התעופה היה קרוב לליבו למד לומודים גבוהים באחד מבתי-הספר הממשלתיים לתעופה בו למד הנדסה תעופתית ויסודות הטייס וסיים שני במחזורו. מאמציו למצוא עבודה באחד ממפעלי התעשייה האווירית שהתפתחה בארה"ב לא צלחו ואז החליט להתגייס לחיל האוויר.
מטילן ב"מבצר מעופף"
מאיר התגייס לחיל האוויר (של הצבא) בשנת 1939, חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. הייתה זו תקופה בה ארה"ב לא חשבה כלל על מעורבות במלחמה וצבאה, ובכלל זה חיל האוויר של הצבא, היו קטנים ביותר. תחילת שירותו בחיל האוויר הייתה כטכנאי מטוסים אולם עם פרוץ המלחמה קרו מספר אירועים שהשפיעו גם על חיל האוויר.
המעקב אחר המלחמה באירופה שיכנע את הקונגרס לשחרר תקציבים נוספים גם לחיל האוויר. התפתחה תפישת הפעלה שבמרכזה ההפצצה מהאוויר כאמצעי שעשוי להביא להכרעת האויב. ופיתוח המפציץ הכבד B-17 הארבע-מנועי שהיה מהטובים ביותר בעולם בתקופה.[2] יתר-על-כן, המפציצים צוידו באמצעי חדשני סודי-ביותר בדמות כוונת הפצצה מסוג "נורדן" (Norden) אשר אמורה הייתה לאפשר הפצצות מדויקות של מטרות נרכשות.
מפציץ B-17 בפיליפינים 1941.
גידול חיל האוויר והתפתחותו דרשו ארגון מחדש ואימון צוותי-אוויר וקרקע במקצועות והיקפים שלא היו ידועים קודם.
נוסד פיקוד המפציצים ונולד תפקיד חדש לאיש צוות-אוויר, ה"מטילן" שבאחריותו לנעוץ את הפצצות במטרה באמצעות הכוונת המהפכנית.
באם לחיל האוויר היה ניסיון בהכשרת טייסים, נווטים וצוותי-קרקע מאז מלחמת העולם הראשונה, הרי מקצוע המטילן היה חדש לחלוטין ולא היה כל ניסיון קודם בהכשרת בעל תפקיד זה.
החשיבות של תפקיד המטילן בתקופה ההיא ניתן להמחשה באמצעות תיאורו של מי שהיה מפקד להק המפציצים הראשון של צבא ארה"ב, מיג'ר גנרל יוג'ין יובנק (Eubank)[3] בתחילת הסרט "המטילן" משנת 1943: "ברצוני לידע אתכם על סוג חדש של לוחם בצבא ארה"ב, הלוחם החשוב ביותר מכל החיילים המשרתים בצבא בימים אלו. חשיבותו גדולה ביותר משום שהצלחתה של כל משימה בהשתתפותו תלויה בראש ובראשונה בו אישית. המפציץ הגדול ביותר בעולם עם צוותו מטיסים אותו לקרב בכל סוג מזג-אוויר והתנגדות של האויב רק על מנת לאפשר לו 30 שניות של חופש-פעולה מעל המטרה. ב- 30 שניות אלו מונחת על כתפיו האחריות הכבדה ביותר שהופקדה בידי חייל כלשהו בעת שירותו. ברצוני שתדעו על קיומו ועל תרומתם של כל אלו שאיפשרו את הכשרתו חודשים לפני פרוץ המלחמה".[4]
מאיר, עם השכלתו האקדמאית-התעופתית ושירותו הטכני, היה מהראשונים שנבחרו לקורס המטילנים הראשון ביולי 1941 שנפתח בלורי-פילד שבקולורדו. היה זה קורס בן חודשיים במהלכו הופקד בידי החניכים אחד הסודות השמורים ביותר של חיל האוויר באותה תקופה, סוד כוונת ה"נורדן". החניכים שנבחרו לכך צריכים היו להשבע לפני תחילת הקורס, שבועה מיוחדת לשמירת סוד הכוונת גם במחיר חייהם. במשך הקורס צבר כל חניך ניסיון הפצצה של 150 פצצות. מאפייני התפקיד חייבו את המטילן לקבל שליטה מוחלטת על המטוס עם הגישה ליעד ועד לשחרור הפצצות. בתקופה זו על הטייסים היה לבצע כלשונן את כל פקודותיו.[5]מאיר היה בדרגת רב"ט כשסיים את הקורס – אולם תפקיד המטילן ניתן כעבור מספר חודשים לקצינים בלבד בשל חשיבותו והאחריות הנלווית אליו.
המטילן היהודי-אמריקאי הראשון שפגע בספינת אויב במלחמת העולם השנייה
בעת ההתקפה היפנית על פרל הרבור ב- 7 בדצמבר 1941 היו ברשות ארה"ב 156 מפציצים כבדים בלבד. הגנרל מקארתור, מפקד צבא ארה"ב במזרח הרחוק, ביקש, במסגרת תכניתו להגנת הפיליפינים לקבל מפציצים כאלה. ואכן בין החודשים ספטמבר לנובמבר 1941 הגיע לפיליפינים להק-אוויר מס. 19 בפיקודו של קולונל יובנק. לאחר טיסה חוצת-אוקיינוסים מאתגרת של מעל 15,000 קילומטרים, הייתה זו התגבורת ההחשובה ביותר שקיבל מקארתור - 35 מפציצי B17 ו־108 מטוסי קרב P40 "וורהוק" שהיו החדישים ביותר בצבא ארה”ב. במסגרת זו הגיעה גם טייסת-הפצצה מס. 14 בה שרת מאיר שנטל חלק בטיסה מאתגרת זו. מפציצים אלו נועדו במסגרת המגננה על הפיליפינים לתקוף את בסיסי הצבא היפני בפורמוזה (טיוואן) כפעולת אמנעה כנגד מתקפה יפנית צפויה דרומה.
ב- 8 בדצמבר 1941, תשע שעות לאחר התקיפה היפנית על פרל-הארבור, תקף חיל האוויר היפני את בסיסי האוויר קלארק ואיבה באי הצפוני של הפיליפינים לוזון והשמיד 18 מפציצי B-17, שתי טייסות, כמחצית מכוח המפציצים הכבדים של מקארתור. למזלו של מאיר מטוסו עם טייסת 14 כולה, היה בין שתי הטייסות שנשלחו יומיים קודם לשדה התעופה החדש שנבנה זה לא מכבר בדל-מונטה באי מינדנאו שבדרום הפיליפינים ולכן לא נפגע. לאחר הנזק האדיר שנגרם לבסיס המרכזי של חיל האוויר האמריקאי במזרח הרחוק, הוחלט להחזיר את שתי טייסות המפציצים הכבדים שנותרו בדרום הפיליפינים לאי לוזון. 6 מפציצים הצליחו לשוב ב- 9 בדצמבר לשדה התעופה קלארק ההרוס ברובו ו- 7 אחרים לש"ת סן מרסלינו במערב לוזון.
באור ראשון של 10 בדצמבר 1941 נחת כוח המשימה טנאקה (שכונה על שם מפקד חטיבה הפורמוזית מס. 2) בעוצמה של 2,000 חיילים באפארי ובגונזגה בצפון הפיליפינים. גדוד וחצי מהחטיבה הזאת (כוח המשימה קאנו) נחתו במקביל בפאנדן ליד ויגאן. שם אזל מזלם של היפנים: הם התגלו על ידי סיור מטוסי קרב אמריקניים, ועד מהרה תקפו שני מפציצי B-17 את ספינות הנחיתה בעת ההחפה. תגובה זו של חיל האוויר של המזרח הרחוק הייתה תוצאה של דווח ראשוני למפקדת מקארתור על הנחיתות בצפון לוזון וההוראה שניתנה למפציצים לפעול כנגדה. מטוסו של מאיר B-17C מוטס ע"י קפטיין (סרן) קולין קלי (Kelly) המריא עם עמיתיו מסן מרסלינו במגמה לתחמש ולתדלק בבסיס קלארק לפני היציאה למשימה. רק 3 מהמפציצים שהמריאו הצליחו לנחות בשעות הבוקר בשדה קלארק, האחרים חששו מתקיפה חוזרת של היפנים ושבו לסן מרסלינו. בשל התפקוד החלקי של שדה קלארק לאחר ההתקפה היפנית הצליח מטוסו של מאיר להתחמש חלקית בלבד עם 6 פצצות 300 ק"ג. המפציצים המריאו במהירות האפשרית בשעה 0930 לערך ושניים מהם תקפו את שיירת הצי היפני וריכוז האוניות שהנחיתו את הכוחות בגונזגה, בצפון לוזון. המפציץ הראשון הצליח לפגוע בספינה יפנית ותמרות העשן שעלו מהפגיעה הפריעו לקפטיין קלי ולמאיר להתרשם באופן בלתי אמצעי מהנזק שפצצותיהם גרמו. ההפצצה בוצעה מגובה של 22,000 רגל (כ- 7 ק"מ) קפטיין קלי דיווח שהם אמנם לא גילו כל נושאת מטוסים יפנית – שהייתה משימה בעדיפות ראשונה – אולם הטביעו את ספינת המערכה היפנית "הרונה".[6]
חיפוי מטוסי הקרב היפניים הצליח להגן על הנחיתה ולהדוף את התוקפים, לא לפני ששתי ספינות יפניות, כנראה שולות-מוקשים נפגעו, האחת נאלצה לעלות על החוף והשניה ספגה נזק כבד.
לאחר ההפצצה שם פעמיו המפציץ של מאיר חזרה לשדה קלארק אולם יורט ע"י מטוס-קרב "זירו" יפני כעשרה ק"מ לפני הנחיתה. המירט היה אחד מאלופי-הטיס היפנים המפורסמים ביותר במלחמת העולם השנייה – סאבורו סקאי שהפיל במהלך המלחמה 64 מטוסים אמריקאים.[7]קפטיין קלי הצליח לישר את המטוס ולהורות לכל אנשי הצוות לצנוח לפני שאיבד שליטה על המטוס שהתרסק 5 ק"מ צפונה לשדה קלארק. מאיר הצליח לקפוץ וצנח בשלום לאחר שנשרט קלות.
הייתה זו משימת ההפצצה הראשונה של חיל האוויר האמריקאי במלחמת העולם השנייה. נראה היה שסרן קלי לא רק השמיד ספינת מערכה יפנית אלא גם הציל את אנשי הצוות של מטוסו תוך הקרבת חייו. גנרל לואי בררטון (Brereton),[8] מפקד חיל האוויר האמריקאי במזרח הרחוק המליץ עליו לקבל את "עיטור הכבוד של הקונגרס" עיטור הגבורה הרם ביותר בארה"ב. אולם אושר לו לבסוף רק העיטור השני בחשיבותו, "צלב השירות המצויין" (DSC). גם למטילן, רב"ט מאיר לוין, שהיה זה שהטיל את הפצצות, הוענק "צלב השירות המצויין" (DSC).
לימים הסתבר שספינת המערכה "הרונה" כלל לא הייתה בסביבה וכנראה הפגיעה הייתה, כאמור, בשולת מוקשים יפנית שאבטחה את כוח הנחיתה.
ב- 13 במרץ 1942 פונה מאיר לוין לאוסטרליה יחד עם שאר צוותי-האוויר של המפציצים הכבדים והמשיך לפעול שם במסגרת להק 19 מבסיסו בפורט-מורסבי, בירת פפואה שבגיניאה החדשה. במהלך חודש נובמבר 1942 נשלח לחופשה לארה"ב במסגרת מסע יחסי ציבור של צבא ארה"ב. בהגיעו לניו יורק נערך לכבודו, כגיבור היהודי-האמריקאי הראשון במלחמה, אירוע חגיגי מיוחד בשם "יום מאיר לוין" (Meyer Levin Day) ולהוריו הוענקה ע"י נכבדי העיר תעודה רקועה מיוחדת. לאחר מכן שב מאיר לוין, שקיבל בינתיים דרגת סמל, לזירת דרום-מערב האוקיינוס השקט וצורף ללהק המפציצים הכבדים מס. 43.[9] באוסטרליה, התאהב בבחורה מקומית, התחתן ונולד לו ילד.[10]
מאיר המשיך להשתתף במערכה בגיניאה החדשה והשלים למעלה מ- 50 גיחות מבצעיות כמטילן במפציצי B-17. הועלה בינתיים לדרגת סמל-ראשון. בתקופה זו גם נרשמה לזכותו הטבעת נושאת גייסות יפנית בת 12,000 טון.
ב- 6 בינואר 1943, עם שחר יצא מאיר לוין מפורט מורסבי למשימת סיור (עם אפשרות של הפצצה) כנגד שיירת ספינות יפניות שנועדה לתגבר את הכוח בליי (Lae), בצפון גיניאה החדשה. המטוס הוטען בשתי פצצות תבערה במיכלי דלק נוספים ובנורים לתקיפה לילית אפשרית. הייתה זו משימה של מטוס בודד שהיה צריך להיות מוחלף במטוס אחר. הם הצליחו לאתר את שיירת הספינות היפניות ועקבו אחריה במשך כל היום, עם ערב ביקשו להיות מוחלפים אולם לא הצליחו ליצור קשר עם הבסיס. הם המשיכו במשימה כל עוד היה להם דלק ובשעה 070230 פנו לחזור לבסיס. בדרך חזרה נתקלו במזג אוויר סוער מעל רכס הרי אוואן סטנלי ונאלצו להגביה על מנת לעבור מעליו. בשל היותם בגובה רב וחשכת הלילה, לא הצליחו לזהות את אורות פורט מורסבי וכאשר נגמר הדלק, נאלץ הטייס לנחות נחיתת אונס בים כ- 50 ק"מ דרומית לפורט מורסבי. לאחר הנחיתה, בעת ההימלטות מהמטוס רק שלושה מאנשי הצוות ניצלו ואילו ששה, בהם מאיר לוין, טבעו עם המטוס. הניצולים שהו 13 שעות במים עד אשר באו להצילם. בתחקור בחוף הם סיפרו שבעת היציאה מהמטוס הספיק עוד מאיר לוין לזרוק להם סירת הצלה מתנפחת לפני שנעלם עם המטוס במעמקי הים. מאיר לוין הוכרז כנעדר ולבסוף כחלל שמקום קבורתו לא נודע.
שירותו המצטיין, תקופה ארוכה, באחד התפקידים התובעניים ביותר של איש צוות-אוויר זיכהו בעיטור "צלב השירות המצויין", העיטור השני בחשיבותו בצבא ארה"ב ומקביל ל"עיטור העוז" בצה"ל, 3 פעמים "כוכב הכסף", העיטור השלישי בחשיבותו בצבא ארה"ב ומקביל ל"עיטור המופת" בצה"ל וב"לב הארגמן" עיטור המוענק לחיילים שנפצעו בעת פעילות מבצעית.
כיוון שהחל משנת 1942 הוחלט שכל המטילנים בחיל האוויר יהיו קצינים, הוענקה למאיר לוין דרגת סגן לאחר מותו.
מאיר לוין כחלל שמקום קבורתו לא נודע, מונצח על לוח מיוחד בבית הקברות של צבא ארה"ב במנילה בירת הפיליפינים.
[1] Brooklyn Tech’s first World War II hero, Air Force Master Sergeant Levin, www.bths.edu.
[2] "מבצר מעופף" B-17, מפציץ אמריקאי ארבע-מנועי, 9 אנשי צוות, מהירות של 472 קמ"ש היכול להפציץ מגובה רב חמוש ב- 13 מקלעים 0.5" להגנה עצמית ויכול לשאת 2,700 ק"ג פצצות.
[3] מיג'ר גנרל יוג'ין לורי יובנק, 1892-1997, מראשוני מפקדי יחידות המפציצים הכבדים במלחמת העולם השנייה. מפקד להק מפציצי B-17 במערכה על הפיליפינים בשנים 1941-1942.
[5] http://www.merkki.com/bombardiers_of_usaaf_in_world_wa.htm.
[6] Louis Morton, The Fall of the Philippines, US Army, CMHI, Washington DC, 1993, p. 105.
[7] נ. מיגזה, סאבורו סקאי, סמוראי , ספיח, ת"א, 1964, עמ' 26.
[8] לוטננט גנרל לואיס הייד בררטון, 1890-1967. מחלוצי חיל האוויר האמריקאי. מפקד טייסת-קרב במלחמת העולם הראשונה, מפקד חיל האוויר של המזרח הרחוק במערכה בפיליפינים ב- 1941, מפקד חיל-האוויר ה- 9 במזה"ת ובאירופה ומפקד הארמיה המוטסת הראשונה (והיחידה בהיסטוריה) של בעלות הברית במבצע "גן השוק" (ארנהיים) ב- 1944.