משה שרת – על חוויותיו ממפגש עם מתנדבי הישוב והפליטים היהודים באיטליה

משה שרת – על חוויותיו ממפגש עם מתנדבי הישוב והפליטים היהודים באיטליה (11-25.4.1945)
                     שידור ב"רדיו ירושלים" ירושלים , 18 במאי 1945

תודתי להנהלת שירות השידור שהזמינתני לספר לכם מקצת רשמיי מסיורי באיטליה . כנציג הסוכנות היהודית הורשיתי על ידי המצביא הראשי לים התיכון, לטוס שמה כשליחות כפולה:
לפקוד את החיילים והחיילות העברים בני ארץ ישראל ולבקר במחנות הפליטים היהודים.
עשיתי באיטליה 11 יום ואם אתם סבורים שנקלעתי לארץ זרה ולתוך עם ניכר — טעות בידכם. מנחיתתי בבארי ב 11 באפריל עד נסיקתי מנפולי ב 25 בו הייתי יומם ולילה בתוך עמי וכאילו בארצי. מעולם, בכל נדודיי הרבים , לא הייתה לי הרגשה כה מוזרה וכה נפלאה: כאילו מסכת שלמה של חיינו הארץ ישראליים נעתקה פתאום לפינת עולם זר והריהי מופיעה שם בכל עוזה והדרה.
מה היה כאן החידוש ?
בכל דור ודור גלו יהודים מארץ ישראל כלעומת שעלו לארץ ישראל. הפעם יצאו אלפי יהודים מארץ ישראל לחוץ לארץ לא כגולים אלא כגואלים , לא כקרבנות חולשה אלא כמפגיני כוח, לא כנכנעים לגזרת גורל אלא כמתנדבים למלא שליחות — להילחם שכם אחד עם בני אומות אחרות נגד צורר עמם ועוכר העולם כולו. בצאתם לא ניערו עפר ארצם מעליהם אלא צררו את רוחה בקרבם. בפעם הראשונה הופיעו חיילים יהודים בחזית מלחמה כבני אומה מושרשת בארצה ובעלת תרבות לאומית משלה. הם באו לבשר ברבים את ראשית תקומת עמם, לקבוע לו מקום אזרח בתוך קהל עמי הברית ובתוקף מילוי חובתם לתבוע את זכותו אף על פי שהם מעטים בתוך מחנה צבאות הברית אין הם בטלים בתוכו. ליכודם בפלוגות עבריות שומר על עצמיות חייהם הפנימיים ומבליט את פרצופם הלאומי כלפי חוץ. סמל מגן דוד המתנוסס כצבע תכלת לבן על כל מכונית, שם הארץ הענוד על כל כתף מבשרים את הופעתו של החייל העברי הארץ ישראלי בחזית ובעורף, כלפי צבאות הברית וכלפי עם הארץ - גם כלפי החיילים היהודים בני ארצות אחרות שמספרם גדול פי עשרה ממספר בני ארץ ישראל, אך רישומם הלאומי אינו ניכר לגמרי.
ביקרתי בכל יחידותינו באיטליה — במזרח ובמערב, באזור החזית שבצפון ובתוך הארץ פנימה.
אולי כדאי להזכיר, כי בראש כל יחידות החיילים, פרט לקבוצות החיילות, עומדים מפקדים ארץ ישראלים, בתוכם שלושה ילידי הארץ ושניים שנתגייסו כטוראים פשוטים ונתעלו לדרגת מיור (רב סרן). מצב הבריאות כשורה ופני האנשים טובים. רבים ממכריי הטובים הבריאו באופן ניכר. רוב הפלוגות יושבות ספונות בבנייני קבע מרווחים. רק חלק קטן שוכן באוהלים. אך אם בקסרקט או כמחנה - מהווה כל פלוגה תא של חיים עבריים.
הנה חצר רחבה של פלוגת הובלה. אווירה ארץ ישראלית אופפת מיד את הבא. המפקד חבר "אגד".  מכוניות עם מגיני דוד יוצאות לעבודה וחוזרות. בסדנה רעש ויגיע רב. בגלל המוניטין שיצאו לסדנה נשלחות הנה לתיקון מכוניות של המטה הראשי. הלבלרים במשרד שוקדים על מלאכתם. קצינים וסמלים יוצאים דחופים לשליחויות. בספרייה מכהן אחד מחלוצי ההתיישבות העובדת, הוגה רעיון הקבוצה הגדולה -שלמה לביא, בחדר הקריאה המרווח פזורים כמה נהגים מאנשי משמרת הלילה שהספיקו להחליף כוח. אתה קולט את דופק חיי הפלוגה. סביבך אנשים אשר זו להם השנה השלישית, הרביעית, החמישית, במדי צבא. בחלל מנסרות פקודות, מתנופפות הצדעות, נחתכים "בוקר טוב , " "כן אדוני". על הכול מולכת השפה העברית: על הפקודות, השלטים, עיתון הקיר, ועד לכתובת המשדלת לבלתי זרוק אשפה אלא לתוך הפח. גאוות הפלוגה על מקהלתה ותזמורתה. המנצח חבר קיבוץ מאזור הספר הצפוני. יצא למקהלה שם לתהילה והיא עומדת להופיע באולם האופרה בפני קהל חיילים רב מכל האומות. באותה עיר פלוגת מהנדסים מלכותיים, מפקדה מהנדס ירושלמי. שתי הפלוגות מתכנסות באולם קולנוע לשמוע את ההרצאה. האספה נפתחת ב"מגילת המצור והדמים" על ידי המקהלה והתזמורת.
והנה פגישה עם פלוגת הובלה אחרת. המפקד בן ירושלים, חניך בית ספר גבוה באנגליה. הפלוגה קיימת ארבע שנים אך זוהי פגישתנו הראשונה. כל ימיה נעה ונדה הפלוגה במדבריות לוב. מילאה תפקיד חיוני בכל המערכות — בהתקדמות כבנסיגה. ישר מלוב עברה לאיטליה. זה שנתיים לא היו האנשים בארץ. הם יודעים היטב, כאנשי כל יתר הפלוגות, כי עוד ארוכה לפניהם הדרך קדימה בטרם ישובו. משום מה בטוחה הפלוגה כי היא תהיה הראשונה מכל יחידותינו לכניסה לרומא והריהי חולמת כבר על מסדר חגיגי ליד שער טיטוס. פגישה אחת נחרתה במיוחד בזיכרון. יש פלוגה הממלאת תפקיד מקצועי אחראי ביותר בקו חזית ממש. היא מפורדת לשלוחות שלוחות. המפקד, חניך הגימנסיה "הרצליה" וממהנדסי עיריית תל אביב, הובילני במכוניתו עד למרחק 25 ק"מ מהחזית. בצלעי גבעה, ליד מחנה אוהלים, תחת כיפת השמים, עם שקיעת השמש, נתכנסו כל השלוחות שיכלו להיפנות. אחת בוששה לבוא ולבסוף נודע כי כרגע האחרון נצטוותה לצאת לחזית לפעולת לילה דחופה. בהסתכלי אגב שיחה בפני האנשים שישבו לפניי, רובם צעירים מאוד, ביקשתי לשווא את עקבות הזעזועים שעברו עליהם בהפצצות אוויר ובהרעשת תותחים. עד עתה, תודה לאל, לא נפלו מהם חללים. בשמכם כולכם ליוויתים בתפילה שגם להבא יינצלו מרע וישובו אלינו בשלום. אך שוב , חזקה עליהם שעוד ירחיקו נדוד בטרם יחזרו. הפלוגה שייכת למחנה השמיני ואנשיה מצרפים על כתפיהם בגאווה את סימן ארצם עם סמל המחנה.
שעתי לא תספיק למסור על כל הפגישות אך עוד על אחת אני חייב לייחד דיבור. בעיירה אחת בטבור השטח הנכבש, בפינה שקטה, לפניי ולפנים מכל אזור סכנה, מצאתי את קבוצת 25 החיילות שלנו. אחת מהן ביקשתני למסור על ידי הרדיו שלום בשם כולן להוריהן ולמשפחותיהן. הריני נענה לה בזה. ובאמת שלום לכולן. פניהן מצוינים. ראיתי לפניי חבורה נאה מאוד של בנות ישראל. הן מבקשות לא לדאוג להן כי אינן חסרות דבר. דירתן מסודרת כהלכה, עם כל הנוחיות. פוקדים אותן חיילים ארץ ישראלים מקרוב ומרחוק. גם יהודים אמריקנים בין המבקרים. סמוך לעיירה שוכנת במחנה אוהלים פלוגה ארץ ישראלית של מהנדסים, מפקדה ממנהלי "סולל בונה". לאחר שיחתי עם החיילות במעונן הורשו כולן לנסוע לאותו מחנה, לשמוע את ההרצאה יחד עם הפלוגה.
עד עכשיו לא השמעתי אלא בשורות טובות. כאן המקום אחיי להכניס בלבכם דאגה. בהיותי במסיבת אותן חיילות פנתה אליי אחת בזו הלשון: "אני עולה מגרמניה. באתי לארץ לבדי. אינני נשואה. הורים אין לי. עזבתי משרה טובה כדי להתגייס. מה יהיה כשאשוב, אני יודעת כי לא תוכל להבטיח לי כאן משרה. אבל היהיה מישהו שאוכל לפנות אליו, איזה מוסד שיעזור לי? אני דואגת מאוד".  
דאגה זו מקננת בלב אלפי חיילים. זהו יתוש המנקר במוחם בלי הרף. בכל פלוגה מתארגנת קבוצה להתיישבות . אזכיר כאן כי בגדוד עברי של חיל הרגלים שביקרתי בצפון אפריקה, בקרב 900 חיילים יש 285 חברים לארגונים התיישבותיים בתוך הגדוד, וזה מלבד חברי המשקים שבו. אך ראשית, התיישבותם של ארגונים אלה, מחייבת אמצעים גדולים, ושנית, לא כל החיילים פניהם להתיישבות. מפעל גיוס המחייב את היישוב לעזרה גדולה בגמר המלחמה. כל שכן אם מפעל זה הפך למנוף כה כביר של עזרה לפליטים, כאשר קרה הדבר באיטליה. על תפקיד פלוגותינו בעזרה לפליטים סופר כבר לא מעט. דווקא משום זה כדאי להדגיש כי אנשי הפלוגות הם בראשית הכול ובאחרית הכול חיילים, הנושאים במלוא העול של משמעת צבאית וממלאים כל הזמן, בלי הרף וללא לאות, באמונה, במסירות ובהצלחה, את תפקידם הצבאי. כאשר פעולתם, טיב ארגונם ורמת משמעתם זכו להערכה רבה בפי מפקדים גבוהים. מפקד אזור אחד אמר לי : "פלוגותיכם הן מהמעולות שבאזורי. רמת השכלתם גבוהה כהרבה מהממוצע שבצבא. משמעתם מופתית. שכרות אינה כנמצא. תחלואה ממין ידוע כמוה כאין. לא אוכל לאחל לעצמי פלוגות טובות מאלו". אמרתי לו כי אמסור את הערכתו ליישוב והריני עושה זאת . גם במפקדה אזורית אחרת שמעתי תשבחות לטיב השירות של פלוגותינו ולגובה הרמה של סדרי חייהן הפנימיים. עניין זה של סדרי חיים אל נא יהי קל בעיניכם. הוא משמש קנה מידה לשיעור קומתנו התרבותית, אמצעי לתהות על קנקננו כעם, ראי המשקף את התוכן האנושי הגלום בקליפה הצבאית.
מעשה במצביא אחד אשר אגב סיורו, סר לפלוגה אחת שלנו בצפון אפריקה, שביקרתי בה בדרכי מאיטליה לארץ, מפקדה פרדסן מהשרון. לפי התכנית עמד לשהות בפלוגה 10 דקות ולמעשה נתעכב שם כשלושת רבעי שעה . וכל כך למה? משום שהתעניין בסדרים הפנימיים, ולאו דווקא בצד הצבאי, אלא בתרבות ובאמנות ובאנשים עצמם. הוא ורבים כמותו קיבלו מושג מה ממפעלנו כולו על ידי פגישה עם פלוגה עברית.
ובכן אגב מילוי התפקיד הצבאי , מתוך ניצול שעות הפנאי וימי חופשה, באקראי ולמקוטעין, הצליחו הפלוגות לגלות יזמה קיבוצית ענפה ופורייה ולבצע מערכת שלמה של פעולות סעד, ארגון והדרכה. החיילים הביאו למחנות הפליטים הכלואים את בשורת הדרור. בלשו בכל פינה נידחת לגלות פליטים בודדים. הושיטו לכולם יד אחים. גרעו מפתם להאכיל רעבים, פשטו כותנות להלביש ערומים. חידשו קשר בינם לבין היישוב. יצרו קרנות מתרומותיהם למפעלי סיוע, עבודה והכשרה. נתנו לציבור הפליטים חוט שדרה ציבורי. גייסו לפעולה זו את כל התבונה האנושית, הניסיון הציבורי, היכולת המשקית, ההכשרה החינוכית המצויים בחבורת אנשי ארץ ישראל בעלי הכרה.
באחת, החיילים הופיעו כנושאי אחריות ושליחות לאומית, כזרוע היישוב השלוחה לתוך הפינה הראשונה של אירופה שבה ניצלו נידחי ישראל מאימת כליה. בזאת הגשימו, במסגרת ההזדמנות הצנועה והיכולת המוגבלת, חלום יקר שהיה גלום במפעל הגיוס מראשיתו.
הרי לכם דוגמאות: אין פלוגה שאינה מפרנסת פליטים על ידי העסקתם בשירותיה, אך יש העושים יותר. בכניסתי לחצר סדנה אחת מצאתי חבורת נערים בני י"ב – י"ד, נחמדים להפליא, שהפלוגה אימצה אותם לבנים לה עד עת מצוא והם עוסקים מחצית יומם בעבודה ומחציתו בתורה. אגב, באותה סדנה ניגש אלי חייל צעיר והציג את אביו העובד שם כפועל. החייל מבני עליית הנוער, נתגייס והגיע לאיטליה . כאן גילה באחד המחנות את אביו שנשאר בשעתו בגרמניה, עבר שבעה מדורי גיהינום במחנות הסגר, נמלט לאיטליה וכאן נכלא עד ששוחרר. ובכן מה בקשתם ? פשוט מאוד: אם החייל הבן, אשת הפליט האב, נמצאת באנגליה . אם אחזור לשם, האוכל לראותה ולספר לה כי ראיתי במו עיניי את האב ובנו יחד ?
פסגת המפעל, חוות ההכשרה החקלאית. לא האמנתי למראה עיניי. ארבע קבוצות הכשרה, שתיים לנוער ושתיים למבוגרים, בזה אחת דתית, הוקמו כאחוזות איטלקיות נחשלות. חיי קבוצה, לימוד עברית, עבודה שיטתית, הבראה גופנית ונפשית. כל זה ביזמת חיילים ובאמצעותם. יזמתם הוציאה בנים ובנות מבטלה לעבודה, ממצר מחנה למרחב שדות, מאווירת דיכאון לחדוות יצירה. היא העלתה אותם על הדרך המובילה למטרה.
 במחנות הפליטים המרוכזים ובכל חבורות הפליטים המפוזרות מייחלים מבוגרים וילדים כאחד למוצא פיהם של חיילים. מארגון קואופרטיבים של בעלי מלאכה בתוך המחנות, אשר הפלוגות מהוות שוק לתוצרתם, ועד להמצאת ספרי לימוד מהארץ ושירונים המתחברים בפלוגות לבתי הספר שבמחנות, בכל שלוחה יזמת החיילים. אף הארגון הציבורי במחנות, כמו מוסדות הארגון של ציבור הפליטים בכללו, שואבים את כוחם מסמכותם המוסרית של החיילים.
לזכותו של הציבור הציוני בקרב הפליטים יצוין שהוא ידע לשמור על ארגונו בכל שנות הנדודים וההסגר אבל אף הוא חידש את כוחו והגביר חיל משהוקמה הברית בין הפליט והחייל.
כיום מתנהלת במחנות פעולת הסברה ציונית , קיימים סניפי ויצ"ו , נעשית עבודה למען הקרן הקיימת. מ 5,500 פליטים יהודים שבשטח הנכבש נמצאים כיום במחנות פחות מ- 2000 השאר פזורים ועוסקים במלאכה או במסחר.
ביקרתי בכל שלושת המחנות העיקריים, אחד ליד בארי, אחד ליד סנטה מריה שב"עקב" איטליה ואחד בפירמונטי הקרובה ל"קרסול". באותם הימים עמדו השלטונות  להעביר את רוב היהודים ממחנה בארי למחנה סנטה מריה שהתנאים בו הרבה יותר טובים. המחנה המסודר ביותר הוא פירמונטי שהותקן על ידי האיטלקים.
אגב, הפליטים היהודים מלאים הכרת טובה לעם האיטלקי , לרבות הפקידים האיטלקים הנמוכים, על יחסם האנושי. כיום מקבלים הפליטים עזרה מהשלטון הצבאי שבראשו עומדים קצינים בריטים ואמריקנים המגלים יחס נאור לבעיית הפליטים. הם מבינים היטב כי פתרון הבעיה אינו בסיוע או בקליטת ארעי אלא במקלט של קבע. חיי פליט הם בכל המסיבות חיי מצוקה נפשית מתמדת, כל שכן במחנה ארעי. בפירמונטי יש עוד צרה נוספת שסביבת המחנה אינה בריאה.
על יסוד רישיונות העלייה לארץ שהוקצבו עד עכשיו מתארגנת כיום לעלייה, שיירה ראשונה כבת 500 נפש. המאושרים שזכו להיכלל בשיירה זו מצפים לעלייתם כקוצר רוח. אחרים מצפים בכיליון עיניים לרישיונות נוספים. לרבים בנים ובנות מבוגרים וקרובים אחרים בארץ, לאחדים אף נשים וילדים.
בכל המחנות ובכל הפינות הנידחות נרעשו הפליטים מהופעת החיילים העברים ומעזרתם הנאמנה, הנדיבה והנבונה. מסופקני אם באיזה מקום שהוא נערץ החייל הארץ ישראלי כמו במחנות הפליטים באיטליה. אם איזה ציבור יהודי מסוגל יותר להעריך את גודל ערכו של הגיוס הארץ ישראלי, את עוצם חשיבותה של הפלוגה היהודית.
בראותי את הכבוד שנחלו פלוגותינו באיטליה בעיני אומות העולם, את ההערצה והתודה שרוחשים להן הפליטים, את הרושם הכביר שהופעתן עושה על המוני החיילים היהודים בצבאות הברית, אמרתי לעצמי: לכל תנועת ההתנדבות שלנו, חלק בנכסים האלה. אך מקרה הוא שרק מספר זה של חיילים ודווקא פלוגות אלו ולא אחרות נמצאות באיטליה. כל פלוגותינו, כל מגויסינו, אתם שומעים, חיילים וחיילות, וכל שאר המגויסים העברים, לכולכם, ממפרץ פרס ועד טריפולי, יש חלק בהישג ובשכרו.
אך גם שאלתי את עצמי: מה היה אלמלא קמה בכלל תנועת התנדבות בקרב היישוב, אנה היינו באים כיום הזה? ומה היה אילולא הצליחו רוב חיילינו להתגבש לפלוגות יהודיות, המשמשות נושא לאחריות לאומית, מכשיר לשירות יהודי קיבוצי? ומה יהיה אם פלוגות אלו תלכנה ותצטמקנה מחוסר תגבורת? מה רבים הם היושבים על הכלים וזוכים מן ההפקר בכל התהילה שמנחילות הפלוגות ליישוב, נהנים, למשל, עכשיו מכל סיפור המעשה.
האומנם לא יעורר מופת איטליה צעירים וקשישים, גברים ונשים, לעשות את חובתם, להגביר את כוחנו המעט במערכה הקשה, בכל החזיתות שאנו מצווים לעמוד בהן?
עליי לסיים. אספר לכם עוד רק דבר אחד. הגעתי לפירמונטי בשעה מאוחרת בערב. משום מה עשינו דרכנו בעקלתון וגם במכונית ג'יפ קלה ומהירה ארכה הנסיעה 11 שעה. קפטן מחברי "המעביר" בתל אביב נהג כל הדרך בלי חילופים. כשבאנו מצאנו את רוב היהודים שבמחנה, מספרם כ - 800 מכונסים באספה כללית לרגל בואי. האספה נמשכה עד אחר חצות.
למחרת היום סיירתי את המחנה על מוסדותיו. גם לסנטה מריה הגעתי בערב וגם שם נתקיימה אספה כללית. והנה בשני המקומות וגם בבארי ובמקומות אחרים ראיתי את פאר עמנו, את הילדים, ילדי ישראל היקרים. הידעתם איפה נולדו הצעירים שבילדים אלה? אספר לכם: בין השאר מכונסים שם אנשי שתי שיירות מעפילים. אנייתה של אחת נטרפה על אי שומם בים האגאי. השיירה ניצלה בנס. היא נלקחה מאותו אי לרודוס ונכלאה שם לשנתיים. אחר כך הועברה לפירמונטי. בזכותה, בעצם, זכה המחנה לפרסום כזה בעולם היהודי. שם, בפירמונטי, התהפכה על השיירה חרב הגירוש לפולין, עד שנמנעה הגזרה. שיירה אחרת הגיעה לבנגזי ערב כניסת איטליה למלחמה. ביקשה לפלס לה דרך לארץ ישראל ולא ניתן לה, כי פרצה המלחמה והיא הוחזרה לאיטליה. והנה בכל המסעות ובכל התחנות האלו נולדו ילדים: באניות וברודוס ובבנגזי ובפירמונטי. ראיתי את הילדים, הצביעו עליהם: זה נולד כאן וזה כאן. השתוממתי: איך ידעו אמהות יהודיות לגדל ככה את ילדי הנדודים וההסגר, בסכנות, בצפיפות, במחסור ?
ובבוקר היותי בפירמונטי ראיתי מחזה. באה מכונית מאחת הפלוגות, סימנה מגן דוד, לקחת חבורת פליטים לעבודה צבאית גם דחופה וגם ממושכת וגם שיש בה הזדמנות של הכשרה מקצועית. משהופיעה המכונית בחצר מיד עט עליה קהל פעוטות בתרועות גיל. עמד הנהג על גבי המכונית, שזוף, חסון, רחב כתפיים. פניו אורו. הילדים טיפסו על המכונית ועליו, פשפשו בכיסיו למצוא ממתקים, עלו על זרועותיו וכתפיו, גיפפוהו מכל צד. הוא עמד איתן ומאושר בתוך חשרת הפעוטות הללו, בתוך שפעת החיים הצעירים. לא הכרתיו. לא שאלתי מיהו. הוא נראה לי אותה שעה כחייל העברי האלמוני, כגיבור דורנו הישראלי, המעונה והלוחם. הילדים שמסביבו היו בעיניי ככל קהל ילדי ישראל הנידחים - ניצולי שחיטות הגטו , המסתתרים ביערות פולין , המוצנעים על ידי חסידי אומות העולם ברחבי אירופה, אשר לאחר כל האימים שראו עיניהם נשארו בתומתם, ביופיים, במלוא בשורת אושרם לעתיד. והיה נדמה שהנה הנה ישב הנהג האלמוני אל ההגה, יאחז בו בזרועותיו החשופות, האמיצות, ידהיר את המכונית שכוכבה מגן דוד על פני הר ובקעה, יחצה בה ים כחרבה ויביא בשלום את שארית הפלטה של עתיד האומה, את השריד היקר של תקוותנו אל שערי המולדת.