ערבי ארץ ישראל בצבא הבריטי

כשפלסטינים ויהודים לחמו יחד בצבא הבריטי
דליה קרפל- "הארץ"
בתשעה ביוני 1945 המתינו המוני אדם ברציף הרכבת בתל אביב לרכבת שעמדה להגיע ממצרים. דגלים עבריים הונפו לצד הדגל הבריטי וכרזה גדולה עם הכיתוב "כבוד לחייל העברי". "נשים עם זרי פרחים הסתדרו בשורה הראשונה. על ידיהן ילדים עם דגליות", דיווח "הארץ". "דמעות גיל נראו בעיני הנשים, ההורים והילדים של החוזרים נוכח הרגע הגדול שלו ציפו ארבע שנים... הרכבת עצרה והפדויים — 435 יהודים ו–65 ערבים, רובם לוחמי הבריגדה היהודית — זינקו החוצה. הרציף נשטף באיחוד משפחות קורע לב. כעבור דקות נשמעה צפירה נוספת, אות לחיילים לחזור ולעלות לרכבת שתוביל אותם לבדיקות בבסיס הצבאי בצריפין..."

כתב "הארץ" שוחח עם החיילים שחששו, "כיצד יקבל אותנו היישוב? האם ימצא היישוב סידור (עבודה) בשבילנו?" בישיבה של לשכת העבודה הוחלט לתת עדיפות במתן עבודה לחיילים משוחררים. הכתב ציין גם ש"פני החיילים טובות, הם שזופים ובמצב רוח טוב". החיילים סיפרו לו על הזוועות באירופה ועל החיים הקשים במחנות השבי.

העיר תל אביב חגגה. "הגגות והגזוזטראות השחירו מרוב אדם... רבים טיפסו על המכוניות, התנשקו עם החיילים, וקריאותיהם הנלהבות הפכו את הנסיעה למסע ניצחון של ממש..." בקבלת פנים שנערכה למחרת בגימנסיה הרצליה, נשא דברים משה שרת והזהיר, '...זה ביתכם, ביתנו. לסבל רב אתם חוזרים אליו, למערכה קשה ונואשת אחרונה"

אין זה מפתיע שההיסטוריוגרפיה הציונית בחרה להתמקד בתולדותיו של הכוח היהודי הלוחם שנענה לקריאה להתנדב למאמץ המלחמתי של בריטניה בפרוץ מלחמת העולם השנייה. יותר ממיליון וחצי יהודים שירתו בצבאות השונים של בעלות הברית, במחתרות ובתנועות ההתנגדות באירופה הכבושה, לפי ספרו של ההיסטוריון יואב גלבר "ההתנדבות ומקומה במדיניות הציונית והיישובית, 1939–1942" - יד יצחק בן צבי, 1977.

בפרוץ המלחמה מנתה אוכלוסיית היישוב היהודי בפלשתינה פחות מחצי מיליון בני אדם, מתוך כמיליון וחצי תושבי הארץ. במשך המלחמה התנדבו בין 38 ל–40 אלף איש ואשה יהודים לזרועות השונות של הצבא הבריטי. אבל מה עם תושבי הארץ הערבים? כמה מהם נענו לקריאה להתנדב ולהתגייס למלחמה נגד גרמניה הנאצית? מה הניע אותם, האם שיקולים כלכליים בלבד?

עד היום אין אומדן מדויק של המתגייסים הערבים. גלבר טוען ב"תולדות ההתנדבות" שקרוב ל–10,000 ערבים התגייסו, בעיקר בגלל המצב הכלכלי הקשה. ההיסטוריון מוסטפא כבהא ציין בספרו "הפלסטינים עם בפזורתו" (האוניברסיטה הפתוחה, 2010), שההערכות נעות בין 9,000 ל–17 אלף איש. ד"ר מוסטפא עבאסי ממכללת תל חי מעריך שמדובר ב–6,000–7,000 מתנדבים — כשליש ממספר המתנדבים שהיישוב היהודי העמיד.

המצב הכלכלי בארץ אכן היה קשה, וגלבר כתב שעם פרוץ המלחמה נמשכו כספים מהבנקים ומערכת ההון נפגעה. בגלל מחסור בספינות, ייצוא ההדרים נפגע והאבטלה הלכה וגאתה. בקרב היהודים בארץ נרשמו כ–21 אלף מובטלים והמוסדות הציוניים ניסו להתמודד עם האבטלה באמצעות עבודות ציבוריות יזומות. החודשיים האחרונים של 1939 היו קשים במיוחד, ורבים פנו לסוכנות היהודית או ישירות ליחידות הצבאיות הבריטיות בתקווה להיקלט בצבא הבריטי כדי לפרנס את משפחותיהם.

ב–12 באוקטובר 1939 פירסמה הממשלה הבריטית מודעת דרושים, שקראה למתנדבים מהארץ להירשם במשרדים של ראשי המחוזות. "דרושים 2,000 איש... כדי לשרת ביחידות של המקצועות הצבאיים דלהלן: מהנדסים, יחידות של שירות התובלה הצבאי המלכותי...".

לד"ר כבהא מהאוניברסיטה הפתוחה היה שכן ששירת כנהג בצבא הבריטי והיה מוצב בין השאר באל־עלמיין שבמצרים, כשהתנהל שם הקרב המכריע, באוקטובר־נובמבר 1942, והארמייה השמינית בפיקודו של מונטגומרי הביסה את הכוחות הגרמניים והאיטלקיים של רומל. "השכן סיפר לי על היחידה שלו, שבה שירתו ערבים לצד יהודים. זה מאוד עניין אותי לכן התחלתי לקרוא מחקרים והבנתי שבנראטיב הציוני, כשמדובר במתגייסים הערבים, הדגש הוא על המופתי חאג' אמין אל חוסייני שנסע לבקר את היטלר בגרמניה, ביקר את המתנדבים הפלסטינים שהיו במחנות השבויים וקרא להם להתנדב ללגיון הערבי החופשי בצבא הגרמני. אגב, גם זה לא מדויק. הוא ביקר את המתנדבים הבוסנים".

כבהא כותב בספרו שאחרי המרד הפלסטיני המזוין (1936–1939) העוינות של האוכלוסייה הפלסטינית כלפי הבריטים לא התפוגגה. הענישה הקולקטיבית, הרס הבתים והשחתת היבולים, המעצרים וההתעללויות לא נשכחו. למרות זאת, הפלסטינים נענו לקריאה להתגייס. לאחר פרוץ המלחמה, הוא כתב בספרו, נפגשה קבוצה של מנהיגים פלסטינים מהדרג השני עם הנציב העליון הבריטי הרולד מקמייקל והביעו את תמיכתם בבריטניה.

מה גילית?

"אלו שנים של קיפאון. ההנהגה הפלסטינית עזבה אחרי המרד הפלסטיני או חוסלה על ידי הבריטים. המופתי חאג' אמין אל חוסייני היה בלבנון ואחר כך בברלין, ומקרב התנועה הלאומית הפלסטינית נותר בעצם דרג שני של הנהגה. בריטניה גייסה צעירים רבים לשירות פעיל וגם לעבודה בנמלים, בסלילת כבישים ובהקמתם של מחנות צבא לכוח שמנה 20 אלף חיילים בריטים שהוצבו בארץ. בבאקה אל גרבייה, למשל, גויסו לעבודה 400 תושבים. 300 מהם עבדו בהקמת מחנה צבאי בעין שמר. 80% מכוח העבודה הפלסטיני בארץ עבד בבנייה וכך שיפרו את האנגלית. זה היה גם מקום המפגש שלהם עם היהודים. אחר כך עבדו יחד בבתי הזיקוק בחיפה, וזה כזכור הסתיים בצורה קשה ביותר ביום האחרון של 1947. אבל היה מפגש שם וגם במקומות עבודה אחרים תחת החסות הבריטית. גיליתי שהפלסטינים תרמו לכוחות הברית ובין היתר השתתפו ותרמו לשחרור צרפת. היו אנשים שהשתתפו בפלישה לנורמנדי. אחר כך התחלתי לחפור בארכיונים ומצאתי בארכיון המלחמה הבריטי שמות של לוחמים פלסטינים מהארץ".

על אילו מקורות הסתמכת כשכתבת שההערכות נעות בין 9,000 ל–17 אלף מגויסים פלסטינים?

"ההערכות הללו מתייחסות לכלל המתנדבים הערבים שתרמו למאמץ המלחמתי ולא רק ללוחמים בשדות הקרב. באל־עלמיין השתתפו עשרות פלסטינים. אין לי מספרים מדויקים, אבל הכרתי כמה עשרות משפחות שאיבדו בנים במערכה באל־עלמיין. לפני שנתיים ריאיינתי מישהו מכפר בגדה המערבית, שהיה צנחן. הוא לא הסכים שאקליט אז כתבתי וגם צילמתי אותו. אני מצטט בספר ממחקרה של ההיסטוריונית ביאן נויהד אל חות, שהסתמכה על מרכז המחקרים של אש"ף, והביאה את ההערכה המספרית של המתגייסים הפלסטינים. היא טוענת שרבים נהרגו ונשבו.

"אין לנו רשימות של חללים פלסטינים. היא כתבה על שלוש יחידות קומנדו ערביות ויחידת קומנדו אחת משותפת, קומנדו 51, שהשתתפה במסע של כוחות הברית בצרפת ואנשיה היו גם בצפון אפריקה, בחבש, בכרתים וביוון. היו שלוש יחידות ערביות של הנדסה ושל נהגים שהשתתפו במסע של הארמייה ה–8 הבריטית של מונטגומרי במערכה באיטליה. היו ששירתו גם בחיל האוויר הבריטי וביחידות הצי האמריקאיות. היא הקדישה פיסקה לנושא הזה, ואילו אני כתבתי שני עמודים בספר שלי. זה כל מה שקיים על הנושא הזה בהיסטוריה הפלסטינית".

איך אתה מסביר את זה?

"הנראטיב הפלסטיני לא אהב את אלה שהתגייסו לצבא הבריטי והעדיף להצניע את הנושא. אחרי מה שבריטניה עוללה לפלסטינים בתקופת המרד, להודות שאחרי כל זה הפלסטינים התנדבו להתגייס, זה מכתים את המאבק הלאומי הפלסטיני. זאת בושה".

נתוני השכר של המגויסים שהשתנו בהתאם לתפקיד ולמקום השירות בין אם בארץ או בחזית, נעו בין שמונה ל–12 ליש"ט בחודש. כבהא אומר שהמרואיינים שלו סיפרו לו על 12 ליש"ט בחודש, "סכום שהיה יכול לפרנס שתי משפחות, וזה מסביר את ההתנדבות לצבא הבריטי". בספרו הוא מביא עדות מפי נימר מורקוס' ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית הישראלית, מכפר יאסיף (אביה של אמל מורקוס), על צעירים מבני כפרו שמצאו עבודה בסדנאות לבניית מחנות צבא ולהכנת תשתיות עבור הגייסות של הצבא הבריטי. "מספר העובדים מבני כפרנו התרבה עם הזמן, ורבים מהם הרשו לעצמם לאכול בשר ממש כל שבוע. האטליז של אבי נהפך פתאום למקור פרנסה טוב למשפחתנו". רוב הכפריים שלא מצאו עבודה בנמלי הערים הגדולות מצאו פרנסתם מעבודה במחנות הצבא הבריטי וכך לאט־לאט נחלצה האוכלוסייה הערבית מהמצוקה הכלכלית, כתב כבהא.

התעמולה הבריטית למען הגיוס

ד"ר מוסטפא עבאסי, חוקר הגליל ממכללת תל חי, בן הכפר ג'יש (גוש חלב), מסתמן כמי שיפרסם את המחקר הראשון המקיף על הנושא. בינתיים הוא מראיין וחופר בארכיונים ומתכנן להקדיש את שנת השבתון לכתיבת ספר. הסוד המשפחתי על ההתנדבות של סבו לשרת בצבא הבריטי נודע לו לגמרי במקרה. "יום אחד שאלתי בתמימות את סבתי נעימה, איך ייתכן שיש הפרש של חמש שנים בין הולדת אמי להולדתה של אחותה, דודתי. סבתא הסתכלה עלי במבט עצוב. 'למה אתה פותח לי פצעים ישנים?' לקחה אוויר וסיפרה על הרצח של הדוד של סבי, שבגללו החליט סבא להתגייס לצבא הבריטי. סבי, סעיד עבאסי, התגייס לצבא הבריטי עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, כלומר ב–1939, לפני שהמרד הערבי הסתיים. אנשי המרד רצחו כאמור את דודו, המוכתר של הכפר, איש מבוגר חף מפשע שהואשם שקיים קשרים עם הבריטים. מוכתר הרי חייב לנהל קשרים עם השלטונות. למחרת הרצח סבי ועשרות צעירים מכפר סעסע (קיבוץ סאסא של היום) החליטו להתנדב לצבא הבריטי".

לאחר הרצח, מספר עבאסי, סבו נעלם לחמישה ימים. "לילה אחד הוא הופיע בבית בחצות, וסבתי היתה בטוחה שהנה הוא שב הביתה. התברר שהוא בא להיפרד ממנה. במקום לחבק ולנשק אותה, הוא שלף אקדח, כיוון אותו לעברה ואמר: 'שמעי, אני מתנדב לצבא הבריטי ועוזב את הארץ. לא ברור לכמה זמן, ואוי ואבוי אם מישהו ייגע בך'. זה מה שהדאיג את סבי המאצ'ו. סבתא הבטיחה לו שאף אחד לא ייגע בה וביקשה שהוא יעביר אותה לבית אמה. ארזה כמה חפצים והוא לקח אותה עם שני הפעוטות שלהם לבית אמה, שם היא נשארה עד שובו בסוף המלחמה.

"סבי היה לוחם ולקח חלק בקרבות בכרתים. סבתא אמרה שהוא אף פעם לא סיפר מה עבר עליו במלחמה. להתגייס לצבא הבריטי נחשב לבושה. מה גם שעם שובו לארץ הסכסוך הלאומי בין הערבים ליהודים החריף, והפלסטינים המקומיים הסתכלו על מי ששירת בצבא הבריטי כמי שאמנם נלחם במפלצת הנאצית, אבל גם עזר בעקיפין ליהודים להקים מדינה. ולא לזה התכוונו כשהתנדבו להילחם בגרמניה".

עבאסי מחזק את עמדת כבהא שזה לא היה מובן מאליו שפלסטינים יתנדבו לשרת בצבא הבריטי. "הם נאלצו לעשות שינוי תודעתי ממצב של עימות ממושך שגבה אלפי קורבנות למצב של ברית עם הבריטים. היתה מחלוקת. המחנה החוסייני ותומכיו אמרו בשום פנים ואופן לא להתגייס. אסירים פלסטינים עדיין היו עצורים בבתי הסוהר והיו גם גולים ואלפי הרוגים. אבל האופוזיציה הפלסטינית היתה תמיד לימין הבריטים ומחוברת לירדנים ולאמיר עבדאללה מעבר הירדן שכל הזמן לחץ וביקש. בלי החלטה פוליטית, כלומר בלי אור ירוק ממחנה האופוזיציה, קשה היה לגרום לאלפים להתגייס לצבא הבריטי. היו גם מניעים שקשורים דווקא לתוצאות המרד. כל מי שנפגע במרד על ידי אחיו הפלסטינים, והיו כאלה שנפגעו במאבק בין המחנות, החליט דווקא ללכת לצד הבריטי כדי לשמור על האינטרסים שלו".

במסמך "סודי ביותר" של הש"י (שירות הידיעות של ההגנה) שכותרתו "בין ערביי הארץ — ניסיון סיכום ל–1.10.1940", נכתב בין היתר על יחס השלטון הבריטי לערבים במלאות כמה חודשים לסיום המרד המזוין. יש במסמך דיווח על קצב פירוק הערבים מנשקם והאמצעים שנוקטים הבריטים בניסיון לקנות את לב האוכלוסייה הערבית: הלוואות לחקלאים, העסקת המוני פועלים בסלילת כבישים ובעבודות בניין ושחרור אסירים. "לרוב הערבי", נכתב שם, "נמאסו המהומות שלא הביאו לו אלא מפח נפש וייסורים חומריים וגופניים..."

הדוח מתייחס לראשיתה של איזו רוח פיוס שבאה לידי ביטוי בפעולות משותפות של ערבים ויהודים. כינוסים של פרדסנים בפתח תקוה ובשייח מוניס בספטמבר, מפגשי סוחרים, פגישות ידידותיות בענייני ביטחון, ביקורים הדדיים של תושבי כפרים יהודים וערבים שכנים. נכתב גם על משחק כדורגל בטול כרם ב–14 בספטמבר 1940, בין קבוצה מנתניה לקבוצה ערבית בנוכחות קהל ערבי וללא גילויי איבה. אבל מ–1 ביולי עד 15 באוקטובר באותה שנה התגייסו לצבא הבריטי 582 ערבים, לעומת 3,205 יהודים למרות התעמולה הבריטית ואסיפות הגיוס הגדולות.

ד"ר עבאסי חוקר גם את נושא התעמולה של הבריטים למען הגיוס של ערביי הארץ. "הבריטים גייסו מנהיגים בכל עיר ומחוז ודרשו מהם לעשות תעמולה בעד הגיוס. בספטמבר 1940 התקיימה בצפת פגישה בין באי כוח הצבא הבריטי לבין המוכתר באזור, בהשתתפות כ–50 איש, והמקומיים הבטיחו לעודד את הצעירים להתנדב. ב–3 באפריל 1941, נערכה אסיפה רבת משתתפים בעמק החולה שבה דיברו קצינים בריטים, שהביאו איתם יחידה ערבית שאנשיה יספרו וישכנעו הן את ההנהגה והן את הצעירים להתנדב. ראש מועצת חלסה, כמאל חוסיין, נשא נאום שעודד את הגיוס. לאחר מכן ניכרת עלייה במספר המתגייסים".

גם עבאסי חושב שהתופעה של גיוס הערבים לא זכתה לתשומת לב בהיסטוריוגרפיה הישראלית, "בעוד שהנושא של המפגש של חאג' אמין אל חוסייני עם היטלר ועם מוסוליני הובלט תמיד באופן חריג. חשוב שהציבור יידע על התרומה של אותם אלפי לוחמים פלסטינים למאמץ המלחמתי בנאצים, כמתנדבים, כיחידים וכאופוזיציה. הם מעולם לא היו פרו־נאצים והם תרמו את תרומתם כמו שאר העמים במלחמה".

האם נכונה הטענה שהפלסטינים יוצאי הצבא הבריטי לא השכילו לעשות שימוש בניסיון הצבאי שצברו כשפרצה המלחמה ב–1948?

"רוב ההתארגנות של חיילים משוחררים בתום המלחמה היה סביב הנושא הסוציאלי והזכויות שלהם. מיד אחרי תוכנית החלוקה של האו"ם הוחלט להקים ועדות לאומיות בכל היישובים והכפרים. כאשר פרצה מלחמת תש"ח חיפשו את החיילים ששירתו בצבא הבריטי במטרה לנסות לארגן אותם ככוח עזר. בצפת, היכן שכבר חקרתי, חלקם היו בעלי ניסיון קרבי וניסו לעזור. הם לא היו רבים אבל איפה שהוצבו הם תרמו. זה לא חולל מהפך גדול".

חזון קומנדו 51

בפרוץ מלחמת העולם השנייה החלו הבריטים בגיוסם של בעלי מקצוע להשלמת היחידות הבריטיות ודרשו שוויון בגיוס של יהודים וערבים. ביישוב התנגדו לגיוס לצבא הבריטי הן מימין והן משמאל, ויהודים שפקדו את משרדי הגיוס של הבריטים סולקו מהקיבוצים, וגם מההגנה ומהאצ"ל, וממפלגות כמפ"ם והפ.ק.פ (המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה).
בדצמבר 1939 התחיל הגיוס לשתי פלוגות החפָּרים המעורבות ליהודים וערבים. לפי גלבר, התייצבו 663 איש, מהם 243 ערבים, שהתאמנו בפברואר 1940 במחנה הטירונים סרפנד. אז הוחלט שפלוגה אחת (פלוגה 401) תישלח ראשונה לצרפת. היו בה 517 יהודים ו–230 ערבים.

מפקד היחידה, לוטנט קולונל הנרי קייטר, ?החליט להקים יחידה לוחמת — קומנדו 51, ?שנקראה גם קומנדו המזרח התיכון 51 ?(51 Middle East Commando), ואנשיה רכשו ניסיון קרבי לא מבוטל. על מייסדה קייטר, כתב גלבר כי "הודות לרומנטיקה ולאמביציה שלו נוצרה היחידה".

אברהם זילברשטיין, יליד פולין שהגיע לארץ ב–1934, היה מראשוני המתגייסים לצבא הבריטי (בעדותו מ–2012 ניתן לצפות ביוטיוב) והצליח להתגייס בזכות מקצועו כטכנאי רכב. תחילה שירת כיהודי היחיד ביחידה של אנגלים אך חיכה להזדמנות לצאת להילחם באירופה. בעדותו הוא מספר ששמע שמקימים יחידה ערבית שתצא לצרפת ומיד ביקש העברה אליה ונענה בחיוב. היחידה שעליה הוא מדבר היא פלוגת החפרים הראשונה. לדבריו היו בה 800 ערבים, רובם בדואים, וכ–200 יהודים. הם הפליגו לרואן שבצפון מערב צרפת ובנו מסילות ברזל. בסוף מאי 1940, עם התקדמות הגרמנים אל תוך צרפת, הורה הרמטכ"ל הבריטי למפקדת חיל המשלוח בצרפת לסגת ותפקידה של פלוגה 401 היה לשמש משמר עורפי של נסיגת היחידות הבריטיות.

זילברשטיין מדבר באהדה על ערביי הפלוגה: "הערבים עבדו יפה והיו בסדר... היחסים בינינו היו טובים מאוד". בהמשך הוא התנדב לקומנדו 51.

עוד כשהיו בצרפת, קייטר הציע לקרוא לפלוגה המעורבת הראשונה "פלוגת החפרים הפלסטינית" ולהצמיד לה דגל סמלי "שיבטא את האחדות בין יהודים וערבים בפעולתם המשותפת לשירות בריטניה בשעת חירום זו". קייטר, שחלם על אחווה ופיוס בין שני העמים בארץ, כתב בתזכיר פרי עטו: "הייתי מציע כי לאחר סיום פעולות האיבה תחזור פלוגה זו לארץ ישראל ותוצב במקום מתאים שבו יוכלו יהודים וערבים לדון בחילוקי הדעות ביניהם — אם יהיו כאלה — באותה רוח של הבנה שהיתה קיימת בעת ששירתו תחת הדגל במשך מלחמה זו".

אחרי שהפלוגה סיימה את פעולותיה בצרפת, קייטר כתב לשר המושבות הבריטי וביקש להפוך את הפלוגה ליחידה לוחמת, וכשחזר עם היחידה למזרח התיכון ניתנה לו ההזדמנות. גלבר כותב כי בספטמבר 1940 עסקו בהקמתן של יחידות הקומנדו הראשונות במזרח התיכון, וקייטר הציע 300 חיילים שאומנו לכך. קומנדו 51 הארץ־ישראלית אושרה בתחילת אוקטובר, בפיקודו של קייטר וצוות קצינים ומש"קים בריטים. 270 איש התנדבו והשאר הפכו ליחידת חפרים 601 שחולקה לשתי פלוגות.

קארל כהנא, אחד מאנשי היחידה, סיפר בראיון לעיתון "דבר", שהיה "איזון בלתי מאוזן" בין יהודים לערבים ביחידה. "היהודים היו הרוב בקומנדו 51", מה שמסביר כנראה מדוע בעדויות של אנשי הקומנדו 51 היהודים, אין כמעט התייחסות לחבריהם ליחידה הערבים. הלוחם י. שטרן כתב רשימה שהודפסה ב"ספר ההתנדבות", ולפיו בתחילה היו ביחידה 360 מתנדבים, כ–60% יהודים. הקצינים והסרג'נטים היו אנגלים, ועל כל מחלקה שבראשה סרג'נט אנגלי היה מופקד סגן מפקד יהודי או ערבי. ליחידה היה כינוי נוסף, "גדוד המוות": אחרי חודשי האימון היה על כל אחד מאנשיה לדעת לשחות, לחתור במשוטים, להתאגרף, ללמוד את עיקרי הלחימה של הג'יו ג'יטסו, לרכוב על גמל ולעבור מרחקים גדולים במדבר. היה עליהם להיטיב לירות בנשק אוטומטי, תת מקלע, מרגמות, אקדחים ולהפליא בשימוש ב"פני" — כינוי של פגיון שהניצב שלו עוצב כאגרופן.

חלק מעדויות החיילים מתיישרות עם חזונו של המפקד הבריטי קייטר, שהתרגש ממערכות היחסים בין יהודים לערבים. גלבר מביא ציטוט מדברי לוחם שהתפרסמו בעיתון "במחנה" בפברואר 1942. "אם גם היה בין הערבים אלמנט של אנשי כנופיות, אולם בשעת הפעולות שכחו אלה שפעם היו במחנה מתנגדינו", נכתב שם על "גדוד המוות". "היחסים הגיעו לידי כך שאפשר לומר בבטחה כי ערבי אשר היה ביחידה זו לא יישא עוד את חרבו נגד יהודי מאותה היחידה... ובשעת מילוי תפקידים שונים לא פעם עמד סמל יהודי בראש יחידה של ערבים, והאחרונים קיבלו מינויים אלה בכבוד".

אברהם זילברשטיין תיאר את ארבעה וחצי חודשי האימונים המפרכים "שעשו ממך פלדה". ביחידה נשארו רק החזקים. כהנא סיפר על מבחני הקשיחות והחמרת משמעת מים ומזון במשך מסעות מפרכים וניווטי לילה. זילברשטיין הוסיף שצורפו לקומנדו 51 גם חיילים בריטים שחיפשו את הסכנה והמוות.

גלבר כותב כי בתום תקופת האימונים של קומנדו 51, בסוף 1940, כמה מאנשיה לקחו חלק במתקפה הבריטית הגדולה הראשונה במדבר המערבי, כאשר חדרו למערך האיטלקי בבארדיה שבגבול מצרים־לוב. בראשית 1941 נשלחו אנשי היחידה לסודן ומשם לזירת הקרבות באריתריאה. ב–23 בפברואר הועברה היחידה לפיקודה של הדיביזיה ההודית ה–4 וזכתה לשבחים על ביצועיה. בעוד אנשיה נלחמים באריתריאה, הוחלט בקהיר באפריל 1941 לבטל את היחידה במסגרת ארגון מחדש של יחידות בריטיות. מה גם שקייטר נפצע. בינואר 1942 אנשיה של קומנדו 51 פוזרו בין היחידות הבריטיות.

גלבר כותב שאחד מסימני הייחוד של פלוגת החפרים הראשונה ושל יחידת קומנדו 51 המעורבת הוליד יחס של התנכרות מצד המוסדות הציוניים והיישוב היהודי. כשקייטר הציע לדאוג לשחרורם של 43 אסירי ההגנה מכלא עכו בתנאי שיתנדבו לקומנדו 51, הסוכנות היהודית אמרה "לא, תודה". גם ויצמן, הוסיף גלבר, חשב שבין הערבים בפלוגות המעורבות ישנם אנשי גייס חמישי. אחד מהחיילים בפלוגה סיפר ל"במחנה": "בהיותנו בצרפת היו יחסינו עם הערבים רעים. במדבר שופרו היחסים. רבים מהם היו יוצאי הכנופיות בארץ, רובם מוגי לב ופחדנים, אך היו ביניהם גם אמיצי לב בחורים טובים".

בוא לראות את העולם

שני אחים בני משפחת סעיד מכפר כנא החליטו ב–1939 להתגייס לשירות בצבא הבריטי. את הרעיון הגה הצעיר בין השניים, רדואן סעיד שמו. הוא חיפש הרפתקה. רדואן, כיום בן 95, צלול ואנרגטי, סיפר בראיון למוסף "הארץ" שבמשפחה הוחלט שהראשון שיתייצב במשרד הגיוס הבריטי יהיה דווקא אחיו הבכור, אסעד סעיד, ואם יחזור ויספר ששווה וטוב להתגייס, רדואן ילך בעקבותיו.

אסעד סעיד, יליד 1914, מת לפני שמונה שנים בגיל 93. בנו, נאהי סעיד, חבר מועצת כפר כנא, הוא כתב ספורט ונהג אוטובוס ומופקד במשפחה על שמירת זכרו של האב. לדבריו היה זה הסב, סעיד סעיד, שאישר לשני בניו להתגייס לצבא הבריטי. לסב היו ארבע נשים ומהן נולדו לו 20 צאצאים. מרעייתו הראשונה נולדו חמישה: אסעד ורדואן, שני בנים נוספים ובת.

את רדואן סעיד פגשנו בביתו הנאה ורחב הידיים. זקוף, קל תנועה יחסית לגילו ובעל זיכרון בכלל לא רע. בחלוף שעה מתחילת הראיון התברר שהוא דובר עברית. אשתו בת ה–79 ישבה איתנו במשך השיחה. השניים לא מסתירים כמה הקשר שלהם מוצלח ונשבעים שמעולם לא רבו. אבל על דבר אחד הם לא הצליחו להסכים: כמה נכדים נולדו להם מ–15 ילדיהם. הוא טען 82, ואילו היא פסקה 79 בלבד. רדואן גאה בעובדה שרוב הילדים שלהם בעלי תארים אקדמיים ובהם רופא, מהנדס וארכיאולוג. המשתלה שהוא הקים בזמנו מנוהלת כיום על ידי בני המשפחה, ולעתים מזומנות הוא קופץ לראות מה קורה שם. הוא לא אוהב לשבת במקום אחד ומדי פעם נוסע לחו"ל עם ילדיו.

בנערותו התלווה רדואן לאביו הסוחר, שמכר בין השאר ביצים בחיפה, וכך התחילה ידידותו עם הבריטים. "היינו נכנסים לתחנת המשטרה הבריטית בחיפה והקצין שראה שאני חסון ובריא היה משוחח איתי. הוא חשב משום מה שאני פיקח, ככה לפחות הוא אמר, ושיכנע אותי להתגייס למשטרה הבריטית. במשך כשנה שירתתי כשוטר במדים בשכונת הדר ובחיפה תחתית. הסתובבתי עם אלה ובעיר התחתית היו שיכורים וקלפנים והיה צריך לפעול כשהתחילו התגרות. קיבלתי שבעה ליש"ט בחודש כשמורה בבית ספר השתכר רק לירה וחצי. את הכסף נתתי לאבא, שהיה די עשיר אך לא גילה לאף אחד במשפחה כמה הוא שווה.

"ב–1941 שמענו ברדיו מתחנה ששידרה ממצרים על הכיבוש הגרמני בפולין ועל פשעי מלחמה נגד יהודים שהתחוללו כבר ב–1938 בגרמניה. דיברו על גירוש יהודים בפולין שצעדו קילומטרים ברגל. שאלתי את אחי אסעד מה דעתו שנתגייס לצבא הבריטי. גם בן דוד שלנו, מוחמד קאסם, רצה להתגייס איתי. הוחלט שאסעד הבכור יתגייס ראשון. עברו כמה חודשים והוא הגיע הביתה לחופשתו הראשונה במדים. כדי להרשים את הכפר הוא הצמיד לחולצה דרגות של סמל ראשון שהוא איכשהו השיג. כולם התפעלו ורק כעבור כמה ימים הוא גילה לנו שהוא עבד עלינו".

ב–1942 רדואן בן ה–22 הלך לתחנת המשטרה הבריטית בחיפה וביקש שיעזרו לו להתגייס. הם הסיעו אותו למחנה הגיוס סרפנד, ששכן אז מרחק 5 ק"מ מרמלה. "היינו 51 איש ביחידה — בהם שבעה יהודים והשאר ערבים. אני זוכר צעיר נחמד מתל אביב ששמו בן ארויה. בטירונות בסרפנד עברנו אימונים רבים, כולל ירי. ובוקר אחד, במטווח, הקצין מיקם קופסה והורה לי לירות, יריתי וקלעתי בול. הקצין קבע שבעה מוטות באדמה ואמר לי שוב לירות, הפעם במקלע ברן. שוב הצלחתי לקלוע בכל המוטות, לא בירי אוטומטי אלא כדור אחר כדור והקצין הודיע לי שמרגע זה אני אהיה צלף".

בתום האימונים נסעו רדואן וחבריו ליחידה למצרים ומשם הפליגו לאיטליה. "נסענו מעיר לעיר ברכבות בקר, כשאנחנו יושבים על הרצפה. כשקיבלנו קצת זמן לנוח טיילתי בערים", הוא מספר. הוא זוכר את הכנסיות ואת הקתדרלה של עיר נמל קטנה בנפת אנקונה. הקרב היחיד המשמעותי והקשה שבו לקח חלק כלוחם היה לדבריו בבולוניה. לפי זיכרונו, "בבולוניה נלחמו חייליה הארצישראלים היהודים של יחידה שפיקד עליה קצין יהודי. אנחנו היינו ביחידה תחת פיקודו של קצין מוסלמי הודי. בבולוניה לקחתי בשבי שלושה חיילי וורמכט גרמנים". בתום הקרבות הם שבו לבסיס באלכסנדריה ומשם יצאו ברכבת חזרה לארץ. "כשהשתחררתי קיבלתי 45 ליש"ט, חליפה אזרחית, נעליים מצוחצחות וקסדה. כשחזרתי לכפר צחקו עלי שהייתי בצבא של הבריטים אבל אחר כך התגאו בי".

ומה עם המחלוקות הפוליטיות ביחס לגיוס לצבא הבריטי?

"היה פילוג. המופתי הורה לא להתגייס לצבא הבריטי, ואילו מתנגדיו מהפלג הנשאשיבי תמכו בגיוס. ידענו זאת אבל צריך לזכור שבכפר כנא לא דיברו פוליטיקה וכשהתגייסתי אני זוכר שהסיסמה היתה 'בוא להכיר את העולם עם הצבא הבריטי' ולכן הלכתי. כשאפשר היה לקבל פיצוי על השירות הצבאי, הגשתי בקשה לקונסוליה הבריטית אבל לא קיבלתי. אפילו את החגורה שהוטבעו עליה צלבי קרס שהורדתי משבוי גרמני למזכרת לקחו לי, כי אסור היה להחזיק בבית שלל כזה".

מנמל חיפה לחזית בצרפת

אסעד סעיד היה מספר יותר מוצלח מאחיו רדואן. במאי 1997 הוא גולל את קורותיו כחייל ואת מסעותיו במשך המלחמה בצרפת, באנגליה, בצפון אפריקה וביוון. עדותו הובאה לדפוס בשבועון הערבי־ישראלי "א־סינארה" והודפסה במלואה גם בחוברת על ותיקי כפר כנא שהוציא בית הספר התיכון המקומי. בנו נאהי אינו יודע היכן התעודות והמסמכים של אביו מהצבא הבריטי. גם האותות שקיבל אביו אינם, אולי כי התפזרו בין ילדיו ו–90 נכדיו.

אסעד, שהתייתם מאמו, החליט לעבור לירושלים כשהיה בן 16, כדי להשלים את לימודיו בתיכון. הוא החל לעבוד בסוכנות נסיעות בשכונת טלביה, שם למד בין השאר אנגלית על בוריה. במסגרת עבודתו, סיפר, הוא זכה להכיר דמויות כמו חוסיין פחרי אל־ח'אלידי, לימים ראש ממשלת ירדן, ואת עבד אל קאדר חוסייני, מנהיג הכוחות הפלסטיניים הנערץ בירושלים, שנהרג ב–1948. בפרוץ מלחמת העולם השנייה משכה את מבטו כרזת תעמולה של הצבא הבריטי והוא החליט לעזוב הכל ולצאת למסע ברחבי העולם.

בעדותו סיפר, כי ב–28 באוקטובר 1939 נסע עם קבוצה של צעירים ערבים מירושלים למחנה הגיוס סרפנד. האימונים כללו גם תרגול בנשק חי ובמסגרת הטירונות הזאת הוא נשלח לקורס נהיגה ברכב כבד כמשאיות ומובילי טנקים. בתום האימונים הוא צורף ליחידה שיצאה מנמל חיפה דרך הים התיכון למרסיי שבצרפת. לאורך השירות שלו הוא הוביל אספקה ותחמושת ליחידות בחזית ושימש כנהג של מובילי טנקים.

לפני פלישת גרמניה לצרפת ב–14 במאי 1940, הוא וחבריו ליחידה נסעו ברכבת ממרסיי לפריז והתמקמו בשכונות המקיפות את הבירה הצרפתית. לאחר שכוחות השריון הגרמניים פרצו את קווי הגבול הצרפתיים, קו מאז'ינו נפל והגרמנים חדרו לעומק צרפת, הוחלט על מבצע פינוי ימי של מאות אלפי חיילים בריטים וצרפתים מעיר הנמל דנקרק הנצורה שבצפון צרפת, אל חופי בריטניה. "לפני הפינוי נשארנו בשטח והורו לנו לפוצץ גשרים, מחסני דלק וחומרי לחימה ולהשמיד טנקים של האויב", הוא סיפר. "אחר כך העלו אותנו על ספינות ונמלטנו דרך הים לכיוון בריטניה כשבדרך מטוסים גרמניים מפציצים את הספינות".

לאחר כחודשיים באנגליה הועברה היחידה של סעיד בספינת מלחמה לדרום אפריקה. מדרום אפריקה הם הפליגו בחזרה למצרים ושם, במחנה ששכן ליד איסמעיליה, עברו סדרת אימונים שהכשירה אותם להיות לוחמי קומנדו. "ביחידה זאת שירתו יהודים, ערבים וצ'רקסים ובתום האימונים ב–1941 הובאנו לנמל של העיר מאסאווה לחוף אריתריאה, שם נלחמנו באיטלקים וגם לקחנו חלק בקרבות באתיופיה. כעבור חודשיים, לאחר שהאיטלקים נכנעו, החזירו אותנו באוניות למצרים והתמקמנו במחנה 'אל קאססין' בין איסמעיליה לסואץ. שם שירת עזר ויצמן, שהיה אז נהג תובלה בחיל האוויר הבריטי, חשבתי שהוא אנגלי, היום הוא נשיא המדינה".

סעיד לא נוקב בשם היחידה שבה שירת, אך לפי מקורות היסטוריים ייתכן ששירת בפלוגת חפרים 602, ששהתה במרסא מטרוח מיוני 1940 ומפברואר עד מרץ 1941 בטוברוק. אחר כך צורפו לחיל משלוח שיצא ליוון. לדבריו, במרסא מטרוח הם וחיילים מצרים ולובים חפרו שוחות בידיים ובנו ביצורים ברוחב שישה מטרים ובעומק של שלושה. מטוסים איטלקיים הפציצו אותם יום ולילה. "ניצלתי בנס מפצצה שנפלה קרוב אלי וגרמה למותם של חייל ערבי מהכפר ג'אבה בגדה המערבית ושני חיילים יהודים. ואילו אני, סמל שני אסעד סעיד, ניצל בידי שמים. הובלתי תחמושת במשאיות מהקו האחורי לחזית. ישנו במוצבים ופעם אחר פעם האיטלקים הפציצו את המחנה וחיילים רבים נהרגו".

סעיד תיאר את המשך המתקפה עד שהבריטים ובעלי בריתם הביסו את האיטלקים. לדבריו, הוא וחיילי היחידה הועברו באוניות לחופי יוון כדי לקחת חלק במאמץ המלחמה הבריטי. כשהיחידה הגיעה לסלוניקי, שם הובסו היחידות הבריטיות על ידי הצבא הגרמני, הוא ועוזרו פהמי עשור ברחו ברכב לדרום אתונה. הם לא השלימו עם הכניעה ועם האפשרות שייפלו בשבי. הם הסתתרו במערות בהרים וסעיד סיפר שהוא חיפש דרך מילוט בים והצליח להגיע לנמל בחוף כדי לעלות על אחת מספינות הפינוי הבריטיות. שם נאמר להם, לפי עדותו של סעיד, שזכות הקדימה שמורה לאנגלים בלבד. "ההוראה היתה שיהודים, ערבים והודים אינם רשאים לעלות לספינת הפינוי. החלטתי לקפוץ ממקום גבוה לתוך אחת הספינות שעגנו שם. הצלחתי, אך מהנפילה שברתי רגל ואיכשהו מצאתי מקום מסתור בספינה. כשהיא עגנה באלכסנדריה נעצרתי והועמדתי לדין באשמת עריקות. במשך חודשיים הייתי עצור אבל זכיתי לקבל טיפול רפואי ברגל השבורה".

לאחר שסעיד שוחרר מהכלא, הוא הוחזר ליחידה שלו במחנה הצבאי אל קססין. תפקידו החדש היה ללמד טירונים נהיגה על כלי רכב כבדים. "היו לי אותות על שירותי בצרפת, באריתריאה, בטוברוק וביוון". לדבריו הוא שירת אחר כך בבסיס בריטי בסוריה, כמתרגם מערבית לאנגלית. באותה עת, סיפר, הוא הכיר את יגאל אלון ואת משה דיין. "זה היה לפני שדיין נפצע בעינו", ציין. בדיקה מעלה שאלון השתתף כסייר בכוח הפלישה הבריטי ללבנון ולסוריה ביוני 1941, ואילו דיין שימש באותה עת כמורה דרך לכוח של הדיוויזיה ה–7 האוסטרלית במסגרת אותה הפלישה.

ב–26 בנובמבר 1944 סעיד השתחרר מהצבא, הוא עלה על הרכבת שהביאה אותו ממצרים לארץ. "כשכפר כנא נכבש על ידי כוחות הצבא היהודי ב–1948 הייתי בין המוכתרים שניהלו משא ומתן עם מפקדי ארגון ההגנה", הוא סיפר. לדבריו בשל היותו מוכר לאנשי צבא יהודים, הוא סייע לערבים שעזבו בזמן המלחמה ב–1948 ללבנון ושבו לישראל ב–1952. הוא עבד כמה שנים כפקיד במשרד החקלאות, אחר כך קנה משאית, ומשנת 1950 היה חבר מפ"ם והשתתף בוועידות להגנה על זכויות האדם.

היכרות נוספת מתקופת מלחמת 1948 סייעה לו לחמוק מהסתבכות עם משטרת ישראל. לדבריו, בזמן הקרבות בתש"ח, הוא הכיר את יצחק וונדרמן, מי שהיה מפקד משטרת נצרת לאחר הכיבוש של העיר. "לאחר שקמה מדינת ישראל מצאו אצלי רובה שלל ישן שלקחתי מחייל גרמני ורצו לעצור אותי. וונדרמן הגיע, לקח את הרובה, שבר אותו לחתיכות, ואמר לקצין המשטרה אותו הכיר מכיבוש נצרת, 'אל תעשו לו בעיות'".

ביחד גם בשבי הגרמני

לפי ספרו של יואב גלבר "ההתנדבות ומקומה במדיניות הציונית והיישובית, 1939–1942", לאחר נפילת יוון וכרתים ב–29 באפריל 1941, כ–1,600 ארצישראלים נפלו בשבי, מתוכם כ–400 ערבים. החשש של היהודים מהארץ מפני הצפוי להם בשבי הגרמני היה כבד ורבים שקלו לשים קץ לחייהם. שלושה קצינים — יצחק בן־אהרון, שמעון הכהן ונתן גרשוני — בחרו להישאר עם החיילים הארצישראלים מתוך מחשבה שהיהודים יהיו בטוחים יותר אם ייפלו במרוכז בשבי הגרמנים ביחד עם הבריטים.

יצחק בן־אהרון (שלימים יהיה חבר כנסת ושר התחבורה, ממנהיגי תנועת הפועלים בארץ וסופר) כתב ברשימה "בשבי הנאצים" כי "1,400 חיילים יהודים נעזבו לנפשם, להסתדר עם השובה הגרמני כאשר יוכלו. המפקדים הבריטים הצטרפו באותו יום ליחידות בריטיות כדי להימלט מן הגורל, שלדעתם ולדעת כולנו, היה צפוי ליהודים. כאשר קיבלנו מן הגרמנים את הפקודה להתייצב על יחידותינו ועל מפקדינו בשעה שמונה בבוקר, הוברר לנו שאין לנו מפקדים..."

בן־אהרון גילה שהוא לבד. "יחידי הייתי מבין הקצינים וסביבי ים גועש ורועש, אנשים שמצב רוחם גובל עם טירוף דעת..." הוא הסתכל סביב על היחידות הבריטיות כדי ללמוד על ההכנות לנפילה בשבי. "פקדתי על המחנה שסר למשמעתי להתקדש לקראת הכניעה. התגלחנו, ניקינו את הבגדים, ניסינו לצחצח איכשהו את הנעליים, השמדנו את הנשק והתכוננו לקראת הכניעה. עודנו עוסקים במלאכה זו והנה באו אלינו שליחי 400 חיילים ערבים וביקשונו לצרפם אלינו, כי הם נשארו ללא מפקדים. היינו אפוא מחנה של 1,600 בקירוב". הוא פקד על הסמלים להרכיב קבוצות של 30 איש וכך הם צעדו כשהוא בראש, להסגיר את עצמם לגרמנים. "היהודים הלכו תחילה בדיכאון ובאימה ופחד ואני שהלכתי בראש ספגתי אל קרבי את חצי הפחד של כולם ולבי היה כמים..."

השבויים הוחזקו תחילה במכלאות תחת כיפת השמים בקלמטה. בהמשך הם צעדו ברגל למחנה מעבר בקורינת. בשני המחנות הללו כמעט שלא חילקו מזון. הם הועברו לסלוניקי כשרובם חולים בדיזנטריה ומשם הועברו לשני סטאלגים בשלזיה, למחנה מרבורג ולוולפסברג. כעבור זמן מה, כנראה בהתערבות הצלב האדום, הועברו הארצישראלים משני המחנות למחנה למסדורף, בו התנאים היו טובים יותר. מים זורמים ושירותים ובצריפים מיטות מזרנים ושמיכות, חבילות מהצלב האדום הגיעו והשבויים זכו להכרה כחיילים בריטים שיש להעניק להם את מלוא הזכויות של שבויים לפי אמנת ז'נבה. היהודים התארגנו כקבוצה נפרדת, הקימו קבוצות תמיכה וארגנו בין השאר שיעורים בעברית.

בספרו "בראש מורם" מעיד יוסף אלמוגי (לעתיד שר בממשלת מפא"י וראש עיריית חיפה), שהיה שלב בלמסדורף שהוא ייצג גם את 400 השבויים הערבים. לפיו, הנאצים ניסו לגייס שבויים מכל העמים ליחידות שיילחמו לצדם והניסיון לא פסח על השבויים הערבים. "היה זה המופתי שנרתם לבצעו במלוא העוצמה, ואף הגיע לשם כך לביקור בלמסדורף".

אלמוגי ציטט בספרו את אלכסנדר גלנץ שכתב על כך בספר משלו בשם "המאבק בכבלי השבי". גלנץ התייחס ל–400 ערבים ששירתו איתם בצבא הבריטי והגיעו ללמסדורף. "בתחילה היה דינם כדין כולם. ברם, אחרי שניכרת היתה נטייתן של ארצות ערב לגרמניה הנאצית, הופלו לטובה. עם התקבל החבילות היו הגרמנים מפרידים את החצי לערבים, ואת השאר היו מחלקים בינינו". גלנץ גם כתב שהמופתי חאג' אמין אל חוסייני הגיע למחנה (בחורף 1941–1942) בליווי שני קצינים גרמנים. כל השבויים רוכזו באחד הרחובות והמופתי נאם והבטיח, "אנחנו כבעלי בריתם של הגרמנים נתפוס לאחר הניצחון את רכושם של היהודים... לאחר שיגורשו מפלשתינה..."

לפי גלנץ כ–120 בדואים נענו להצעה ונוספו אליהם עוד 50 שבויים שחטפו מכות רצח עד שנאלצו להסכים. ביקור שני של המופתי נועד לשכנע את שאר השבויים הערבים, אבל "האינטליגנטים שבהם דנו בבעיה בכובד ראש, גם התייעצו איתנו, והעדיפו להישאר במחנה ולא להיגרר אחרי דברי ההבל של המופתי".

אלמוגי הוסיף וכתב שכאשר הוא חזר למחנה השבויים היו בו כ–300 שבויים ערבים, "ללמדנו שהגיוס הנאצי הקיף בערך מאה שבויים", מספר לא משמעותי. אלמוגי גם ציין כי "במשך הזמן התפתחו יחסים טובים בינינו ובין השבויים הערבים שנשארו בסטאלג... הערבים התנהגו בדרך כלל יפה, והשתתפו בשמחה ובהתמדה בכל הופעותינו, למדו עברית, ובהצלחה".

הדרך הארוכה הביתה ממחנה השבויים הגרמני

סלמאן חסן זידאן מבית ג'אן התגייס לצבא הבריטי ב–1940 ושב לביתו רק ב–1952. 13 שנים נוספות נדרשו לו להפוך לאזרח ישראלי

סמיר סלמאן זידאן, עורך דין מבית ג'אן, מנסה בשנים האחרונות להנציח את זכרו של אביו, סלמאן חסן זידאן, שהיה עצור במחנה שבויים גרמני בשנים 1941–1945. זידאן הבן, שהיה בן 18 כשאביו מת מסרטן ב–1989, פנה במהלך השנים לגורמים רשמיים בישראל ול"יד ושם" בבקשה שינציחו את זכרו של האב, אולם ללא הועיל.

זידאן מספר כי אביו לא אהב לדבר על שנות השבי בסטאלג הגרמני וגם לא על קורותיו כחייל בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. כשהבן חזר והקשה, הסכים האב לשתף אותו בכמה אפיזודות קשות מהשבי. "הייתי צעיר ולא התעקשתי מספיק. אבא לא דיבר עם אף אחד מבניו או אחיו על מה שהוא עבר בשנים ההן", הוא אומר.

סלמאן חסן זידאן נולד בבית ג'אן ב–1921, הבן השני מבין ארבעה של חסן וג'אלה זידאן הדרוזים, שהגיעו לגליל מכפר ליד ביירות. זידאן למד ביסודי עד כיתה ה' כמקובל אז, והחל לעבוד בחקלאות עם אביו. בגיל 17 הוא נשא לאשה את נורה, בת גילו. ב–1940 נולדה בתם שהרבאן, שהיתה בת חודשיים כשאביה התגייס לצבא הבריטי.

"אבי התייצב בלשכת הגיוס הבריטית בעכו מסיבות כלכליות", מספר הבן. "הוא ואשתו והתינוקת התגוררו אצל ההורים שלו והוא הבין שמעבודה בחקלאות לא יצליח להתקדם מעבר לפרנסה הכי בסיסית. אבא שלו לא התנגד להחלטתו, כי היה מודע למצב הכלכלי העגום בכפר. אבא עשה טירונות במחנה הגיוס סרפנד ולאחריה הוצב ביחידה מעורבת, של יהודים וערבים. הם נסעו ברכבת למצרים, ומשם יצאו דרך הים ללוב. אני זוכר שהוא סיפר על העוני הנורא שראה בכפרים במצרים. הוא הוסיף שהוא וחבריו ליחידה שהו במשך כמה חודשים בים על ספינת מלחמה שלקחה חלק במערכה. אני לא יודע באילו אזורי לחימה הם לחמו לפני שהגיעו ליוון, שם הם נלחמו עד שב–29 באפריל 1941, הבריטים נכנעו לגרמנים והוא וחבריו נשבו". לאחר נפילת יוון וכרתים כ–1,600 ארצישראלים נפלו בשבי, כ–420 מתוכם ערבים.

עד שסלמאן זידאן נפל בשבי, הוא כנראה לא כתב הביתה, ואם כתב, המכתבים לא נשמרו ואין כבר את מי לשאול. כשהמלחמה הסתיימה ב–1945 בני המשפחה חיכו לשובו בכליון עיניים, אך הוא לא הגיע וזמן רב לא נודע מה עלה בגורלו.

"ייתכן שסבי ניסה לברר מה קרה לו, אבל אין על כך מידע. בשלב מסוים הגיעו למסקנה שאבי נהרג וערכו לזכרו טקס הלוויה סמלי. אחר כך הוחלט שאחיו הצעיר אסעד, אז בן 16, יתחתן עם 'אלמנתו', שהיתה מבוגרת ממנו בשמונה שנים ואם לילדה כבת חמש. סבי גם החליט שהאדמות שבנו סלמאן אמור היה לרשת יחולקו בין אחיו".

במאי 1949 הופתעו בני המשפחה, כשהאח הבכור מוחמד קיבל מכתב מסלמאן. על נייר פרגמנט דקיק (שהצהיב עם הזמן ונשמר במשנה זהירות בארכיון המשפחתי), ניסח סלמאן זידאן שורות ספורות, מעט מרוחקות. הוא דרש בשלום אחיו והביע תקווה שכולם בריאים. הוא ציין כבדרך אגב שהצליח לברוח ממחנה השבויים הגרמני, והוסיף שהוא מקווה לראותם בקרוב. הוא לא כתב על הסיבות להיעלמותו ולא שאל לשלום רעייתו ובתו או הוריו, שכבר לא היו בחיים. לפי החותמת, המכתב הגיע מאוסטריה באמצעות "Kriegsgefangenenpost", דואר של שבויים בשבי הגרמני.

האח מוחמד מיהר והשיב שכולם מתגעגעים "ומתפללים לאל להשיבך לארץ שלנו". הוא ביקש שסלמאן יארגן את המסמכים והניירת הדרושה לחזרתו הביתה. אף מילה לא נאמרה על רעייתו לשעבר. רק שכל אחיו ובתו שולחים לו נשיקות.

האחים הגישו פנייה למשרד הפנים והחל מסע ארוך ומורכב. בנובמבר 1950 הודיע למשפחה משרד העלייה (שפעל בשנים 1948–1951) כי "אין באפשרותנו בתנאים הנוכחיים להיענות לבקשתך לרישיון כניסה לישראל". אחיו המיואשים של סלמאן הציעו שיטוס מאוסטריה לביירות שבלבנון ויגנוב את הגבול. אלא שאז, חבר הכנסת הדרוזי סאלח חסן חניפס נענה לבקשת העזרה של המשפחה.

"ח"כ חניפס שיכנע את מוסדות המדינה שהמידע שהגיע לשירותי הביטחון הישראלי, שלפיו אבי היה חייל בצבא הגרמני, נבע מהתנכלות על רקע פוליטי", מספר הבן. "סכסוך מקומי על קולות של מצביעים בבחירות בכפר, בין אנשיו של ח"כ חניפס לתומכיו של ח"כ ג'בר מועדי, הדרוזי הראשון שכיהן בממשלה, היה העילה. הדבר הכי הטוב שיצא מהעימות היה ששירותי הביטחון ערכו בדיקה מקיפה ומצאו שאבי לא שירת בצבא הגרמני ועברו נקי".

מוחמד זידאן פנה במכתב לשר החוץ משה שרת והתחנן לעזרתו. במכתב התשובה מפברואר 1952, התבשרה המשפחה שמזכירות משרד החוץ טיפלה בנושא, כי מסמך המאשר את שובו ארצה יונפק בקרוב על ידי משרד העלייה וכי נציגי המשרד באוסטריה כבר הודיעו לסלמאן שאישור הכניסה שלו התקבל. במרץ 1952 משרד ראש הממשלה אישר את כניסתו של סלמאן לישראל. בקלסר שבו שומר הבן על המסמכים מהימים ההם, נמצאת תעודת זיהוי שהנפיק משרד הפנים האוסטרי באפריל 1952. נכתב בה שמקצועו של סלמאן זידאן הוא פועל, שהוא יליד הכפר ג'אן ושהוא משולל לאום. בקלסר נשמר גם כרטיס הטיסה במטוס אל־על שהביא את סלמאן לישראל ב–17 באפריל 1952.

המשפחה לא העלתה על הדעת שהשיבה של סלמאן לישראל תהיה כרוכה בנישולו ממעמדו האזרחי. יש להניח שגם סלמאן לא שיער מה מצפה לו מרגע שהגיע לשדה התעופה לוד. הוא נסע באוטובוס לכפר והלך ישירות לבית אחיו הצעיר, שהיה קודם לכן בית ההורים. להפתעתו מצא שם את מי שחשב שהיא רעייתו, ואת בתו שהרבאן בת ה–12.

שהרבאן אבו עאסי, כיום בת 74 ואם לשמונה, מספרת, "הוא נכנס ואמר: 'אני סלמאן, אני אבא שלך, התקרבי אלי'". כשהבת והאם ברחו לחדר השני, הוא הבין כנראה שנחשב לחלל ושהרעיה התחתנה עם אחיו. לפני חוקי הדת הדרוזית, לבני זוג שהתגרשו אסור לשהות באותו החדר או לשוחח.

בינתיים הגיעו אחיו ובני משפחה אחרים, שקידמו את סלמאן בחיבוקים ובברכות. הם עידכנו אותו מה קרה בהיעדרו. אחר כך הלכו להרגיע את הבת, שקיבלה רשות לחבק ולנשק את אביה. נדרשה התערבותו של איש דת שאישר למי שהיתה רעייתו ללחוץ את ידו ולברך אותו לרגל שובו לכפר.

בחלוף כמה ימים, סיפר בנו, "התברר למשפחה שאבי קיבל אשרת תייר זמנית. אפילו לא תעודת תושב ארעי. אבי נחשב תייר בארץ הולדתו". שוב החל מאבק שארך כמה שנים. ב–1954 התחתן סלמאן עם אחותה הצעירה של אשתו לשעבר, והחל לעבוד כפועל בנמל חיפה. בתו שהרבאן עברה לחזקתו כשמלאו לה 14. לו ולאשתו השנייה נולדו שישה ילדים וסמיר זידאן הוא הצעיר שבהם.

"אבא סיפר לאחיו שהוא החליט להישאר באוסטריה אחרי המלחמה כדי לעבוד קשה ולחסוך כסף. הוא הביא עמו סכום כסף וקנה מאחיו את האדמות שאביו העניק לאחיו כשחשבו שהוא נהרג, והוא גם בנה בית. אבל לא היה לו מעמד אזרחי. כל שישה חודשים היה עליו להגיש בקשה לחדש את אשרת השהייה שלו, וכשביקש לנסוע לעיר אחרת, היה עליו לקבל רישיון יציאה מהממשל הצבאי. בינואר 1965 הוחזרה לאבי אזרחותו. הוא היה בן 44".

אין מידע ממוסמך על שנות המלחמה של זידאן. אבל בקלסר של הבן שמור רישיון נהיגה שעיריית קרמס שבאוסטריה התחתית ניפקה לאביו ב–1950. על הרישיון צוינה כתובת מגוריו באותו זמן: גנייקסנדורף 3. בכפר גנייקסנדורף שבאוסטריה היה ממוקם סטאלג 17B, מחנה שבויים גרמני נודע לשמצה. המחנה מוכר בשל סרטו של בילי וויילדר "סטאלג 17" (1953), על ניסיונות בריחה של שבויים אמריקאים מהמחנה.

לא ברור באילו נסיבות הושאר השבוי זידאן באוסטריה והגיע לסטאלג 17B. לפי מה שסיפר לבנו על החיים בשבי יש בהחלט אפשרות שהוא היה שם, והיה חלק ממיעוט מוסלמי ששהה במחנה שבו מתו אלפי שבויים ממחלת הטיפוס ומזוועות אחרות. קשה לדעת אם לקראת סוף המלחמה הצליח לברוח כשהוא מסתתר בערימה של גופות, כפי שסיפר לבנו.

"גיוס הערבים הוא לשם רושם וללא שירות"

למה גיוס הערבים (והערביות) לצבא הבריטי כל כך הרגיז את משה שרת ומדוע התנגד ליחידות המשותפות

משה שרת, כשהיה ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, הרבה לעסוק בשאלת הקמתן של יחידות צבאיות שהורכבו מהמתנדבים הארצישראלים. מההתחלה הוא חלם על הקמת צבא יהודי, "אנו רוצים שהפלוגות שלנו תקראנה 'Jewish' ולא תהיינה תחת מסווה של השם 'Palestine'", הדגיש, ולאורך התקופה הוא הוטרד מירידת קצב הגיוס היהודי ומנסיקת שיעור המתגייסים הערבים. בישיבת מועצת הגיוס בירושלים (ב–8 בפברואר 1942) אמר שרת כי "אנחנו עומדים עכשיו במצב של שני יהודים מול ערבי אחד. אמנם זוהי פרופורציה הפוכה מכפי היחס של האוכלוסייה... העובדה היא שגיוס הערבים הוא במצב של גאות. כוח פוליטי הוא המניע את תנועת ההרחבה אצלם, מצד שני ניכרת עלייה בטיב החומר של המתגייסים היהודים..."

יותר מכל הכעיסה אותו תעמולת הגיוס של הערבים. שרת עקב אחר העיתונות הערבית שדיווחה על אסיפות הגיוס בערים ובכפרים הערביים שנכחו בהן נכבדים ומוכתרים לצד פקידי ממשלה וקצינים בריטים. הוא ראה בהצהרות באסיפות אלו "מסע הסתה לאומי", והדגיש שהן נאמרות בנוכחותם של פקידים בריטים שאישרו את פרסומן בתקשורת הפלסטינית, בעוד שהצהרות בעלות גוון לאומי שנאמרו באסיפות הגיוס ליהודים צונזרו.

גם המתגייסות הערביות הטרידו את שרת. בינואר 1942 החלו לגייס נשים לצבא הוד מלכותו. תחילה דובר על גיוס יהודיות בלבד, אלא ששרת שיער וצדק שהקריאה תופנה לכלל הנשים הארץ. הוא עקב אחר מספר המתגייסות הערביות ודיווח שהראשונות היו מוסלמית אחת וכמה עשרות נוצריות. הוא המשיך להתחקות אחר מניעי הערבים ובתחילת מרץ 1942 בישיבה של הסוכנות הוא ציטט מהעיתון "פלסטין", שדיווח על אסיפת גיוס ביריחו בנוכחות המזכיר הראשי הבריטי ג'ון מקפרסון, בה נאם ראש העיר יריחו ואמר כי "עלינו להתגייס לצבא הבריטי, כדי להגן על מולדתנו, ויהיה זה לכבוד לנו להיות שותפים בזכויות האומות, לג'יהאד אני קורא לכם, נגד היטלר, התוקפן המדכא".

הרטוריקה של שרת במסמכים המאוגדים ב"מאבק מדיני" (כרך ממסמכי שרת שיצאו לאור ביוזמת העמותה למורשת משה שרת) מבטאת את דאגתו ההולכת וגוברת. "גיוסנו הוא לשם שירות וללא רושם. גיוס הערבים הוא לשם רושם וללא שירות. גיוסנו מטרה צבאית, גיוס הערבים מטרתו מדינית. זה קובע לנו גורל מר... זוהי ההזדמנות שניתנה לנו לבנות כאן כוח, להבליט את ישותנו, להוכיח את תועלתנו..." הוא כתב ב–1942.

מאמציו של שרת לחסל את היחידות המעורבות נשאו פרי, ובמכתב מ–15 באפריל 1942 (למועצת הקיבוץ המאוחד), הוא דיווח שנתחסלו השרידים האחרונים של פלוגות מעורבות ליהודים וערבים. היחידה האחרונה שהוחלט על חיסולה היתה פלוגת המהנדסים, והוחלט, "על העברת כל היהודים שבתוכה לשלוש פלוגות המהנדסים היהודיות הטהורות". אמנם "חלה גאות בגיוס הערבי ושפל בגיוס היהודי", אך שרת התנחם בכך שביחידות היהודיות יש "קרוב ל–150 קצינים", לעומת עשרה קצינים ערבים בכל הפלוגות הערביות. הוא לא חדל לחלום על צבא של ממש, "משמר המולדת". הציפייה התממשה רק ב–20 בספטמבר 1944, כשצ'רצ'יל מסר בבית הנבחרים כי ממשלת הוד מלכותו החליטה להיענות לדרישת הסוכנות היהודית לארץ ישראל ולהקים בריגדה יהודית שתהיה מבוססת על גדודים יהודיים של הרג'ימנט הארץ ישראלי.