היחידות העבריות והבריגדה בפעולות "בריחה" והצלה

היחידות העבריות והבריגדה  בפעולות "בריחה" והצלה
אפרים דקל
 
החיילים היהודים מארץ-ישראל ששירתו בצבא הבריטי ושותפו בהנחלת המפלה להיטלר ולמוסוליני, היו הראשונים להצלת הפליטים ולארגון הברחתם ההמונית מאירופה. פעילותם התרכזה במיוחד באיטליה, באוסטריה ובגרמניה.
חיילי הבריגדה קבעו לעצמם עיקרים אלה:
• זכור את אחיך הטבוחים ושמור את השנאה לשוחטי עמך;
• חובתך לפעול במסירות, נאמנות ואהבה לשרידי החורבן והמחנות;
• שליחותך – הצלת יהודים והעלאתם לארץ-ישראל, שתהא בעתיד מולדת חופשית.
• הזכות הראשונית של ארגון הפליטים, הצלתם והעברתם ממקום למקום ומארץ לארץ עד הבאתם ארצה, שמורה לחיילנו.
 מראשית 1944, למעלה משנה לפני תום המלחמה כבר פעלו בכיוון זה בסביבות בארי שבאיטליה והניחו את היסוד לפעולות גדולות, אשר שעתן הגיעה עם כניעת גרמניה וכיבושה המלא על-ידי צבאות בנות-הברית ברבע הראשון של 1945. למרבה המזל נמצאו חיילנו בתום המלחמה בצומת הדרכים שבאירופה. טרביזו – שבגבול האיטלקי-אוסטרי-יוגוסלבי – שימשה כראש חץ, וממנה כוונו פעולות החיילים לאוסטריה, גרמניה וארצות-אירופה אחרות.
בגמר פעולות-האיבה וכניעת גרמניה, היו משוטטים בדרכי אוסטריה, איטליה וגרמניה בלבד מיליוני פליטים בני אומות וארצות שונות. משבעה עד שמונה מיליוני פליטים נידחים רוכזו במחנות לשם מיון ולמטרת ארגון הרפטריאציה – היינו, החזרת הפליטים לארצותיהם. הם חולקו לפי ארצות-מוצאם ולפי סוגים שונים: נתיני ארץ אויבת, נתיני ארץ ניטראלית, שבויים וכו'. היהודים נמנו על בני ארצות שונות, אך לא כ"יהודים".
טיפול רב ומאמצים עצומים נדרשו מאת פעילי הבריגדה, כדי שיכירו בפליטינו כבפליטים יהודים. מיליוני הפליטים החלו לנוע ברכב וברגל בכיוון לארצותיהם, ואילו בני-עמנו לא היה להם מקום אליו ישובו... מאמץ עצום נדרש כדי לארגן את ה"רפטריאציה" שלנו לארץ-ישראל, על אף העובדה, שהבריטים נעלו את שעריה.
הופעתם של החיילים היהודים, כש"מגן דוד" על שרווליהם, בין הפליטים אכולי הייאוש אשר רק זה חזרו ממחנות-עבדים-ומוות, שימשה לאלה מקור עידוד, שעורר בהם מחדש את רצון החיים אשר כבה. הופעתם של החיילים בשם היישוב בארץ, דברי-העידוד והעזרה הממשית הראשונה יירשמו כמפעל הכביר ביותר בדברי ימי הגיוס העברי, וצדק אותו חייל אשר אמר, כי "חשיבות ההתגייסות למען הפליטים אינה פחותה מההתגייסות לעצם המלחמה!".
מי שלא ראה את פגישות החיילים העברים עם שארית הפליטה לא ראה אחוות-יהודים מהי.
בכל מחנה שחייל עברי הגיע לשם הוקף מיד יהודים נרעשים ונרגשים אשר לא האמינו למראה עיניהם. דמעותיהם, שמחתם והתרגשותם היו ללא גבול.
בפגישות הראשונות – לפני שהמוסדות בארץ והג'וינט האמריקאי הפנו אליהם את עזרתם – תרמו החיילים עצמם ממשכורתם לפליטים ובמקרים רבים מסרו להם את שמיכותיהם. פעולות אלו ודומיהן הניחו את יסודות האמון, שהפליטים נתנו בחיילים, בשליחי-הארץ ובחברי התנועות החלוציות בבוא עת ביצוע תכניות הבריחה וההעפלה, כי ראו לעיניהם שליחי אמת.
וכך דיברו חיילינו באוזני הפליטים ואל לבם: "באנו להיפגש אתכם בשבילי האש של מלחמת-העולם ומלחמת החיילים העבריים. זוהי פגישת שחרור ועלייה. צאו את אירופה הבוגדת – למען כבודכם ועתידכם-עתידנו! צאו את אירופה, אף אם תהיה לכם היכולת להיאחז בה זמן-מה! הננו להיאבק על עלייתכם לארץ! – עלו! על אדמת הרוצחים לא תמצאו מנוחה! העולם יש לו פנאי לפעולת רקונסטרוקציה אטית וממושכת. אין הוא עומד בפני שאלת שרידים ובפני פרובלמה של שארית פליטה, ואילו לכם ולנו אין פנאי. מטרתנו – העלאת כל היהודים לארץ-ישראל! בנפשנו הוא – ואנו נפעל יחד לחיסול הגולה".
דברים אלה ודומיהם נאמרו לפליטים לא באסיפות ולא כדברי תעמולה סתמית, כי אם בעת פגישות עמם במחנות או בעת הברחתם מארץ לארץ וקירובם אל חופי הים-התיכון. השפעת
הדברים הייתה רבה וערכם רב כשנאמרו בליווי מעשים, בעת שחיילנו וקצינינו שימשו להם נהגים, מלווים ומבריחי-גבולות. הם החשיבו את הדבר, כי נוכחו לראות את המסירות והמאמץ, ואף ההסתכנות שהייתה בכל פעולותינו למענם – דבר שלא הורגלו לו זה שנים.
בימים שמכוניות החי"ל כבר נעו בדרכים, ליקטו פליטים, ביקרו במחנות והבריחו מאות ואלפים מהם מארץ לארץ, ושליחי הבריגדה כבר הופנו לצד צרפת, הולנד, בלגיה ולוקסמבורג, פנה בן ציון ישראלי, איש קבוצת כנרת, זקן הבריגדה ומבחירי העם, בתזכיר אל המוסדות הלאומיים בארץ, ותבע את חיסול הגולה והרחבת פעולות-ההצלה – את "יציאת אירופה".
תנועת היציאה של היהודים מאירופה עולה וגוברת מאז גמר המלחמה. עוד לפני הגמר החלה נדידת פרטיזנים וקבוצות ציוניות אחרות בארצות ששוחררו על-ידי הרוסים, והם התרכזו באלפים לא מעטים בהונגריה, ובייחוד ברומניה, בדרכם לארץ.
עם גמר המלחמה וכיבוש גרמניה נעשתה העלייה סטיכית. במשך חודשיים, החל ממחצית יוני 1945 לערך, התמלאו הדרכים המובילות לאיטליה רבבות רבות של יוצאים, ובאותה תקופה נכנסו לתוך איטליה קרוב ל- 20,000 איש, והיוצאים הם בעיקר יהודי פולין וליטא, מאלה שנשארו ב"ארצם", או שנמצאו ברוסיה וחזרו לפולין, או משוחררי מחנות בגרמניה ובאוסטריה, כדי להמשיך את דרכם לארץ.
 מחוץ להולכי-הרגל ממש בדרכים הארוכות, או העוברים ממקום למקום מתוך מגמה כללית להתקרב קצת לארץ, או להתרחק מסכנה של איסור יציאה – נמצאה כמעט כל יהדות פולין ודומיה במזרח וחלקים מאירופה כולה במצב של יציאה. הם אינם מתקשרים במקומותיהם לשום דבר יציב וקבוע וכל מעייניהם ביציאה ובעלייה לארץ.
שלושה גורמים העלו את התנועה והפכוה לזרם גדול, לסטיכיה, להופעה הכללית והגדולה ביותר של ימינו – הופעת-אחות ליציאת מצרים:
א. הכמיהה הפנימית של שארית היהודים המושרשים ביהדות לא להישאר בארצות-ההשמדה ולעלות לארץ-תקוותם, והרדיפה מצד הגויים, עד כדי הריגות ופרעות גם לאחר השחרור.
ב. תמצית יהדות זו – שרידי הפרטיזנים ולוחמי הגטאות וחלקים ציוניים אחרים, אשר עזיבת הגולה והליכה לארץ הן המשך טבעי לעוז-רוחם, לחיוניותם העצומה ולאי-הסתמכותם על אחרים עוד מימי ההשמדה והקרבות. הם לא רק התחילו בהליכה, אלא עוררוה בתוכם ובסביבתם. הם רואים בהליכה ממש לארץ את הדרך העיקרית להגיע לחוף-המבטחים וגם את הדרך להשפיע על עמים אחרים כי יסכימו ויסייעו לשיבתם ציונה.
ג. החיילים באיטליה והחי"ל במיוחד, שעם גמר הקרבות באיטליה הגיעו כחיל-כיבוש לגבול אוסטריה ומיד קשרו קשרים כמעט עם כל יהדות אירופה ונהפכו לאבן שואבת ולמגדלור לכל השארית. החיילים כאילו הביאו את ארץ-ישראל אליהם ויצרו שטח של א"י בתוך המדבר האיום של גולת ההשמדה. הם עזרו, הצילו והסיעו, הם אימצו וחיזקו את כוחותיהם של השרידים והם ליכדו וארגנו בכל מקום שידם או דברם הגיע. הם עוררו אותם למחשבה והחלטה שלא לחזור לארצות ההשמדה, אלא יתארגנו לשם יציאה מן הגולה ויציאה לארץ.
בכוח של אהבת-אחים ומסירות רבה ובכוח הסמכות הגדולה של ארץ-ישראל, של חיילים הארצישראליים, החטיבה היהודית הלוחמת, אשר חתרה אליהם אחרי השתתפותה בקרבות, נהפך המגע למגע-קסמים, מחיה ומחזק, והדיו התגלגלו בכל התפוצות של ארצות השואה והוא שהעלה את התקווה לחיים אחרים וחדשים ואימץ את רצון בני-עמנו לקחת את גורלם בידם ולעלות למולדתם. 
אכן, על-ידי צירופם של כל אלה הדברים, הננו עדים למופלא שבחזיונות, שהמונים התחילו ללכת בקבוצות קטנות ואף ביחידות ופניהם לחופי-הים, מתוך רצון הנחשונים ותקוותם, כי הים יבקע למענם. – האין בזה משום התחדשות של יציאת מצרים?!
הציונות צריכה לראות בתנועה זו של יציאת אירופה את המבחן המכריע שלה, שעם כל הקושי והסכנות היא נושאת בה את גדול המאמצים לשיבת-ציון. בימינו – רק מאמץ כזה עלול להיות למאמץ מכריע.
 יש לאמץ את רצון ההליכה של שרידי אחינו, לעוררו ולהגבירו בכל ארץ וארץ, למען יהיה היקפו גדול ומלא, כי רק במלוא היקפו – מלוא כוחו. הרבים – וככל שיגדל מספרם ויגדל כוחם – ישיגו מה שלא ישיגו המעטים. מובן, שזה ניתן להיעשות מבפנים ולא על-ידי קריאה מבחוץ. אולם התנועה הזאת עצמה תכלה, חלילה, ברעב, במחלות, בסבל ובאין-אונים להחזיק מעמד עד הסוף, אם אנו לא נאמץ את כל כוחותיה מבפנים, ואם לא נאמץ את כוחות היישוב וכוחות הציונות כולה למענה.
תזכיר זה, וקריאות אזעקה אחרות הגבירו את הערות לצרכי ההצלה, ולהכרח לפרוץ את גבולות-היבשה באירופה ואת מחסומי-העלייה לארץ – ללא התחשבות בשר-החוץ הבריטי, באוין, ובהצהרותיו האנטי-יהודיות.
ההחלטה לברוח מאירופה
העזרה, הסעד והחינוך החלוצי שהושיטו החיילים היהודים לפליטים, נבעו מתוך הכרה ברורה בצורך של חיסול הגולה.
בוועידת היסוד של "המרכז לגולה" שהתקיימה בפיוג'י שבאיטליה, בה השתתפו נציגיהם של כמעט כל היחידות העבריות שפעלו באירופה, הונחו היסודות לפעולות העזרה לפליטים, ושם נתקבלה החלטה נחושה להעלות את יהודי הגולה ארצה בדרכי "בריחה" והעפלה.
נוסף לפעולות ה"בריחה" שבוצעו על-ידי חיילנו – למרות הפרעותיהם של הבריטים הממונים עליהם בצבא, היה עליהם להיאבק גם בתעמולה האנטי-ציונית שהבריטים החלו להפיצה במחנות ובכל פיזורי שארית-הפליטה. הבריטים הטיפו לשובם של היהודים לארצות מהן באו, באמרם כי העמים המשוחררים מעול הכיבוש הנאצי יתייחסו מעתה לכל עם ועם ללא הפלייה; היהודים אשר ישובו לארצות מהן הוגלו יוכלו לתרום לשיקומן של ארצות אלה ולבניינן מחדש. "היזהרו, אפוא, פן תינצלו מן הפח ותיפלו אל הפחת – ויצאתם מן המחנות אל ארץ של מהומות, אל ארץ קטנה השייכת לערבים, שהיא מקום של אי-שקט, הצפוי לסכנת-מלחמה גדולה בין היהודים והערבים... ואל לכם לסכן חייכם מחדש!" – כך הטיפו הבריטים לשארית הפליטה.
הכזב שבתעמולה זו על חיי-אחווה שיתחדשו כביכול בגולה היה גלוי לעין. אל לב הפליטים חדרו דברי חיילנו ושליחנו שהגולה אינה מבטיחה כל קיום בעתיד, שיש לברוח מתוכה ולהעפיל לארץ-ישראל. הם שוכנעו שלא לשעות לתעמולתם של תככנים פוליטיים ושונאי-ציון למיניהם, אלא אדרבא, להתנגד להם בכל עוז ולהתגבר על הפרעותיהם למפעל ההצלה הגדול.
באמצע חודש מאי – שבועיים לאחר שהופסקו פעולות האיבה באיטליה – הגיע לבריגדה החבר פ. מפולין. הוא עשה את דרכו על-פני בוקרשט ברומניה, ובבואו מסר פרטים על זוועות-השואה ועל מצב היהודים הנודדים לאלפיהם בדרכים, או נמצאים במחנות, או עומדים על הגבולות תוך ציפייה לעזרת אחים ולהצלה.
ב-22 ביוני נפגשו פעילי החי"ל עם משלחת "החטיבה להצלת שרידי מזרח-אירופה". משלחת זו דיברה בשם תנועה שקמה ביערות ליטא, ווהלין ופולסיה ושהחלה להתגבש עם שחרור פולין על-ידי הצבא האדום, והקיפה פרטיזנים רבים, חברי "החלוץ" ותנועות-נוער ציוניות. המשלחת עצמה הייתה מורכבת מחברים פרטיזנים לוחמים וחלוצים נאמנים - אבא קובנר, אליעזר לידובסקי, ש. ברנשטיין, חיים לזר ונ. רזניק, שלחמו במסירות-נפש נגד הנאצים. בפגישות ובדיונים שקוימו עמם סומנו קווי הפעולה לחיסול הגולה. תוך אחדות-דעות-ורגשות הותוו קווי הפעולה להצלה על-ידי בריחה והעפלה. 
הפעולות
פעולות הצלה נאמנות ונועזות בוצעו על-ידי חיילנו ועל-ידי שליחי התנועות החלוציות, שרידי הפרטיזנים ולוחמי-הגטאות – פעולות שהיו המשכה של פעולתם רבת החשיבות במלחמה באויב ובמרד-הגטאות רב-ההוד. פעולות אלה היו רבות ונרחבות עד כי גם אלה שהיו עדים לפעולות הישירות של ה"בריחה" וההעפלה תקצר ידם מלמצות את הפרשה בשלמותה.
השליחים והחיילים עזרו בהקמת ארגוני הפליטים במחנות, ערכו כינוסים שהיו בעלי ערך מכריע בחיי הפליטים ובארגון חייהם הזמניים בגולה. הם הופיעו בוועידת "החלוץ" בצ'כיה, ובכינוס הציוני בהולנד, בוועידת שארית-הפליטה בברגן-בלזן, בכינוס הציוני במינכן, בוועידת ס"ט-אוטילין וכן בכינוסים ובפגישות לעשות במשך 5-6 החודשים הראשונים לאחר המלחמה.
בלעדי מלאכת ארגון והסברה זו, לא היה נרכש אמונם של הפליטים עצמם, וכיוון העניינים במאורגן לחיסול הגולה ולהמרצת ה"בריחה" וההעפלה לשם הגאולה – היה בלתי אפשרי. בקרבת מחנותיהם הקימו החיילים מחנות פליטים, השיגו חוות, וחכרו ווילות לשם יסוד "הכשרות" ובתי-ילדים. אחד המחנות שליד מקום חנייתו של החי"ל בטרביזיו שבאיטליה הותקן להחזקת אלפיים איש ומעלה.
עלתה על הכול פעולת חיילנו בהברחת יהודים מארץ לארץ וממקום למקום. בצאת שליחי-הבריגדה לפקוד במכוניותיהם את ארצות אוסטריה, גרמניה, צרפת, בלגיה והולנד, כמעט שלא היה מקרה שהמכוניות תחזורנה בלי פליטים, ויש שהובאו כאלף נפש בבת אחת. המכוניות הצבאיות הפכו, בחלקן הניכר, לרכב פליטים.
במגע הראשון עם גרמניה הובאו משם 500 יהודים יוצאי דכאו. מגראץ העבירו מכוניות-הבריגדה לאיטליה למעלה מ- 1,000 יהודים בבת-אחת. מזלצבורג, שבאזור האמריקאי באוסטריה, ומאינסברוק, שבאזור הצרפתי, נעו בלי הפסק טרנספורטים של פליטים במכוניות הצבאיות בליווי חיילים יהודים. הברחת יהודים הפכה לפעולות-משנה של יחידותינו, מלוות דאגת-אחים נאמנה.
בכינוס הראשון של ה"בריחה" המאורגנת, בראשית מרס 1946, הביעו באי-כוח התנועות ושליחי-הארץ את הכרתם, כי "הבריגדה מופיעה בענייני ה"בריחה" כגורם חשוב ומיוחד בתפקידה. בראשית ה"בריחה" שלחה הבריגדה את רוב אנשיה למטרה זו, אולם גם לאחר שהחיילים הועברו להולנד ובלגיה, עוד פועלים חברי הבריגדה בברלין, הנובר, ברגן-בלזן וכן באוסטריה ואיטליה".
 בראשית שנת 1946 כבר פעלה הבריגדה בבלגיה ובהולנד והבריחה טרנספורטים יהודיים לעלייה-ב' דרך מרסיל. מכוניותיה הובילו את המעפילים מבלגיה לאונייה "תל-חי" שעגנה בנמל צרפתי וחיכתה לנוסעיה. טרנספורט זה יצא והגיע למרות שמשמרות בריטיים, שנודע להם על ההכנות להברחה, שמרו שהדבר לא יצא לפועל.
ה"בריחה" הייתה ספונטנית במהותה. היא החלה אחרי המלחמה. יוצאי היערות, הפרטיזנים היהודים ולוחמי הגטאות לא מצאו מקום מנוחה בארצות-המזרח הרוויות דם אלפי אחיהם וחיפשו דרכים להגיע למקום-מבטחים. הבריחה בראשיתה לא הייתה מאורגנת, ואפשר לכנותה גם פראית. שליחי-הבריגדה הם בעיקר שנתנו ל"בריחה" את דמותה המאורגנת, הם שכיוונו אותה, והבריגדה הייתה משתדלת שבכל נקודת-מעבר חשובה יימצא שליח משלה. מיד אחרי המלחמה, כשהבריגדה עמדה על גבול אוסטריה-איטליה, הגיעו לזלצבורג שליחיה הראשונים וניצלו את האפשרויות הרבות להעביר את הפליטים דרומה. למעלה מ-12,000 יהודים מגרמניה ואוסטריה העבירה הבריגדה לאיטליה. הפליטים רחשו רגשי כבוד לחיילי הבריגדה ולמרות החלוקה המפלגתית
במחנות קיבלו את מרותם בלי שים לב לאיזו מפלגה הם שייכים. אופייני הוא שכשנתקבלה ההחלטה על הקמת נקודות-"בריחה" לפי מפתח מפלגתי מסוים הוכנסה הערה, שבהימצא חייל במקום, אין מתחשבים במפתח זה והחייל הוא המרכז האחראי במקום. הערה קטנה זו ביטאה את גודל האמון שהכול רחשו לחיילים-השליחים מארץ-ישראל.
 הופעת צביקה פינס, בא-כוח הבריגדה כלפי הצבא האמריקאי באזור זלצבורג, עוררה כבוד. הם ראו אותו כאיש-אידיאות המסור לאחיו הפליטים בכל מאודו. השפעתו על נציגי הצבא האמריקאי הייתה רבה מזו של באי-כוח הפליטים או היהודים האוסטריים.
כשאחד מחברי הנהלת ה"בריחה", אנטק, נאסר בגבול האוסטרי-גרמני בגלל ניסיון העברה בדרך בלתי-לגלית, והועמד לדין, היה ברור כי גם עורך-דין טוב ומוכשר ביותר לא יועיל לו כאן, והוא צפוי למאסר ממושך. רק הופעתו הגאה והאמיצה של חייל-הבריגדה בפני השופטים השפיעה עליהם והם שחררו את אנטק וגם הודו בפומבי כי הם מעריצים את החיילים הארצישראליים אשר נלחמו שכם אחד עם בנות-הברית, ובגמר המלחמה הם עמלים למען בני-עמם.
בשלהי 1945 הגיעה לאיטליה רכבת ובה 900 פליטים וילדים. הייתה זו רכבת פליטים שהשלטונות הצבאיים האמריקאים שלחוה מצ'כיה לאוסטריה. ואילו חייל צעיר שלנו – בן 23 – שנזדמן במקרה למקום מוצא-הרכבת בצ'כיה סובב את פני הדברים כך, שהרכבת על כל מטענה הגיעה לאיטליה. אמנם הייתה אז החלטה פנימית של השליחים והבריגדה לעצור לזמן-מה את זרם הבורחים לאיטליה מחמת חוסר מקום במחנות שם – אולם מובן כי לא עשו דבר וחצי-דבר כדי להחזיר את אלה שהגיעו למרות הפקודה. וכך נהגו גם כלפי ה-900 שהובאו עתה ברכבת. וכשנשאל הרב-טוראי הצעיר שלנו – למה פעל כאשר פעל, ביודעו שהצפיפות במחנות גדולה כל-כך, ענה לקצינו: "אילו היית אתה במקומי אותה שעה היית נוהג כמוני!" ברור היה שאין להחזיר יהודים מדרכם לקראת המולדת. המטה הצבאי האמריקאי, על אף ההוראה הראשונה שלו: "להחזיר!" לא התמיד בלחץ שלו בעניין זה.
העפלה על-ידי נישואין
 בימים ההם, כששערי הארץ היו נעולים, והבריטים התנכלו לכל נפש אשר הערימה עליהם ונכנסה לארץ באופן "בלתי-לגלי" היה ערך מיוחד גם להכנסת כל אדם בודד ארצה. כשחנו אנשי-הבריגדה בהולנד ובלגיה פרצה תנועת "ההתחתנות", וחתונות למראית-עין נערכו בין החיילים לבחורות יהודיות שבמקום, כדי שהבחורות תוכלנה לעבור ארצה באופן לגלי כנשי-חיילים. הודות לכך יכלו לנסוע באורח לגלי מגרמניה עד לארצות שבחופי ים-התיכון, ומשם ההוראות הצבאיות אסרו על חיילי הכיבוש לשאת נשים מבנות ארצות האויב, וכמובן, נמנו גם העקורים היהודים על "בני ארצות-האויב". הבריטים הבינו את כוונת ה"חתונות" הללו, שמספרן הגיע כדי שלושים-ארבעים ליום, והחלו לדרוש תעודות המוכיחות שהכלות אינן נמנות על "בני ארצות-האויב". אולם גם דרישותיהם אלו הושמו לאל: התעודות "סודרו" והותאמו כדרוש. בעניין זה הגיעו הדברים עד התערבותו של לורד נתן, סגן מיניסטר-המלחמה דאז. ראויה לציון כאן עזרתו של הבריגדיר בנימין, שפעל תוך רגש לאומי, ויש לו גם יד בהסדרת העפלתן של 700-600 הבנות שנסעו לארץ-ישראל בתקופת ה"בלוקדה" הבריטית.
הבריטים נוכחו לדעת שהחיילים היהודיים החלו עתה, עם סיום המלחמה, לפעול ולהפעיל תנועה שהיא בעצם נגד הקו הבריטי. השלטון הבריטי התאמץ בכל הדרכים למנוע את בריחת היהודים מאירופה ארצה, ואילו "החיילים הבריטיים" הללו פעלו בכיוון הפוך: לא רק שעודדו וכיוונו את פעולות ההצלה וה"בריחה", כי אם גם העמידו כלי-רכב צבאיים למטרה זו. הדבר לא נעם לשלטונות, ואף הפר מזימותיהם. לכן החליטו להחיש את שחרור החיילים היהודים ואת החזרתם מאירופה ארצה.
 אולם גם כאן, כמו במגמתם לעצור את ההעפלה, טעו הבריטים ונכשלו: הבריגדה אמנם חזרה ארצה, חייליה פשטו את המדים ושולבו מחדש בחיי היצירה וההגנה בארץ, אך לא כולם חזרו עמה: 120 איש מטובי החיילים נשארו בגולה כשליחים "אזרחיים" ושולבו במערכת ה"בריחה", ההעפלה וה"הגנה", שבמרוצת הימים החלה אף היא בפעולותיה בגולה. תחתם באו ארצה 120 חלוצים אחרים, כשבידם פנקסי-החייל של אלה שנשארו. אלה היו להם "סרטיפיקטים" רשמיים בדמות פנקסי-חייל כחוק וכדין. ובעצם, הכול היה בהם "בסדר", חוץ משם המשפחה שנשתנה.
שרידי הבריגדה פעלו יחד עם שליחי ה"הגנה" והפלמ"ח בכל פעולות המחתרת, כפי שנצטוו למען הצלת אחיהם. רובם פעלו במפעל ה"בריחה" ונמנו עם 700-600 ה"מבריחים" האחרים אשר פעלו באירופה למען עלייה ב'.
 באנדרלמוסיה של גמר המלחמה הורישו היחידות העבריות לפעולות המחתרת בגולה מספר ניכר למדי של מכוניות-משא. בעוד שה"הגנה" וה"רכש" נזקקו למספר מועט של מכוניות, הרי רכב רב היה צורך חיוני למפעל ה"בריחה". רכב צבאי זה נשא לרוב שמות של יחידות שהיו קיימות אי-פעם, בעוד מספרי המכוניות הותאמו מדי פעם לפי צרכי המקום ו"התעודה".
 בעוד ביחידות צבאיות אחרות עמדו מכוניות כאלו להיות מוצאות מהשיירות ומושלכות, כנהוג, אל בין מכוניות ישנות לשם פירוק והשמדה, הקפידו חברינו לשמור היטב על המכוניות, למען תהיינה במצב תקין כשתועמדנה לשירות הלאומי והאנושי העתיד להן. האנדרלמוסיה אשר שררה בכל עם גמר המלחמה, ואשר נמשכה זמן רב מדי, אפשרה לאנשינו להופיע במכוניות צבאיות – אם כבריטים ואם כאמריקאים – ובהעמדת פנים חוצפנית היו עוברים ומעבירים בהן פליטים, שאין בידם לא פספורטים ולא ויזות. בעיקר סייעו מכוניות-משא "צבאיות" אלו בגבולות אוסטריה, גרמניה, איטליה, כשהן חוצות את מעבר הברנר, שבין אוסטריה לאיטליה, בהרי האלפים, ולעיתים קרובות – ללא כל מסמך וללא רישיון כלשהו מצד שלטונות הארץ משם יצאו או מטעם שלטונות הארץ שאליה הוכנסו.
בגבול זה, בשבילי ההרים המושלגים, עבדו איתנו ב"בריחה" – במשך שנתיים מיום השחרור – 15 נהגים וסיירים אשר למדו תורה זו ב"הגנה" והשלימוה בבריגדה היהודית.  
רבים החיילים היהודים בצבא הבריטי אשר הוענקו להם אותות הצטיינות ומדליות על השתתפות בפעולות-קרב, גילויי אומץ-לב וכו'. אולם תעודת-כבוד אחת, אולי הנכבדה מכל אותות-הכבוד-והציונים, על שירותם, היא התעודה הבאה, המאשימה את חיילנו בהברחת יהודים, וזו לשונה:
אגף לחקירות פשעים
מטה ראשי למשטרת פלשתינה א"י
ירושלים                                                        מספר – 100/101/1163                      מיום 15.10.45
מודיעים שבאיטליה ישנם כ-20 אלף פליטים יהודים שניצלו וברחו ממחנות שבמערב אירופה ומזרחה. מטרתם להגיע למזרח-התיכון. רבים מהם מאמינים שבנדידתם לאיטליה יוכלו להגר, לגלית או בלתי-לגלית, לפלשתינה.
משקיף מוסמך קובע שלפחות 10 אלפים יהודים ממרכז אירופה נכנסו בעזרת הבריגדה היהודית מצרפת ומאוסטריה לאיטליה בדרך בלתי-לגלית במשך שלושת החודשים האחרונים.
מקור מוסמך ביותר קובע שחיילי הבריגדה היהודית ויחידות עבריות אחרות מבריחים עולים בלתי-לגליים. מספר מהם כבר הגיעו בדרך זו בימים האחרונים. מציינים שאיזה מייג'ור כספי והרב מרכוס מצבא ארצות-הברית עוסקים בדבר. הידיעה מוסיפה ואומרת שמגיעים בלתי-לגליים הנושאים שמות מגויסים מהארץ לצבא הצ'כוסלובקי, אשר נהרגו בקרבות. ידיעה עיתונאית אומרת ש- 550 חיילים יהודיים מהצבא הצ'כוסלובקי הגיעו לאיטליה בדרכם לפלשתינה.
ישנן ידיעות על קיום ארגונים חשאיים באיטליה להברחת יהודים לפלשתינה, הפועלים בשיתוף עם גופים יהודיים באיטליה".
והידיעה מסיימת:
"נאמר שהסתדרות העובדים הקימה שש מחלקות עם נציגים להושיט עזרה לפליטים היהודים, ומובן שתפקידיהם העיקריים הם לארגן ולאמן את הפליטים לקראת הברחתם לארץ ישראל".
חיילי היחידות העבריות והבריגדה ראשונים להצלת ילדינו
 חיילי היחידות העבריות והבריגדה ראויים להימנות עם חלוצי ההצלה וההברחה של ילדי ישראל, שנותרו בארצות איטליה ואוסטריה. במרוצת הימים שיתפו עצמם בפעולות מעין אלו גם בארצות אחרות. עמדה להם זכותם להיכלל בצבאות הכובשים והמשחררים בפינת עולם זו, ובעצם ימי הקרבות הטילו עליהם משימה-בתוך-משימה: לטפל בשארית הפליטה היהודית, שרידי האומה, ומעל לכל בילדי ישראל ששרדו לאחר זוועת השטנים, להבריחם גבולות ולקרבם לארץ.
 מכוניות הבריגדה והיחידות האחרות הועמדו הכן לרשות הפעולה, למרות הסיכון שבהסתבכות עם מטות הצבא, שלצדם אנו לוחמים, ומבלי לדקדק ברכישת ההיתרים הפורמאליים הדרושים לשם כך. רבים לאין ספור היו המקרים שחיילנו חסכו משכרם וממנת המזון והעניקום לילדים המורעבים, המעונים והמדוכאים ולשרידי משפחותיהם, וכן הקדישו להם את כל מחשבתם וכל רגע פנוי. אבות היו ליתומים ואחים לשכולים.
 במסירות נפש עבדו, ובראותם ילדים, אשר מעין דמעותיהם יבש עם סבלם האיום, בכו הם כילדים. מידם זכו הילדים ללטיפות ראשונות מאז אבדו הוריהם. עצם הופעת החייל העברי מארץ-ישראל ניחם ועודד את רוחו של הילד. העובדה שחיילים רבים אספו בגדים למען הילדים, ויתרו על שמיכותיהם למענם והגישו להם את מנת השוקולדה שלהם יצרה את יחס האמון, שהיה בו כדי לרענן את נפשותיהם ולחזק בהם את הרצון לחיים.
 נער חולה שהוברח על ידינו מגרמניה לאיטליה אמר לחייל מ. מ: אין לי איש קרוב בעולם פרט לקרוב-רחוק בקיבוץ שדה-נחום בארץ. את אבא ואמא הרגו, וכן את אחי ואחיותיי, ונשארתי יחידי כאבן. אך במשך כל השנים לא הרגשתי באסוני. חלמתי רק על לחם, פרוסת לחם, ככר לחם לבן לי לעצמי, ורק עתה לאחר שיש לי לחם לשובע ולאחר שנפגשתי בכם, בחיילים היהודים, מרגיש אני בכל אשר עבר עלי...
במחנה מעבר אחד – מספר מ. מ. – נגשתי אל משפחה אחת. ראיתי את האב גוחן ומתקן לבושה של ילדתו, בת ארבע וחצי, אך היא הכתה על כף ידו וצעקה "ז'יד פרחאטי" ("יהודי מוכה-שחין) ועוד כינויי חירוף וגידוף. נבוכים היו האב והאם על שהייתי עד-ראיה לסצנה זו וסיפרו לי בבכי כבוש, שבעת הכיבוש הגרמני הצליחו למסור את הילדה בת השנתיים למשפחה פולנית תמורת קופסת-תכשיטים. האב נלקח למחנה עבודה והאם נשארה בגטו ממנו נלקחה, לאחר מכן, למחנה עבודה אחר.
ביום ששוחרר האב על-ידי האמריקאים, ממחנה ההסגר, חמק משם, חולה ורצוץ בגוף ובנפש. חיפושיו אחרי אשתו עלו בתוהו וסבור היה שאינה עוד בחיים. לאחר הרבה טלטולים הגיע האב לעיר, בה הפקיד את ילדתו בידי פולנים, וכשהסתער על הבת בכל כוח אהבתו ויגונו, תפס אותה ואימצה אל לבו, פרצה הילדה ביללה וירקה בפניו: "אתה ז'יד! אתם צלבתם את ישו המשיח. אתה רוצה לקחת אותי כדי לקחת ממני את הדם למצות הפסחא שלכם..." ולא נתנה לו לקרב אליה. האב האומלל היה כמטורף, פנה לעזרת מכריו הפולנים שטיפלו בילדה, ואלה ענו לו בקרירות: "הילדה אינה רוצה בך. הסתלק מכאן!" בינתיים נודע לו מפי יהודים עוברים, שחזרו מהמחנות שבגרמניה, כי אשתו בחיים. הוא מצא אותה ושניהם חזרו אל הבת. גם כלפי האם חזרה אותה התופעה. בכוח גזלו את ילדתם וברחו. לעת עתה לא נתקרבה עדיין אל האב, ורק לאם התרגלה והלכה לאט-לאט.
 אל מחנה הבריגדה הביאו חברינו ילדה בת תשע, ילדה יפה ופקחית. היא חייתה עם אמה מחופשות כאריות, וכשבמקרה נתפשה האם בידי הגסטאפו ונרצחה, אספו מכרים נוצריים את הילדה, ובתוך סביבה נוצרית שמרה הילדה את סוד יהדותה. לאחר ימים מספר הסתגלה הילדה לסביבה החדשה וצהלת צחוקה נשמעה ברחבי המחנה. אך החבר המטפל בקבוצת ילדים יתומים הרגיש כי מדי פעם, בפנות אליה אדם בוגר, היא עוצמת את עיניה. בתחילה חשב זאת לקפריזה וגינוני-חן של ילדות, אולם משתכפו הגילויים הללו התחלנו לעקוב אחרי יום אחד עמדתי מאחורי וילון של דלת בקרבתה בשעת משחקה, והחבר קרא לה במכוון ממרחק. מיד עצמה את עיניה וחשתי שזעזוע עבר אותה.
חידה זו נפתרה לנו מפיה היא. יום אחד, שעה שהתרפקה עלי וסיפרה את סיפוריה ועיניה עצומות, אמרה בין היתר: "אמא שלי אמרה לי כשהיא בכתה פעם: יש לך, בתי, עיניים יהודיות. בגלל העיניים שלך היהודיות יתפשו אותנו כדי לחסל אותנו..."
 למחנה הבריגדה הובאה אם וילדתה שחיו בגרמניה כאריות. כשהילדה, בת 7 שנים שמעה את האם מדברת אידיש עם אחד הנהגים, פרצה בהיסטריה ובצעקות: "יהרגו אותנו!.. אל תדברי אידיש!" כי זה שנים שחינכוה כי עליה לדבר גרמנית צחה – אחרת תוסגר יחד עם האם למוות. הכרח היה לבודד את האם וילדתה במחנה, וגם ימים רבים לאחר מכן, משהייתה שומעת קריאה באידיש הייתה מותקפת היסטריה נוראה.
אלה הם מקרים בודדים, אחד מני אלף. ילד, ילד וייסורי-הזוועה שלו.
 פגשנו שם נוער שגדל במחנות הנאצים, נערים בני 15. הם היו בני 10 כאשר חל הכיבוש הגרמני, ונתבגרו במחנות הנאצים. כל חוכמת החיים שלהם נתבטאה בכך: כיצד להערים על המוות, וכיצד להשיג קצת מזון. במשך 2 שנות המחנות בגרו הנערים האלה לא לפי גילם. הם למדו, שעל החיים צריך להיאבק, ומכיוון שהחיים נתונים רגע-רגע ושעה-שעה לסכנת כיליון – כל האמצעים כשרים, ובשביל להציל את חייך, עליך להשתמש בציפורניים ובשיניים...
על חיילנו הוטל להתחיל בריכוזם של הילדים הפליטים האלה, בחינוכם ובהחזרת האמון באדם לנפשם. לפעולה זו דרוש היה לב חם ויד רכה אבהית ולאשרנו חוננו בהם חיילנו, אשר ביצעו משימתם.
 על אחת הדוגמאות של אהבה ומסירות לילדים מספר החייל ח. אליפישר: - מפי איטלקייה נודע לו במקרה, שבאחד מבתי החולים שוכב חולה נער יהודי. הוא מסר על כך לוועד הפליטים של החי"ל, ובשליחותם יצא לבית-החולים כשהוא מצויד דברי מתיקה ומתנות אחרות. בקושי מצא את בית-החולים אשר שוכן באחד המנזרים. הנזירה האחות הרחמנייה הובילה אותו אל הילד דרך פרוזדורים וחדרים שקירותיהם מכוסים תמונות קדושות. בקרבו אל מיטת הילד – התרגש ובעיניו נוצצו דמעות. הילד היה כחוש, גופו מצומק כולו וידיו כשני מקלות יבשים, ולו עיניים יפות וגדולות. כל הסימנים העידו שהוא יצא מגיא-צלמוות. החייל מסר לילד את החבילה והוסיף "חיילים עברים שלחו לך מתנה זו".
הילד לקח את החבילה, הודה ואמר: "הם, החולים האחרים מכבדים אותי תמיד בדברים טובים שהם מקבלים, ואני מעולם לא זכיתי לכך. כעת גם אני אכבד אותם". ומיד החל לחלק את השוקולדה ו"הדברים הטובים" האחרים. לאחר ששקט הנער מהתרגשותו, החל לספר את קורותיו, כיצד נדד, סבל, ראה את המוות לעיניו וכיצד התגלגל עד לכאן.
והחייל א. מוסיף: "קשה היה להאמין שכאן מולי נער בן 16. הוא דיבר כזקן שניסיון דורות חיים מאחוריו. כשסופר לילד על ארץ-ישראל נדלק ניצוץ בעיניו וכל הזמן מלמל: "מתי אזכה גם אני להיות שם". מאז ביקר את הנער מדי פעם והתקשר אליו כאל בנו, טיפל ודאג לכל כשהילד הבריא, נלקח ע"י "אביו" מאמצו במכונית צבאית אל מחנה חיילנו. הילד היה נתון לדאגת חיילנו. סמל היחידה ארגן את העברתו לבית-הילדים שבסביבת בארי. שם הוחזק, חונך, ונשלח באוניית העפלה לארץ, יחד עם ילדים אחרים שניצלו.
 בעצם ימי המלחמה, כשהחטיבה התאמנה עדיין לקראת הקרבות בחזית ערך "המרכז לגולה" – מיסודן של יחידות-השירותים העבריות והבריגדה – מגבית בין החיילים בכסף, בגדים ודברי מתיקה לחלוקה בין הילדים שרוכזו במחנות וב"הכשרות". הודות לכך נתאפשר לילדים בבית-הספר ברומא, שלא יכלו לבוא לבית הספר משום שחסרו להם נעליים ובגדים, להמשיך בלימודיהם. החיילים השיגו למענם כל אלה.
 לסנטה-מריה, כפר דייגים על חוף הים הטירני בדרומה של איטליה (מרחק 300 קילומטר בערך מבארי), נכנסה באחד הימים פלוגת חיילים עבריים, ומפקדה קבע כי כפר שקט זה נוח לריכוז יתומי-המלחמה היהודיים, ומטעם "המרכז לגולה" הוטל על החייל אבנר ש. לרכז פעולה זו. הובאו לכאן  700 ילדים ולא ארכו הימים, והכפר המה מילדינו הניצולים, כשחבר מדריכים נאמנים עושה במלאכת החינוך וההדרכה ומכין את הנוער הזה לקראת חיים חדשים. צורפו אליהם מדריכים ומדריכות מתנועות הנוער ושם ניתן לכפר הילדים "אודים", המרמז על השרידים שניצלו מלהבות-ההשמדה. המקום שימש גם מרכז ל"החלוץ הצעיר" אשר כיון את חינוכו של הנוער לפי הנחיות שליחי הארץ ומוסדותיה.
במג'נטה תוקנו בתי החווה של איטלקי עשיר, הותקנו בהם חדרי שירות ומקלחות חמות ושוכנו בם 150 ילדים וילדות. למקום-הכשרה זה קראו "חוות אליהו", על שם אליהו גולומב שנפטר באותם הימים. גם כאן התנהלה הפעולה ע"י חיילים, שבהמשך הזמן תוגברו או הוחלפו בשליחי הארץ או התנועות במקום.
במרוצת הימים הוקמה "הכשרה" ב' באותה סביבה למאה נערים ונערות בני ארצות שונות, בעיקר ממזרח-אירופה, שהחיילים הביאום ודאגו לסידורם ולשיכונם.
הוקמה עוד חווה מיוחדת לילדי מילנו, טורינו, גנואה ובולוניה, אשר נתגלה קושי להשיג להם מדריכים יודעי איטלקית, שפת דיבורם. המשימה הוטלה על החיילים וחברי התנועות שרוכזו על ידם.
על יד העיירה ברגמינה הושג על ידינו בית, ששימש קודם לכן מעון-קיץ לילדים פשיסטיים. השלמנו את הסידורים בו והפכנוהו לבית-נוער ומעון-קיץ לילדי ה"הכשרות" ובתי-הספר שהוקמו על-ידי החיילים וביזמתם בערים שונות באיטליה.
 גם ברומא הוקם בית-ספר לילדים מקומיים ופליטים שהוברחו לשם ממקומות שונים באירופה. הבית היה שייך בעבר לקהילה והיה קיים בו בית-ספר על שם ויטוריו פולאקו. בימי שלטון הפשיזם הוחרם הבית לטובת מנזר, ועם השחרור הוחזר לקהילה. רוכזו בו עתה כשש מאות ילדים. המורים והמחנכים היו רובם ככולם חיילים מהיחידות העבריות וחיילי הבריגדה, אשר השרו במקום את הרוח הארצישראלית, אץ השירה העברית ואת הכמיהה לארץ. גם כאן לא יכלו מאות ילדים לבוא לבית-הספר מחוסר בגדים ונעליים. הג'וינט שפעל כבר באותם הימים באיטליה, סיפק רוב הצרכים וההוצאות, אך נעליים לא היו ברשותו ואלו הומצאו על ידי החיילים, אשר התרוצצו ברומא והסביבה כדי להשיגם.
בתי-ספר ובתי-נוער הוקמו גם בנאפולי, טרנטו, צ'ינה-צ'יטה, פירנצה, ליבורנו, ובמקומות רבים נערכו גם שיעורי ערב לילדים ולנוער.
איש הבריגדה הח' מ. סורקיס, מפקד ה"בריחה" מתאר את העברת אלף הנערים מגרמניה לטריביזנו, ששם חנתה הבריגדה:
"מן ההכרח היה להקים מחנה נוסף לנוער זה על יד מחנה הצבא שלנו, מפני שהנוער היה נתון לטיפולנו ולאחריותנו. בהקמת המחנה החדש ובארגונו השתתפו חיילים מכל היחידות ובעלי מקצוע שבהן. במקרה הקדימו הילדים בואם ביום אחד ולא ידענו איך לאכסן קהל של אלף נפש נוספים – ילדים ונערים בגיל רך. היום היה גשום ובית-העולים-הפליטים היה מלא עד אפס מקום. היינו עדים למחזה מהיפים ביותר בקורות ההתנדבות העברית. כאשר נודע על בואם של הילדים החלו מתקבצים ובאים חיילים מכל הגדודים והיחידות האחרות שהתחילו בחיפוש אחר מקומות-לינה להם. חיילים רבים מסרו את מיטותיהם ושמיכתם השנייה, לאחר שכבר מסרו את הראשונה לפליטים המבוגרים. פגישתנו עם הילדים וחוויותינו אינן ניתנות לתיאור, כי להבינן מסוגל אולי רק מי שנוכח באותו מעמד".
על פגישותיהם של החיילים היהודים עם ראשוני הילדים שניצלו והועברו לאיטליה, מוסיף הח' חיים דן:
בן חמש היה הילד, אשר הובא על ידי ה"בריחה", אל אוהלי החיילים היהודים מא"י שחנו באיטליה. הילד כה צעיר ומה גדולה כבר האימה אשר נפלה בחלקו בימי חלדו המעטים...
נדודים ובריחות מסוכנות ידע הנער גם לאחר השחרור וכניעת הגרמנים. הוא טולטל בגבולות ללא מנוחה, על מנת להרחיקו במהירות מהמקום משם "נגנב" והוצא בכוח.
... באחד מהלילות האחרונים שלפני החיסול בגטו יצאה מתוך הגטו אישה יהודיה, אם צעירה, בגניבה ובסכנת נפש, עם תינוקה הרך ושמה פעמיה לסמטת הנכרים. היא באה לבית ידידתה הנוצרייה וביקשה ממנה רחמים – להציל את תינוקה. אך זאת השיבה פניה ריקם. ידעה האם כי בגטו אין כל תקווה להצלת הילד והחליטה לעשות מעשה: הניחה את הילד בסימטה ופתקה שמה לו על צווארו: חוסו על התינוק! הצילוהו! נמצאה אישה אחת שאספה את התינוק והעבירה אותו לביתה בכפר הסמוך. ממשפחת התינוק ניצל רק אחד, דודו, אחי-אמו. הוא נמלט בלילה האחרון ליער, ומשם נדד לפרטיזנים, ועמם לחם ונקם... משבא הצבא האדום ושחרר את ווהלין, חזר הדוד למקום ונודע לו מקום הימצאו של בן-אחותו ובא לבית האישה הנוצרייה לבקש את הילד בחזרה. אך לא הועילו כל הפצרותיו והענקותיו; האישה סירבה להחזיר את הילד. היא הצילה אותו, ועתה הוא "שלה". הוא גם אינו ילד יהודי יותר, טענה...
אז פנה לכמה מבני-היהודים בצבא האדום וביקש מהם לנסוע אתו לכפר, לביתה של אותה נוצרייה, ולעזור לו להשיב אליו את הילד. באו החיילים עמו והחלה היאבקות בינו לבין האישה על הילד: הדוד אוחז בגופו ומושכו אליו והאישה הנכרית אוחזת בראשו ומאיימת להחניקו: "לא אשיבהו חי" – היא צרחה בקול...
והילד אף הוא צעק ובכה: "אל תקרעו אותי לשניים", ונמשך בכל כוחו לצד הדוד הזר-החיילים ירו יריות-הפחדה באוויר, אך גם אלה לא הועילו: האישה לא סילקה ידיה מהילד.
לבסוף הסתבר שהיא דרשה סכום כסף גדול במחיר הילד... הדוד לקח עמו את הילד, ובו בלילה היו בידי ה"הבריחה" אשר טלטלה את שניהם אל מעבר לגבול בכיוון לצ'כיה. שניהם היוו, אפוא, שיירה מיוחדת כי הרחקתם הייתה הכרחית מיד בטרם הקימה "האם" צעקה ופנתה לעזרת אנשי הכמורה, אשר נהגו לא אחת "לדאוג" לנפשו של הילד היהודי והחזקתו בצל הדת הנוצרית. מתוך זהירות – לא הושהו בצ'כיה יותר מיום אחד והוברחו לאוסטריה, מכאן – דרך ארבעת אזורי הכיבוש – הוכנסו לאיטליה, במגמה להחיש עלייתם ארצה. השלמת התפקיד, שהחלו בו חיילים יהודים מהצבא הרוסי, נפל, אפוא, בחלקם של החיילים
ופרשה בנער:
לבדו בא משם. ראשון הילדים שהגיע אל מקום חנייתה של הבריגדה והיחידות העבריות. נתקבל בחמימות ויד אחים הושטה לו. הוא עודנו נער. כבן שש-עשרה הוא כיום. שמו נכרי ולשון זרה שגורה בפיו. את שפת עמו אינו יודע ואת ערכיה אינו מכיר. את חינוכו קיבל מההורים אשר רוח היהדות הייתה זרה להם.
והנה באה הפלישה הנאצית והגרמנים התקרבו גם לעיר מולדתו – עיר החוף הגדולה שבדרום רוסיה. העיר התגוננה בגבורה ואבי הנער – פרופסור וחבר ותיק למפלגה – מראשי ההגנה. הוא נפל בקרב והוכתר באות הצטיינות כאחד מגיבורי המדינה. אך לא הועילה מלחמת הגבורה של העיר. המסע הגרמני היה אז בכל עוזו ותקפו ועיר החוף נפלה גם היא מיד פקדו הגרמנים על כל התושבים להתכנס ויצוו על הנאספים להתחלק לשני מחנות: הנוצרים לחוד והיהודים לחוד. הנער לא ידע מה טיבה של חלוקה זו. הוא ראה את אמו יוצאת מההמון לצד היהודים. אך הוא לא הלך אחריה. במקומו נשאר, עם הכלל. הן כאן חבריו הפולנים לבית-הספר, להסתדרות הנוער. הן יחד למדו והתחנכו, וכאן גם ידידי אביו וחבריו למפלגה... אך לא ארכו הרגעים ואלה נתנו עליו קולם: 'אתה – אין מקומך בינינו, אתה – צריך לעבור לשם, אתה בעל-כורחו עבר הנער לעבר אמו, והיה עד לכל הנוראות שעברו על העדה היהודית הגדולה מאז החלוקה הזאת... הכיר והשתכנע שהוא אחד מהם.
הוא עצמו – בנס ניצל. ומאז המקרה ההוא התחיל בחיפושים ובנדודים, ברח, התחמק מכל מקום סכנה, עבר גבולות, התגבר על סכנות ומכשולים ללא-שיעור, לא נח ולא שקט עד שעלה על שבילי ה"בריחה" אשר העבירה אותו גבולות רבים בדרכי אירופה ההרוסה, והביאה אותו אל בין החיילים היהודים – המקיימים בנאמנות את מצוות ההצלה, הבריחה החלטתו של הנער הייתה נחושה: מכאן ולהבא ישרת את עמו וילחם להגנתו. בתום שנת שהותו בבית ילדים של "עליית-הנוער" באיטליה – הועלה ארצה באוניית מעפילים.
פגישת אח עם אחותו:
 החייל ב. אשר פעל בחוליית אנשי הבריגדה לאיסוף ילדים יהודיים ופדיונם מידי איטלקים, מנזרים או כנסיות מספר כי באחת הנסיעות הללו, כשהוא משמש בתור נהג-המשאית, הוביל במכוניתו 10ילדים יהודים שנלקטו בכפרים שונים – אם חינם או בתמורת שקי סוכר או חביות דלק, מצרכים שהיו אז יקרי-מציאות באיטליה. היו ביניהם ילדים, אשר פרט לאיטלקית לא שמעו שום שפה אחרת. בדרך ניסו החיילים לשוחח עם הילדים, העניקו להם מתנות וממתקים לעודדם. הילדים שיחקו, שוחחו וגילו התעניינות בחיילים, הסמלים שעל מדיהם עם האותיות העבריות, ובכלל. נפרד, במידת-מה, בפינת ארגז המשאית עמד לו נער כבן 10 אשר לא השתתף בשיחות הילדים, ונראה עצוב ומודאג. החייל המספר פנה אליו ושאלו לסיבת הדבר, ומפני-מה אינו שמח כיתר הילדים הנמצאים עמו? במקום תשובה התייפח הנער בבכי מר, ומתוך הבכי לחש, שהוא נזכר באחותו שרהל'ה, הקטנה ממנו בשלוש שנים. הוא זוכר שהיא נמסרה בשעתו לבית איטלקי וכי היה זה באחד הכפרים שאנו נוסעים ביניהם כעת. בקול רועד הוסיף כי הוא בטוח בזה, כי הוא זוכר את הסביבה ואת כל הפרשה כאילו קרה זה רק אתמול, ולא לפני שלוש שנים, וכי דמות אחותו עומדת לנגד עיניו כל הזמן. ב. הבטיח ליוסלה, לעזור לו לחפש את אחותו וכי הוא ייסע איתו מכפר לכפר עד שימצאנה.
כשנרגע מעט הוסיף הנער וסיפר כי לפני 3 שנים נודע לאביו היכן נמצאת האימא שלהם. האב לקח אותו ואת אחותו ויצא עמם ברגל לדרך. את האחות שהייתה אז כבת שלוש, נשא כל הזמן כל כתפיו, אולם לבסוף אפסו כוחותיו, ובהתקרבם לכפר ביקש מאיטלקייה שתקבל אליה את הילדה. האיטלקייה הסכימה, והאב המשיך דרכו יחד עם הבן. הנער אינו יודע מה קרה עם האב והיכן הוא כעת, ואם הוא בחיים עדיין. הוא זוכר רק שאביו חלה, והוא עצמו נלקח לבית משפחה איטלקית טובה, ושם שהה כל שלושת השנים. הוא מקווה כי אולי עוד ימצא גם את ההורים. אבל, את אחותו הוא מוכרח למצוא תיכף, כי היא פה, בסביבה!
את הילדים שהוביל במכוניתו מסר ב. למחנה הילדים שבקרבת מילנו. אולם את יוסלה לקח עמו, ולמחרת יצאה מכונית צבאית, נהוגה ע"י ב. ועמו הילד, ונסעה מכפר לכפר. בכל מקום נעצרו בקרבת הגורן או ליד המגרש שעליו נהגו ילדים לשחק. הם עברו שמונה כפרים ולא העלו דבר, ולא הכירו בין הילדים האיטלקים את שרהלה. הם גם לנו באחד הכפרים ולמחרת יצאו לנוד לכפרים נוספים להמשיך בחיפושים. ביטחונו של יוסלה שהוא ימצא את אחותו עודד גם את החייל אשר החליט להמשיך, אף אם יזדקק לשם כך לימים נוספים.
במהלך החיפושים, הגיעו שוב לגורן של אחד הכפרים, עמדו מהצד והסתכלו בילדים המשחקים המתפלשים בעפר או מתגוללים בקש שלאחר הדיש. פתאום, מבלי להוציא הגה מפיו החל יוסלה רץ בכל כוחו, תפש ילדה אחת מתוך הילדים, ובצעקות ובכי התחיל צורח:
"שרהלה!" "שרהלה!". הילדה לא הכירה אותו, ואף לא הבינה את שפתו. הילד שלנו דיבר אידיש, ואילו הילדה הבינה עתה רק איטלקית. יוסלה חיבקה ונישקה והילדה ניסתה להתחמק מחיבוקיו ולהשתחרר. כשהתאספו אנשים מבוגרים במקום, הראה יוסלה את הקמע שהייתה תלויה על צווארו בשרשרת דקה ועליה חרוט שמו. קמע דומה הייתה תלויה גם על צווארה של הילדה וגם שם חקוק שמה ושמות ההורים. הנער סיפר שהוא זוכר שהוריהם הכינו את שתי הקמעות ואמם ענדה אותן על צוואריהם. הוא זוכר גם את דמעות האם בעת שעשתה זאת ואמרה אז "שאם אנו נאבד והילדים יישארו בחיים, שידעו את מוצאם, שמותיהם ושמות הוריהם". לא היה צורך בהוכחות נוספות. ראשי הכפר ואף הכומר במקום, חייבו את מסירת הילדה לידי החייל ואחיה. כעבור שלושה ימים היו הילדה ואחיה משתעשעים במעון הילדים שבמילנו.
הח' ב. מודה, שעל-אף התאמצותו לא להראות רך-לבב בנוכחות האיטלקים ליד הגורן, בהיותו לבוש מדי חייל, עם רובה על כתפו, לא יכול היה לעצור בעד זרם דמעותיו בעת פגישת האח והאחות. ועדיין עובר רעד בגופו בכל פעם שהוא נזכר בתמונה זו, או מספר אודותיה.
 י. דובדבני מספר על גאולת שלושה ילדים:
 אחת המכוניות של הבריגדה, שסימני "מגן-דוד" צבועים על דלתותיה, נעצרה בכפר איטלקי לא הרחק ממנזר קתולי. נער כבן 12 ניגש אל החיילים שנסעו במכונית ושאלם באידיש האם הם יהודים. וכשנענה בחיוב סיפר כי כבר ראה מכוניות עם סימנים כאלה עוברות בכפר, ואכן חשב שהן יהודיות לפי סימן ההיכר של "המגן דוד", וזה כמה ימים ולילות הוא מתכנן איך לעצור אחת מהן; וכמה טוב שהם נעצרו והוא נוכח שחייליה באמת יהודים.
הנער הוסיף וסיפר:
במלחמה ברחו אביו, אמו, הוא, אחיו ואחותו לאיטליה. פתאום הופיעו הגרמנים, תפשו את ההורים ושלחום לגרמניה. אנשים איטלקים אספו את הילדים והחזיקום זמן-מה בביתם ואחר מסרום למנזר. גם שם התייחסו אליהם יפה, לימדו אותם, הרבו לספר להם על ישו, על תלמידיו ועל מעשי-החסד שלהם. כל יום הובילו אותם יחד עם ילדים נוצרים לתפילה בציבור בכנסיה. אולם הילד הגדול היה מתפלל רק למראית-עין, ובלחש היה אומר "מודה אני" ו"שמע ישראל", תפילות שזכר מבית ההורים. בחג-המולד הודיעו שתהיה תפילה גדולה ולרגל החג יכניסו את כולם תחת כנפי הדת הנוצרית. הנער פחד מאוד: אם יתנגד יוציאו אותם מהמנזר ואז יהיה יהיו הוא ואחיו ואחותו אבודים; ואילו אם יסכים – הרי שיביאו אותם לשמד, ונשמותיהם תהיינה אבודות... כמה לילות לא ישן ולבסוף החליט לפנות אל הנזירות ולהודיע להן כי יהודי הוא ובדתו הוא רוצה להישאר יחד עם אחיו ואחותו.הנזירה הראשית הקשיבה לדבריו והבטיחה לו, כי לא יעשה דבר נגד רצונו וכי כל רע לא יאונה לו. בחג המולד לא הלכו לתפילה וכך נשארו יהודים – ילדים יהודים.
הנער ביקש מן החיילים שיוציאו אותם מהמנזר. נהג המכונית נענה לבקשתו. נכנס למנזר ופנה אל הנזירה הראשית וביקש את הילדים – כי ילדים יהודיים המה. הנזירות לא התנגדו אולם הציעו שהחיילים ייקחו רק את הנער המבוגר ואת אחיו בן השמונה, ואילו את הילדה שהיא רק בת ארבע, ישאירו במנזר. היא אהובה מאוד על כולם, ופרט לזה – רק עתה קמה ממחלה. החייל שלנו לא הסכים להצעתן ועמד על כך כי ימסרו לידיהם כל השלושה. הנזירות נאלצו להסכים, והחיילים לקחו עמם את שלושת הילדים – את שני האחים ואת אחותם הקטנה, והביאום תחילה למחנה הצבאי, ואחר מסרום לבית-הילדים שבקרבת רומא, לטיפול ולחינוך. כעבור חודשיים הועברו הילדים על ידי אנשי הבריגדה לעיר חוף באיטליה ומשם העפילו יחד עם ילדים אחרים שנגאלו בדרכים דומות למולדת.
 המכוניות הצבאיות, שנהגיהן היו אנשי היחידות העבריות היו נעות בכל הדרכים בארצות אירופה – איטליה, אוסטריה וגרמניה – ומופיעות במחנות ובבתי-הילדים שהוקמו זה עתה.
עצם הופעתו של החייל היהודי הנושא מגן-דוד תכול-לבן על שרוולו שימש בכל מקום מקור- עידוד לכל יהודי ובפרט לכל ילד יהודי... הם השתתפו בארגון בתי-ספר, חוות ומחנות  הכשרה על יד המבורג, ברגן-בלזן, הנובר, ניהלו את ה"בריחה" בלינץ, זלצבורג, וכן גם עסקו בפעולה ברוכה זו בבלגיה ובהולנד, כשהועברו לשם בתפקידיהם הצבאיים כשלבם נתון בכל מלואו לילדים שנתייתמו ושהוברחו. לבית-הילדים שבפרופונדסט, על יד בריסל, באו חיילים והופעתם הייתה חג למאות הילדים, החיילים הביאו אתם את שקיות-השי שקיבלו מהארץ וחילקו את אשר בהן בין הילדים. הילדים נישקו את החיילים, התרפקו עליהם. ההתלהבות והשירה שפרצה בעוז מפי הילדים הזילה דמעות מעיני הנוכחים והחיילים כאחת, ורב היה הרושם ועצומה הייתה החוויה הבלתי-נשכחת.
חיילנו בהולנד נתנו דעתם לשחרור ילדים יהודיים ממנזרים, ודווקא כאן הצריכה הפעולה טקט-יתר, מכיוון ששלטונות הולנד עמדו לנו בצר בימי השואה ויחסם היה ידידותי, אך להחזרת ילדינו לחיק היהדות לא הסכימו על נקלה.
כשחיילנו חפצו למסור 3,000 חבילות שי שקיבלו מארץ-ישראל לילדי-ישראל הניצולים בהולנד וביקשו לדעת את כתובות הנוצרים שבבתיהם נמצאים הילדים – סירבה "הוועדה הממשלתית לענייני יתומי המלחמה" שנתמנתה על ידי המלכה לתת את הכתובות, והסכימה לקבל על עצמה את הטורח לחלק את החבילות בין הילדים, מבלי שהחיילים יבואו בקשר עמם או עם מאכסניהם... ודאב הלב, מכיוון שככל שהפעולה נדחית כן מתרחקים יותר הילדים מתקוות הצלה ומשאיפת הצלה.
גם יהודים נכבדים בני המקום הקפידו על פורמאליות ודחו את הקץ. גם כאן ננקטו פעולות הברחה אחדות, בעיקר כאות הפגנה לרצוננו וליחסנו לדברים, ומספר ילדים הוצא מבתי זרים והועבר למקומות מבטחים. הדבר עורר התנגדות, אך המבצעים לא שמו לב לכך, והילדים הועברו לארץ, בה גדלו, התבגרו והתערו כאזרחים רעננים. ממטה ההצלה של היחידות העבריות בצבא הבריטי הודיעו בלי הרף, כי יום-יום מגיעות אליהם קריאות: הושיטו יד, הוציאונו מידיים זרות...
מכונית מיחידת 178 חזרה מבלגיה וצרפת ואנשיה הביאו ידיעות האומרות: מצרפת רוצים לעלות אלפי ילדים, יתומים, שקשה לקבוע מספרם המדויק. אבל, הממשלה הצרפתית אינה מרשה עלית צעירים עד גיל 21. הם ביקרו בצרפת באחד מבתי-הילדים, ומצאו שם כמאה ילדים, ש-15 מהם קפצו ועלו למכוניתם וסירבו לרדת ממנה, חברינו לקחום עמם. מכונית אחרת שחזרה מבלגיה הביאה שלושה ילדים, כי התנאים לא הרשו לקחת יותר. מאות רצו לנסוע ולנטוש את בתי החסות. הילדים התרפקו על החיילים ורצו להצטרף אליהם ולנסוע לארץ. כתוצאה מראיית הדברים כהווייתם, הושמעה קריאת החיילים ברמה, ולוותה מיד במעשים: המכוניות שהיו בידי החיילים כבר שוטטו בדרכי גרמניה ואוסטריה, אספו עמם ילדים והביאום לבתי הילדים באיטליה, כשלב בדרך עלייתם ארצה.
כינוס הלוחמים היהודים
רק חיילנו והפרטיזנים יכלו לאמור בגאון בכינוס הלוחמים היהודים מכל צבאות בנות-הברית, שהתקיים בפריז במחצית נובמבר 1945, שהם לא רק לחמו בצורר, אלא שהם עודם ממשיכים במילוי שליחות קדושה לעם גם לאחר המלחמה והשואה.
שליחי הבריגדה בכינוס חשוב זה בבירת צרפת, הדגישו נקודה רבת-משמעות זו, ואש הלאומיות והנאמנות לעם בסבלו ובנדודיו אחזה בהרבה חיילים יהודים מכל הצבאות שהחלו לחזור לארצותיהם בתום המלחמה. דבר זה נתן אותותיו בייחוד בימי מלחמת-השחרור 1948, כשמאות בחורים יהודים מבני-הגולה, שזכרו את פגישותיהם עם החיילים היהודים במלחמת-העולם השנייה בימי זוועות אירופה, התנדבו לצה"ל. 
 קטעים ממכתבי חיילים יהודיים מתנדבי א"י בהצלה ו"בריחה"
הח' חיים דן – איש הבריגדה, מפעילי העושים במלאכה – על פגישותיהם עם ראשוני הבורחים שליחי שארית הפליטה:
אי שם בצפון איטליה, 30.5.45
- - - אל חיילי היחידות העבריות והבריגדה הגיעה משלחת של הנוער החלוצי "מעבר לחומה", שליחי הנוער המועט שנשאר בחיים והגאה על פעלו, במלחמתו בגרמנים. העניין נשמע כאגדה: אתמול ביקרו כמה מהחיילים שלנו בקלגנפורט שבאוסטריה. לפתע בא לקראתם צעיר וקרא אליהם בעברית: "שלום, חברים!" אנשינו הופתעו לברכה זו, ואותו צעיר המשיך בהתרגשות ובעברית רהוטה: "אנו ארבעה חברים מטעם "החלוץ" באירופה. היום הגענו מעבר לגבול הרוסי – ומחפשים את היחידות העבריות והבריגדה. אמרנו לנדוד מכאן הלאה, אך במקרה נודע לנו שחיילים עבריים עם סמל "מגן דוד" מסתובבים בעיר. מיהרתי, אפוא, לחפש אתכם – והנה מצאתיכם". מיד לקחו אנשינו את הבחור הזה למכוניתם הצבאית, נסעו ואספו את יתר השלושה – והביאום למחנה הבריגדה. עם בואם הוטלה התרגשות גדולה במחנה. המונים הקיפו אותם במשך שעות – והם סיפרו וסיפרו... השליחות, אשר הוטלה עליהם היא: - ליצור קשר בינינו לבין שארית הפליטה ולהקים את גשרי הבריחה. הניצולים, באשר הם, מחכים לאות...
מראשית קיומה של ה"בריגדה" נשאנו שאיפה בחובנו, שהיא תהיה אבן שואבת לגולה, ואולי אף תזכה ותהיה דרך לגולים.
 3.6.45
- - - על ארבעת הראשונים נוספו עוד שניים, שבאו גם הם באותה שליחות – בדרך אחרת. וכך היה הדבר: השניים הגיעו לטריאסט דרך יוגוסלביה, אף הם מטרתם הייתה – להיפגש עם החיילים העברים מארץ-ישראל, עם הבריגדה. ולא ידעו את מקומנו. בלכתם ברחובות טריאסט ראו לפתע חייל עם סמל "מגן דוד" שלנו. הם הלכו אחריו ולא העיזו לגשת. הבחור שלנו עשה את דרכו אל שפת הים – והשניים ממשיכים בעקבותיו. תוך כדי הילוכו על שפת הים התחיל החייל שלנו לפזם לעצמו את השיר "כנרת". מיד החזיקו אחריו השניים והמשיכו בניגון השיר. ואז באה ההתוודעות...
והבשורה אשר בפי השליחים האלה כקודמיהם – כי אלפים ורבבות, רוב-רובה של שארית הפליטה, חותרים להעפלה לארץ. השרידים מוכנים לכל ולא יירתעו מפני מכשולים וסכנות.
הפרטיזנים ולוחמי הגטאות הם הצועדים בראש המחנה, כדי לפלס דרך. זהו טיפוס אנושי חדש, שחושל בניסיונות קשים ומוכן לחרף נפשו במערכה על העפלה בכל התנאים. הם מבטיחים כי בעקבותיהם ילכו המונים.
5.6.45
...ועתה הננו צפייה לגל פליטים יהודים אשר יבוא. עוד שרדו לנו יהודים בחיים. יהודים חזקים, יהודים לוחמים, יהודים אשר התנערו מכל אשליות על המשך קיום כלשהו בגולה – ואחת החלטתם: לחסל את הגלות! לברוח ולהבריח את שארית הפליטה, להעפיל עמה לחוף אלפי יהודים, משארית הפליטה באירופה, יחצו גבולות ללא רתיעה וללא התחשבות בחוקי האיסור הזדוניים והאכזריים. הם יגיעו לחופי ים-התיכון ויעמדו הכן להעפלה לארץ.
 15.6.45
יומם ולילה אני עושה עם היהודים שהגיעו אלינו ובחברתם הריני כצולל למחשכי הפורענות האיומה, אשר גרפה בזעמה ששה מיליון מאחינו...
העדות, אשר מביאה אתה השארית החיה הזאת, היא אשר תנחיל תודעה חדשה לעם היהודי. חייבים אנו לערוך חשבוננו מחדש, עם יהודי כל הארצות. כי אם לא נגיע במהירות לרוב, לכוח בארץ – הרינו כאסיר זה שנידון, אך ניתנה לו ארכה לזמן ידוע עד לביצוע פסק-הדין...
 4.7.45
 עד כה הגיעו אלינו יהודים מהמזרח, והיום הופיע במחננו שליח ראשון מכיוון אחר – מה"מחנות" שבגרמניה. עשרות אלפי יהודים נשארו בחיים במחנות-הריכוז, אלה הם ממש אודים מוצלים ואף הם החלטתם נחושה – לא לחזור אל חורבות בתיהם, כי אם לפרוץ גבולות ולהעפיל ארצה. השליח הודיע, כי יבואו אלינו בכל תנאי, ברשות ושלא ברשות. הם מבקשים רק זאת: "שלחו לנו מכוניות!" שיוכלו לברוח אלינו.
10.7.45
הזרם הולך וגובר. באים אלינו ממזרח וממערב. בשבועות הראשונים מנינו אותם למאות, עכשיו אנו מונים לאלפים. הפרטיזנים גאים – ובצדק! – על מקומם ותפקידם בתוך גל הבריחה. הם אשר פרצו הראשונים את הגבולות וסללו את הדרך, הם גם המקשרים והמכוונים בתחנות-המעבר – בין גבולות שונים.
גדולים וקטנים זורמים והולכים אל הבריגדה – היא ארץ-ישראל שבדרך. החיילים שלנו נושאים במסירות רבה את התפקיד, שהוטל עליהם. שליחים יצאו מאתנו ל"מחנות" באוסטריה וגרמניה, להונגריה ורומניה, כדי לעודד את הניצולים ולפעול עם מניחי יסודות הבריחה ההמונית".
רשמים של חיים דן מביקור בנקודת "בריחה" ומפגישה עם פרטיזן יהודי שיצא מבור-המתים, נד ביערות וחצה גבולות של כל מיני ארצות באירופה עד שהגיע לאיטליה:
"- - - ימים מספר עשיתי בנקודת ה"בריחה" הסמוכה לגבול. ששה הם פה הבחורים הנתונים תפקידם המיוחד – רובם ככולם משרידי הפליטה. עבודתם מאומצת ומסוכנת. יש וצריך לעקוף דרכים וכבישים – ולהגיע בשבילים נפתלים לתחנת הרכבת הקרובה; יש וייסתם המעבר באחת מתחנות הגבול וצריך לכתת רגליים ולנדוד מרחקים ולגלות נקודת-מעבר שנייה; ויש ויעפו אנשים בדרך ואז גם ייקח הוא, החבר "המבריח", ילד על זרועותיו, או יעמיס על גבו אחד הנחשלים; הוא – האחראי, המעודד, הצועד בראש, ראשון לסכנה, מערים על מכשולים, מתגבר – ומעביר בגבול. 
במשך הימים שעשיתי עם אנשי ה"בריחה" נתקרבנו זה אל זה והשיחו מכל אשר עבר עליהם, מראשית הכיבוש הגרמני – עד הגיעם הלום. רק אחד היה ביניהם, בחור כבן שלושים, יליד אוקראינה, שהיה שותק כל הזמן שתיקה עקשנית. כמה וכמה פעמים כיוונתי אליו שאלותיי – והן נשארו בלי תשובה. לאחר פגישה אחת ניגש אליי אחד מהקבוצה, רמז לעבר הלז ולחש על אוזני: "הוא שתה את כוס הפורענות עד תומה..." מאז הופנתה תשובת לבי לבחור הזה ביתר שאת. הייתי רואה אותו כשהוא מכונס בפינתו האפלולית בצריף, נבדל מבין חבריו, עושה כל עבודה בשקט ובמסירות, מוכן תמיד לפעולה – ולרוב שפתיו הדוקות כשומרות על סוד איום ביותר...
כל אחד מהבחורים גאה על הטרנספורטים שהעביר – ואחד מודיע בגאווה מיוחדת: "אני – על מצפוני" כבר חמשת אלפים יהודים..." רצה לומר: חמשת אלפים יהודים כבר הבריח... וידו עודה נטויה.