המרד בגטו נייסבייז
נייסבייז הייתה עיר קטנה, חלק מהדוכסות הגדולה של ליטא. במאה ה-15, עברה לבעלותה של משפחת אצילים מקומית, ובמעמד זה נותרה עד 1813עד שנכבשה בידי האימפריה הרוסית. במלחמת העולם הראשונה נכבשה בידי הגרמנים ולאחר המלחמה, השתייכה לרפובליקה הבלארוסית העממית שהתקיימה בין 1918 לינואר 1919 ולימים חלק מהרפובליקה הסובייטית. לאחר המלחמה הפולנית-סובייטית, ב-1920, נותרה בשטח הרפובליקה הפולנית השנייה.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה חיו בה כ-3,400 יהודים – קרוב למחצית תושביה. מרביתם עסקו במסחר זעיר ובמלאכה. פעלו בה מפלגות ותנועות נוער ציוניות, אגודת ישראל, הבונד, והמפלגה הקומוניסטית הפולנית. היו בה בית ספר של רשת "תרבות" ובית ספר יידישאי.
עם פלישת ברית המועצות לפולין בספטמבר 1939, לפי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, סופחה העיר לבילארוס הקומוניסטית. כלכלתה נולאמה והושם קץ לחיים הפוליטיים היהודיים.
ב"מבצע ברברוסה" ביוני 1941 פלשה גרמניה הנאצית לברית המועצות. ב-27 ביוני 1941 נכנס הצבא הגרמני לנייסבייז'. הממסד הסובייטי נס על נפשו. היהודים הסתגרו בבתיהם, חוששים מהגרוע ביותר. היהודים חויבו לשאת טלאי צהוב, הוטלו עליהם הגבלות תנועה והם גויסו לעבודת כפייה. מעשי התעללות ורצח היו לעניין של יום-יום.
ב-30 ביוני 1941 הוקם היודנראט, ובראשו הועמד עו"ד מאגאליף (Megalif), שהיה פּליט מוורשה.
ב-1 בספטמבר 1941, הוקם הגטו. ערב הקמת הגטו התכנסו בביתו חברי המחתרת מימי הסובייטים ודנו בעתיד להתרחש. הם החליטו להקים בית ספר מחתרתי ולגייס את חברי המחתרת להדרכה של בני הנוער.
ב-30 באוקטובר 1941 נצטוו כל יהודי העיר להתייצב בכיכר השוק בשעה 8:00. היה זה בוקר קריר, גשם דק ירד. תוך שעה התכנסו בכיכר כל יהודי העיר, לבושים במיטב בגדיהם. הסלקציה החלה, כשהכיכר מוקפת בשוטרים בילארוסים. הקצין הגרמני קרא בקול מקצוע אחר מקצוע לצורך מיון בעלי המקצועות השונים. 585 יהודים, נלקחו מכיכר העיר. חלקם - לעבודה וחלקם נאסרו בבניין הגימנסיה. כ-4,000 יהודים הובלו לבורות ההריגה - שם נרצחו.
למחרת הוקף הגטו בגדר תיל. זכר היום השחור רדף כסיוט את תושבי הגטו. אלה תרו אחר מזכרות וחפצים מיקיריהם שנרצחו.
בסוף דצמבר 1941 קרא שלום חולבסקי לחבריו להתכנס בביתו לשיחה על המצב בגטו ועל המסקנות שיש להסיק מהסלקציה. החברים דיברו על לחימה, והשמיעו דעה נחרצת: אסור שתהיה עוד סלקציה. חברי המחתרת מימי הסובייטים התארגנו שוב, אך הפעם במטרה להילחם. הם החלו באיסוף נשק קר, כמו סכינים, גרזנים ועוד. אולם, בזאת לא הושלמה המלאכה. הוא ארגן בית ספר מחתרתי לילדי הגטו. לא תמיד היו למורים תשובות לעיניהם השואלות של הילדים, אך היה ברור שיש להנחיל להם את האמונה כי יש טוב בעולם - בעזרתו יתגברו על סבלם ויגברו על מעניהם.
בבקשם לערער את מעמדו של היודנראט, החלו חברי המחתרת לפנות ליהודים ולהקים אגודות מקצועיות. בראש האגודות עמד הוועד הפועל, שקרא למאגאליף להיחקר על חלקו בסלקציה.
כך הוקם בגטו גוף ציבורי, שהיווה משקל נגד ליודנראט.
לארגונו הצטרף ארגון מחתרת נוסף שפעל בגטו, ועתה פעלה מחתרת מאוחדת אחת של הציבור היהודי. בשלב זה החלה המחתרת לרכוש נשק חם, להכין בונקרים ולנסות לטוות קשרים עם הפרטיזנים ביערות. למרות האהדה לפעולות המחתרת, רוב היהודים עדיין קיוו שהרע מכל לא יגיע, ושהצבא הרוסי ישחררם במהרה.
תקוות אלה היו כמו סם חיים ליהודי הגטו, עד ה-17 ביולי 1942 - היום בו התבשרו על השמדת היהודים בהורודזיי (Horodziej עיירה במרחק של 14 קילומטרים מנייסבייז'). הידיעה התקבלה כרעם ביום בהיר וניפצה את כל התקוות. לעת ערב התכנסו רבים מתושבי הגטו בבית הכנסת לתפילת אזכרה לקורבנות. לרגע נדמה היה שהעֵדה אומרת "קדיש" על עצמה. בתום התפילה שלום פנה לציבור: "יהודים! הננו מנותקים ומבודדים מהעולם היהודי, מהעולם הגדול. אולי לא יגיע אליו אף הד מקריאתנו. אולי הננו מאחרוני הגטאות ומאחרוני היהודים. רק קירות אילמים אלה יספרו את אשר ספגו. יהודים! נעמוד על נפשנו. נגן על הגטו - אדמת הסבל. נילחם כשם שעשו זאת אחרוני היהודים על אדמת הארץ. נהיה דרוכים לכך, זה עלול לבוא עלינו כל רגע.
"התגוננות" הייתה לסיסמת הגטו ולנחלת הציבור כולו. 600 פעילי תנועות הנוער ומורים, החליטו להתמרד. חיים פולצ'ק, מוועד המחתרת, מורה לכימיה, ריכז את הכנת בקבוקי המולוטוב.
ב-18 ביולי 1942, בעקבות ביקור של הגרמנים בגטו, גבר המתח. למחרת כינס את חברי המחתרת וחילק אותם ליחידות לוחמות ולעמדות קרב. ללוחמים חולק נשק, ובבית הכנסת הוצב מקלע.
התכנית הייתה להצית את הגטו לכשיוקף על ידי הגרמנים, ולפרוץ תוך כדי קרב אל היער יחד עם כל היהודים. לפנות ערב התכנסו כל היהודים בבית הכנסת וחולקו הוראות אחרונות. הגטו היה דרוך ומוכן לקרב. עם ערב הוקף הגטו במשמר ביילורוסי. בלילה התכנסה הנהגת המחתרת לישיבה, והלוחמים התייצבו בעמדותיהם. אש מקרית ומפוזרת נפתחה לעבר הגטו. עם שחר הצטופפו היהודים בקרבת שער הגטו.
קצין גרמני הופיע בשער, קרא למאגאליף וביקשוֹ להודיע ליהודים על סלקציה. עוד אמר שבעלי המקצוע החיוניים יישארו בחיים.
המון היהודים בהנהגת חברי המחתרת ענה: "לא! שום סלקציה! אם לחיים - הגטו כולו, וָלא - נתגונן!" הגרמנים פתחו באש לעבר היהודים. הלוחמים מעמדת בית הכנסת השיבו אש. כוח חלוץ גרמני נכנס לגטו, ועל פי המתוכנן הציתו היהודים אש במקומות שונים. כל מי שיכול היה התגונן; מי בסכין, מי בגרזן, מי באבנים ומי בידיים. השטח התמלא בגוויות גרמנים ויהודים. אש החלה להתפשט בגטו. כ-40 גרמנים נהרגו במרד, שנמשך יום שלם. מרבית המורדים, בהם פולצ'ק, נהרגו מעטים שרדו - בבונקרים, במרתף, בבית הכנסת ובפריצה ליערות.
רבים מתושבי נייבסייז' הלא-יהודים נהרו לגטו והחלו לבזוז את בתי היהודים, שברחו מהגטו בחסות השרֵפות. בעת שיצא לסיור בעמדות הלוחמים, נקלע לבונקר של משפחת אנוטשניק.
ילדם הקטן החל לבכות, והם נמלטו לעליית הגג, כשהם אוחזים סכינים בידיהם, נכונים להסתער על התוקפים. קבוצת גרמנים נכנסה לבית. אחד מהם החל לטפס על הסולם המוביל לעליית הגג. המסתתרים עצרו את נשימתם. מישהו אמר "כאן כבר חיפשתי", והחייל ירד מהסולם ויצא מהבית.
המסתתרים נמלטו מהגטו. הם מצאו מסתור ומזון בבית הפולנייה וולודקה, ומשם המשיכו לחורשות מחוץ לעיר. תוך כדי התרחקותם שלחו מבט אחרון לגטו העולה באש, שומעים את צהלות הבילארוסים. תלוליות הרמץ הבהבו באפלולית השחר כנרות זיכרון לעֵדה המורדת. כ-25 יהודים הגיעו ליערות והפכו לפרטיזנים.
לאחר המרד חברו ליחידת הפרטיזנים בראיובקה. הם הקימו כוח פרטיזני יהודי (היחידה על שם ז'וקוב) ולחמו ביערות נגד הנאצים כשנתיים. ב-23 ביוני 1944 נפתחה המתקפה הרוסית, ב-12 ביולי 1944, שחרר הצבא האדום את העיירה ומצא בה 28 יהודים בלבד.
ע"פ - חולבסקי שלום, עיר ויער במצור, מורשת וספריית הפועלים, 1973.