יחידת הפרטיזנים של שלום זורין
ביוני 1941 פלשו כוחות גרמניה הנאצית לברית המועצות. כבר ביום ה-6 לפלישה הם כבשו את העיר מינסק, בירת בלארוס. בעיר הוקם גטו, בו נכלאו יהודי העיר. בנוסף הובאו לגטו יהודים מערים אחרות ואף ממדינות אחרות. היו יהודים שהצליחו להימלט מהגטו אל יערות הסביבה. חלקם הצטרפו לפרטיזנים ( בעיקר גברים צעירים) , אך נשים, ילדים וזקנים נאלצו לשוטט לבד ביערות. ביחידות הפרטיזנים לא רצו לקבל אותם גם מ"שיקולי כדאיות" (הפרטיזנים רצו לוחמים) וגם מטעמים אנטישמיים.
אחד מאותם הנמלטים היה שלום זורין. הוא היה נגר כבן 40, שנכלא עם כל יהודי העיר בגטו ונלקחו לעבודות כפיה במחנה בו ישבו שבויים סובייטים. שם פגש בקצין בשם סמיון גנזאנקו. הם התיידדו והחליטו לברוח מהמחנה יחד. בסוף 1941 ברחו השנים ליערות שבאיזור סטרויה סילו (Staroe Selo), כ-30 ק"מ מדרום-מערב למינסק.
הוא הצטרף לשורות הפרטיזנים. באפריל 1943 הוא פיקד על מחלקה רכובה ביחידת הפרטיזנים על שם בודיוני. ביער פגשו חיילים שנותקו מיחידותיהם בצד יהודים שנמלטו מהגטאות הסמוכים. הוא החל לקבץ עם מחלקתו את היהודים שהסתתרו ביערות בקרבת העיר ברנוביצ'י. זאת הייתה תחילתה של יחידת הפרטיזנים היהודים מס' 106 ( או בשמה האחר - היחידה המשפחתית).
ישנן שתי גרסאות בדבר היוזמה להקמת היחידה :
א. הגרסה הסובייטית הרשמית ( שנתמכת במסמכים בארכיון מפקדת הפרטיזנים) זורין קיבל פקודה ישירה ממפקדו להקים יחידה נפרדת " להצלת אוכלוסייה אזרחית יהודית".
ב. עדויות מהפרטיזנים, שלחמו ביחידתו של זורין, הוא יזם את זה לבד ובניגוד להוראות מפקדו. הוא למעשה " ערק" עם 18 מלוחמיו מיחידתו כדי לנסות להציל כמה שיותר יהודים. את ההכרה הרשמית בצדקת פעולתו, הוא קיבל בדיעבד מהמפקד הכללי של כל יחידות הפרטיזנים באזור מינסק – הגנרל וסילי צ'רנישוב, שנשלח ממוסקבה לארגן את הפעילות הפרטיזנית, כולל הספקת נשק וציוד ללוחמים.
צ'רנישוב (שהיה ידוע לפרטיזנים תחת הכינוי "פלטון") נקט בגישה סובלנית כלפי היהודים. לכן, כאשר נודע לו על מקרה של זורין, הוא החליט למסד את העניין.
ביוני 1943 הוא הוציא פקודה בדבר הקמת "יחידת פרטיזנים מס' 106". באותה פקודה הורה פלטון לכל מפקדי הפרטיזנים באזור - כל יהודי "לא לוחם" שיגיע ליחידתם יש לשלוח לזורין. בנוסף לכך, לוחמים יהודים מיחידות אחרות הביאו אל זורין את קרובי משפחה שלהם. במסמכים שנמצאו בארכיון הפרטיזנים ישנם דיווחים על העברת יהודים ליחידתו של שלום זורין.
יחידתו חולקה לשנים : פלוגה לוחמת ומחנה המשפחות.
במאי 1943 היו ביחידתו 25 לוחמים וכ-80 אזרחים.
בסתיו 1943 מנתה יחידתו כ-600 איש (מהם רק כ- 70 לוחמים). בין האזרחים היו כ- 150 ילדים ( ברובם יתומים). במחנה הקבע של יחידתו אף הופעל בית ספר ובו למדו כ 70-ילדים בני גילים שונים. במחנה נחוגו חגים סובייטים וחגים יהודיים הקשורים במאבק וחירות (פסח, חנוכה). זורין הצהיר באופן גלוי כי מטרת היחדה היא הצלת יהודים. הלוחמים ביחידה הועסקו בעיקר באבטחת המחנה, ליווי נמלטים מהגטאות אל מחנה הפרטיזנים והשגת מזון. במחנה היחידה החזיקו הפרטיזנים פרות ועיזים, כדי להפיק חלב ולעזור בהאכלת היהודים. בעלי -המקצוע שביניהם הקימו ביער בתי-מלאכה ושירתו את יחידות הפרטיזנים בכל האזור :מתפרה, סנדלריה, מאפייה, בית-חרושת לנקניק, בית-מלאכה לתיקון נשק ולייצור פצצות, טחנת-קמח ובית-חולים גדול עם רופאים יהודים ממינסק. הוא ניצל את העובדה הזו כדי ליצור קשרים "עסקיים" עם יחידות פרטיזנים אחרות. ציוד לחימה מקולקל מיחידות פרטיזנים אחרות הובא אל בעלי המלאכה ביחידתו, שם תוקן והוחזר חזרה. חייטים וסנדלרים מיחידתו ייצרו בגדים ונעליים לפרטיזנים מיחידות אחרות. גם חולים ופצועים הובאו אל יחידתו לטיפול. בתמורה קיבלה יחידתו מזון, בגדים חמים. בחלק מהמקרים פרטיזנים מיחידות אחרות אבטחו את אנשיו שבאו לאסוף מזון בכפרים.
לא כך היה עם חיילים פולנים מ"ארמייה קרייובה" (ארגון מחתרת פולני) שפעלו באזור יער נליבוקי. הפולנים התנכלו לא פעם לאנשיו ובמקרה אחד כוח פולני תקף קבוצה של 10 פרטיזנים מיחידתו. לאחר קרב קצר הם נלקחו בשבי , עונו קשות והוצאו להורג. פרטיזן אחד , שנפצע ועשה את עצמו מת הצליח לשרוד. חזר ליחידה וסיפר למפקד על המתרחש.
גרמנים ויחידות המשטרה המקומית ערכו מבצעים לחסל את יחידתו. ביולי- אוגוסט 1943 נערך מבצע רחב היקף, בו לקחו חלק כמה אלפי חיילים. הדבר נודע כשכוח סיור מיחידתו חיסל פטרול של משת"פים של הגרמנים. במסמכים שנלקחו מהם נמצאה מפה, בה סומנו מקומות אפשריים להימצאות הפרטיזנים. היחידה עזבה את מחנה הקבע שלה ונעה אל עומק יערות נליבוקי (Naliboki)לאזור ביצות הקשים לגישה. לוחמים מהיחידה חיפו על נסיגת הנשים והילדים. רבים מהלוחמים נהרגו.
בסתיו 1943 ביצעה יחידתו מבצע לפיצוץ מסילת הברזל שעל יד תחנת הרכבת נייגורלוייה, ובקרב קשה מול האויב הגרמני לוחם אחד נהרג ושישה אחרים נפצעו.
באביב 1944 היחידה הלוחמת קיבלה לוחמים יהודים נוספים מיחידות פרטיזנים אחרות ומנתה מאה שלושים ושבעה איש שחולקו לשלוש כיתות. היו לה שני מקלעים, שמונים רובים, עשרות רימונים וחומרי חבלה רבים. יעדן היה להקים כוח לביצוע משימות חבלה בקווי הרכבת באזור. יחידת החבלנים בראשותו של לונה המינסקאי, מיקשה את מסילת הרכבת סטולפצי-מינסק והורידה ארבע רכבות מלאות בחיילים גרמניים וציוד צבאי רב ערך.ובנוסף על כך, כנקמה על שעוללו לעם היהודי, פגעו ביחידות גרמניות ותחנות משטרה בלארוסיות, היחידה הלוחמת נשלחה לפעול בשיתוף פעולה עם יחידות אחרות נגד הלגיונרים הפולנים.
בקיץ 1944 הורע מצב היחידה. קו החזית התקרב לאזור והוא "הוצף" בכוחות גרמנים שנסוגו מהצבא האדום המתקדם. הפלוגה הלוחמת של יחידתו נתקלה עם הגרמנים על בסיס קבוע. ב-22 ביוני 1944 החל הצבא האדום את מבצע "בגרטיון", במהלכו נפרצו קווי ההגנה של הצבא הגרמני. הסובייטים פגעו קשות, בשש ארמיות גרמניות והדפו אותם מכל שטחי בריה"מ. החלה נסיגה בהולה של הגרמנים.
זורין קיבל החלטה לנוע יחד עם יחידתו לעבר הצבא האדום המתקרב. התנועה של היחידה לוותה בקרבות קשים כנגד הגרמנים הנסוגים.
הקרב האחרון התרחש ב-6 ביולי 1944. סיור קדמי של יחידה 106 זיהה כוח של כ-200 גרמנים. הגרמנים נעו ישירות אל החורשה, בה הסתתרו אנשי היחידה. הפרטיזנים תקפו את הגרמנים והצליחו להניס אותם. בקרב נהרגו 6 פרטיזנים וכמה עשרות נפצעו, ביניהם שלום זורין שנפצע קשה מאוד ברגל (בהמשך הרופאים נאלצו לקטוע את רגלו מתחת לברך).
כעבור 3 ימים נפגשו הפרטיזנים עם כוח שריון של הצבא האדום. באותה עת היו ביחידה 137 לוחמים ו-421 אזרחים. לאחר החבירה עם הצבא האדום, הגברים הצעירים שביחידה התגייסו לצבא האדום והמשיכו להילחם בגרמנים עד תום המלחמה. אחרים חזרו למינסק. מרבית היהודים שנמצאו ביחידה של זורין ניצלו.
אחרי המלחמה זורין וחלק מלוחמיו עוטרו בעיטורים ומדליות סובייטיות.
למרות זאת, בתקופת ברית המועצות, בספר ההיסטוריה של תנועת הפרטיזנים בבלארוס, לא הוזכר על קיומה של יחידת פרטיזנים יהודים.
ה"מזכרת" היחידה לקיום היחידה הייתה מצבת זיכרון שהוקמה ב-1964 במקום , בו נערך הקרב האחרון. המצבה הייתה פרי יוזמתו של שלום זורין וסגנו, חיים פייגלסון. המצבה הוקמה מכספי הפרטיזנים מיחידה 106.
שלום זורין החלים מפציעתו והתגורר במינסק עד ל-1971, אז עלה לארץ עם ילדיו. הוא נפטר בראשון לציון בשנת 1974.