פול קולן במערכת קוקודה
אל"מ (מיל) ד"ר בני מיכלסון

מערכת קוקודה שהתנחשלה בחודשים יולי-נובמבר 1942 הייתה חלק ממערכה רחבת היקף יותר לשליטה בגיניאה החדשה ובאיי שלמה. בחודשים אוגוסט וספטמבר, הצליחו הכוחות האוסטרלים להדוף כוח אמפיבי יפני שנחת במפרץ מילנה ובהמשך השנה, בין נובמבר 1942 לינואר 1943 לחמו כוחות אוסטרלים ואמריקאים כנגד ראשי-הגשר היפניים המבוצרים בבונה, גונה וסנננדה (Sanananda) לטיהור היפנים משטחה של פפואה. במקביל לחמו האוסטרלים גם מערבה יותר בגיניאה החדשה באזור וואו וסלמואה, ובאיי שלמה התרחשה מערכת גואדלקנל האכזרית בין היפנים לאמריקאים.

יחד עם זאת, מערכת קוקודה היא שתופשת מקום מרכזי בדעת הקהל האסטרלית ובזיכרון הציבורי שם עד ימינו. לעתים קרובות מתארים מערכה זו כמערכה שהצילה את אוסטרליה. בעשרים השנים האחרונות הפכה להיות שוות ערך למערכת גליפולי (1915) בזיכרון הלאומי ובמאמצי ההנצחה. היחס ללוחמים האוסטרלים שלחמו במערכה זו הפך להערצה תוך זיהויים עם "הערכים האוסטרליים הנאצלים ביותר".[1]

במערכה זו היו לשני קצינים יהודים בכירים השפעה רבה אותה נתאר להלן:

הראשון היה לוטננט-קולונל (סא"ל) פול אלפרד קולן (כהן) אחד ממפקדי גדודי הרגלים האוסטרלים המובילים במתקפת-הנגד – המתקפה היבשתית המוצלחת הראשונה של בעלות הברית במלחמה כנגד יפן. בסוף המלחמה היה קולן למח"ט בדרגת בריגדיר (לימים מייג'ור גנרל בצבא אוסטרליה).

השני היה לוטננט-קולונל ד"ר גדעון מר מראש פינה אשר מחקריו בתחום השליטה במחלת המלריה שהועמדו לרשות חיל הרפואה האוסטרלי הוו מכפיל כוח מרכזי במערכה בגיניאה החדשה.

רקע אסטרטגי ואופרטיבי

בחודשים מרץ – אפריל 1942 סיימו היפנים את כיבוש הפיליפינים ואיי הודו-המזרחית-ההולנדית (אינדונזיה). שאריות כוחות בעלות הברית נמלטו לאוסטרליה. הגנרל דגלס מקארתור, מפקד צבא ארה"ב בזירה נמלט בעור שיניו מהפיליפינים והגיע אף הוא בתחילת חודש מרץ לאוסטרליה.

לאחר התמוטטות פיקוד  ABDACOM(הפיקוד המשותף לארה"ב בריטניה, אוסטרליה והולנד) הצריך המצב ארגון מחדש של מערכת הפיקוד-והשליטה של בעלות הברית בלחימה כנגד היפנים. זירת הלחימה חולקה בין הצבא לצי ארה"ב כאשר פיקוד דרום-מזרח אסיה נוהל ע"י הצבא תחת פיקודו של הגנרל דגלס מקארתור ובאחריותו אוסטרליה, גיניאה-החדשה, הפיליפינים ופורמוזה (ומונה למפקד העליון על צבאות בעלות הברית באוויר, בים וביבשה, בכלל זה צבאות ארה"ב, אוסטרליה וניו-זילנד) ואילו פיקוד האוקיינוס השקט ע"י הצי בפיקודו של אדמירל צ'סטר נימיץ (המנצח של קרב מידווי) אשר קיבל אחריות על כל איי ומימי האוקיינוס השקט, בואכה איי הבית של יפן. ברור היה כי בשני פיקודים חדשים אלו יצטרכו הצבא והצי לשתף פעולה באופן הדוק בשל אופים הגיאוגרפי.[2]

פקוד דרום-מערב האוקיינוס השקט בהנהגתו של גנרל דגלס nקארתור.

היפנים, לאחר כיבושיהם העצומים באזור דרום-מזרח אסיה, נערכו למגננה כנגד מתקפת-הנגד של בעלות הברית שידעו כי בוא-תבוא. מרבצי הנפט העצומים באיי הודו-המזרחית כמו הגומי ומחצבים שונים נוספים שנפלו בידיהם היו נכסים יקרים ביותר עבור מאמץ המלחמה וההערכה הכללית בפיקוד העליון הקיסרי היפני הייתה שבעלות הברית תעשינה כל מאמץ לנשל אותם מכיבושיהם.

האסטרטגיה שנבחרה הייתה למנוע מבעלות הברית בסיסים מהם יוכלו לצאת למתקפה הצפויה. לאחר נפילת כמעט כל דרום-מזרח אסיה לידיהם ברור היה שהבסיס המרכזי בו יוכלו בעלות הברית לרכז כוחות ולצאת ממנו להתקפה היא יבשת אוסטרליה. לאחר הערכת מצב מעמיקה בפיקוד העליון הקיסרי הוברר מעל כל צל של ספק כי ליפן אין המשאבים הדרושים לכיבוש אוסטרליה או חלקים נבחרים ממנה. הפתרון שאומץ היה לנתק את נתיבי-הים מאמריקה לאוסטרליה ע"י כיבוש שטחי מפתח בחגורת האיים מצפון וממזרח לה, לבנות באתרים אלו שדות-תעופה מהם ימריאו מפציצים ומטוסי-קרב לתקיפת השיירות בין אמריקה לאוסטרליה. בכך תמנע האפשרות של תגבור אוסטרליה והפיכתה לבסיס מבצעים.[3]

כבר בחודש דצמבר 1941, זמן קצר לאחר ההתקפה על פרל הארבור כבשו היפנים שני איים חשובים במרכז האוקינוס השקט – גואם ווייק, והחלו משתמשים בהם כבסיסים אוויריים וימיים. לצורך כיבוש איים אלו ובסיסי איים נוספים באוקינוס השקט, בהם האי טרוק (Truck) כבסיס מרכזי, הקימו היפנים אוגדה-משימתית שכונתה "כוח-הימים-הדרומיים" בפיקודו של מייג'ור גנרל  טומיטרו הוריי (Horii ), על בסיס כוחות מדיביזית חי"ר 55.

שנת 1942 נראתה ע"י רבים באוסטרליה כשעתם הקודרת ביותר. היפנים נראו בלתי מנוצחים, תחושה שהתגברה עם התקיפות האוויריות היפניות על דרווין וצפון אוסטרליה (ינואר-פברואר 1942) ופעילות צוללות-הננס היפניות בנמל סידניי (מאי-יוני 1942). על אף "הסכנה הצהובה" שהייתה מושרשת עמוק בתודעת מנהיגי אוסטרליה בתקופה שבין המלחמות, נתפשה מדינה זו בלתי מוכנה עם התממשות האיום.

כאשר החלה המלחמה נגד יפן, כל הכוחות המזוינים האוסטרלים היו מפוזרים בזירות אחרות ורחוקות. מרבית ספינות המלחמה של הצי פעלו בסביבות סינגפור, בים התיכון או היו מרותקות לתפקידי ליווי שיירות. מטוסי חיל האוויר התאימו לתפקידי אימון והכשרת טייסים או לסיורים ימיים בלבד. מרבית סגלי חיל האוויר שרתו בבריטניה או בחלקים אחרים של חבר-העמים-הבריטי בהתאם לתוכנית האימונים המטכ"לית הבריטית. כוחות היבשה היו במצב גרוע לא פחות. ארבעת דיביזיות החי"ר של הצבא הסדיר (AIF)[4], שהוקמו לאחר פרוץ המלחמה (פחות חטיבה אחת, שגדודיה היו מפוזרים ברבאול, אמבון וטימור - שני האחרונים איים באיי הודו-המזרחית-ההולנדית) פעלו בזירות המזרח-התיכון ומלאיה. אמנם הוקמה דיביזיית שריון באוסטרליה אולם היא עדיין לא קיבלה את מרבית הרק"ם שלה. במצב זה התבססה הגנת אוסטרליה על חיילי מיליציה (CMF)[5] שיכולתם הייתה עלובה למדי בדרך-כלל ולאחר הגיוס לצבא הסדיר בתחילת המלחמה, אלו שנשארו במיליציה היו צעירים מדי או לא מתאימים לשירות סדיר מסיבות אחרות.

עם נפילת סינגפור הושמדה דיביזיית החי"ר האוסטרלית מס. 8 ו- 20,000 חיילים אוסטרלים נפלו בשבי היפני, כרבע מה AIF. שלוש הדיביזיות האחרות היו במזרח-התיכון.

באותה עת לא היה ידוע למפקדים האוסטרלים והאמריקאים, כמו לציבור הרחב, שהיפנים אינם מתכוונים לפלוש ליבשת אוסטרליה. עבור מרבית הציבור האוסטרלי איום הפלישה היפני היה ברור ומיידי. בחודש מרץ 1942 החלו יחידות הצבא הסדיר האוסטרלי בראשות מפקדם גנרל תומס בלאמי (Blamey) לשוב מהמזרח-התיכון, וכן הגיע לאוסטרליה גנרל דגלס מקארתור לאחר שנחלץ מהפיליפינים. מקארתור הוצג כ"גיבור" ו"מציל אוסטרליה".[6] הגעתו סימלה את המחויבות האמריקאית לתמיכה באוסטרליה במלחמתה נגד יפן, אולם היה נחוץ להרוויח זמן עד שהאמריקאים יוכלו להגיע במספרים משמעותיים, על אף שכבר בחודש פברואר 1942 הורה רמטכ"ל צבא ארה"ב לשגר את הדיביזיה ה- 41 להגנת אוסטרליה. כך שבתחילה, עיקר עול הלחימה היה מוטל על כתפי הכוחות האוסטרליים. עד אשר יתאפשר לבעלות-הברית לצאת למתקפת-נגד, התנהלה המלחמה על סף דלתה של אוסטרליה, ברצועת ההגנה מבוססת האיים בצפונה – בגיניאה החדשה.

כרזת גיוס אוסטרלית מ- 1942 הממחישה את האיום היפני.

זירת הלחימה והכוחות היריבים

במהלך המלחמה, מזרח גיניאה החדשה נחלקה לשני אזורים. פפואה, עם בירתה בפורט-מורסבי שהייתה טריטוריה אוסטרלית מאז 1906. והמנדט של גיניאה החדשה – שכלל מרחב איים קשתי עצום בגודלו מאיי האדמירליות במערב ובצפון דרך בריטניה החדשה ובירתה רבאול, אירלנד החדשה ובוגנוויל – אשר היו מושבות גרמניות וניתנו כשטח-חסות לאוסטרליה ע"י חבר הלאומים לאחר מלחמת העולם הראשונה. אוסטרליה לא עשתה כמעט דבר להגנת שטחים אלו עד שנת 1939. בחודש דצמבר 1941, לאחר תחילת המלחמה עם יפן, המפקד הצבאי של גיניאה החדשה, בריגדיר (לאחר מכן מייג'ור גנרל) בזיל מוריס (Morris) הוציא צו לגיוס יחידת המיליציה המקומית והצליח להקים יחידה מקומית נוספת "גדוד החי"ר של פפואה" (PIB). גדוד זה כלל קצינים ונגדים אוסטרלים וחיילים ילידי פפואה. העוצבה הגדולה ביותר בפיקודו של מוריס הייתה חטיבה 30 שהגיעה לפורט-מורסבי בראשית 1942. אולם גדודי החטיבה (39; 49 ו- 53) התבססו על חיילי מיליציה צעירים בעלי ציוד ואימון עלובים.[7] חיילים אלו נאלצו מהר מאד לחוש את מוראות המלחמה עם תקיפות האוויר היפניות הראשונות על פורט-מורסבי בחודש פברואר 1942. מוריס קיבל בהמשך עוד שתי חטיבות מיליציה האחת להגנת פורט-מורסבי והשנייה נשלחה להיערך להגנה בקצה הדרומי מזרחי של פפואה, במפרץ מילנה (Milna Bay) בו נבנה שדה תעופה חשוב.

לאחר כיבוש רבאול והתבססות בבריטניה החדשה ואירלנד החדשה תכננו היפנים מבצע שכונה FS לכיבוש פורט-מורסבי בגיניאה החדשה ודרום איי שלמה – טולאגי וגואדלקנל, שם ימוקמו בסיסי אוויר וים לשליטה בים האלמוגים מה שיאפשר אמנעת תגבורות אמריקאיות לבניית אזור-בסיס באוסטרליה למתקפת-הנגד של בעלות הברית.[8] להגשמת מטרה זו הקימו היפנים את הארמיה ה- 17 (עוצבה המקבילה לקורפוס בצבאות המערב) בפיקודו של לוטננט גנרל הרויושי היאקוטקה (Hayakutake). היפנים תכננו להתחיל את מבצע FS במחצית חודש מאי, כאשר "כוח-הימים-הדרומיים" (במסגרת הארמיה ה- 17) יועד לכיבוש פורט-מורסבי.[9] אולם לאחר האבידות שספג הצי היפני בקרב ים-האלמוגים (5-9 מאי 1942) המבצע נדחה כי הצי ה- 4 המחפה על הנחיתה בפורט מורסבי נסוג לארגון מחדש לאחר שמפקדו האדמירל שיגיושי אינוואה (Inoue) העריך שהיפנים עדיין לא נהנים מעליונות אווירית מספקת לביצוע הנחיתה.[10] לאחר התבוסה היפנית בקרב מידווי, חודש אחר-כך (4-6 יוני 1942) מבצע הנחיתה בפורט-מורסבי בוטל סופית. במקומו החלו היפנים לתכנן מבצע יבשתי לכיבוש פורט-מורסבי ע"י נחיתה בצפון פפואה והתקדמות יבשתית מעבר לרכס אוואן סטנלי (Owen Stanley) שהשתרע במרכז פפואה בכוון צפון-מערב דרום-מזרח – מבצע שכונה RI. היה זה רכס הררי פראי מכוסה ג'ונגל ללא דרכי חציה, מלבד שביל להולכי רגל בן 96 ק"מ שהוביל מבונה בחוף הצפוני לפורט מורסבי וכונה משעול קוקודה. דהיינו מלחמה בקרקע ולא באויב.[11]

הארמיה ה- 17 היפנית במלחמה בשלוש חזיתות: גואדלקנל, מפרץ מילנה וציר קוקודה.

תחילת המערכה – נסיגה והשהיה אוסטרלית

ב- 21 ביולי 1942 נחת כוח החלוץ היפני בבונה ויומיים אחר כך גם המשמר הקדמי של "כוח-הימים-הדרומיים" והחל עושה דרכו במהירות לעבר קוקודה. קוקודה הייתה כפר לרגלי רכס אוואן-סטנלי במרחק כ- 40 ק"מ בפנים הארץ בעל חשיבות רבה בשל המנחת למטוסים (היחיד לאורך ציר קוקודה) שהיה לידו והדרך לרכב שהגיעה מהחוף כמעט עד אליו. המשמר הקדמי היפני נבנה סביב גדוד הנדסת-השדה העצמאי מס. 15 מתוגבר בחי"ר וארטילריה שנועד להעריך את המצב ולהתחיל בשיפור הדרכים. ב- 27 בחודש כבר שלט כוח יוקויאמה (כך כונה המשמר הקדמי, על-שם מג"ד 15) בקוקודה ושיגר מסר אופטימי למפקדה ברבאול "שהתגברו בקלות על האויב המקומי, החלו בשיפור הדרכים וניתן לצעוד לעבר פורט מורסבי בהינף אחד".[12] מפקדת הארמיה ה- 17 שמחה לקבלת מסר זה והורתה לגוף העיקרי (חטיבות החי"ר 144 ו- 41) לצאת לדרך, להצטרף לכוח יוקויאמה ולפתוח במסע לפורט-מורסבי תוך חציית רכס אווואן-סטנלי.

הכוח היפני העיקרי נחת בפפואה ב- 18 באוגוסט והיפנים הפסידו שלושה שבועות בהם ניתן לאוסטרלים להתארגן ולהביא לזירה חטיבת חי"ר סדירה בנוסף למיליציה והמקומית. ב- 23 באוגוסט הגיע גנרל הוריי לקוקודה ותפש פיקוד על מערכת התקדמות ורדיפה שנמשכה כחודש ימים עד ל- 14 בספטמבר עת החליט גנרל הוריי לעצור את ההתקדמות.

הקרקע לאורך ציר קוקודה – דרך עפר לרכב מבונה לקוקודה ושביל להולכי רגל מקוקודה לפורט-מורסבי.

ב- 26 באוגוסט תקפו היפנים את מתחם גד' 39 האוסטרלי באיסורואה (Isurawa) אשר שלט על פתחת הציר ההררי העולה מעמק קוקודה לרכס אוואן-סטנלי. גד' מיליציה זה התפרק במהרה אולם בינתיים הצליחו האוסטרלים להכניס ללחימה חטיבת חי"ר סדירה – חט' 21 בפיקודו של בריגדיר פוטס (Potts) אשר קיבלה אחריות מחט' 30 על הלחימה נגד היפנים לאורך הציר. גד' 2/14 שלה נכנס ללחימה ראשון כאשר גד' 2/16 לוחם במקביל על מעקף של איסורואה יחד עם גד' המיליציה 53. גד' אחרון זה הושמד אף הוא לאחר הקרב עם היפנים ונפילת מפקדו ב- 27 בחודש. בריגדיר פוטס, בחששו מאיגוף מתמיד ע"י היפנים ועם קשיי הספקה גדלים והולכים הורה על ביצוע קרב נסיגה והשהיה דרומה לאורך הציר. במשך שבוע ימים לחמה החטיבה מול ההתקדמות היפנית הרצופה אשר לוותה באיגופים מקומיים שאיימו תדיר על דרך הנסיגה האוסטרלית. הגדוד הראשון שהושמד היה 2/14 אשר ב- 30 באוגוסט ספג התקפת לפיתה יפנית, מפקדו נהרג ונשארו ממנו 172 איש (מתוך כ- 550).[13] הנסיגה האוסטרלית המשיכה דרך ערוץ אאורה (Eora) ומעבר טמפלטון המצוי בשיא הרכס. איום יפני באיגוף נוסף אילץ את פוטס לנטוש גם את מיולה ולסגת לאפוגי, כפר במורד הרכס לכוון פורט-מורסבי. בעת הזו, לאחר ניהול קרבות משמר-עורפי רצופים היו חיילי חטיבה 21 תשושים ותפקודם נפגע באופן חמור. באפוגי כונסו כל כוחות החטיבה למתחם גד' 2/27, גדודה האחרון שהיה עדיין רענן ופוטס ערך את החטיבה מחדש על בסיס מתחם זה. ב- 8 בספטמבר עם שחר תקפו היפנים את המתחם האוסטרלי ואחרי יומיים של לחימה רצופה ביתרו אותו לשניים מה שאילץ את מרבית החיילים לברוח לג'ונגל ואת המח"ט עם חלק זעיר מכוחו לסגת עוד דרומה למנארי ונאורו. ב- 9 בספטמבר, עם הגעתו לנאורו נאמר לפוטס שהוא מודח מתפקידו ומוחלף ע"י בריגדיר פורטר. באותה עת נשארו מחטיבה 21 לאחר הלחימה הקשה כ- 300 לוחמים בלבד (פחות מעשירית מכוחה בפתיחת המערכה). על אף קרבות נסיגה והשהייה קשים ביותר בשטח הררי מכוסה ג'ונגלים והקרבה רבה הגיעו למסקנה בפיקוד העליון של בעלות הברית (הגנרלים מקארתור ובליימי) שפוטס נסוג מהר מדי וחשש מלחימה ביפנים ולכן הודח.[14] שרידי החטיבה קובצו לגדוד אחד והוצאו להתאוששות ומנוחה. את מקומה במערכה תפשה חטיבה 25 אשר ראשית מעשיה היה לסגת עוד דרומה ולהיערך ברכס איטימה (Itima), הרכס האחרון לפני הירידה הסופית במוצא ציר קוקודה לעבר פורט-מורסבי.

היפנים כבשו את יוריביואה (Ioribaiwa), כפר בכתף ההררית האחרונה לפני הירידה למישור בכוון פורט-מורסבי, בלילה יכלו לראות ממנה החיילים המותשים של חט' 41 היפנית את אורות יעדם – פורט-מורסבי ממרחק של 35 ק"מ.

בנקודה זו הורה גנרל הוריי לעצור את ההתקדמות ויומיים אחר כך החלו היפנים בנסיגה כאשר כוחות חטיבה 144 משמשים כמשמר עורפי. היו מספר סיבות לעצירת ההתקדמות היפנית אולם העיקרית שבהם הייתה הגעתם לנקודת המיצוי: המפתח להצלחת המתקפה המערכתית טמון בהבסת האויב, קודם שהגיעה המתקפה ל"נקודת המיצוי", כפי שכינה אותה קלאוזביץ'. הגעה לנקודת מיצוי זו מתרחשת בעת שכוח תוקף מותח את עוצמתו, עד כדי ספק אם עדיין יש לו עדיפות כלשהי על האויב. בנקודה זו עוצר התוקף כדי להימנע מפעולה בתנאי נחיתות או ממשיך ומסתכן בהיהפכו לחלש מהמגן[15]. בנקודה זו קרס מערך התחזוקה היפני כמעט לחלוטין ובמיוחד נכשלה הספקת המזון לחיילים ביחידות הקדמיות שסבלו חרפת רעב (פשוטו כמשמעו) וכתוצאה, מתשישות. גיחות התקיפה של חילות האוויר של בעלות הברית על הבסיסים היפנים באזור בונה גרם להפסקה זמנית של הבאת תספוקת בים וגם מה שהובא היה קשה ביותר להעבירו על גבות אנושיים לכוחות בלחימה. כמו כן כשלון ההתקפה היפנית במפרץ מילנה והקרבות הקשים בגוואדלקנל נגד דיביזיית הנחתים ה- 1 הבהירו למפקדת הארמיה ה- 17 שהם לא יכולים לנהל לחימה ב- 3 חזיתות במקביל. הכוחות שיועדו לתגבור כוחו של הוריי הוחשו לגואדלקנל ובהעדר אפשרויות תגבור והספקה הורתה ארמיה 17 על עצירת התקדמותו של "כוח-הימים-הדרומיים".[16]

פול קולן במתקפת-הנגד האוסטרלית

במחצית חודש ספטמבר התהפכו היוצרות, היפנים החלו במערכת נסיגה והשהיה חזרה לעבר ראשי-הגשר שלהם בבונה וגונה בצפון חצי האי בעוד האוסטרלים עוברים להתקדמות ורדיפה בעקבותיהם. מערכת ההתקדמות והרדיפה האוסטרלית נמשכה כחודשיים עד מחצית חודש נובמבר כאשר האוסטרלים עברו את רכס אוואן-סטנלי מדרום לצפון וסגרו על מתחמי ראשי-הגשר היפנים בבונה, גונה וסנננדה על חוף הים. עקבה אותה מתקפה אוסטרלית-אמריקאית על ראשי הגשר – הבסיסים היפנים בבונה, גונה וסנננדה שהסתיימה בראשית חודש ינואר 1943.

בינתיים הפיקוד העליון של בעלות הברית לא היה מרוצה מהתנהלותו של מפקד הכוחות בגיניאה החדשה, לוטננט-גנרל סידני רוואל (Rowell)[17] אשר הועבר מתפקידו כאשר גנרל בליימי, מפקד כל כוחות היבשה של בעלות הברית, לקח פיקוד ישיר על הכוחות הלוחמים בגיניאה החדשה. ובמשעול קוקודה הכוחות אורגנו בפיקוד הדיביזיה ה- 7 של מייג'ור גנרל ארתור אלן (Allen).

ב- 28 בספטמבר החלה חטיבה 25 בתקיפת היפנים והתקדמות צפונה לאורך המשעול. כעבור יום השתלטו על יוריביואה שנמצאה נטושה והחלו בעלייה לכוון פסגות רכס אוואן-סטנלי. הקרבות במעלה הרכס לעבר מעבר טמפלטון וערוץ אאורה היו קשים ומתסכלים. כשבוע ימים הצליח המשמר העורפי היפני, "כוח סטנלי" (שכלל את גד' חי"ר 2 מחט' 41 ועוד פל' הנדסה וסוללת ארטילריית-הרים) להשהות את חטיבה 25 ולאלץ אותה להלחם על כל צעד ושעל. החטיבה איבדה 50 הרוגים, 133 פצועים ו- 730 חולים במלריה.[18] החיילים הותשו מהלחימה הקשה במעלה הג'ונגל ההררי והחטיבה הגיעה ב- 16 באוקטובר לנקודת המיצוי שלה – קצה גבול יכולתה. במצב זה החליט גנרל אלן להוציא אותה להתרעננות ועל מקומה הכניס ללחימה את חטיבת חי"ר 16 בפיקודו של בריגדיר ג'ון לויד (Lloid) שהייתה ותיקת מערכות צפון-אפריקה, יוון וכרתים.

ב- 20 באוקטובר החלה חטיבה 16 במסע ההתקדמות והרדיפה שהצריך מספר קרבות התקפה קשים לעבר ראשי-הגשר היפנים על חופה הצפוני של פפואה בבונה, גונה וסנננדה. שלושה חודשים של לחימה קשה ורצופה בהם הובילה חטיבה 16 את כוחות בעלות-הברית להדיפת היפנים מפפואה וניצחון במערכת קוקודה.

מפקד הגדוד הראשון – 2/1 – של חטיבה 16 היה לוטננט-קולונל פול קולן (Cullen) היהודי שהיה לו חלק מכריע בקרבות החטיבה ובניצחון על היפנים בתקופה זו.

פול אלפרד כהן  נולד בשנת 1909 למשפחה יהודית מבוססת בניוקסל שבויילס-הדרומית-החדשה. לאחר סיום לימודי התיכון למד ראיית-חשבון והחל לעבוד באחד ממשרדי רואי החשבון הידועים בעירו. בשנת 1927 גויס לצבא ולאחר שירות חובה קצר המשיך לקורסי מש"קים וקורס קצינים. כאשר סיים את שירות החובה המשיך לשרת כמתנדב במיליציה של אוסטרליה עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939. במסגרת זו נקרא לשירות במשך 18 ימים בשנה, מהם 12 יום בשדה. תוך כדי שירות (מילואים) זה כחייל-אזרח הגיע לדרגת סרן כמפקד סוללת ארטילריית-חופים.[19]

בינתיים בשנת 1931 עבר פול כהן את מבחני לשכת רואי-החשבון של חבר-העמים וקיבל רשיון לעסוק בראיית חשבון ברחבי חבר-העמים-הבריטי הישג יוקרתי ביותר. הוא חבר לאחד מרואי החשבון הוותיקים במקום מגוריו ופתח משרד משגשג של ראיית חשבון. בשנת 1936 פתח (עם בן דודו) את קרן הנאמנות הראשונה באוסטרליה והפך פעיל מאד בסיוע לפליטים יהודים מגרמניה הנאצית ובכלל מעורב בהנהגת הקהילה היהודית תוך הקמת ארגון ליברלי יהודי בשם "בית-הכנסת עמנואל". 
בשנת 1939 התקדרו שמי המלחמה ופול מצא עצמו עסוק יותר ויותר בתפקידו הצבאי כמפקד סוללת תותחי חופים. אלא שכחייל במיליציה לא יכול היה להלחם מחוץ לגבולות אוסטרליה כך שכאשר הודיע ראש ממשלת אוסטרליה רוברט מנזיס (Menzies), על הקמת צבא סדיר רחב-היקף שיוכל להלחם כחיל משלוח מעבר לים (AIF), ויתר פול על קידומו לדרגת רס"ן שכבר עמד בפתח והתנדב לדיביזיה הראשונה שהוקמה במסגרת חיל-המשלוח – הדיביזיה ה- 6. שם הוצע לו להיות מ"פ חי"ר בגדוד השני - 2/2 - של חטיבה 16. עם הצטרפו לחיל החדש התחייב פול כהן לשירות קבע בכל תקופת המלחמה אך לא פחות מ- 6 שנים.

הגדוד השני הוקם במחנה ליד סידני בו עברו המגויסים טירונות ואימון הקמה בן חודשיים. בתחילת ינואר 1940 הפליגה חטיבה 16 מנמל סידניי למזרח-התיכון. ב- 13 בפברואר פרקו האוסטרלים בקנטרה שלגדות תעלת סואץ ומשם הוסעו ברכבת למג'דל (אשקלון) בארץ-ישראל ומשם במשאיות למחנה ג'וליס. במשך שבעה חודשים התאמנו חיילי חטיבה 16 בארץ ישראל.[21] הם הגיעו מאוסטרליה רק עם נשק אישי לכן קיבלו בארץ את הנשק היחידתי (מקלעים, מרגמות, רכב ועוד) והשלמת ציוד רבה. האימון היה מתקדם וכלל אמוני מסגרת כולל תרגילים פלוגתיים, גדודיים ותרגיל חטיבתי.

בחודש יוני 1940, עם הצטרפותה של איטליה למלחמה לצידה של גרמניה הנאצית, חל גם שינוי קיצוני במצבו של חיל-המשלוח האוסטרלי. לא רק שמחנותיו בארץ-ישראל הופצצו ע"י חיל האוויר האיטלקי, אלא שבמהרה הצתווה לנוע לזירת צפון-אפריקה עם פלישת האיטלקים למצרים.

ב- 1 בספטמבר יצא פול כהן עם גדודו מג'וליס לחילואן שבמצרים וב- 7 באוקטובר הצטרף לשאר כוחות הדיביזיה ה- 6 לאמון ותרגיל דיויזיוני באמיריה. ב- 18 בנובמבר הוענקה לפול כהן דרגת רס"ן ובסוף החודש מונה למ"פ מפקדה של הגדוד השני.[22] היה זה תפקיד המ"פ הבכיר ביותר בגדוד כיוון שעל פי השיטה האסטרלית כללה פלוגה זו 6 מחלקות (המאחדות בתוכן את תפקידי פלוגת המפקדה והפלוגה המסייעת), קשר, הנדסה, נ"מ, מרגמות, הספקה ותובלה. בתפקידו זה נכנס פול כהן ללחימה בדצמבר 1940 כנגד הצבא האיטלקי בברדיה וטוברוק שבלוב במסגרת מבצע "מצפן".

ברדיה הייתה טבילת האש הראשונה של הגדוד ופלוגתו של כהן, (ושל חיל המשלוח האוסטרלי כולו במלחמה) ועל אף שהגדוד ספג 90 אבידות המוראל היה גבוה בשל תחושת הניצחון.

התוכנית הבריטית לכיבוש טוברוק התבססה על אותה "נוסחה" כמו בברדיה שכללה שיתוף פעולה בין השריון הבריטי לחי"ר האוסטרלי. ההתקפה על טוברוק החלה ב- 21 בינואר 1941 והייתה לחזרה על קרב ברדיה, אולם הפעם כנגד אויב נחוש יותר. בעת שדיביזיית השריון הכילה את המתחם, האוסטרלים החלו בהבקעת רצועת ההגנה החיצונית תחת אש חזקה של המגינים. המבצרים פילסטרינו וסולרו החזיקו מעמד זמן מה, אולם בתוך 24 ש', נפל הנמל יחד עם המפקד האיטלקי, אדמירל ויאטינה (Vietina). גדוד חי"ר 2/2 מצא את הלחימה בטוברוק קלה בהרבה מאשר בברדיה. לאחר כיבוש טוברוק, חייליו של כהן כבר הרגישו וותיקי קרבות.

הדיביזיה ה- 6 המשיכה בלוב מערבה, כבשה את דרנה ועמדה לכבוש את כל המושבה האיטלקית של לוב, אלא שבחודש מרץ 1941 החליטה בריטניה לשלוח חיל-משלוח לעזרת יוון שהותקפה ע"י האיטלקים. גנרל בליימי החליט לשלוח את הדיביזיה ה-6, העוצבה האוסטרלית היחידה עד אז שצברה נסיון קרבי.

ב- 22 במרץ נחת גדודו של כהן, 2/2 בפיראוס ולאחר יום מנוחה החל בהתקדמות צפונה ופול כהן כמ"פ המפקדה היה האחראי על הנעת הגדוד ותובלתו. לאחר שבוע התארגנות והסתגלות בדפני, ב- 30 במרץ, מונה פול לסמג"ד 2/2.[23] שבוע אחר-כך, ב- 6 באפריל קיבלה חטיבה 16 הוראה לנוע למעבר וריה (Veria pass) מצפון לסלוניקי במשימת הגנה על הצירים היורדים מהגבול ההררי של יוון לעיר (ונמל) חשובה זו. היה זה מעבר חד מהחום המדברי של צפון אפריקה לקור המצמית של פסגות הרי יוון.

ב- 9 באפריל החלה המתקפה הגרמנית על יוגוסלביה ויוון. הצבא היווני במזרח מקדוניה התמוטט במהרה וחיל המשלוח האוסטרלי, שאגפו נחשף, החל בנסיגה דרומה. גדוד 2/2 נאלץ לטפס לרכס הררי בגובה 1,000 מ' לרדת לערוץ נהר אליאקמון ואחר כך שוב לטפס לגובה 1,000 מ' על מנת להערך להגנה בקו אליאקמון – אולימפוס שתוכנן להגנה ע"י בעלות הברית. ב- 16 באפריל צווה גדוד 2/2 להערך במעבר טמפה (Tempe pass) באזור טיקלה ולשמש משמר עורפי לנסיגת חטיבה 16 כולה ומרבית הדיב' ה- 6. דיביזיית השריון ה- 2 הגרמנית המשיכה להתקדם דרומה אל מול התנגדות נחלשת והולכת של האוסטרלים והיוונים. שלושה ימי קרבות קשים בתנאים גרועים ביותר של קור במעבר טמפה, ללא סיוע אווירי, ארטילרי או שריון עברו על הגדוד אל מול התקפה גרמנית רצופה ונחושה. חטיבה 16 הצליחה לסגת אולם גדוד 2/2 התפצל בשמשו כמשמר עורפי לכמה חלקים שלבסוף אבד הקשר ביניהם.

עוד לפני שהגדוד התפרק הספיק המג"ד להורות לכהן להתחיל בנסיגה עם כ- 80 חיילים ומפקדים בעיקר ממפקדת הגדוד ופל' המפקדה במגמה לחבור לגוף העיקרי של חיל המשלוח האוסטרלי ולהצטרף לנסיגתו. ב- 20 באפריל הצבא היווני נכנע ופול כהן מצא עצמו מוביל קבוצה של כ- 170 אוסטרלים וניו-זילנדים (שהצטרפו אליו) ותוך הסתננות מעבר לקווי הגרמנים, שעמדו לכתר אותם, הגיע לשפת הים לעיירה קריטסה. שם הוא קיווה למצוא חלקים מחיל המשלוח האוסטרלי שיסייעו לו ולקבוצתו שהצטברה כבר ל- 270 חיילים אוסטרלים וניו זילנדים. אלא שהוא ראה כי כולם כבר התפנו ואין שם אף אחד. בכל הזמן הזה דאג כהן לאוכל לאנשיו שרכש מהמקומיים מהכסף בקופת הגדוד שהמיר למטבעות זהב עם הגעתו ליוון. כעת החל לחפש אמצעי תחבורה לשייט בים האגאי על מנת לעזוב את אדמת יוון שנכבשה ע"י הגרמנים.

בנמל זה החל פול כהן את סגת הימלטותו מיוון. הוא חילק את קבוצת אנשיו לשניים (בהם גם פצועים) כאשר הוא ועוד 140 חיילים שכרו ספינה יוונית קטנה שהשיטה אותם לאי סקירוס. ומשם המשיכו בהפלגה לאי כיוס שליד צ'שמה בתורכיה. לשם הגיעו ב- 29 באפריל ועתה היו בטוחים שהם מחוץ להישג ידם של הגרמנים. משם החליט פול להפליג לכרתים (רבים עברו לתורכיה) וב- 5 במאי הגיע עם חבורתו לנמל הרקליון שבכרתים, בדיוק 16 יום לאחר הקרב במעבר טמפה.[24]

בכרתים, לאחר ששיכן את אנשיו בבנין בית-ספר מקומי, חיפש את המפקד האוסטרלי הבכיר ביותר באי לקבלת הוראות. במהרה מצא את בריגדיר ג'ורג' וסאי (Vasey)[25], מפקד הכוחות האוסטרלים אשר מינה את פול למפקד גדוד מעורב של חיילים ומפקדים מגדודים 2/2 ו- 2/3 (חלקם מהקבוצה המקורית של כהן) שהצליחו להתפנות מיוון ועתה קובצו לגד' מס. 16 בפיקודו של רס"ן פול כהן ובעוצמה של כ- 450 איש.[26] רס"ן כהן הצליח במהרה להשליט סדר ומשמעת בגדוד חריג זה של פליטי המערכה ביוון ונערך אתו להגנה באזור חניה שבצפון האי. כאשר תקפו הגרמנים את כרתים ב- 20 במאי 1941 והמערכה שם עמדה להיות מוכרעת בניסיון הגרמני להתבסס בשדה-התעופה של מלמה, התכונן כהן עם גד' נוסף לתקוף-נגד ולמגר את הכוח הגרמני שכבר נחת. אולם הססנות הפיקוד מנעה התקפה זו, הכוחות האוסטרלים הוסגו וגדודו של כהן קיבל פקודה לאבטח את מפקדתו של גנרל פרייברג, המפקד העליון באי, בנתיב נסיגתו לנמל ספקיה בדרום האי. ב- 26 במאי החלה הנסיגה הכללית של כוחות בעלות הברית מכרתים דרך נמל ספקיה. גדוד 16 היה אחראי על הגנת הנמל בעת הפינוי במשך ארבעה ימים שלמים בהם מצא עצמו פול כהן לא אחת נלחם בגרמנים המתקדמים באופן אישי. בליל 30 מאי/1 יוני התפנה אף רס"ן כהן מהאי והיה אחד המפקדים האחרונים שהתפנה. ב- 3 ביוני נחתו באלכסנדריה שבמצרים חיילי גד' 16. הגדוד איבד במערכה בכרתים 110 איש (הרוגים ושבויים). הפיקוד האוסטרלי החליט להקים מחדש את גד' 2/2 במחנה ג'וליס בארץ-ישראל.

פול כהן (ואחיו אשר שרת אף הוא בחיל-המשלוח) החליט, לאחר המערכות ביוון וכרתים בהן מספר פעמים כמעט נפל בשבי הגרמני, לשנות את שמו מכהן לקולן (Cullen). הוא ידע מה צפוי ליהודי בשבי הגרמני ורצה להמנע מכך ככל האפשר.[27]

בארץ-ישראל תפקד רס"ן קולן כמג"ד 2/2 בפועל בהקמת הגדוד מחדש (לאחר קבלת תיגבורת של 220 איש), אימונו והכנתו למבצעים הקרובים. הגדוד תוכנן להשתתף במתקפה הבריטית על סוריה ולבנון אולם הצרפתים שם נכנעו כבר ב- 14 ביולי, מוקדם מהמצופה והגדוד נשלח לתעסוקה מבצעית והמשך אימונים לאל-עריש. בנובמבר 1941 נשלח הגדוד להיערך באזור קטנה שבסוריה בכוננות כנגד מתקפה גרמנית שעלולה להפתח מצפון.

לאחר המתקפה היפנית בחודש דצמבר 1941 החלו מגעים בין ממשלת אוסטרליה לראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל להחזיר את חיל-המשלוח מהמזרח התיכון לאוסטרליה כנגד האיום היפני המתפתח. גדודו של קולן קיבל בחודש פברואר 1942 פקודה לנוע דרך ארץ-ישראל לסואץ ושם עלה על אניה ב- 11 במרץ להפלגה מזרחה.

ב- 25 במרץ הגיע גד' 2/2 לקולומבו בירת ציילון (סרילנקה) כאשר התכנון הראשוני היה להגן על מושבה חשובה זו ממתקפה יפנית צפויה. ואכן התקיפה היפנית לא אחרה לבוא, ב- 5 באפריל תקף הצי-המשולב היפני את נמל קולומבו והנחיל לצי הבריטי אבידות כבדות תוך הטבעת נושאת-מטוסים, 2 סיירות ומשחתת ונזק כבד לנמל. בהיותם בציילון, ניצלו האוסטרלים את פני השטח המכוסים ג'ונגל והאקלים הטרופי, שהיה שונה לחלוטין מיוון וכרתים להסתגלות ואימון מתקדם בתנאים החדשים תוך קבלת מדים תואמים לנסיבות והשלמות ציוד נדרשות. ב- 11 ביוני, לאחר כחודשיים, קודם פול קולן לדרגת סא"ל (לוטננט-קולונל) ומונה למפקד הקבוע של גד' 2/1 בחטיבה 16.[28]

לוטננט-קולונל פול אלפרד קולן (כהן).

הפקוד העליון של בעלות הברית תכנן לשלוח את חיל-המשלוח האוסטרלי, שכונה עכשיו הקורפוס האוסטרלי ה- 1, בתחילה למערכה במלאיה ולאחר מכן באיי-הודו-המזרחית-ההולנדית, אולם חזיתות אלו התמוטטו במהירות בפני המתקפה היפנית, עוד לפני שתוכניות אלו יצאו אל הפועל. לבסוף סוכם שהקורפוס האוסטרלי יוחזר ליבשת-האם, לאוסטרליה, שנראתה בעת ההיא כיעד היפני הבא.

ב- 13 ביולי הפליג גד' 2/1 מקולומבו וכעבור 15 יום נחת באוסטרליה. לאחר שבועיים חופש, לחיילים שיותר משנתיים לא ראו את הבית, התארגן הגדוד, במהלך חודש אוגוסט ובשלהי חודש ספטמבר כבר מצע עצמו מצטרף ללחימה בגיניאה החדשה.

חטיבה 16 במתקפה לאורך משעול קוקודה – פול קולן בליבת הלחימה

ב- 3 באוקטובר הצטרפה חט' 16 לחט' 25 התשושה בלחימה על משעול קוקודה במסגרת דיביזיה 7. חייליו של פול קולן היו להוטים להכנס לקרב. שאיפתם להוכיח עצמם בלחימה כנגד היפנים (לאחר שכבר לחמו באיטלקים ובגרמנים) השתוותה רק להכרתם בחשיבות המערכה להגנת אוסטרליה. כאשר עברו על פני גנרל מקארתור בנקודת אואס קורנר (קצה הדרך לרכב שהובילה מפורט-מורסבי), אמר להם הגנרל: "אתם נבחרתם למשימה כאשר עיני העולם המערבי כולו נשואות אליכם".[29] היה זה ביקורו הראשון של מקארתור בגיניאה החדשה.

גדוד 2/1 הגיע לגיניאה החדשה ב- 21 בספטמבר 1942, כאשר החל הגדוד במסעו במשעול קוקודה ב- 6 באוקטובר, מנה 27 קצינים ו- 581 בד"א.[30] בפני קולן אישית, שהיה עכשיו בן 33 עמד אתגר פיזי לא פשוט בהתמודדותו עם הקרקע ההררית מכוסת הג'ונגלים של גיניאה החדשה. בנוסף לנשק אישי ותחמושת, נשא כל חייל מזון טרי לשלושה ימים ועוד מנות-קרב לשלושה ימים. כל חייל נשא בנוסף לחגור, תרמיל ובו זוג בגדים להחלפה וסוודר (פק"ל), חצי סמיכה וקסדה. כל פלוגה חומשה במקלעים קלים, כמות נדיבה של רימוני-יד ומצ'טות לפילוס דרכים בג'ונגל. כמו כן נשאו חיילי הגדוד מרגמה 81 מ"מ עם 24 פצצות ומקלע-כבד "ויקרס" עם 3,000 כדורים כנשק מסייע גדודי.

החייילים הסתגלו בהדרגה לתנאי ההתקדמות במשעול ההררי בג'ונגל, לא מעט בשל האימונים שעברו בציילון. בכפר מיולה הם איבטחו שטח הצנחה של הספקה-בהיטס ומצבורי מזון, תחמושת וציוד. בנקודה זו כבר הפכו מודעים לקשיי התחזוקה שילוו אותם בכל הלחימה בהמשך משעול קוקודה. ב- 20 באוקטובר, לאחר מסע בן שבועיים ימים, הוטל על הגדוד להחליף את הגדוד ה- 3 של חט' 25 במהלך קרב עם המשמר העורפי היפני, למרגלות שיא רכס אוואן סטנלי בכניסה למעבר טמפלטון.

חיילים אוסטרלים במעלה משעול קוקודה – רואים היטב את הציוד האישי כולל חצי הסמיכה המגולגלת בתחתית הפק"ל.

גדודו של קולן אשר היה השלישי בשדרה החטיבתית במסע של השבועיים האחרונים הועבר לחזית ובמהלך הדרגתי של מעבר-כוח-דרך-כוח נכנס למעבר טמפלטון, בשיא הרכס ובהדרגה במשך יום שלם החליף את הגדוד השלישי של חטיבה 25, תוך חילופי אש רצופים עם היפנים. המשמר העורפי היפני נערך היטב במעבר ההכרחי והצליח לחסום ביעילות את משעול קוקודה במקום הצר ביותר. אולם הם נשארו בעמדותיהם שתי יממות בלבד ונסוגו צפונה לעמדות שולטות על מוצא מעבר טמפלטון.

קולן שהפך לגדוד המוביל (של כל הכוח האוסטרלי), מצא עצמו ביציאה ממעבר טמפלטון ב- 21 באוקטובר, אל מול ערוץ אאורה העמוק כאשר בגדה הנגדית גדוד יפני מוגבר מחופר היטב.

פני השטח במקום איפשרו לכוח קטן לבלום בקלות כוחות גדולים ולאוסטרלים קשה היה להביא לידי ביטוי את יתרונם המספרי. המשך ההתקדמות במשעול קוקודה חייבה את קולן לצלוח עם גדודו שני ערוצים תלולים, על שני גשרים להולכי רגל, כשהשטח כולו נשלט מעמדות היפנים שממול. בליל ה- 21/22 הצליח קולן להעביר שתי פלוגות מגדודו את שני הגשרים אולם ביום שלמחרת מצאו עצמם במדרון תלול אל מול העמדות היפניות במרחק כמה מאות מטרים וסופגים אש מקלעים מדויקת ומרגמות. במשך חמישה ימים המשיך קולן ללחוץ קדימה תוך התקדמות איטית ביותר, עקב-בצד-אגודל מתוך ערוץ עמוק במעלה מדרון תלול מכוסה יער גשם תחת אש אויב. היפנים תגברו את כוחם בגדוד נוסף ומול קולן ערוכה הייתה חטיבה מוקטנת (אמנם עם חיילים רעבים ומוחלשים – אולם נחושים ביותר).[31] עבור אנשיו של קולן היה זה מאמץ כביר של נחישות הלוחמים ומנהיגות מהחזית – קולן תמיד היה בעורף הפלוגה המובילה – כאשר יש להמשיך ולתספק את הלוחמים ופינוי הפצועים הפך למשימה על אנושית. הבעיה הצריכה פעולה חטיבתית, ואכן גד' 2/3 נשלח לאגף את היפנים ממערב וב- 27 באוקטובר תקף את היפנים בעמדותיהם במימד הצר תוך המשך הלחץ של קולן מדרום אשר ריתק אותם.

בלילה נסוגו היפנים מעמדותיהם וב- 28 בבוקר כבר השתלטו חייליו של קולן על המערך היפני שעמד מולם זמן כה רב. בששת ימי הקרב של גד' 2/1 משני עברי ערוץ אאורה איבד קולן 33 הרוגים (בהם 3 קצינים) ו- 62 פצועים.[32]

הגנרלים מקארתור באוסטרליה ובליימי בפורט מורסבי לא העריכו כנדרש את הבעיות שהציבו השטח והאויב בפני הדיב' האסטרלית ה- 7 וב- 27 באוקטובר החליטו להעביר מתפקידו את גנרל אלן בשל איטיות התקדמותו כשלרשותו כוחות עדיפים ולהחליפוהו בגנרל וסאי, מיודעו של קולן מכרתים.

הקרב על ערוץ אאורה, גדוד 2/1 מרתק בחזית וגדוד 2/3 באיגוף שמאלי.

בשלושת הימים האחרונים של חודש אוקטובר כבר התקדמו האוסטרלים באופן רצוף בהובלת גדודו של קולן בעקבות היפנים הנסוגים לאורך משעול קוקודה תוך כיבוש מוצא הציר לעמק ובתוך כך הכפרים איסוראוה ודניקי.

לאחר פתיחת ה"פקק" היפני בפסגות רכס אואן-סטנלי ניצלה חט' 16 את ההצלחה. להשגת נזילות משמשים מבצעי חדירה לעומק. הפעלתם תיעשה בתיאום זירתי כדי לשבש את הגנת האויב. פעילות מניעה אווירית תשתלב אף היא במערכה ועליה להיות מתואמת היטב עם מבצעי היבשה.

במסגרת זו, מצא גדוד 2/1 בראשות קולן שביל הררי קשה בג'ונגל ממזרח למשעול קוקודה שהוביל לעומק השטח היפני ובמגמה לקיים את נזילות המבצעים ולא לאפשר ליפנים להיערך מחדש בביצורים שיצריכו שוב לחימה קשה על-מנת לעקרם החל בתנועה מאומצת. התנועה הייתה הפעם במורד הררי מתון מכוסה יער גשם לעבר מעברי נהר הקומוסי (Kumusi). כוונתו של קולן הייתה לקיים את גורם הניידות - הכושר של כוח צבאי לנוע במהירות על פני מרחקים גדולים ולהתמיד בפעילות זו זמן רב.

ב- 2 בנובמבר השתלטו האוסטרלים שוב על קוקודה, הכפר והמנחת, וגדודו של קולן המשיך לצעוד מזרחה למרגלות רכס הרי אוואן-סטנלי בעמק קוקודה ובמקביל לציר הראשי שבקטע זה כבר היה דרך לרכב. היפנים הקימו מתחם בעמק קוקודה עם היציאה מהאזור ההררי בכפרים אויבי (Oivi) וגוררי  (Gorari ) ותנועתו של קולן נועדה לעקוף מתחם זה מדרום. ואכן השביל אותו פילס קולן למרגלות ההרים איפשר לגנרל ווסאי להכניס בעקבותיו את חט' 25 כולה (שבינתיים שבה לכשירות) תוך מעקף המתחם היפני, בה בשעה שחט' 16 המשיכה לתקוף ולרתק מתחם זה בציר הראשי.[33]

קבלת הספקה בהיטס במנחת קוקודה וחדירתו של קולן לעומק היפני.

ההשתלטות על המתחם בקוקודה איפשר ביצוע הספקה רבה בהיטס וכן פינוי פצועים מסוים. הדבר איפשר לגדוד של קולן לתקוף (יחד עם גדודי חט' 25) את המתחם היפני באויבי-גוררי מהאגף, לבתר אותו ולאלץ את היפנים לנסות לפרוץ דרכם צפונה, לחוף, וזה עלה להם באבידות כבדות. המתחם היפני חוסל תוך שהם מאבדים כ- 600 הרוגים בנסיונם לפרוץ מהכיתור. מרבית חייליהם נסוגו מעבר לנהר הקומוסי וחלקם בסירות קטנות לשפך הנהר לים, בהם גם גנרל הוריי אשר טבע בניסיון הנסיגה שלו בסירה.[34] ב- 16 בנובמבר צלח גדוד 2/1 את נהר הקומוסי וניתן לראות בכך את סיום מערכת קוקודה.

היה זה ניצחון יבשתי ראשון במלחמה על הצבא היפני וכול-כולו אוסטרלי.

גדודו של קולן אשר החל במסע לאורך משעול קוקודה ב- 6 באוקטובר עם 608 חיילים נשאר ב- 16 בנובמבר, עם מעבר נהר הקומוסי, עם 355 חיילים ללא אפשרות קבלת תגבורות בתקופה זו, במשך כ- 40 ימים. הגדוד ספג בתקופה זו של לחימה רצופה 184 נפגעים מהם 62 הרוגים ובנוסף עוד 253 שחלו ממלריה והזדקקו לפינוי רפואי (לאחר שפונו וטופלו חזרו ליחידתם ולפעילות מבצעית).[35]

הלוגיסטיקה כגורם מרכזי – הספקה ורפואה

אחת הבעיות המרכזיות של היפנים בהתקדמותם הייתה הלוגיסטיקה. ככול שהתקדמו לעבר פורט-מורסבי כך התארכו ונחלשו דרכי ההספקה שלהם. על אף שהצי היפני הביא לחופים כמויות גדולות של ציוד והספקה שנערמו בראשי-הגשר, מהר מאד נתקלו בבעיה מורכבת בהעברת התספוקת לחזית הלחימה וחלוקתה לחיילים. אמנם היפנים הביאו אתם מספר מסוים של פועלים מרבאול, קוריאה וטיוואן, אולם מספרם, גם כשתוגבר בסבלים מקומיים מאזור בונה, הסתבר כמועט ביחס לצרכים וארגונם לקוי ביותר. ובנוסף דרכי ההספקה הותקפו באופן קבוע ע"י מטוסי בעלות-הברית.

אחד היעדים המרכזיים של חילות האוויר האמריקאי והאוסטרלי במסגרת הסיוע לכוחות היבשה היה אמנעה, שיבוש והריסת דרכי האספקה היפניות. המטרות העיקריות שהותקפו היו הגשרים על נהר קומוסי אשר לתקיפתם הוקצו במהלך חודש אוקטובר 80 גיחות שהטילו מעל 35 טון פצצות וצלפו עם כ- 28,000 כדורי תותחים.[36]

האוסטרלים אמנם הפסידו שטח במהלך נסיגתם דרומה אולם ככל שקרבו לבסיס האם בפורט-מורסבי יתרונם גדל בשל התקצרות המרחק אותו צריכה הייתה ההספקה לעבור מהבסיס לכוחות הלוחמים. הם לא סבלו כמעט מתקיפות מהאוויר ולפרקים אף זכו להספקה בהיטס. כמו כן נהנו האוסטרלים ממערכת הספקה והובלה מאורגנת ומסודרת בהרבה מזו היפנית.

מאפייניו הטופוגרפיים של משעול קוקודה חייבו הובלת מרבית האספקה על גבות אנושיים, באמצעות סבלים, כיוון שהמשעול לא התאים אף לפרדות (שגם לא היו בנמצא). ראשית ארגון הסבלים המקומיים-הפפואנים, היה כאשר גויס כוח-עבודה של כ- 600 מקומיים לסלילת הדרך בין אילולו לקוקודה. אולם עם התפתחות המערכה מפקדם, סגן ברט קינזלה (Kienzle) הפכם לכוח ההובלה העיקרי במערכת קוקודה. מספר סבליו של קינזלה גדל במהירות מ- 600 ל- 1,600 בסיום המערכה.

שדרת הספקה של סבלים פפואנים בפינוי פצועים.

אולם כוח הסבלים שפעל במרחב משעול קוקודה היה גדול בהרבה כיוון שסבלים באו והלכו כתוצאה ממחלות ועריקות. בסופו של דבר מעריכים את מספרם במערכה כולה ב- 3,000.[37] בני פפואה נשאו על גבם לקדמת הלחימה ופעמים רבות תחת אש אויב, תחמושת, הספקה ושימשו כנושאי אלונקות מאולתרות מקני במבוק ושמיכות (כיוון שאלונקות תקניות היו במחסור משווע).

הסבלים הועבדו פעמים רבות מעבר ליכולתם, ללא מנוחה וחלו במלריה במספרים גבוהים. שיעור העריקות בשל סכנת שדב בקרב היה קטן להפליא. פעולתם הוכרה ע"י המפקדים והחיילים האוסטרלים בשטח כגורם ללא תחליף. במיוחד זכו הם להערכה מאנשי המערך הרפואי בהיותם, לרוב, האמצעי היחידי לפינוי פצועים וחולים ממשעול קוקודה למתקני הרפואה במהלך המערכה.[38]

סבב פינוי רפואי באלונקות באמצעות סבלי פפואה בעת הלחימה במשעול קוקודה, מתקנים ולוחות זמנים.

ההתגברות על המלריה - כמכפיל כוח

ככל שיצאו חייליו של קולן מהאזור ההררי של רכס אוואן-סטנלי והתקדמו צפונה לעבר מישור החוף, הם נכנסו לשטח גדול של ביצות שאיפיינו את הדלטות שבשפך הנהרות לים. עם ההתקרבות לחוף והכניסה לאזור הביצות, מחלת המלריה הכתה בהם בכל עוצמתה.

ב- 20 בנובמבר, ארבעה ימים לאחר צליחת נהר הקומוסי, באו במגע סיירי גד' 2/1 עם העמדות היפניות הדרומיות ביותר של מתחם ראש הגשר בסנננדה. קולן ערך את חיילי הגדוד למגע קרוב עם ראש-הגשר היפני תוך קיום לחץ מתמיד, אולם עוצמת הכוח היפני הייתה גדולה וקולן קיבל פקודה לעצור, להכיל את היפנים בגזרתו ולהמתין למתקפה משולבת של בעלות הברית (עתה כבר נכנסו גם האמריקאים ללחימה) על ראש הגשר. תוך התבססות הגדוד בעמדותיו, יותר ויותר חיילים נאלצו להתפנות בשל המלריה. גם המג"ד פול קולן נדבק במחלה באופן חמור וב- 2 בדצמבר פונה לקבלת טיפול רפואי.[39] כאשר התפנה קולן ליבשת אוסטרליה נשארו מגדודו 81 חיילים כשירים. הסתבר כי מחלה זו הפילה יותר קורבנות משני הצדדים מאשר הלחימה.

כאשר הסתיימה מתקפת בעלות-הברית על ראש-הגשר היפני של סנננדנה ונמנו האבדות של כלל המערכה בפפואה, המצב היה כלהלן: 21,600 חיילים אוסטרלים חלו במלריה וירדו זמנית מהסד"כ הלוחם. לעומת 6,154 אבדות מלחימה באויב. ניתן לראות שיחס החולים במלריה אל מול אבידות בלחימה היה 1:3.6.[40]

בקרב החיילים האוסטרלים התפתחה שמועה שהחיילים היפנים חסינים למחלות טרופיות וביכולתם לחיות בסביבה כזו באופן מיטבי ולכן גם ללחום טוב יותר. אולם מחקרים יפנים שלאחר המלחמה מגלים כי המצב אצל היפנים היה גרוע מאשר אצל בעלות-הברית ובהעדר מערך שיטתי לשליטה בהתפשטות המלריה וטיפול בחולים, שיעור התמותה של חולי המלריה בקרבם הגיע ל- 10%.

אחת הסיבות העיקריות ליכולתם של האוסטרלים להתמודד עם מחלת המלריה וע"י כך להחזיר כ- 90% מהחולים ליחידות בזמן מבצעי הייתה השהות של הדיביזיות ה- 6 וה- 7 בארץ ישראל בראשית המלחמה, שם התודע הסגל הרפואי שלהם לד"ר גדעון מר מראש פינה והמעבדה שלו לחקר המלריה. הידע שהתקבל מגדעון מר איפשר הקמת מערך התמודדות עם המלריה בחיל הרפואה האוסטרלי והפיכת ההישגים בהתמודדות עם המחלה בגיניאה החדשה למכפיל-כוח אמיתי במלחמה נגד היפנים תוך שיפור מתמיד במהלך המלחמה.

לוטננט-קולונל ד"ר גדעון מר

בשנת 1941 התגייס מר לצבא הבריטי וניהל במשך ארבע שנים, מעבדה למלריה ורפואה מונעת. ד"ר מר נע עם הצבא הבריטי בעיראק, אירן, הודו ובורמה. בשנת 1944 כאשר ד"ר מר נמצא בבורמה ניהל 110 חוקרים וטכנאים, הם ניסו לראשונה את קוטל החרקים די.די,טי(D.D.T), והתוצאה המיידית היתה מדהימה, בעקבות ניסוי זה יישמו ריסוסים נוספים במקומות רבים בעולם.

באחד הביקורים הקצרים שד"ר מר ביקר בארץ ב-1945, הוא הביא איתו את קוטל החרקים והתחיל להשתמש בו בביצת החולה, השימוש היה מהקרקע והאוויר.  השימוש הראשון ב-D.D.T,נעשה בקיבוץ חולתה, התוצאות היו מפליאות במקום כ-50 מקרי מלריה,שנה קודם היה ב-1945 רק 4 מקרי מלריה. בשנים הבאות רוססו כל יישובי אגם החולה.

פרופסור מר השתחרר ב-1946 מהצבא הבריטי בדרגת לוטננט-קולונל, לאחר שעוטר באות הצטיינות מסדר-האימפריה-הבריטית (OBE) חתום בידי המלך גורג' ה-6.

בשנת 1948, במלחמת העצמאות התמנה מר לרופא הגליל המזרחי וחטיבת "עודד".

לאחר מלחמת העצמאות, עם שחררו מצה"ל כתב לו הרמטכ"ל-רב אלוף יגאל ידין:"מחמאות אין זה אולי נוהג מקובל בצבא, אבל אני שמח לקבוע ולהעריך גם את מעמדך בתור ספרא וסייפא, איש יהודי מלומד וחייל לדוגמא לפקודיו".[41]

אחרית דבר

מערכת קוקודה הייתה למקור ללמידת לקחים עבור שני הצדדים. במערכה בפפואה, בין יולי 1942 לינואר 1943, נפלו יותר חיילים אוסטרלים מבכל מערכה אחרת במלחמת העולם השנייה – 2,000 חללים. לעומתם כוח-הימים-הדרומיים היפני איבד במערכת פפואה הרבה יותר: 5,432 חיילים ורק 1,951 הצליחו להינצל.[42]

הן המפקדים האוסטרלים והן המפקד העליון גנרל מקארתור הפיקו לקחים משמעותיים להמשך המלחמה מהניסיון האוסטרלי בלחימת יבשה שהצטבר במערכת קוקודה (ואיננו קשור כלל לאמריקאים אשר הצטרפו ללחימה רק לאחר שהסתיימה במעבר נהר הקומוסי). הסתבר שלחימה בשטח סבוך באזור הררי דורשת מאמץ פיזי ונפשי (כושר גופני ואומץ-לב) מהמעלה הגבוהה ביותר. לחימה שהתאפיינה לעתים קרובות בעימות ממגע-קרוב באמצעות כידונים ורימוני-יד. יכולת מיוחדת (וחריגה) של הסתגלות אישית, מיומנות, גמישות ותגובה מהירה הן בהגנה והן בהתקפה בהתאמה לשטח ולאויב על-פי הנסיבות. אף חיילים שהצליחו לפתח תכונות אלו סבלו עם התמשכות הלחימה מתשישות פיזית ומנטלית שהצריכו פינוי וכתוצאה ירידה מהירה וחריגה בסד"כ הלוחם. בעיית ההספקה הסתברה כקשה ביותר להתמודדות ודרשה היערכות מיוחדת. דרושה הייתה התחשבות מיוחדת בעליונות האווירית כיוון שההספקה-בהיטס היא זו שהפכה לשיטת ההספקה היעילה ביותר בנסיבות הללו.

היפנים נסוגו מפפואה עם סיום המערכה שם, לרוב בדרך הים, למרכז ומערב גיניאה החדשה - ההולנדית. המכות שחטפו בגואדלקנל ובפפואה אילצו אותם להיערך מחדש ובתחילת 1943 הקימו מפקדת פקוד מיוחדת: הארמיה-המרחבית ה- 18 בפיקודו של גנרל היטושי אימאמורה (כובש איי הודו-המזרחית-ההולנדית) שהמשיכה לנהל קרבות נסיגה והשהיה נגד צבאות אוסטרליה וארה"ב (שהלכו והתחזקו) בגיניאה החדשה למעלה משנתיים ימים. למעשה הצבא היפני נכנע סופית בגיניאה החדשה רק בשלהי 1945 לאחר הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי וכניעתה של יפן.

פול קולן שהה במתקני אישפוז באוסטרליה כחודשיים עד שהתאושש סופית ממחלת המלריה. במשך שנה עסק בשיקום גדודו ואימונו עם התגבורות החדשות שקיבל ובשנת 1944 חזר ללחום ביפנים בגיניאה החדשה. ביוני 1945 קיבל את הפיקוד על חטיבה 16 וקודם לדרגת בריגדיר. לאחר סיום המלחמה ושחרור החיילים, שב הצבא האוסטרלי להיות צבא סדיר קטן. קולן התבקש להקים ולארגן מחדש את צבא המילואים על פי הצעה מפורטת שהגיש. היה זה הכוח הגדול והמשמעותי ביותר במערכת הביטחון האוסטרלית. בתפקידו זה קודם לדרגת מייג'ר גנרל. במהלך המלחמה עוטר קולן באותות הצטיינות רבים בהם, מפקד במסדר-האימפריה-הבריטית (CBE), ופעמיים מסדר-השירות-המצויין (DSO).

1. כגן  מיכה, פרופסור גדעון מר – חוקר המלריה, ראש פינה, 2014.
2.  מיכלסון בני, גנרל מקארתור, מיתוס מול מציאות, מערכות 453, פברואר 2014.
3. מיכלסון בני, המתקפה , אג"מ-מה"ד-תו"ל 1990.
4. Baker Kavin, Paul Cullen, Citizen and Soldier, ROSENBERG, NSW, 2005.
5. Bullard Steven (trans), Japanese Army Operations in the South Pacific Area, AWM Canbera, 2007, , Senshi Ssho [War history series: South Pacific Area army operations (volume 1), Port Moresby–Guadalcanal first campaigns] Tokyo: Asagumo Shinbunsha, 1968.
6. Gavin Long (Ed.), Australia in the War of 1939–1945, Series 1 – Army, Volume V – South–West Pacific Area – First Year: Kokoda to Wau,, Canberra, 1st edition, 1959.
7. Gavin, Ibid, Medical, Malaria aftermath.
8. James Karl, “The track”, Australian War Memorial, Canberra, 2009.
9. Milner Samuel, Victory in Papua, US Center of Military History, Washington DC, 1989.