תנועת הפרטיזנים הסובייטית

תנועת הפרטיזנים הסובייטית
אל"מ (מיל.) ד"ר בני מיכלסון

התפתחות פעילות ההתנגדות לכיבוש בשטחי בריה"מ, נתקלה במכשולים רבים. ארגונה לכדי פיקוד פרטיזני אחוד ואפקטיבי בעומק השטח הגרמני, עברה מספר תהפוכות במהלך המלחמה, מבחינת הארגון, הפיקוד-והשליטה והשילוב עם מבצעי הצבא האדום. תהפוכות אלו לא הוסיפו ליעילות המבצעים בשטחים הכבושים ולמימוש מירבי של הפוטנציאל שהיה טמון בניצול האוכלוסייה בשטחים אלו, התשתית המפלגתית שם והכוחות למבצעים-מיוחדים של הצבא ושירותי המודיעין הסובייטים.

שלב ההתארגנות הראשונית, מהפלישה הגרמנית עד למערכת מוסקבה

הנהגת בריה"מ, שהתכוננה למלחמה התקפית, הופתעה מעוצמת המתקפה הגרמנית ומהירות התפתחותה. עקב כך לא הייתה ערוכה לניהול לחימת גרילה בעורף האויב הגרמני המתקדם, כמרכיב במגננה אסטרטגית. הצבא האדום, שניהל בחודשי הלחימה הראשונים קרבות הישרדות ונסיגה קשים ביותר – לא התפנה לתכנון וביצוע פעילות פרטיזנית בעורף הגרמני וחסר את הכלים (תורת הלחימה, הארגון, האימונים ואמצעי הלחימה) להתמודד עם נושא זה.

אולם על-אף כל זאת, כבר בשלהי חודש יוני 1941, כשבועיים לאחר המתקפה הגרמנית על בריה"מ החלה פעילות פרטיזנית בעורף הצבא הגרמני. גילויי התנגדות ראשונים אלו היו משלושה סוגים: יחידות צבא שנעקפו ע"י הגרמנים ב"מלחמת הבזק" שלהם ונשארו בעורפו עם נשק, ציוד ומידה מסויימת של ארגון ומשמעת תוך המשך לחימה בכיתור. קבוצות קטנות של חבלנים שהוחדרו או הוצנחו מעבר למרחב הלחימה במגמה לפגוע בדרכי תחבורה ומתקנים. פעילי המפלגה הקומוניסטית ונציגי שירותי-הביטחון (NKVD) שמצאו עצמם בעורף האויב והתארגנו בחיפזון במגמה לשמר שליטה פוליטית כלשהי על האוכלוסיה הכבושה ולנסות להשלים הרס תשתיות ומתקנים במסגרת אסטרטגיית "האדמה החרוכה" שהוכרזה ע"י הפקוד העליון. במסגרת זו הקימו שירותי-הביטחון "גדודי-הרס" שהיו למעשה גדודי הנדסה-בינוי שנועדו להרוס את מערכת התחבורה, מתקנים ומפעלים במגמה שלא יפלו לידי הגרמנים. גדודים אלו התבססו על פועלי מפעלים, עובדי מכרות, סוכני ה NKVD ופעילי מפלגה אשר אורגנו בקבוצות-הריסה יעודיעות בנות 20-25 איש, כ- 10 קבוצות כאלו בגדוד ואף מספר גדודים במסגרות של אגדי-הריסה אזוריים. בדרך כלל החלו גדודים אלו את עבודתם עוד לפני נסיגת הצבא והרבה פעמים מצאו עצמם ממשיכים בעבודתם בעורף הגרמני לאחר שהחזית התרחקה מהם והלאה. יש לציין שהאוכלוסייה, ככלל, לא נטלה חלק במאבק בשלב זה.

בימים הראשונים של חודש אוגוסט 1941 אפשר היה כבר להבחין בניצנים ראשונים של התנגדות מאורגנת לכיבוש. פעילות "גדודי-ההרס", קבוצות הצנחנים הקטנות וחבורות הלוחמים המקומיות שהתקבצו סביב פעילי המפלגה וסגלי שירות-הביטחון הוו עדות ראשונית לניסיון כלשהו של ממשלת בריה"מ להקים תנועת התנגדות ממוסדת ולקיימה.

ב- 3 ביולי 1941 התיצב סטאלין ברדיו מוסקבה ולראשונה מאז תחילת המתקפה הגרמנית, פנה בנאום לאומה, בנאום ראשון זה אמר בין השאר: "...בשטחים שנכבשו ע"י האויב, יש לכונן יחידות פרטיזנים רכובות ורגליות; יש לארגן קבוצות-חבלה ללחימה נגד כוחות האויב ולנהל מלחמת פרטיזנים בכל מקום, לפוצץ גשרים ודרכים, להרוס קווי טלפון וטלגרף, להעלות את היערות באש וכן את המחסנים ומרכזי התחבורה. בשטחים הכבושים יש ליצור תנאי-מחייה בלתי נסבלים לאויב ולסייעניו. יש לרדפם ולהשמידם על כל צעד ושעל ולסכל את כל פעילותם".[1]

כמו כן הודיע סטאלין בנאום זה כי לאור הצורך לגייס את כל משאבי האומה למלחמה במהירות, הוקם "ועד ההגנה הלאומי", ה"סטבקה" – למעשה הפיקוד העליון הסובייטי. מטרתו של מוסד חדש זה הייתה לאחד את כל מנגנוני המדינה בכל הרמות תוך הכוונה ופיקוח מרכזיים. ראשית לצורך הרמת רוח-הלחימה ונטילת היוזמה בצבא האדום, אבל מטרה משנית הוגדרה כהחזרת השליטה של המפלגה הקומוניסטית בשטחים שנכבשו ע"י הגרמנים והיו בסכנה של התנתקות מבריה"מ תחת התעמולה הגרמנית שהופצה בקרב התושבים. סכנה זו יצרה את הצורך בהידוק שיתוף הפעולה בין מנגנון המפלגה הקומוניסטית לזה של שרותי-הביטחון בשטחים הכבושים, שנתפסו לא מוכנים לנסיבות החדשות שנוצרו ובמיוחד עם ניתוק הקשר של יחידות הצבא האדום עם מוסקבה. החזרה כזו של שליטת המפלגה הקומוניסטית בשטחים שנכבשו דרשה הקמת ארגון מפלגתי ומנגנון מחתרתיים במטרה לפתח תנועת התנגדות אפקטיבית בשליטה מרכזית.

תנועת הפרטיזנים הוקמה רשמית ב- 10 ביולי 1941 והוכפפה לאגף 10 במנהל הפוליטי של הצבא, אגף במסגרת מטהו של גנרל לב מכליס שהיה הקומיסר הראשי של הצבא האדום. המנהל הפוליטי בראשו עמד מכליס, על אף שהיה חלק מהמטכ"ל של הצבא, קיבל הכוונה מקצועית מהועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של בריה"מ. הושקע מאמץ רב להכפיף את כל היחידות הבלתי-סדירות שהחלו לפעול בעורף הגרמני למרותה של מוסקבה בהקדם האפשרי.

כמעט מיד החל צעד ריכוזי זה מניב הוראות פעולה שיצאו ממוסקבה. ב- 11 ביולי כבר הוציא מכליס פקודות לקצינים הפוליטים (הקומיסרים) בכל הדרגים ולועדים המחוזיים של המפלגה הקומוניסטית ברפובליקות השונות, שיש להקים יחידות פרטיזנים. מנהיגים פוליטים אלו הונחו לארגן קבוצות של לוחמים בלתי-סדירים בגזרות המבצעים העיקריות בהן ערוכים/פועלים כוחות האויב. פקודה זו אף נכנסה לפרטים ארגוניים תוך ציון שיש לארגן קבוצות לוחמים אלו לגדודי פרטיזנים ויחידות עזר (בהתאם לתנאים בגזרות/מחוזות השונים). גדודי הפרטיזנים צריכים להיות חמושים ומצוידים היטב כך שיהיו בעוצמה המאפשרת פעילות התקפית. היחידות צריכות למנות בין 75 – 150 לוחמים המחולקים ל- 2 – 3 פלוגות וכל פלוגה ל 2 – 3 מחלקות. היחידה הלוחמת הבסיסית צריכה להיות הפלוגה או המחלקה.[2]כמו כן ניתנה הוראה לגדודי-ההרס להשאר בעורף האויב ולהמשיך במלאכתם תוך קישור בין קבוצות הפרטיזנים לצבא האדום. לכולם ניתנה הוראה "לחיות מטוב הארץ", דהיינו, הם לא יכולים לסמוך על הלוגיסטיקה של הצבא האדום, אלא עליהם לדאוג לעצמם בכל נושאי ההספקה (מזון, ציוד ותחמושת), האחזקה והרפואה. בין השאר להצטייד ממחסני האויב ויחידותיו.[3]

המנהל הפוליטי של הצבא האדום גם פעל להידוק התיאום בין הגורמים השונים בשטח הכבוש. ב- 15 ביולי 1941 הוציא מכליס פקודה שנועדה להרים את המוראל ולשפר את המנהיגות שנראתה כה לוקה בקרב מפקדי הצבא האדום בתקופה זו. על פי פקודה זו היה על כל סגלי המנגנון הפוליטי (הקומיסרים) של הצבא האדום להגביר את הפעילות הפוליטית וההסברה בחוגי הצבא, להציב את הקצינים הפוליטים וחברי המפלגה בשורות הלוחמים הראשונות כדוגמא אישית להרמת המוראל והפגנת מנהיגות ועל יחידות הצבא להבין שאסור להן להפסיק ולהילחם בכל המצבים והנסיבות ויש להן משימה מוגדרת להמשיך במעשי חבלה ולוחמה-זעירה בעורף האויב באם נעקפו או כותרו על-ידו. כמו כן הורה מכליס לכל הקצינים הפוליטים בצבא לקיים יחסי קירבה עם המנהיגים המקומיים של המפלגה הקומוניסטית בגזרותיהם במגמה להרחיב את תנועת הפרטיזנים בשטחים הכבושים ולעודד את תושבי השטחים לפגוע ככל האפשר במאמץ המלחמתי של האויב.

הנחיות אלו של המנהל הפוליטי שלא לוו בהקצאת משאבים ותיאומים טקטיים לא איפשרו בשלב זה של המלחמה לקבוצות הלוחמים שפעלו בעורף האויב להשפיע באופן משמעותי על המבצעים. לחימתן הייתה בתקופה זו אקראית ומלחמת-הישרדות בדרך-כלל.

יחד עם זאת, בתקופה זו, בשנה הראשונה להתנגדות, הונחה תשתית ראשונית ארגונית, החיונית לתחילת פעילות גרילה בשטחים הכבושים. פעילות שנועדה למנוע מהגרמנים מימוש השליטה הפוליטית בשטח וחופש פעולה של יחידות הצבא הגרמני. זאת באמצעות השגת מודיעין וביצוע חבלות כנגד מערכת התחבורה ומתקני הצבא הגרמני וסייעניו.

בהמשך התפתחה תשתית זו, על אף המכשולים הרבים והמגבלות לכדי מערכת רחבת-ממדים ומסועפת הפרוסה על מרחבים גדולים ואיפשרה הפגנת נוכחות צבאית ובעיקר פוליטית בשטחים שנכבשו ע"י הגרמנים. תשתית זו כללה איתורם של מומחים בלוחמת גרילה, אשר הוכשרו עוד לפני המלחמה ושילובם בארגון הפעילות הפרטיזנית על מנת להוציא לפועל מבצעים צבאיים ולבנות את הכוח לפעילות כזו בטווח הארוך. דוגמה לכך הייתה הקמתה של "הקבוצה המיוחדת" במטה ה- NKVD במוסקבה בספטמבר 1941, שיעודה היה לנהל מבצעי מודיעין וחבלה בעורף האויב. על בסיס "קבוצה" זו הוקם בחודש ינואר 1942 המנהל הרביעי של ה- NKVD שזה היה תפקידו.[4]בראש המנהל הרביעי עמד גנרל פאבל סודופלאטוב (1907 – 1996) ולסגנו מונה הגנרל היהודי נחום אייטינגון שזה לא מכבר חזר מחו"ל לאחר ההתנקשות בטרוצקי, מתוך מטרה להרחיב את פעילות יחידות הפרטיזנים וצוותי החבלה בעורף הגרמני. הוא הועמד בראש יחידה מיוחדת לחבלה ולוחמה זעירה "בעורף האויב" - על גבול גרמניה, והמשיך להתנקש במטרות מועדפות.

הפרטיזנים זרוע רביעית של הכוחות-המזויינים, ממערכת מוסקבה ועד לאחר קורסק

כשלון המתקפה הגרמנית הסופית על מוסקבה – מבצע "טייפון" – בראשית חודש דצמבר 1941 וההצלחות המקומיות שנחל הצבא הסובייטי במגננה ובמתקפת-הנגד, הביאו למפנה גם בתנועת הפרטיזנים. לראשונה מאז הפלישה הגרמנית נבלם האויב והמוניטין של הצבא הגרמני כבלתי מנוצח בא אל קיצו. לא רק שהישגי הצבא האדום הביאו לעלייה משמעותית ברוח-הלחימה בקרב הצבא הסדיר והפרטיזנים אלא שגם האוכלוסייה המקומית, שתמיכתה הייתה חיונית עבור תנועת ההתנגדות, קיבלה זריקת עידוד.

המתקפה הרוסית שנפתחה בהמשך, לרוחב כל החזית ב- 10 בינואר 1942, העבירה, לראשונה מאז הפלישה, את היוזמה לידי הצבא האדום ונראה היה שההישגים הטקטיים עשויים היו להתפתח להצלחות אסטרטגיות בעת שיחידות הצבא האדום פרצו במקומות רבים את מערכי הצבא הגרמני או עקפו אותם, לראשונה התאפשר לקבוצות הפרטיזנים לסייע ליחידות הצבא באופן ישיר. אמנם היה זה סיוע מוגבל אבל טמן בחובו את הזרעים להתפתחויות בעתיד.

ככל שהלחץ של הצבא האדום נמשך, בשלהי חודש ינואר 1942 התפתח שיתוף-הפעולה בין הכוחות הסדירים של הצבא האדום לבין הפרטיזנים, במיוחד במערכת ויאזמה-רז'ב במרכז החזית. בגזרה זו הצליחה הארמיה הסובייטית ה- 33 בפיקודו של מיכאיל יפרמוב (Yefremov,1897 – 1942, התאבד לאחר שנפצע על-מנת לא ליפול בשבי הגרמני) להבקיע לעומק הגרמני בהובלת קורפוס הפרשים של פאבל בלוב (Belov, 1897 - 1963). כוחות אלו כותרו ע"י הגרמנים לאחר לחימה קשה והחזיקו מעמד בעומק הגרמני כחמישה חודשים. כאשר גנרל בלוב קבע את מפקדתו בחצי הדרך בין סמולנסק לויאז'מה, מספר קבוצות פרטיזנים התמקמו בסמיכות למפקדתו. הפקוד העליון הסובייטי ביצע במהלך מערכה זו את המבצע המוטס הגדול ביותר במלחמה והצניח מעל ארבע חטיבות צנחנים, לתגבור כוחות הארמיה ה- 33 במגמה להפוך את הגרמנים למכותרים.

באזור זה נוצר כיס של יחידות סובייטיות וממנו יצאו כוחות שכללו פרשים, צנחנים ופרטיזנים (כולם בפיקודו הכולל של בלוב) לתקיפת מערכת התחבורה ומתקנים בעורף הגרמני. הגרמנים נאלצו להסיט לפחות שתי דיביזיות שריון מהלחימה בחזית להתמודד עם כוחות אלו בעורפם.

בלוב, בהנחיית מוסקבה, הפעיל לחץ מתמשך על הפרטיזנים לגייס עוד לוחמים ולהגדיל את כוחם וכן להפכם ליחידות עם מאפיינים של צבא סדיר ככל האפשר. בה בעת הצתוו סוכני ה NKVD ונציגי המפלגה הקומוניסטית במרחב לאתר מפקדים מבין הבלתי-סדירים שיוטסו לעורף להשתלמויות בבתי-הספר לפרטיזנים. פיקוח זה על הפעילות הפרטיזנית נמשך עד אשר הבקיע בלוב, (שקיבל בינתיים פיקוד על כל כוחות הרגלים, הפרשים, הצנחנים והפרטיזנים) בראש אנשיו חזרה לקווים הסובייטים בראשית חודש יולי 1942.

היתה זו הפעם הראשונה, במהלך מתקפת החורף הרוסית של 1942, בה התממש שיתוף-פעולה ממשי בין הפרטיזנים לצבא הסדיר. ככל שהכוחות הסדירים הבקיעו לעומק רב יותר והשליטה הגרמנית בעורפם הפכה רופפת יותר ויותר כך השת"ף גבר. קצינים, מפקדים ונשק מסייע הוטסו לתגבור יחידות הפרטיזנים באמצעות שדות-התעופה שהוכשרו בעורף הגרמני והיו בשליטה סובייטית.

כתוצאה, התקיפות של דרכי התחבורה הגרמניות ומתקניו בסיוע מטולי נ"ט, מרגמות, ולעתים אף בתותחים החלו לאפיין את הפעילות הפרטיזנית.

פעילות מוצלחת במאפיינים אלו התרחשה במספר גזרות של החזית עם כי לא בהיקף והישגים כמו באזור ויאזמה. אולם בגזרת קבוצת ארמיות צפון הגרמנית, הודו האחרונים בשלהי חודש פברואר כי מצב התנועה בדרכים ויכולת העברת תספוקת בעורף הארמיה ה-16 הפכה לכה מסוכנת בגזרה שדרומית לאגם אילמן שבאם לא תוחזר השליטה במרחב יהיה צורך לתספק את כל היחידות בדרך האוויר בלבד.[5]

חודש אחר כך דיווח גם מטה קבוצת-הארמיות-דרום הגרמנית (גזרה בה הייתה ההבקעה הסובייטית העמוקה ביותר והגיעה ל- 400 ק"מ) שהתגברה פעילותה של תנועת ההתנגדות הסובייטית. בחודש מאי 1942 כבר דיווח אותו מטה כי חרף מאמצי הסיכול שלו, מספר התקיפות ופעולות החבלה של הפרטיזנים נגד מתקנים ובעלי-תפקיד גרמניים עלתה בצורה ניכרת.[6]

הפרטיזנים עצמם דיווחו בתקופת אביב- קיץ 1942 על גידול ניכר בכוחותיהם ועל הרחבת שליטתם בשטחים שבעורף האויב. בשל פעילותם הנמרצת של בלוב ואחרים, בניין הכוח הפרטיזני בשטח החל לשנות את פניו. מגוון הקבוצות ויחידות הפרטיזנים שאפיינה את התקופה הראשונית התגבש לכדי יחידה בסיסית אחת, צוות-קרב שנקרא "אוטריאד". צוות-קרב פרטיזני טיפוסי מנה 100 – 150 לוחמים והורכב מפלוגות מחלקות וכתות. בראשו עמדו מפקד וקצין פוליטי שהסתייעו במטה מצומצם של מספר קצינים. ריבוי הקבוצות באזור מסוים הביא, במקרים רבים, לארגונם תחת מפקדה-משימתית על-יחידתית שכונתה אגד (סוידינניה) במגמה לתאם את הפעילות המבצעית (בעיקר חבלה ומודיעין) של כולם ליעד טקטי מוגדר. כך, באביב 1942 נוסד במחוז סומי האוקראיני אגד של צוותי-הקרב הפרטיזנים תחת פיקודם של סידור קובפאק (1887 – 1967) וסמיון רודנב. באותה עת ממש התאחדו הפרטיזנים של המחוזות ויטבסק, קלינין ולנינגרד במסגרת בריגדות (חטיבות) פרטיזניות שכללו בין שלושה לשמונה צוותי-קרב ומנו אלפי לוחמים. מפקדות האגדים והבריגדות כללו אף הן, מפקד, קצין פוליטי (קומיסר) ומטה. במחוזות הגדולים ביותר, כמו באוקראינה ובלארוס הוכפפו האגדים והבריגדות הפרטיזניות למפקדות משימתיות על-חטיבתיות שכונו מטות מחוזיים (אובלסטנוי שטב).

היו אזורים בהם כוחות הפרטיזנים צברו עוצמה כה רבה עד כי עלה בידם ליצור "אזורים פרטיזניים" (פרטיזנסקי קראי) בעורף האויב בשטחים קשי-עבירות ומרוחקים שכללו יערות עבותים וביצות ואשר הגיעו בחודש אפריל 1942 לכ- 50,000 קמ"ר.[7] אזורים בהם לא הייתה כל דריסת רגל לשלטונות הכיבוש. עם זאת בשל מיקומם המרוחק מערים, ודרכי תחבורה מרכזיות שהיו היעדים המרכזיים לפעילותם המבצעית הצריכו מסעות ארוכים בשטחים קשים על מנת להשפיע על המערכה.

עם סיומה הרשמי של מתקפת מוסקבה (פברואר 1942) המשיך הפיקוד הסובייטי העליון לפתח תכניות התקפיות לאביב וקיץ 1942, אחת התכניות שבאה מ"השטח" הייתה מתקפה מתוך "בליטת איזיום" בכיוון חרקוב ונהר הדנייפר. סטלין דרש תחילה לפתוח במתקפה כוללת אולם השתכנע מדבריהם של מפקדיו הבכירים (הרמטכ"ל שאפושניקוב סגנו ואסיליבסקי, מפקד חזית המערב ז'וקוב ואחרים) שהצבא האדום עדיין אינו מוכן, ובעיקר אינו מצויד מספיק לצורך מתקפה כוללת. למרות זאת סטלין המשיך לדרוש - אולי מסיבות מדיניות ויוקרתיות - פעולות יזומות בשטח. דרישה זו הופנתה בעיקר אל מפקדי שדה בכירים ורובם נענו לה. התוצאה הייתה הרסנית מבחינת הצבא האדום - עתודות שזה עתה, אך בקושי, הוקמו ולא אומנו כראוי, ציוד ואמל"ח שהיו במשורה - כולם בוזבזו בסדרת התקפות סרק חפוזות.

במסגרת זו, האיץ סטלין בכפופיו לפתח את התשתית הפרטיזנית ולהגדיל את מרחבי פעולתה. באביב 1942 החלה עבודת-מטה בפיקוד העליון הסובייטי להקמתו של פקוד פרטיזני אחוד. פעילות זו נשאה פרי וב- 30 במאי 1942, פורסם צו של ועד ההגנה הלאומי של בריה"מ בדבר הקמת המטה המרכזי של תנועת הפרטיזנים הסובייטית, שכונה בקיצור "המטה המרכזי". סטלין הורה להכפיף "מטה" זה לפיקוד-העליון של בריה"מ ה"סטווקה" בראשה עמד בעצמו. בכך קיבל פקוד חדש זה מעמד של זרוע כמו הצבא, הצי וחיל-האוויר. כך לקח לעצמו סטלין, שלאחר מערכת מוסקבה חשב שהגלגל התהפך לטובתו ולקה באופטימיות יתר, את סמכות הפיקוד הישירה על התנועה הפרטיזנית. באופן פורמלי, נותר תפקיד העיסוק בשטחים שנכבשו ע"י הגרמנים בידי הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית שהיה אחראי על המשך הקשר עם התושבים למען לא יסטו מהקו המפלגתי. במשך תקופה מסויימת חכך סטלין בדעתו כיצד להסדיר בעיית פו"ש (פיקוד ושליטה) זו וכעבור תקופה קצרה הודיע שהוא ממנה לתפקיד המפקד העליון של הפרטיזנים את המרשל קלימנט וורושילוב (1881 – 1969), מי שהיה שר ההגנה ב- 15 השנים שלפני פרוץ המלחמה (1926 – 1940), נראה היה לסטלין שמינויו של קצין כה בכיר עם אוטוריטה מוכחת תפטור את הבעיה.

בינתיים נדרשו הצבא, המפלגה ושירותי-הביטחון להעביר ל"מטה המרכזי" את הטיפול בארגון הכוח הפרטיזני בעורף הגרמני, היערכותו ופעילותו, מה שבוצע עד אז באמצעות המנהל הפוליטי של הצבא האדום.

כל קבוצות הפרטיזנים שפעלו בעורף הגרמני מראשית הכיבוש, הוכפפו ל"מטה המרכזי" שהלך ונבנה. יעודו היה לתאם את הפעילות הפרטיזנית תוך קישור בין כל הדרגים והמאמץ המלחמתי הכולל של הצבא האדום. בחצי השנה הראשונה לקיום "המטה המרכזי" הוקמו ששה מטות מבצעיים (אופרטיבני שטב) במפקדות החזית השונות וכן ענפי מטה במפקדות הארמיות.

אך ארגון זה של פיקוד-ושליטה התגלה במהרה כלא יעיל, שכן עם פתיחת המתקפה הגרמנית בקיץ 1942 בדרום רוסיה לכוון הקוקז, הסתבר ששינויי המיקום והפעילות של המפקדות בעוצבות הסדירות של הצבא האדום לא איפשר רציפות והמשכיות בקשר עם הפרטיזנים. לנוכך זאת עבר "המטה המרכזי של התנועה הפרטיזנית" במוסקבה לעבודה באמצעות מטות-מרחביים (טריטוריאלני שטב) על-פי הרפובליקות והמחוזות הסובייטים שנכבשו ע"י הגרמנים. הגדול שבהם היה המטה הפרטיזני האוקראיני, שמנה 143 בעלי-תפקידים. מקום מושבם של המטות היה במוסקבה ורק בשלהי תקופת הכיבוש שינו את מקומם ודילגו קרוב יותר לחזית שנעה מערבה.[8]

המטות המרחביים של התנועה הפרטיזנית פעלו להמשך שת"ף הדוק עם מפקדות החזית והארמיות השונות גם לאחר השינוי הנ"ל תוך מינוי קציני קישור ונציגויות של מפקדות החזיתות והארמיות במטות הפרטיזנים המרחביים ולהיפך, נציגי הפרטיזנים במפקדותיהם. אחת הבעיות המרכזיות אתן התמודדו המטות המרחביים הייתה בעיית הפו"ש ב"שלט-רחוק" עם יחידות הפרטיזנים ועוצבותיהם בעורף האויב. להתגברות על בעייה זו נבנה מערך קשר מסועף שכלל בלדרים וקשר-רדיו. בהקשר זה ראוי להזכיר את ראש מחלקת הקשר של המטה הפרטיזני המרחבי האוקראיני, פולקובניק (אל"מ) יפים קוסובסקי היהודי שהיה אחראי על פריסת מערך הקשר במרחב הפרטיזני הגדול ביותר (בשטח) בבריה"מ ואשר תמך משמעותית בפעילות הפרטיזנית בשטח זה, בין השאר גם בעוצבותיהם של מדבדב ורבינוביץ' (ראה להלן).

בשנה הראשונה לקיומו יזם וניהל "המטה המרכזי" של התנועה הפרטיזנית באמצעות המטות המרחביים שלו ונציגויותיו במפקדות השונות שורה ארוכה של מבצעי תקיפה וחבלה שנועדו לסייע למבצעיו של הצבא האדום.

במסגרת זו יש לציין כדוגמה את החדרתן של שתי קבוצות-קרב פרטיזניות בפיקוד יהודי שהפכו אחר-כך לבריגדות אשר פעלו זמן ממושך בעורף האויב. שתיהן פעלו תחת פיקוד המטה המרחבי האוקראיני והוחדרו במהלך חודש יוני 1942.

הראשונה והמפורסמת שבהן הייתה זו של פולקובניק (אל"מ) דמיטרי מדבדב (1898 – 1954). מדבדב היה קצין NKVD אשר הצטיין בארגון פעילות גרילה באזור בריאנסק עוד בתקופה הראשונית של תנועת הפרטיזנים. עם הארגון מחדש של התנועה והקמת "המטה המרכזי" הוטלה עליו משימה חדשה ושאפתנית בהרבה.

הוא הקים צוות-קרב שהוצנח מעבר לקווי הגרמנים בקרבת רובנה (מקום מושבו של נציב הרייך הגרמני לשטחים הכבושים). "אוטריאד" זה גדל עם הזמן תוך גיוס פרטיזנים רבים אליו עד אשר הגיע ל- 1,200 לוחמים, הפך לבריגדה שקיבלה את הכינוי "פובדיטלי" (המנצחת). עוצבתו של מדבדב פעלה במערב אוקראינה ובמרכזה כמעט שנתיים בעורף הגרמני, מיוני 1942 ועד מרץ 1944 עת חברה לצבא האדום המתקדם והפכה חטיבה סדירה בצבא. בתקופת פעילותה בעורף האויב עסקה הבריגדה בעיקר באיסוף מודיעין, חבלה וחיסול בכירים גרמנים. המידע שהעביר מדבדב היה ערכי ביותר וכלל בין השאר התרעה על ניסיון ההתנקשות בחיי "שלושת הגדולים" בועידת טהרן. אנשיו של מדבדב חיסלו בתקופת פעילותם כ- 2,000 גרמנים בהם 11 גנרלים ועוד בכירים רבים. כמו כן מעולם לא נטש פצועים בשדה הקרב והקים מחנות ביער למאות יהודים שנמלטו מהנאצים תוך ארגון הגנתם, פעולה מאד לא אופיינית באזורים אלו.[9] על הישגיו הוענק למדבדב עיטור גיבור ברית המועצות (כוכב הזהב), ארבע פעמים "מסדר לנין" ועיטורים רבים נוספים.

קבוצת-הקרב השנייה שראויה לציון הייתה זו של פודפולקובניק (סא"ל) זלמן רבינוביץ' (1915 – 1944) שהחלה גם היא כצוות-קרב - "אוטריאד" בן 118 לוחמים שהוצנח בחודש יוני 1942 ואשר גדל עד כדי בריגדה שכונתה "בריגדת הצנחנים ה- 69". רבינוביץ' עמד בראש הכוח שנתיים ימים בעורף הגרמני עד אשר נפל בקרב כאשר שחרר את מחנה המוות דרוגוצין בחודש מאי 1944. יחידתו פעלה הן באוקראינה והן בבילורוסיה ועסקה גם היא באיסוף מודיעין, חבלה, ותקיפות רצופות של מערכת התחבורה ומתקנים בעורף הגרמני.[10]

מקיץ 1942 ועד למערכת קורסק (ראשית יולי 1943) התעצמה התנועה הפרטיזנית בכ- 60% - מ- 75,000 עד כדי 120,000 לוחמים.[11] "המטה המרכזי" של התנועה הפרטיזנית הציג את המגמה הזו כשלעצמה כהישג גדול, ביטוי למפנה שחל בפעילות ההתנגדות בעורף האויב ממאי 1942. על פי האומדן הסובייטי הרשמי, רק בחודשים מאי - נובמבר 1942, בעיצומה של מערכת סטלינגרד, השמידו הפרטיזנים קרוב ל- 1,800 רכבות גרמניות שנעו בשטחים הכבושים לכיוון החזית וממנה. הישגים אלו, הגם שלא הייתה להם עדיין השפעה אסטרטגית, הייתה להם בכל זאת השפעה אופרטיבית בהאטת ריכוז הכוחות הגרמניים של קבוצת הארמיות דון בפיקוד אריך פון מנשטיין שנועדו לחלץ את הארמיה הששית הגרמנית הנצורה בסטלינגרד ופגיעה במערכיו הלוגיסטיים (אוקטובר – דצמבר), עד אשר היה מאוחר מדי.

התפתחות סדר הכוחות הפרטיזני ופעילותו לא יכולים היו להתרחש ללא הנחת היסודות למערך הלוגיסטי שאיפשר פעילות זו ותמך בה. בתחום זה נעשה מהפך תפישתי ממש לאחר הקמת "המטה המרכזי". בכל השנה הראשונה וגם לקראת קייץ 1942 עמדה בעינה התפישה שעוצבה מיד לאחר הפלישה הגרמנית, שעל הפרטיזנים לכלכל את עצמם מ"טוב הארץ", דהיינו שישתיתו את תחזוקתם על מה שימצאו בשטח בו הם פועלים ואף על נשק ותחמושת משלל האויב. ללא הישענות על הלוגיסטיקה של הצבא האדום, שלא יכלה תמיד לספק אף את צורכיהם של הכוחות הסדירים. אולם ככל שגדלה התנועה הפרטיזנית היה ברור מהקריאות התכופות ולעתים הנואשות של המפקדים בעורף האויב שתפישה זו אינה מספיקה לקיום הכוחות ופעילותם. המסקנה הייתה שיש בכל זאת להקים מערך לוגיסטי שישרת את התנועה הפרטיזנית ותחילת ארגונו החלה למעשה ללא פרסום העניין ומשיכת תשומת ליבו של סטלין שעדיין סבר כי פרטיזן טוב חי על מה שהוא מוצא בשטח או במחסני האויב. ניצני הקמתו של המערך הלוגיסטי הפרטיזני נעשו ביוזמתו של המרשל וורושילוב עם התמנותו לתפקיד "המפקד העליון" של התנועה הפרטיזנית (אולי בשל מעמדו, הרשה לעצמו סטיה זו מתפיסתו של המנהיג).

לצורך כך מינה לתפקיד את מי שהיה ראש לשכתו עת כיהן כשר ההגנה, הקצין היהודי, לוטננט-גנרל רפאיל חמלניצקי (1898 – 1964).[12] חמלניצקי שהיה מפקד קורפוס בקרבות הקשים להגנת מוסקבה, נפצע בספטמבר 1941 ושהה מספר חודשים בבתי חולים לצורך החלמה ושיקום. ביולי 1942, על אף שסר חינו כמפקד קרבי בשל "אי קריאת-קרב ראויה וקבלת החלטות שגויה בלחימה", בעת הגנת מוסקבה, מונה בכל זאת ע"י פטרונו לעמוד בראש המינהל הלוגיסטי של תנועת הפרטיזנים ולמעשה להקימה מהיסוד. לאחר שוורושילוב הועבר מתפקידו במהלך חודש דצמבר 1942 ופנטלימון פונומרנקו (1902 – 1984) המשיך לעמוד בראש תנועת הפרטיזנים (פונומרנקו שהיה מינוי פוליטי של הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, קיבל דרגת לוטננט-גנרל ועסק בפועל בארגון "המטה המרכזי" מיום הקמתו וגם בתקופת כהונתו של וורושילוב כ"מפקד עליון"), נמצאה דרך להמשיך ולהעסיק את חמלניצקי בתחום חשוב זה ע"י מינויו כקצין מטה לתפקידים מיוחדים (מנהלה פרטיזנית) במשרדו של סגן שר ההגנה המרשל בוריס שפושניקוב (1882 – 1945), שם המשיך לעסוק בתחום עד אפריל 1943.[13] במשך כעשרה חודשים בהם עסק חמלניצקי בארגון מערך המנהלה הפרטיזנית הונחו היסודות למספר נושאים חשובים.

הראשון בהם היה הקמת יחידות תחזוקה שכונו "מחלקות הספקה חומרית-טכנית" מ.ט.או. שלאחר זמן התפתחו למערך לוגיסטי רחב-היקף ובעל עוצמה רבה. בנוסף ליחידות הנ"ל הוקם בסיס הספקה גדול ל"מטה המרכזי" וכן בסיסי הספקה אזוריים למטות המרחביים. באמצעות יחידות תחזוקה ובסיסי הספקה ניתן היה לספק ליחידות הפרטיזנים הלוחמות מזון, ביגוד, אמצעי-לחימה, ציוד קשר, ציוד רפואי וציוד מודיעיני. יחידות הפרטיזנים היו מעבירות לעורף רשימות מפורטות של צורכיהן (כהשלמה למה שהשיגו בעצמן) ולאחר בדיקה, שהנדרש אכן נמצא במלאי, ניתן אישור ע"י גורמי הפיקוד של יחידות התחזוקה והבסיסים לספקו או הוצאו משימות רכש לספקים שונים. המפרט היה מועבר ל"מטה המרכזי" אשר היה מעבד תוכנית היטסים של מטענים ואנשים. וכאן ראוי לציין את הנושא השני שהיה חיוני למתן פטרונות לוגיסטיים לפרטיזנים שפעלו בעומק, מעבר לקווי החזית – הטסת האספקה. בשל המרחבים הגדולים והקושי להעביר כמויות אספקה משמעותיות על פני הקרקע באזורי הלחימה, אכן נראה פתרון התובלה האווירית כפתרון המתבקש. אלא שכמויות מטוסי התובלה היו תמיד במשורה ולרוב לא הספיקו אף למילוי צורכי הכוחות הסדירים. בתנאים אלו של מחסור מתמיד גוייסו לטובת תובלה אווירית לפרטיזנים גם מטוסי מנהל התעופה האזרחית. נעשה שימוש במטוסים קלים להטסת אנשים ולצורכי מודיעין אבל בעיקר במטוסי DC-3 "דקוטה" שהתקבלו באמצעות תוכנית ה"החכר והשאל" מארה"ב (או נבנו תחת זיכיון בבריה"מ). בכל תקופת פעילותו של "המטה המרכזי" ביצעו מטוסים אלו 1,858 גיחות תובלה רק עבור המחוז האוקראיני ועוד כ- 3,700 עבור מחוז בילורוסיה.[14]

אי אפשר להמעיט בחשיבות צעדים אלו שנעשו בתחום הלוגיסטי ויסודותיהם הונחו בתקופת כהונתו של חמלניצקי.

בעקבות המפנה האסטרטגי שחל לאחר הניצחון הרוסי במערכת סטלינגרד, התקדמותו הניכרת של הצבא האדום וכיבוש מחדש של שטחים נרחבים שהיו בשליטת הגרמנים, נראה היה שאין צורך יותר ב"מטה מרכזי" לתנועה הפרטיזנית ובחודש מרץ 1943 נתן סטלין הוראה לפרקו. אולם כאשר נודעו לו תוצאות המערכה בדרום, עת אריך פון מנשטיין כבש שוב את חרקוב, החליט בכל זאת להמשיך ולקיים את "המטה המרכזי" של התנועה הפרטיזנית עם כי למחוז האוקראיני של הפרטיזנים ניתנה אוטונומיה כמעט מוחלטת והוכפף ישירות לפיקוד-העליון (הסטווקה). מערך פיקוד-ושליטה זה המשיך עד לאחר מערכת קורסק (יולי 1943).

התקדמותו של הצבא האדום מערבה לאחר מערכת קורסק הייתה בעלת השלכות אסטרטגיות והשפעה רבה על התנועה הפרטיזנית. הצבא האדום כבש את קייב (נובמבר 1943) ופתח במערכה על הדנייפר במגמה לצלוח את הנהר ולהתבסס בגדתו המערבית. לתמיכה במתקפת הצבא האדום החלה התנועה הפרטיזנית, בהתרכזה בשטח בילורוסיה ב"מלחמת מסילות הברזל" במגמה לשבש לחלוטין את המערכת הלוגיסטית של קבוצת-הארמיות-מרכז הגרמנית. אולם הישגי הפרטיזנים במערכה זו היו מוגבלים למדי. הם השמידו אמנם בסה"כ כ- 600 ק"מ של מסילות ברזל אבל תנועת הרכבות הגרמנית אל החזית וממנה כמעט ולא נפגעה. יתרה מזו, הגרמנים שהיו במגננה ובמקומות רבים ביצעו קרבות נסיגה קשים ראו חשיבות רבה באבטחת מערכת התחבורה בעורפם והשקיעו כוחות מיומנים רבים בכך. מבצעי ה"טיהור" הגרמניים פגעו קשות ביחידות הפרטיזנים.

תנועת הפרטיזנים שהגיעה בעת הזו לעוצמת שיא של כ- 140,000 לוחמים,[15] סבלה אבידות כבדות ועד ל- 13 בינואר 1944 "נדחפו" משטח הכיבוש הגרמני 27 בריגדות פרטיזניות ועוד 25 "אוטריאדים" עצמאיים, בסה"כ כ- 27,000 לוחמים שעברו את הקמ"ק וחברו לכוחות הסדירים, המתקדמים של הצבא האדום. בנוסף, באותם חודשים נפלו כ- 30,000 לוחמים מהתנועה הפרטיזנית.[16]

בחודש ינואר 1944 הורה הפקוד-העליון הסובייטי לפרק סופית את "המטה הפרטיזני המרכזי". ההוראה נעשתה לאחר פעילות של כשנה וחצי והסיבה לכך הייתה הכיבוש מחדש של שטחים רבים שהיו קודם בידי הגרמנים וכיוון שמרבית כוחות הפרטיזנים התרכזו באותה תקופה בבלרוס ובאוקראינה הוערך כי יעיל יותר לנהלם מהמטות של שתי רפובליקות אלו, כל אחת במרחבה, הוסק שאין צורך יותר בשליטה המרוחקת ממוסקבה.

המטות הפרטיזנים הגדולים ביותר (העיקריים) האוקראיני והבילורוסי אשר נהנו מחסותם האישית של מנהיגי המפלגה המקומיים (כמו ניקיטה חרושצ'וב באוקראינה) רק הרוויחו מהפירוק. הם קיבלו לידיהם את נכסי "המטה המרכזי" שפורק ובמשך השנה וחצי הבאים, עד סוף המלחמה, שמרו על מידה רבה של עצמאות ביחסיהם עם הצבא ועם שירותי-הביטחון. עד חודש אוקטובר 1944 כבש הצבא האדום את כל שטחי בריה"מ לשעבר והתנועה הפרטיזנית, כשכזו, חדלה להתקיים בשטחה של בריה"מ.

פעילות הפרטיזנים הסובייטים במזרח-אירופה ממערכת קורסק ועד סיום המלחמה

לאחר מערכת קורסק ועם מתן אוטונומיה לתנועה הפרטיזנית האוקראינית החל חרושצ'וב (בעידודו של סטלין) לפעול להרחבת הפעילות הפרטיזנית לארצות מזרח-אירופה, מעבר לגבולות בריה"מ. ההערכה הייתה שהצבא האדום עומד להשלים בקרוב את כיבושם מחדש של כל שטחי בריה"מ ותנועת הפרטיזנים עומדת לסיים את תפקידה. אולם ניתן להשתמש ביחידות שהוקמו והניסיון שנצבר לתמוך ב"שחרור" מדינות מזרח אירופה מהכיבוש הגרמני תוך הבאתן לתחום ההשפעה הסובייטי ובכך יצירת רצועת הגנה לבריה"מ ממערב.

הניסיונות הראשונים של פעילות פרטיזנית במזרח אירופה החלו בראשית שנת 1944 כאשר הוטל על מפקד תנועת הפרטיזנים האוקראינית, גנרל ה- NKVD, טימופיי סטרוקץ' (Strokatch 1903 – 1963), לתכנן מבצעים מיוחדים בפולין וגליציה. האירוע המשמעותי ביותר של אותה תקופה היה המסע בעורף הגרמני של החטיבה הפרטיזנית האוקראינית הראשונה בפיקודו של פיטרו ורשיגורה בין ה- 5 בינואר ל- 1 באפריל 1944.[17] מסע זה עבר במחוזות המערביים של אוקראינה ובילרוס אך גם במזרח מחוזות לובלין וורשה שבפולין. אולם לא הייתה חזרה על מסעות כאלה בשל היותם גלויים ומסורבלים מבחינה לוגיסטית, מה שהקל על הגרמנים לנקוט בצעדי-נגד ומסעות גדולים התקשו לעמוד ביעדיהם. בהמשך, העדיף הפקוד האוקראיני להחדיר לשטח האויב במדינות מזרח-אירופה כוחות קטנים ועל אף שהמשיכו לקרוא להם "פרטיזנים", הם דמו יותר במשימותיהם המבצעיות, באמצעי-הלחימה שלהם ובציוד הקשר, לכוחות-למבצעים-מיוחדים ("קומנדו").

ליאוניד ברנשטיין, קצין יהודי צעיר של הצבא האדום, שנפל בשבי הגרמני ובהמשך נמלט ושירת כראש מטה (ואחר-כך מפקד) באחד ה"אוטריאדים" של הפרטיזנים האוקראינים – על שם פוז'רסקי - נמנה עם מפקדי הגרילה המוצלחים ביותר שהחדירה ברית המועצות לשטח פולין באביב 1944.

לאחר שסיים להילחם ביערות אוקראינה ויצא עם אנשיו (אוטריאד פוז'רסקי) אל העורף הסובייטי בראשית 1944, לא רצה להמשיך ולפעול כפרטיזן וביקש לשוב ולשרת בצבא האדום כלוחם בחזית. אולם הוסבר לו שעל מנת לנצל את הניסיון הייחודי שלו כמפקד לוחמים בעורף הגרמני, עליו להישלח לפולין. אין זו עוד פעילות גרילה מאולתרת מהסוג שהיה מעורב בה קודם, כי אם משימה צבאית לכל דבר ועניין.

בדו"ח המסכם את פעילות צוות-הקרב שלו, שנכתב בדצמבר אותה שנה, נכתב כי בשבעת חודשי שהייתם בעורף האויב הרגו ברנשטיין ולוחמיו 238 גרמנים ועוזריהם ופצעו 103 נוספים. כמו כן, פוצצו שלושה קילומטרים של מסילות ברזל ו- 21 רכבות משא צבאיות, וכך עכבו את התנועה הגרמנית לחזית וממנה במשך 282 שעות.[18]

צוות-הקרב של ברנשטיין נמנה עם עשרות רבות של צוותי-קרב דומים, שהמטה הפרטיזני האוקראיני החדיר לשטח פולין מתחילת 1944. מספרם הכולל, הגיע לתשעים והם מנו כ- 20,000 לוחמים. זירת פעילותם העיקרית הייתה דרום-מזרח המדינה, בקרבת הערים בילגוראי ופשמישל, אך אחדים מהם התקרבו אף למרכז פולין, לאזור העיר קרקוב. באפריל 1944 הועבר ניהול הפעילות של היחידות למבצעים-מיוחדים בעורף הגרמני מידיה של הרפובליקה האוקראינית לפיקודה של החזית האוקראינית הראשונה שגזרת התקדמותה מערבה נקבעה לדרום-מזרח פולין, וזאת על מנת לשפר את תיאום המבצעים בעורף עם המבצעים בחזית. השינוי הוכיח את עצמו, והחדרת צוותי-הקרב הפרטיזנים אל תוך השטח הפולני נמשכה ביתר שאת. המוחדרים דווחו למפעיליהם בצבא האדום ולפקוד הפרטיזני בקייב על הצלחת פעילותם המבצעית. בחודש יוני 1944 השתתפו כ- 3,000 לוחמי גרילה סובייטים בסיכול המבצעים האנטי-פרטיזנים שיזמו הגרמנים ביערות מחוז לובלין.

ואולם בעיצומה של פעילות זו, ב- 25 ביולי 1944 הורתה ה"סטווקה" להפסיקה לאלתר. הוראה זו ניתנה על רקע יחסי בריה"מ – פולין ובמיוחד התחלת פעילות רחבת היקף של הצבא הלאומי הפולני בשטח - ה"ארמיה קריובה". מצב שהביא לעימות, במיוחד בשטחה של בלורוסיה, אשר גבולותיה היו במחלוקת בין ממשלת פולין בגולה (שישבה בלונדון) לבין הנהגת בריה"מ. בשנה שלפני כן, ובמיוחד לאחר הקרע בין השתיים שהתרחש באפריל 1943 (בעקבות דרישת ממשלת פולין לחקירת הטבח ביער קאטין) אירעו עשרות רבות של התקלויות בעורף הגרמני בין יחידות "ארמיה קריובה" ליחידות תנועת הפרטיזנים הרוסית. אולם כל עוד יחידות "ארמיה קריובה" נקטו באסטרטגיה של שמירת הכוח, השתדלו להמנע מלחימה בגרמנים ולעתים אף הגיעו להסכמים מקומיים אתם, לא היה בכך כדי להשפיע משמעותית על המצב, עם כי "ארמיה קריובה" ראתה את יעודה כ"התנגדות לגרמנים ולסובייטים". אולם עם התקדמות הצבא האדום מערבה וכניסתו לשטח פולין בינואר 1944, נראה היה לממשלת פולין בגולה שבשלה העת להפעלת "ארמיה קריובה" במלוא עוצמתה על מנת להשתלט על שטחי מפתח בכלל פולין ובמיוחד בורשה הבירה. זאת על מנת לקבוע את גבולות פולין לאלו של ה- 1 בספטמבר 1939 (ולא עד קו קרזון כפי שדרשה בריה"מ) ולמנוע השתלטות קומוניסטית על המדינה. ההנהגה הסובייטית ראתה במדיניות פולנית זו פעולה עוינת. תנועת הפרטיזנים הסובייטית, במיוחד בשטח המריבה העיקרי בבילורוסיה, לא הסכימה בשום אופן לאפשר ל"ארמיה קריובה", שנמנעה תקופה ארוכה מלהלחם בגרמנים ובמקרים מסוימים אף שיתפה אתם פעולה כנגד הפרטיזנים, להינות עכשיו מפירות התקדמותו של הצבא האדום ולהפוך לגורם העיקרי שישלוט בשטח המשוחרר. בבילורוסיה, ברפובליקה אשר שיעורם של הפרטיזנים היהודים בה היה גבוה ביותר משני עברי הגבול הפולני-סובייטי, הייתה למציאות זו השפעה מיוחדת עליהם.

היהודים בתנועת הפרטיזנים

היהודים אשר הבינו לאחר מספר חודשים מאז הפלישה הגרמנית לבריה"מ, שמכונת ההשמדה הנאצית תגיע אליהם במוקדם או במאוחר ברחו במקרים רבים ממקומות מושבם ומהגטאות ליערות למטרת הישרדות ועל מנת להלחם בגרמנים. הם הקימו קבוצות פרטיזנים אוטנטיות אשר עם הזמן הפכו לכלי ניגוח במאבק הפוליטי בין הפולנים לסובייטים. פעמים רבות כונו קבוצות אלו "בולשביקיות" בדוחות ה"ארמיה קריובה" אשר השתמשה בהאשמות אלו על מנת להצדיק התנגשויות עם יחידות פרטיזנים בילורוסיות תוך שהן מכונות "כנופיות יהודיות".

במוסקבה הוקמה בשלהי חודש ינואר 1944 ה"ארמיה לודובה", תנועת פרטיזנים פולנית קומוניסטית כמשקל נגד ל"ארמיה קריובה" הלאומנית. החל מהלך של העברת פעילים מתנועת הפרטיזנים הסובייטית לתנועת הפרטיזנים הקומוניסטית הפולנית שהוצבו אליה גם יהודים ממוצא פולני ששאפו להלחם כנגד הנאצים אולם "ארמיה קריובה" לא הייתה מוכנה לקבל אותם בשל אנטישמיות והכרזה ש- 90% מהפרטיזנים היהודים הם קומוניסטים והם בכלל מהווים רוב בתנועת הפרטיזנים הסובייטית. אמנם שיעורם של היהודים בתנועת הפרטיזנים הבילורוסית היה גבוה בהרבה משיעורם באוכלוסייה, אבל הם אף לא התקרבו להיות הרוב על פי התעמולה של AK.

בסה"כ השתתפו כ- 20,000 יהודים בתנועת הפרטיזנים הסובייטית והם הוו כ- 14% מתנועת ההתנגדות. בנוסף, הם הצליחו להציל כ- 11,000 זקנים, נשים וטף ששוכנו במחנות משפחות ביערות וקיבלו הגנה מהפרטיזנים.[19]

בשנים 1943 – 1944, עד לשחרורן של בילורוסיה ומזרח פולין לחמו יהודים במספר ניכר במרבית ה"אוטריאדים" וחטיבות הפרטיזנים בבילורוסיה. במרחב ברנוביץ' לבדו מתוך 695 לוחמי חטיבת לנין, 202 היו יהודים. בחטיבת ופראד מתוך 579 לוחמים 106 היו יהודים, בחטיבת שקאלוב מתוך 1,140 איש, 239 היו יהודים. ובסה"כ במחוז ברנוביץ' פעלו בתקופה הנדונה 8,493 פרטיזנים ב- 15 חטיבות. בהם 46.8% בילורוסים, 12.4% יהודים ורק 1.3% פולנים (כי רובם הצטרפו ל AK). עם שחרור בילורוסיה הסתבר שגם במחוז לידה, מתוך 4,852 פרטיזנים 48.9% היו בילורוסים, 28% יהודים ו- 0.5% פולנים. כאשר מנתחים את המקורות של התגבורות שהגיעו לכוח-האדם הפרטיזני בתקופה הנסקרת, הממצאים מובהקים ומרשימים: 67 הוחדרו מהעורף הרוסי, 225 מיחידות שכותרו, 505 שבויים שברחו ממחנות שבויים, 313 עריקים מהמשטרה המקומית, 2,404 גויסו מהאוכלוסיה המקומית, 124 פקידים זוטרים בשלטון המקומי ו- 1,196 יהודים שברחו מהגיטאות.

לא פחות חשוב ממספרם המוחלט של היהודים במסגרות הפרטיזנים בביילורוסיה ראוי לציון מספרם הגבוה של מפקדי יחידות פרטיזניות יהודים שפיקדו גם על בני לאומים אחרים ביחידותיהם.

אחת היחידות הללו היה האוטריאד למבצעים-מיוחדים "נובטורי" שהוצנח ע"י ה NKVD ביער ליפיצ'אני במחוז ברנוביץ' בחודש ספטמבר 1943. יחידה זו הייתה בפיקודו של קפטין ולדימיר ליטוינסקי (שכונה "דוידוב") היהודי. לאחר שהתמקם בשטח ולמד את הסביבה החל לגייס לוחמים נוספים ליחידתו ובהם כפריים מקומיים, שבויי הצבא האדום שהצליחו לברוח ויהודים שנמלטו מהגטאות עד אשר האוטריאד שלו כלל 126 לוחמים, מהם 48 יהודים. במהלך החןרף ובעיקר בראשית שנת 1944 הם החלו בביצוע פעולות חבלה במסילת הברזל וולקוביסק-ז'לודוק-סלונים-לידה-זאלוה-ברנוביץ'. הם הרסו או גרמו נזק ל- 50 קטרים, 119 קרונות-רכבת עמוסי חיילים וציוד, 32 קרונות עמוסי רכב, 51 קרונות תחמושת, עשרות קרונות שהובילו מזון ו- 14 קרונות מיכל. הם חיסלו 470 ופצעו 680 חיילים גרמנים, קצינים, שוטרים וז'נדרמים.[20]

שלושה מפקדי בריגדות (חטיבות) פרטיזנים בבילורוסיה היו יהודים: סמן (שמעון) גנזנקו, מפקד חטיבת הפרטיזנים "פונומרנקו" (על שם מפקד תנועת הפרטיזנים); ארקדי מרצ'נקו, מפקד חטיבה מס. 3 הבילורוסית ויוסף פוגל מפקד חטיבת הסער "שטורמוביה".[21]

ובנוסף עשרות מפקדי אוטריאדים וקומיסרים של אוטריאדים. ביניהם כמה ידועים מאד כמו הד"ר יחזקאל אטלס, ישראל לפידות, האחים ביילסקי ושלום זורין.

ב- 22 ביוני 1944, שבועיים לאחר נחיתת בעלות-הברית בנורמנדי, פתח הצבא האדום במתקפה כוללת להשמדת קבוצת-ארמיות-מרכז הגרמנית ושחרור בילורוסיה. בתוך שבוע ימים הצליחו הכוחות הסובייטים להשמיד את הארמיות הגרמניות ה- 9 וה- 3 וכן את דיביזיית השריון מס. 3. קבוצת-הארמיות-מרכז הגרמנית קרסה וב- 4 ביולי נכנס הצבא האדום למינסק, בירת בילורוסיה ושחרר אותה. בראשית אוגוסט המשיך הצבא האדום בהתקדמותו, שחרר את כל בילורוסיה, נכנס לשטחי רומניה, ליטא ופולין ונעצר על גדת נהר הויסלה. מאמץ אדירים זה שלווה בקרבות קשים והשקעה עצומה של משאבים הביא את הצבא האדום לנקודת המיצוי ונאלץ לבצע עצירה אופרטיבית לצרכים לוגיסטיים והתארגנות מחדש. ברומניה בוצעה הפיכה, הרודן אנטונסקו נאסר וצבאה הצטרף לצבא הסובייטי בלחימה נגד הגרמנים.

הנהגת "צבא הבית" (ארמיה קריובה) הפולני שמנה בעת הזו כ- 300,000 לוחמים, העריכה שפולין תשוחרר בתוך זמן קצר ע"י הצבא האדום המתקרב ונתנה הוראת התקוממות כללית. הנחת היסוד של מפקדיה הייתה שהם יצטרכו להילחם זמן קצר בלבד נגד הגרמנים עד לחבירתו של הצבא האדום ואז אנשיו כבר ישלטו בשטחי המפתח המרכזיים של פולין ושל ורשה הבירה. אולם הם לא תיאמו מהלך זה עם הפיקוד העליון הסובייטי ולכן העצירה האופרטיבית של הצבא הסובייטי שכללה גם את עצירת הפעילות הפרטיזנית בעורף הגרמני העמידה את "ארמיה קריובה" זמן ממושך להילחם לבד כנגד הגרמנים. הם הובסו על-ידם וורשה נהרסה כמעט לחלוטין במתקפת הנגד הגרמנית. "ארמיה קריובה" חדלה להתקיים וכאשר הסובייטים חידשו את התקדמותם מערבה הם הגיעו לפולין עם "הצבא העממי הפולני" שלחם במסגרת הצבא האדום והשתלט על כל עמדות המפתח במדינה.

ניסיונות לנהל מלחמה פרטיזנית בפרוסיה המזרחית לא צלחו ולמעשה בשלהי 1944 פסקה כל הלחימה הפרטיזנית לא רק בשטחי בריה"מ אלא גם בשטחי מזרח אירופה, פולין, המדינות הבלטיות ורומניה (מלבד במרד הסלובקי, עליו לא נדון כאן).

מלחמת הפרטיזנים בשטחי בריה"מ נחלקת לשלוש תקופות עיקריות בהתאם להתפתחות המלחמה וביצועי הצבא האדום בשדה הקרב.

התקופה הראשונה, הייתה בת חצי שנה, מהפלישה הגרמנית ועד למערכת מוסקבה. בתקופה זו הצבא האדום הוכה ונחל שורה ארוכה של הפסדים כואבים תוך נסיגה עמוקה ביותר מזרחה. הפיקוד העליון הסובייטי שלא התכונן למערכות מגננה ונסיגה – אלא למתקפה – נמצא לא מוכן לניהול מלחמה בעורף האויב ועיקר מאמציו כוונו לקיים את המשך המשטר הקומוניסטי בשטח הכבוש. התנגדות לכיבוש הגרמני בעורפו בוצעה ע"י יחידות מכותרות של הצבא האדום, גדודי-הרס וחבורות מאולתרות שהתקבצו סביב פעילי מפלגה ויחידות שאורגנו ע"י ה NKVD לאיסוף מודיעין וחבלה. בנוסף להם היו תושבים מקומיים בשטחים שנכבשו ונרדפו ע"י הגרמנים, רובם יהודים, אשר ברחו ליערות להנצל מעולו של הכיבוש. כל הגורמים הללו ניסו לעתים לחבור ביניהם על-מנת לתגבר את כוחם אולם הם התקשו להתארגן ולקבל סיוע מהצבא האדום שבקושי הצליח להתגונן בעצמו. ההנחיות שהגיעו ממוסקבה, בעיקר באמצעות הקומיסר הפוליטי של הצבא האדום לא לוו במשאבים ולכן מרבית הפרטיזנים בתקופה זו לחמו להישרדותם מבלי תיאום מניח את הדעת עם הצבא האדום ויכולת להשפיע על מבצעיו.

התקופה השנייה הייתה בת כשנה וחצי, ממתקפת החורף הרוסית שלאחר מערכת מוסקבה בכל תקופת מערכת סטלינגרד ועד לאחר מערכת קורסק. בתקופה זו, כאשר התאפשרה חבירה ראשונית בין יחידות הצבא האדום לפרטיזנים החלה התנגדות בעורף הגרמני לקבל צביון של תנועת פרטיזנים מאורגנת. הוקם במוסקבה המטה המרכזי של התנועה במעמד של זרוע והועמד בראשו המרשל וורושילוב. המטה המרכזי החל מארגן את מגוון הכוחות שפעלו בעורף הגרמני במסגרת צבאית היררכית כאשר ה"אוטריאד" הווה את לבנת היסוד ובמקומות רבים כמה אוטריאדים פעלו במסגרת אגדים אזוריים או חטיבות שהוכפפו למחוזות. הוקמה מערכת תקשורת לשליטה בכוחות ומערכת לוגיסטית, כולל תובלה אווירית לתמיכה בפעילות הפרטיזנית.

התקופה השלישית מלאחר מערכת קורסק ועד לגידוש הגרמנים מאדמת בריה"מ וכניסת הצבא האדום למדינות מזרח אירופה, תקופה בת כשנה. התאפיינה בנצחונות עוקבים של הצבא האדום שהתבטאו בשחרור שטחים רבים מהכיבוש הגרמני. לא היה צורך יותר במטה מרכזי לתנועת הפרטיזנים, הוא בוטל, והמשך הכוונתם בוצעה ע"י מועצות הרפובליקות בעיקר האוקראינית והבילורוסית ומפקדות החזיתות של הצבא האדום. הפעילות כוונה כבר מחוץ לגבולות בריה"מ למדינות מזרח אירופה ונשאה אופי יותר של מבצעים-מיוחדים במסגרת צבאית מאשר של מלחמה פרטיזנית.

התרומה היהודית למלחמה הפרטיזנית הייתה רבה ומשמעותית הן במספרם המוחלט של הלוחמים היהודים והן בתפקידי פיקוד ומטה שמילאו בדרגים השונים.

כ- 20,000 לוחמים יהודים נטלו חלק בתנועת הפרטיזנים הסובייטית שהגיעה בשיאה לכ- 140,000 לוחמים, דהיינו כ- 14%, מעל ומעבר לשיעור מספרם באוכלוסייה הכללית. זאת על אף שבתקופת קיץ סתיו וחורף 1941, בחצי השנה הראשונה לפלישה הגרמנית השמידו הנאצים קהילות יהודיות רבות וכלאו את כל השאר, שיכלו לתפוס, בגיטאות עם תכנית חיסול מפורטת. רק לאחר שהבינו היהודים את מצבם הנורא ולאחר שרובם כבר נרצחו, החלו בורחים ליערות ומצטרפים לפרטיזנים במספרים גדולים. רבים מהם גם עשו מאמצים כבירים להציל את משפחותיהם, להבריחם ליערות ולהגן עליהם במסגרות של מחנות משפחה. פעילות זו הצליחה להציל כ- 11,000 יהודים.

בין ממלאי התפקידים היהודים בדרגים השונים של התנועה הפרטיזנית ניתן לציין את קולונל-גנרל לב מכליס, הקומיסר הפוליטי של הצבא האדום אשר בחצי השנה הראשונה, הקשה והקריטית היה היחידי בפיקוד העליון הסובייטי שעסק בנושא הפרטיזני, הוציא הנחיות לשטח וזרע את הניצנים הראשונים של תנועת התנגדות מאורגנת. את מיור-גנרל נחום אייטינגון ממנהלת 4 של ה- NKVD שהיה ממונה על אחד הגופים הראשונים במוסקבה שעסק בהחדרת חוליות מודיעין וחבלה לעורף הגרמני. את לוטננט-גנרל רפאיל חמלניצקי קצין הלוגיסטיקה הראשי במטה המרכזי של התנועה הפרטיזנית שתכנן וארגן את מערך יחידות התחזוקה והבסיסים הלוגיסטיים של התנועה ואת התובלה האווירית ליחידות הפרטיזנים בעורף הגרמני תוך רתימת מערך התובלה האזרחי של בריה"מ למשימה זו. קצין הקשר הראשי של תנועת הפרטיזנים האוקראינית, פולקובניק יפים קוסובסקי אשר מערכת התקשורת שבנה וניהל אפשרה ניהול מאות מבצעים מיוחדים בעורף הגרמני גם במדינות מזרח אירופה.

מפקדי יחידות פרטיזנים מיוחדות ומפקדי בריגדות של פרטיזנים כמו דמיטרי מדבדב, זלמן רבינוביץ', ליאוניד ברנשטיין, ולדימיר ליטוינסקי, סמן גלזנקו, ארקדי מרצ'נקו ויוסף פוגל. אליהם ניתן להוסיף עשרות מפקדי אוטריאדים וקומיסרים פוליטיים, כאשר הידועים שבהם היו האחים ביילסקי, הד"ר אטלס ושלום זורין.

תנועת הפרטיזנים הסובייטית מתאפיינת במידת יכולתה לתמוך במבצעי הצבא האדום תוך קבלת סיוע ממנו והמתנה מתמדת לחבירה אליו. במסגרת זו גם ניתן לבחון את לחימתם של הפרטיזנים היהודים במסגרת תנועת ההתנגדות הכללית אבל גם במאמציהם לשרוד את הכיבוש הגרמני, להציל את משפחותיהם ולנקום.