תרומת הלוחם היהודי לחיל השריון של צה"ל

הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה ותרומתו לשריון הישראלי
מאת אל"מ (מיל) בני מיכלסון
 
רקע
במלחמת העצמאות כמעט ולא היה שריון כלל. הקמת צה"ל כצבא סדיר תוך כדי המלחמה חייבה להקים גם חיילות המצוידים בנשק כבד, כמשקל נגד לפלישת צבאות ערב. אולם העלייה מהמחתרת לוותה במחסור משווע של אמצעי לחימה מסוגים שונים ובעיקר שריון, מטוסים וספינות. זאת ועוד, מפקדי המחתרות לא הוכשרו ללוחמה סדורה ובוודאי לא להפעלת עוצבות משוריינות בשדה הקרב.
ניצני השריון נבטו בדמות משורייני ה"סנדוויץ"' ושריוניות תוצרת בית שהתבססו על כלי רכב רגילים בציפוי לוחות ברזל, שנעשה בבתי מלאכה ובסדנאות למיניהם, ואלה שימשו לליווי השיירות לנוכח שליטת ערביי הארץ בדרכים. על בסיס אמצעים אלה הוקם בראשונה שירות-המשוריינים (שמ"ש) בפיקודו של יצחק שדה. עם התפתחות צה"ל במהלך המלחמה והתחלת הרכש של טנקים ושריוניות ממקורות שונים הוחל בהקמתם של גדודי שריון ספורים שניסו לפעול כיחידות שריון, תוך מתן דגש על המהירות ועצמת האש, על אף שלא מצוידים היו בטנקים. במהלך המלחמה הוקמו גדוד טנקים יחיד - גד' 82, גדוד משוריין יחיד - גדוד 79 וכן מספר גדודי פשיטה ממוכנים.
כל מפקדי הגדודים האלה היו קודם לכן לוחמים בצבאות שונים במלחמת העולם השנייה וינקו מתורת הלחימה השריונאית שהתפתחה באותה מלחמה, ואותה הביאו עמם לצה"ל, יחד עם כלל הידע הטכני, ההדרכתי ומאפייני עבודת המטה החיוניים ללוחמת שריון. הם באו מהצבא הבריטי, הסובייטי, הצרפתי וכן הושפעו עמוקות מצבא ארה"ב.
היו אלה פליקס ביאטוס, חיים לסקוב, ג'ו ויינר, ברוך פרידמן (ארז),משה דיין, ישראל כרמי וטדי איתן. הם אלה שהניחו את היסודות לשריון של צה"ל והם שנשאו על גבם את לחימת השריון במלחמת העצמאות.
 
להלן סיפורם בתמצית:
 
חיים לסקוב מפקד גד' 79 (73) – הגדוד המשוריין היחידי בצה"ל במלחמת העצמאות
שירת בפלוגות הלילה המיוחדות של וינגייט, ובאביב 1940 התנדב לצבא הבריטי, שם שירת חמש שנים בארצות כמו לוב, איטליה, בלגיה והולנד. הוא היה מפקד פלוגה מסייעת בגדוד השני של הבריגדה היהודית והגיע לדרגת רב סרן. לאחר ששב לארץ ישראל נטל לסקוב חלק בהדרכה וב"הגנה". בקורס למפקדי מחלקות בוצע תרכל על גבי שולחן חול, שבו ייצג לסקוב פלוגה בריטית של נושאי ברן, הנקלעת למארב של אנשי "הגנה" ופלמ"ח ומחסלת אותם.
לסקוב היה ממייסדי חיל השריון הישראלי, אך בשל חילוקי דעות עם יצחק שדה בעניין בית הספר לשריון - הוקמו במלחמת העצמאות שני בתי ספר לשריון. כיוון שלא היו די שריונאים בעלי ניסיון ממלחמת העולם השנייה היה מחסור במדריכים. במלחמות העצמאות פיקד על גדוד 79 (73) בחטיבה 7 בקרבות לטרון. לאור כשלון ההתקפה הראשונה נערכו הכוחות להתקפה נוספת. הגדוד של לסקוב, שהיה הגדוד המשוריין היחידי בצה"ל (במהלך כל מלחמת העצמאות), תוגבר בעוד פלוגת משוריינים והתאמן בנסיעה בלילה בלי אורות. לפני ההתקפה השנייה ערך לסקוב תרגיל שלדי וחזרה כללית, אך גם התקפה זו, שהתקיימה ב- 31 במאי 1948, נכשלה ונהדפה, על אף ביצועיו המרשימים של הגדוד המשוריין שכוחותיו הצליחו לחדור לחצר המשטרה ולסלול את הדרך להתקפת החי"ר שבוששה להגיע.[1][1]
לאחר מכן פיקד לסקוב על חטיבה 7 כולה. ביולי 1948, במסגרת מבצע דקל לכיבוש הגליל ונצרת, ניהלה חטיבה 7 את מה שאפשר לכנות קרב השריון בשריון הראשון בצה"ל, כאשר תותח 20 מ"מ שהוצב על גבי זחל"ם השמיד שישה מתוך שמונת המשוריינים של צבא קאוקג'י.
לאחר המלחמה שימש לסקוב ראש אגף ההדרכה במטכ"ל, מפקד חיל-האוויר, סגן רמטכ"ל וראש אג"ם, מפקד גייסות השריון והרמטכ"ל החמישי, החל ב- 1 בינואר 1958 ועד להתפטרותו מכהונתו ב- 1 בינואר 1961. עוד שימש לסקוב בר בוועדת אגרנט לאחר מלחמת יום הכיפורים והיה מנכ"ל רשות הנמלים ונציב תלונות החיילים הראשון של צה"ל. נפטר ב- 6 בדצמבר 1982.

יוסף (ג'ו) ויינר - מג"ד 79 (חטיבה 7)
היה לוחם בצבא הקנדי במלחמת העולם השנייה. בתום המלחמה, חזר לקנדה והיה בין מתנדבי המח"ל במלחמת העצמאות. היה מג"ד 79 ב"מבצע דקל" - כיבוש שפרעם ונצרת ומפקדו הראשון של בית הספר לשריון.
 
ברוך ארז (פרידמן) - מג"ד 79 (חטיבה 7)
נולד בפולין בשנת 1919 ועבר לגרמניה. לאחר עלית הנאצים לשלטון, ברח לאנגליה ומשם נשלח לקניה לעבוד בחווה. במאי 1940, התגייס לצבא הבריטי והוצב בגדוד סיור שפיטרל על גבי שריוניות, לאורך גבול קניה - חבש - וסומליה (כיום - אתיופיה). ב- 1941 נטל חלק במסע המלחמה הבריטי במזרח אפריקה וכיבוש אתיופיה. לאחר חזרת הגדוד לקניה, נשלח לציילון (כיום סרילנקה) מחשש לפלישה יפנית. לאחר השתלמות בהפעלת טנקים בהודו, הצטייד גדודו בטנקי "שרמן" אמריקאיים ןנשלח לפעילות בשטחיה הסבוכים של בורמה.שם נלחם כ- 3 שנים, הן כרב סמל גדודי ומאוחר יותר כקצין. 
בתום המלחמה הגיע לביקור אחיו שעלה בעליה הבלתי ליגאלית לארץ ישראל. בעקבות הביקור הוא החליט לעלות ולהשתקע בארץ. ביולי 1947, לאחר שיחרורו מהצבא הבריטי, הצטרף לשרות ב"הגנה" וסייע בפיתוח השריוניות הראשונות עם הצריח, תחת "שמ"ש (שירות המשוריינים - לימים - חיל השריון). יחד עם ישראל כרמי הקים את גדוד 73 שלימים הפך לגדוד 79. הוא בנה את תקן הגדוד על בסיס גדוד סיור בריטי ותיכנן את אימוני ציוותי השריוניות. הוא היה לסגנו של חיים לסקוב בקרב לטרון. במבצע "דקל" -יולי 1948, השתתף כסגנו של יוסף (ג'ו) וינר, בכיבוש שפרעם ונצרת תוך התגברות על שריוניות צבא ההצלה של קאוקג'י. 
במבצע "חירם" - אוקטובר 1948, פיקד על הגדוד ובמסע לחימה מוצלח, פרץ למרכז הגליל העליון כבש את ספסף (ספסופה) וג'יש (גוש חלב) תוך שהוא משמיד גדוד סורי שהגיע לאזור, כבש את סעסע ואת מלכיה והגיע עד לליטני, תוך שהוא ממוטט את כוחות צבא ההצלה. בעקבות הסכמי הפסקת האש. הוסג גדודו אל קו הגבול הבינלאומי עם לבנון. 
ב- 23 ביולי 1950 מונה לקצין האג"מ של מקשנ"ר ובשנת 1953 השתחרר. עד מלחמת יום הכיפורים שרת כאיש שריון, בתפקידים בכירים במילואים. בדרכו המקצועית והצנועה, טיפח את חיל השריון הישראלי מלידתו, תוך הפקת הלקחים מכשלונותיו לישומם במסע הצלחותיו. נפטר ביום י"ז באדר תש"ס 23 במרס 2000

 ישראל כרמי – מפקד גדוד הפשיטה הממוכן 9 (חטיבת הנגב) 
נולד בשנת 1917 בלודג' שבפולין והתחנך בדנציג. היה חבר תנועת הנוער הבונים. בשנת 1933 יצא להכשרה בקיבתן קלוסובה בפולין. בהתחלת 1935 עלה לארץ, במסגרת עליית הנוער, לקיבוץ גבעת השלושה. הצטרף לארגון ה"הגנה", ועבד כשומר שדות המשק.
באמצע שנת 1935 התגייס למשטרה הבריטית, בה שירת במשך שנתיים וחצי. במהלך שירותו ביצע תפקידים שונים בירושלים ובנצרת. כשפרצו מאורעות 1936 הועבר למשטרת עפולה ואחר כך נשלח להיות אחראי על הנוטרים בכפר יחזקאל ובגבע. במסגרת שירותו השתתף בהתקפה הראשונה על משמר העמק, ואחר כך הועבר לשרת במשטרת כנען בצפת.
בשנת 1937 חזר כרמי לקיבוץ, ולאחר זמן מה יצא לקורס מפקדי כיתות של פלוגות השדה (פו"ש) בתל ליטווינסקי (לימים תל השומר). לאחר סיום הקורס החל לארגן את פלוגות השדה בפתח תקווה. בהמשך החל להדריך את פלוגות השדה בקריית חיים ואחרי כן השתתף כמפקד כוח בעלייה על הקרקע של קיבוץ חניתה. אחר כך מונה למפקד פלוגות השדה בגוש דן, וכעבור זמן קצר מונה למפקד בפלוגות הלילה בעין חרוד, שם עסק באבטחת צינור הנפט.
בסוף 1938 יצא לקורס מפקדי מחלקות. לאחר פירוק פלוגות השדה עבר לפלוגות המיוחדות (פו"ם), ובשנת 1940 התגייס לצבא הבריטי ויצא לקורס קצינים. לאחר סיום הקורס נשאר כרמי להדריך את המחזור השני בקורס הקצינים. לאחר מכן שובץ לפלוגה השישית של הצבא הבריטי בחיפה ועסק באבטחה, בשמירה על מחסנים, בליווי משלוחי נשק למצרים ובאבטחת מחנות שבויים. במהלך שהותו בבסיס הצבא הבריטי בחיפה החל להעביר בחשאי נשק ממחסני הצבא לארגון ה"הגנה".
בהמשך גויס ל"קבוצת הזיהוי המיוחדת" יחידת קומנדו בריטית שפעלה במדבר המערבי במסווה גרמני, יחד עם "שירות האוויר המיוחד" (SAS) של דויד סטרלינג, ויצא לפעילות במדבר המערבי שבמצרים כנגד הצבא הגרמני.[1][2] כרמי עבר עם גדודו לבנגזי שבלוב ולאחר כשנה, עבר לשרת בבריגדה היהודית שזה עתה הוקמה וכן עסק בהצלת פליטי השואה במדינות שונות באירופה. כשהגיע לבלגיה החל לעסוק בחשאי בהעברת אמצעי לחימה ונשק לארץ. לאחר שחזר לארץ, יצא שוב לאירופה בשנת 1946, בשליחות המוסד לעלייה ב', לארגן את ההעפלה לארץ.
בסוף שנת 1947, עם פרוץ מלחמת העצמאות, חזר לארץ והחל בהקמת בסיס השריון בתל השומר. בהמשך, הצטרף כרמי לפלמ"ח והוטל עליו להקים את גדוד 9, גדוד הפשיטה. לאחר הקמת הגדוד מונה לפקד עליו,[1][3] ועם חברי הגדוד השתתף בקרבות הנגב השונים: בפיצוץ גשר דהריה, בקרבות נגבה, בניסיונות כיבוש משטרת עיראק סואידן, בקרבות מבצע יואב, בכיבוש באר שבע, בכיבוש בארות יצחק ועוד.
בתום המלחמה השתחרר משירות וחזר לגבעת השלושה. ביולי 1951 חזר לשירות קבע, כדי להקים גדוד בחטיבת הראל המחודשת. בשנת 1953 מונה למפקד בית הספר לשריון וערב מלחמת סיני מונה לסגן מפקד חטיבה 12. לאחר מלחמת סיני מונה למפקד חטיבה 27, ואחר כך למפקד חטיבה 60 בחיל השריון.
בשנת 1962 מונה ישראל לארגן את המשטרה הצבאית ולפקד עליה. בשנת 1972 השתחרר מצה"ל. לאחר מלתמת יום הכיפורים מונה לחוקר בועדת אגרנט.
 
פליקס "הרמן" ביאטוס – מפקד גדוד 82, גד' הטנקים היחידי בצה"ל
נולד בפולין ב- 1910 למשפחה מתבוללת, שירת כשריונאי בצבא הסובייטי. תחילה נשלח לקורס נהגי טנקים ולאחר מכן נהג בטנק סיור קל ואחר כך בטנק T-34, שאיתו לחם במהלך המלחמה כולה. ב- 1943 שימש מפקד טנק בדרגת סמל.
במסגרת הצבא הפולני הגולה ("ארמיה לודובה") שבחסות הסובייטים, למד ביאטוס שישה חודשים באקדמיה לפיקוד ולחם בשורות העוצבה הפולנית בצבא ברית המועצות. הוא סיים את שירותו במפקד גדוד שריון ועלה ארצה. כאן גויס על ידי יצחק שדה להקמת גדוד טנקים, והוצמד לו הכינוי "הרמן". שבתי טבת אמר כי ב- 1947 הוא היה "היהודי המנוסה והמלומד ביותר בלוחמת שריון בכל ארץ ישראל".
ביאטוס הרצה בקורס מפקדי כיתות של ה"הגנה" בג'וערה כשדבריו מתורגמים לעברית. ב- 1948 יסד יחד עם יצחק שדה את בית הספר לשריון. בשירות המשוריינים שימש ביאטוס כקצין תכנון וכמו כן, ביחד עם ישראל כרמי, היה המפקד של קורס המשוריינים הראשון. כמייסד ומפקד גדוד הטנקים 82 בחטיבה 8 במלחמת העצמאות - גדוד הטנקים היחידי בצה"ל במלחמה זו - הנהיג ביאטוס תרגולות, כמו: טיהור טנק מהתקפה כימית, אף כי לא במזרח התיכון ואף לא בברית המועצות נעשה שימוש בגז בשדה הקרב.[1][4]
תחת פיקודו היו מגוון של כלים משוריינים, כטנקי הוצ'קס, קרומוול, שרמנים ורנו, שהגיעו לצה"ל בדרכים שונות, כ"השאלה" מהבריטים וכשלל. הטנקים היו ישנים ובמצב טכני ירוד. מרכיב מגוון נוסף היו הפלוגה "הרוסית" וה"אנגלו-סכסית" שבגדוד, שנקראו כך בשל הרקע של רוב החיילים בפלוגה.
במלחמת העצמאות תקף גדוד 82, בהנהגתו של ביאטוס, את שדה התעופה לוד במבצע "דני" ביולי 1948. הגדוד, בפיקוד ביאטוס, השתתף גם במבצע "יואב" ותקף את עיראק אל מנשיה ב- 16 באוקטובר 1948. בקרב זה היו לגדוד 82 שתי פלוגות טנקים: עשרה טנקי הוצ'קס, בפלוגה "הרוסית" ושני טנקי קרומוול בפלוגה "האנגלו-סכסית". הפיקוד על הקרב היה בידי המפקד של חיל הרגלים שהיה צריך להתייעץ עם ביאטוס, ושניהם היו בזמן הקרב במרחק מה משדה הקרב. ההתקפה נכשלה וביאטוס נפצע והוחלף על ידי שאול יפה.
לאחר המלחמה פרש ביאטוס מצה"ל. בשלהי שנות ה- 60 הוא ניהל את תחנת אגד תיור בנמל התעופה לוד.
 
משה דיין – מפקד גדוד הפשיטה הממונע 89 (בחטיבה 8)
נולד בארץ ב- 20 במאי 1915, שירת ב"פלוגות הלילה המיוחדות" של וינגייט, נפצע בפלישה של הבריטים ללבנון בעת שהיה סייר שהוביל יחידה בריטית בכביש החוף, צפונית לראש הנקרה. דיין ביצע פעולות מודיעין בשורות הבריטים במזרח התיכון, במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא הושפע מדעותיו של אברהם (אייב) באום, שפיקד על כוח שריון מהארמיה השלישית של פטון במלחמת העולם השנייה. דיין קלט רעיונות, כמו: תנועה מתמדת ושימוש בכוח אש כאלמנט פסיכולוגי יותר מאשר כאמצעי קטל.[1][5] דיין התמנה למפקד גדוד הפשיטה הממונע 89 בחטיבה 8, וחזר לשם כך מהפיקוד שלו בגזרת דגניה. הכוונה הייתה לבסס את הגדוד על משוריינים ודיין החל לאספם מהחטיבות השונות, שם נתקל בקשיים, ולכן פנה גם למקורות אחרים, כאנשי לח"י. הגדוד, שנקרא תחילה גדוד הפשיטה 81, מנה כארבע מאות איש ואורגן בשלוש פלוגות חיל רגלים ממונעות ופלוגת ג'יפים יחד עם יחידות שירותים שונות. ביולי 1948, במהלך מבצע "דני", הסתער גדוד הפשיטה 89 על לוד והגיע עד רמלה. נראה שהכוונה הייתה לפרוץ את קו ההגנה החיצוני על ידי הגדוד, תוך אחיזה בעיר לוד, שתביא להתמוטטות ההתנגדות, אך למעשה הקיף הגדוד את העיר ממזרח, כשהשריונית שלו נעה לבדה לתוך העיר ושאר הכוח נע ממשטרת לוד דרומה.
דיין הדגיש את חשיבות המהירות, בלי לצמצם את הסיכויים להיפגע ובשל ההשפעה שתהיה לה על האויב. הכוח הישראלי פתח באש לכל עבר, כשהוא סופג אש. הוא חזר ונע על עקבותיו באותה שיטה. החיילים הרכובים נאלצו לסגת, אם כי סייעו לשבור את רוח המגינים בשתי הערים. ב- 17 ביולי תקף גדוד הפשיטה של דיין בחזית הדרום, לאחר שתוגבר ברכב משוריין, וכבש את חארתיה. לאחר מכן נפרד דיין מהגדוד ועלה בסולם הפיקוד בשורה של תפקידים, עד שהתמנה לרמטכ"ל הרביעי ב- 6 בדצמבר 1953. לאחר מלחמת סיני, ב- 29 בינואר 1958, השתחרר מצה"ל וחזר כשר הביטחון ערב מלחמת ששת הימים ב- 1 ביוני 1967. דיין פרש מתפקידו כשר הביטחון לאחר מלחמת יום הכיפורים. דיין היה שר החוץ ומאדריכלי הסכם השלום עם מצרים. נפטר ב- 16 באוקטובר 1981.
 
תדי איתן – מפקד גדוד הפשיטה 75 "הקומנדו הצרפתי"
בסוף אפריל 1948 הוקם גדוד הפשיטה מס' 75, שבו רוכזו מתנדבים מחו"ל, רובם הגדול יהודים דוברי צרפתית, בעיקר מקרב יוצאי מרוקו. בראשם עמד רס"ן תדי איתן (שמו הקודם היה טדי דיופרה. הוא היה נוצרי, פעיל בצבא צרפת החופשית במסגרת הדיביזיה המשוריינת של גנרל לקלר במלחמת העולם השנייה) תדי התגייס ל"הגנה" בצרפת, עבר אימונים ועלה לארץ. יצחק שדה קיבל את פניו והציע לו לסייע בהקמת יחידת פשיטה ממונעת, שהייתה אמורה לפעול בנגב, מעבר לקווי האויב. המתנדבים עברו אימונים עם מדריכים מארץ-ישראל במחנה סטונה שבצרפת. בתום האימונים נשלחו לארץ. טדי, שקיבל דרגת רב-סרן, הופקד על הקמת הגדוד ואימונו.
יחידה של 137 עולים, מתוכם 67 לוחמים והשאר אנשי עזר ומינהלה, צורפה לחטיבת הנגב, והוצבה במסגרת הגדוד התשיעי, שעליו פיקד ישראל כרמי. ב- 20 במאי 1948 הצטרפה היחידה לפלוגת הג'יפים של ישראל כרמי, ואיתה ירדה לנגב והשתתפה בפשיטה על שדה התעופה של עזה (25 במאי 1948). עם הקמת חטיבה 8, נכלל בה גדוד הפשיטה 89 (של משה דיין) ותדי הצטרף לגדוד כמדריך ללחימה ממוכנת ומשוריינת. היו שחששו מפניו, משום שסברו כי הינו סוכן זר, אך עם הזמן הוכיח עצמו, בעיקר ב"קרבות עשרת-הימים".[1][6]
תדי הציע למטכ"ל להקים גדוד מיוחד של דוברי צרפתית. בתחילת אוגוסט 1948 הוענקה לו דרגת רב-סרן והוא התמנה למפקד גדוד 75, שהקמתו החלה במחנה תל-ליטוינסקי (לימים תל השומר). המטרה הייתה להקים גדוד פשיטה, שיתבסס על מתנדבים מארצות דוברות צרפתית. קצב הפניית המתנדבים היה איטי ובסופו של דבר הגיעו לגדוד כ- 400 איש שנראו לעיתים כיחידה של לגיון הזרים. ניכר העדר פיקוד ומשמעת, ובלטו תופעות של תגרות, גניבות והזנחה. בדיעבד, נראה כי נעשתה טעות בכך שהוקם גדוד "צרפתי" ולא נעשה ניסיון לשלב את חבריו עם בני הארץ. טדי ויתר על רעיון הקמת גדוד, בחר את 90 המובחרים צירף אליהם 70 אנשי מינהלה והקים מחנה בעין-שמר.
היחידה עברה אימון גיבוש מפרך ליד קיסריה ואנשיה צוידו במיטב הנשק האישי הקל שהיה מצוי. איתן ערך את הלוחמים בשלוש מחלקות, מהן שתי מחלקות קומנדו, כשבכל אחת מהן שלושה צוותי קרב. לאחר ניפוי שנערך בקרב הלוחמים, נותרו רק 75 וב- 14 בספטמבר 1948 הועברה הפלוגה לחזית הדרום, תחת הכותרת "הקומנדו הצרפתי".
בליל 18 באוקטובר 1948 יצא כוח משולב של פלוגת הזחל"מים מגדוד 9 והקומנדו הצרפתי בחמישה זחל"מים להטריד את מחנות רפיח. בהגיעם סמוך למחנה, תפסו שלושה זחל"מים עמדות חיפוי ורתק, ושני זחל"מים התקרבו לשער המחנה, ירו לעברו ונסוגו לאחור. לאחר כמה דקות שבו ותקפו את המחנה ביריות בגזרה אחרת.
בליל 19 באוקטובר 1948 יצא כוח של 15 לוחמים מהיחידה בזחל"ם בודד, בפיקוד אלי אוברלנדר, כדי להניח מוקשים בצומת רפיח אל-עריש. את הכוח הובילו עמוס קרסניצקי ויעקב ברכה, סיירים מגדוד 9. במרחק מה מהצומת השאירו את כלי הרכב והמשיכו ברגל. לפני הגיעם לצומת נתקלו במאהל בדואי שאנשיו ירו לעברם אש טורדנית. אנשי ה"קומנדו" השיבו באש אוטומטית חזקה והמשיכו בדרכם, אך המצרים הבחינו ביריות והניחו מארב שקט בצומת. כאשר הגיע הכוח נפתחה לעברו אש עזה, שגרמה לפציעתם של אוברלנדר וברכה. הכוח נסוג כשהוא נושא עימו באלונקה את אלי הפצוע לאמבולנס. אלי פונה לאורים, אך מת מפצעיו כעבור יומיים. בלילות הבאים יצאו סיירי הגדוד לסריקות באזור הצומת, לנסות ולגלות מה עלה בגורלו של יעקב ברכה, שהושאר פצוע בשטח, אך עקבותיו נעלמו. סרן מרק לוי מונה לסגנו של טדי איתן.
בפקודת המבצע, שהוצאה ב- 20 באוקטובר 1948 נקבע כי הפלוגה תפעל תחת פיקוד גדוד 9, עליו פיקד ישראל כרמי. בתוכנית הפריצה לעיר באר שבע נקבע כי הפלוגה תיכנס לפעולה מיד לאחר כיבוש 'השכונה החדשה': היא תגיע בזחל"מים עד לתעלת הנ"ט ותפרוץ רגלית לתוך השטח הבנוי דרך התעלה ודרך בית הקברות המוסלמי.
תנועת הגדוד התשיעי מאורים למשמר-הנגב החלה באיחור וכתוצאה מכך התאחרה פעולת הכוחות כולם. מפקדת הגדוד הגיעה לנקודת ההיערכות רק סמוך ל- 03:30 ושם ערך כרמי תדריך אחרון למפקדים. לפתע הגיע טדי איתן בג'יפ שלו, נסער וכועס, בטענה שבתוכנית דובר על לחימת-לילה של כשש שעות, אך בפועל נותרו רק כשעתיים. תוך איום שיסרב לפעול באיחור שב אל אנשיו, שישבו בשישה זחל"מים בהמשך הטור הגדודי.
בשעה 03:45 התחילה ההתקפה: תחילתה בהרעשת תותחים ומרגמות, המשכה בהתקפות הטעייה ופריסת חסימות, ועיקרה בהתקפת כוח המפקדים מגדוד 9, בפיקוד 'שרולנה' (ישראל כהן), שפרצה את המכשולים ובשעה 04:10 הודיעה כי 'השכונה החדשה' בידיה.
המח"ט נחום שריג הורה לתדי לנוע עם הפלוגה לעבר הפרצה ולהתקדם אל תוך העיר. שלושה זחל"מים ועליהם שתי מחלקות דהרו לעבר תעלת הנ"ט, שנשלטה בידי עמדות ומצדיות של המצרים.
שתי המחלקות, עליהן פיקדו פרננד ביבלזר ורפאל ויילר, הגיעו לתעלה, וכיוון שחששו לעזוב את הזחל"מים, הפעיל טדי רתק של מקלעים ודרבן את האנשים לצאת ולהסתער, תוך שהם שואגים בצרפתית. הם הגיעו לבית הקברות המוסלמי, שם זחלו ותפסו מחסות, עד ששני המ"מים קמו ותוך צעקות "קומנדו הסתער" הגיעו אל קירות הבתים, ובעקבותיהם קמו ורצו גם הלוחמים האחרים. הלוחמים החלו לטהר את הסמטאות והבתים, אך הדברים התנהלו ללא תיאום ובלא שליטה של הפיקוד המרכזי. לוחמים רבים הרבו לירות באופן בלתי מבוקר ונוצר מחסור בתחמושת. הלחימה בשטח הבנוי גרמה למספר נפגעים, בהם המ"מ ויילר שנפצע קשה. טדי תבע תגבורת, אך זו לא הגיעה.
בשעה 05:15 ארגן טדי את הכוח בשני טורים והחל להתקדם בתנועה מאובטחת לעבר בניין המשטרה. כעבור זמן זיהה 'כוח המפקדים' את ה'קומנדו', ושם שמעו את תלונתו של טדי על התייחסות העורף לבעיותיו: הפצועים, חלקם גוססים, אינם מקבלים טיפול, ואין מעבירים לו תחמושת להמשך הפעילות. הוא סיים באיום כי אם לא יקבל סיוע בהקדם - ינטוש את העיר עם לוחמיו.
לאחר כיבוש העיר ביקשו כמה מאנשי היחידה לנקום את דם חבריהם, ופגעו בשבויים ואזרחים, עד שהמח"ט שריג נאלץ להפעיל כוח כדי להרגיעם. כאשר כינס אותם טדי באחת החצרות, הבחין בשלל הרב שלקחו. הוא ארגן אותם בשלשות והחל במסע רגלי מואץ אל מחוץ לעיר. הלוחמים, שלא רצו לפגר אחרי מפקדם, נאלצו להשליך את הביזה בדרך... בקרב על כיבוש העיר נהרגו שלושה. עוד 14 לוחמים מהפלוגה נפצעו.
במבצע 'חורב' סופחה הפלוגה לגדוד 7 ונטלה חלק במבצע, בכיבוש משלטי התמילה. המשימה שהוטלה עליה היה כיבוש משלט י"ג. מפקדה היה משוכנע ביכולתה לבצע בעצמה את המשימה ודחה כל ניסיון של המג"ד יששכר (ישכה') שדמי להציע לו עזרה.
בליל 26 בדצמבר 1948 תקפה הפלוגה את משלט י"ג בעוצמה ובמהירות שהפתיעו את המצרים והביאו לכיבושו המהיר. בשעה 17:00 יצאו משטה הכינוס בחלוצה ובשעה 00:45 אחר חצות היה המשלט בידיהם. הפלוגה נערכה להגן על המשלט שכבשה, אך תוך זמן קצר החלו התקפות הנגד של המצרים. טדי ביקש מהמג"ד סיוע ארטילרי וקיבל אותו. ההתקפות לא פסקו, מספר הנפגעים גדל והתחמושת החלה אוזלת. המג"ד 'ישכה' יצא בשעה 03:10 עם תגבורת - פלוגתו של סולל כהן ומחלקה מפלוגת 'ברן' (אברהם אדן) - שפרס אותה על סוללת המסילה, כ 100 מ' מהמשלט. אל המשלט עצמו שלח את המחלקה של אריאל אילת, מפלוגת ברן.
הכוח שעל המשלט הדף את התקפות המצרים, אך היה ברור כי אם לא יגיע הגדוד התשיעי עד עלות השחר, תהיינה התקפות המצרים קשות ויעילות יותר. ואמנם, עם שחו, החל הכוח שהחזיק במשלט י"ג לסגת, בלא לדעת כי הגדוד התשיעי מתקרב. בעת הנסיגה השאירו הרוגים על המשלט. את פצועיהם ריכזו ליד המסילה והסתירו אותם מתחת למעביר-מים. בינתיים פרץ הגדוד התשיעי את שדה המוקשים שעיכב אותו והחל לנוע לעבר המשלטים י"ג, י"ד ו-ט"ו. פלוגת וייסברג כבשה את משלט י"ג.
כאשר שבו אנשי הפלוגה אל מעביר המים גילו כי המצרים רצחו את הפצועים והתעללו בצורה קשה בשמונה גופות, והדבר עורר זעזוע קשה. לפלוגה היו גם 7 פצועים. בכך עלה מספר ההרוגים ל- 15 (כחמישית ממספר הלוחמים) והפלוגה הועברה לבאר-שבע להמשך התארגנות. לאחר מכן פורק גד' 75, "הקומנדו הצרפתי" ותדי התפטר מצה"ל (אף על פי שמונה למג"ד 42) וחזר לצרפת.[1][7]
 
סיכום
שלוש שנים עברו מתום מלחמת העולם השנייה ועד להקמת צה"ל תוך כדי מלחמת העצמאות. המחתרות אשר קיימות היו בארץ ישראל בעת המנדט הבריטי לא יכולות היו לקיים כוח משוריין, קודם כל בשל העובדה הפשוטה שהבריטים לא הרשו החזקת משוריינים וטנקים לאף אחד מלבד הצבא הבריטי.
מכאן שלוחמים בעלי ניסיון מצבאות אחרים במלחמת העולם השנייה היו חיוניים להקמת כוח משוריין עם הסתלקות הבריטים. הם היו אלו שהביאו אתם את הידע הטכני, תורת הלחימה, עבודת המטה והארגון המאפיינים יחידות שריון. הם שהקימו יחידות אלו במלחמת העצמאות ופיקדו עליהם בלחימה. גם עם לחימת השריון דורשת את שלושת אבני היסוד של עוצמת אש, ניידות, ומיגון, פעמים רבות בהעדר טנקים, נאלצו הם לפעול תוך הסתמכות על שני המרכיבים הראשונים בלבד. אולם אלו היו הניצנים אשר אפשרו מאוחר יותר את התפתחות כוחות השריון של צה"ל עד שהפכו במרוצת השנים לעמוד התווך של צה"ל.
 
מקורות
 
1.          אפרון משה, מצביאים יהודים, צפת: המתמיד, 1959.
2.          בורנשטיין שמואל (עורך), מול האויב הנאצי, כרך א', תל אביב; ארגון נכי המלחמה בנאצים, 1961,
3.          ברזנר עמיעד, ניצני השריון, תל אביב: מערכות, 1995.
4.          גבעתי משה, בדרך המדבר והאש, תל אביב: משרד הביטחון, 1994.
5.          גבעתי משה, בידיהם תושלה הפלדה, תל אביב: משרד הביטחת, 1997.
6.          גלבר יואב, גרעין לצבא עברי סדיר, ירושלים: יד יצחק בן צבי, 1986.
7.          דיין משה, אבני דרך, ירושלים: עידנים, 1976.
8.          הרצוג חיים, עם כלביא יקום, ירושלים: עידנים, 1983.
9.          כהן מיכאל (מיקי), תדי איתן, "הקומנדו הצרפתי וגד' 75 במלחמת העצמאות, בתוך: אסנת שירן (עורכת), יהודים וערבים במאבק על ארץ ישראל, משהב"ט, ההוצאה לאור, ת"א, 2006.
10.      כפיר אילן וארז יעקב, צה"ל בחילו - חיל השריון, תל אביב: רביבים, 1981.
11.      כרמי ישראל, בדרך לוחמים, מערכות, ת"א, 1976.
12.      מושקט מריון (עורך), לוחמים יהודים במלחמה נגד הנאצים, תל אביב: ספרית הפועלים, 1971.
13.      מן נדב, האדם שבטנק: מר שריון הראשון של צה"ל, YNET, 1.6.2012.
14.      נאור מרדכי, לסקוב תל אביב: מערכות, 1985.
15.      טבת שבתי, משה דיין, שוקן, ירושלים, 1971.
16.      טבת שבתי, חשופים בצריח, תל אביב: שוקן, 1968.
17.      קדיש אלון" סלע אברהם וארנון גולן, כיבוש לוד ורמלה 1948, תל אביב: משרד הביטחון, 2000.
18.      שיף זאב והבר איתן, לקסיקון לביטחון ישראל, תל אביב, זמורה, ביתן ומודן, 1976.
19.      שמיר שלמה, "בכל מחיר לירושלים", מערכות, ת"א, 1994.
20.      שפי יגאל, סיכת מם-מם תל אביב: מערכות, 1991.

[1][1] שלמה שמיר, "בכל מחיר לירושלים", מערכות, ת"א, 1994, עמ' 401.
[1][2] ישראל כרמי, בדרך לוחמים, מערכות, ת"א, 1976, עמ' 100.
[1][3] כרמי, שם, עמ' 302.
[1][4] נדב מן, האדם שבטנק: מר שריון הראשון של צה"ל, YNET, 1.6.2012.
[1][5] שבתי טבת, משה דיין, שוקן, ירושלים, 1971, עמ' 278.
[1][6] מיכאל (מיקי) כהן, תדי איתן, "הקומנדו הצרפתי וגד' 75 במלחמת העצמאות, בתוך: אסנת שירן (עורכת), יהודים וערבים במאבק על ארץ ישראל, משהב"ט, ההוצאה לאור, ת"א, 2006, עמ' 107.
[1][7] כהן, שם, עמ' 140.