אבא קובנר

נולד בסבסטופול שברוסיה, התחנך בגימנסיה העברית בוילנה. ממנהיגי השומר-הצעיר. עם כיבוש העיר וילנה בידי הגרמנים בסוף יוני 1941 מצא מקלט לזמן-מה, עם קבוצה מחבריו, במנזר האחיות הדומיניקניות בפרבר של העיר. לאחר ששב לגטו ונודע לו על רצח המוני היהודים, הגה את רעיון ההתנגדות ונרתם להקמת כוח יהודי לוחם.

בליל ה-31 בדצמבר 1941, קרא באסיפת התנועות החלוציות בוילנה את הכרוז ובו נאמר: "...היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה. על יהודי ליטא הוטל להיות הראשונים בתור. אל נלך כצאן לטבח! נכון, חלשים אנו וחסרי מגן ואולם התשובה היחידה לאויב היא - התנגדות!" היתה זו הפעם הראשונה שרצח יהודים בידי האיינזצגרופן הוערך כחלק מתוכנית כללית להכחדת יהודי אירופה, ופעם ראשונה שיהודים נקראו להתגונן עם נשק ביד, נגד הנאצים.

ב-21 בינואר 1942 נוסד בוילנה - ארגון הפרטיזנים המאוחד- הפ.פ.או. - שהורכב מתנועות נוער ומפלגות מזרמים פוליטיים שונים. אבא היה חבר מטה הארגון ואחרי שהמפקד של פ.פ.או. - יצחק ויטנברג, נפל בידי הנאצים ביולי 1943, נהיה הוא למפקדו וכינויו במחתרת היה "אורי". בימי הגרוש האחרון מוילנה, בספטמבר 1943, ניצח על פעולות הארגון ויציאת הלוחמים מהגטו ליער. ביערות רודניקי פיקד על היחידה היהודית שהורכבה מלוחמי גטו וילנה ועל גדוד "הנוקם", במחנה היהודי ביער.

עם תום המלחמה, היה ממייסדי תנועת -הבריחה- והרוח החיה של חטיבת שרידי מזרח אירופה. ביולי 1945 הגיע לבסיס של הבריגדה הארץ-ישראלית בטרוויזו שבאיטליה ונשא בפני החיילים המכונסים, דברים נוקבים על החורבן וההתקוממות.

במחצית השניה של 1945 הגיע לביקור בארץ כדי לקבל תמיכה ומשאבים לפעולות נקם באחראים לרצח ההמוני בימי השואה. בדרכו חזרה לאירופה נכלא, הוחזר לארץ ואחרי תקופת מאסר, שוחרר. ב-1946 הצטרף עם אשתו ושותפתו למחתרת וללחימה, ויטקה קמפנר, ועם קבוצת פרטיזנים, לקבוץ עין החורש. במלחמת העצמאות היה קצין התרבות של חטיבת גבעתי. ממקימי בית התפוצות. קיבל את פרס ישראל לספרות.

נפטר ממחלה בשנת 1987.