יצחק ארד

נולד לחיה וישראל רודניצקי, ב-11.11.1926 בעיירה סווינציאן, כיום בליטא, אח לרחל. עם פרוץ מלחמת גרמניה-פולין (1939) היה תלמיד בבית הספר התיכוני "תחכמוני" בורשה והשתייך לתנועת "הנוער הציוני". חי כשלושה חדשים תחת הכיבוש הגרמני ולאחר מכן ברח והגיע לעיירת מולדתו שנשלטה אז על ידי הסובייטים. בפרוץ המלחמה בין גרמניה לברית המועצות (1941) ניסה לברוח מזרחה אך ללא הצלחה.

לאחר שהגרמנים כבשו את עירו, נכלא בגיטו, ושם הועסק על ידי הגרמנים במיון נשק שלל סובייטי. הוא הצליח להסליק נשק ממחסני הצבא הגרמני, ארגן קבוצה מחתרתית ובהמשך ברח ליערות.

בפברואר 1943 הצטרף לקבוצת פרטיזנים סובייטים באזור וילנה, בבריגדת מרקוב. בתחילה לגדוד "צ`אפייב" (TSHAPAYEV) ומשם עבר לגדוד ליטאי "וילניוס" (VILNIUS). השתתף בקרבות רבים נגד הגרמנים ופעל כחבלן בפיצוץ מסילות ברזל ו -13 רכבות של האוייב (ראה סיפור אישי). היחידה אליה הצטרף הייתה לא יהודית, והוא נאלץ להתמודד עם האנטישמיות של חבריו לנשק. פרט לחדירה לגטו וילנה באפריל 1943 על מנת להיפגש עם מנהיג המחתרת אבא קובנר, הוא שהה עם הפרטיזנים עד לסוף המלחמה, כשהוא לוחם כנגד הנאצים ומשתפי הפעולה עמם. כשהאיזור שוחרר על ידי הצבא האדום הוצב ביחידה למלחמה נגד הליטאים הלאומנים שפעלו באיזור. בפעילותו קבל את הכינוי המחתרתי "טולקה", שליווה אותו גם בשנים שלאחר מכן. הוא עוטר באות הפרטיזן דרגה א'.

ב-25 בדצמבר 1945 עלה לארץ ישראל, במסגרת תנועת ההעפלה, באוניית המעפילים "חנה סנש" שהגיעה לחוף נהריה. בתחילת שנת 1946 התגייס לפלמ"ח, עבר קורס טיס וצילם מהאויר יעדים ערבים. בעיקבות היותו עיוור צבעים, הועבר לגדוד משולב של הפלמ"ח והחי"ש בפיקודו של חיים לסקוב. הוא הדריך קציני חבלה, השתתף בפעילויות מבצעיות כחבלן, לחם במבצע "נחשון", עלה לירושלים עם "שיירת הראל" לגדוד החמישי. בירושלים הנצורה היה מפקד החבלנים וקצין חבלה גדודי והשתתף בקרבות במרחב ירושלים ובמבצע "חורב" - ברפיח וקציעות. עם קום המדינה, המשיך בשירותו הצבאי, היה מ"פ בגדוד 22 ושרת בעין חוסוב (חצבה) בערבה, לאחר מכן, כמ"פ בגדוד 9 של חטיבה 7 באום רשרש (אילת), סמג"ד 9, הקים את בסיס האימונים הפיקודי בבית גוברין, 1953- 1954 מפקד גדוד 9, קצין אג"ם גייסות השריון, במבצע "סיני" - מפקד גדוד טנקים בחטיבה 27, ראש מה"ד אימונים, ראש מטה אוגדה 36 ובתקופת מלחמת ההתשה ולאחריה- קצין חינוך ראשי. בשנת 1972 השתחרר בדרגת תא"ל, ובמלחמת יום הכיפורים חזר לשרת במשך שלשה חודשים.

עשה דוקטורט בנושא "שואת יהודי וילנה ומאבקם נוכח הכליון". ברבות הימים, שימשה עבודה זו בסיס לספרו החשוב: "ווילנה היהודית במאבק ובכליון". חקר את מלחמת העולם השנייה ואת השואה, ופרסם ספרים רבים בנושאי השואה, הן כסופר והן כעורך. שימש כיושב ראש הנהלת "יד ושם" בין השנים 1972 ל-1993. זכה בפרסים על ספריו "תולדות השואה - ברית המועצות והשטחים המסופחים", ו"בצל הדגל האדום". חבר הנהלה פעיל ב"עמותה להקמת מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה".

התגורר ברמת השרון. היה נשוי למיכל ולהם נולדו שלושה ילדים - גיורא, אורית ורולי.

נפטר ב-6.5.2021 והובא למנוחת עולמים בבית הקברות בקיבוץ עינת.