סירובה להשתחרר מבית החולים בפעולת המחתרת, גרם לתמיהה בקרב חבריה למאבק. היו אף שראו בסרוב זה מעשה עריקה. אחד מחבריה אלה, ולדימיר דרייר, מבכירי ההיסטוריונים של יוגוסלביה, מספר על אחת הפגישות שהיו לו איתה כשהייתה כבר מנהיגה במחתרת. ברגע מסויים אמרה לו : " ולדו, כמה זה איום! הגרמנים משלחים את כל עמי, את כל היהודים שלי". בהמשך סיפרה שהגרמנים טינפו את בית הכנסת והפכו אותו לבית בושת. לטענתו בתחילה לא הבין איך היא לא דיברה על "העם שלנו" אלא על העם שלה. לאחר שיחרור העיר בלגרד, ובעקבות מסמכים שהתגלו, היא נוקתה בכל החשדות נגדה. אחרי המלחמה הונצח שמה באחד מרחובות בלגרד. גם ההיסטוריון דרייר שיצא נגדה בתקופת המלחמה, כתב עליה באחד מספריו: " תופעת הגבורה היא דבר מורכב. אילו מניעים מורכבים ועדינים יש בגבורה! כמה דילמות איומות עמדו בפני אולגה בשעה שהייתה צריכה להכריע! ...לכן אני מצדיע לזכרה של אולגה ומנסה לתקן את העוול שגרמתי לה בפומבי".