החי"ל בחזית

ב-24 במרץ 45', לאחר כ-20 ימי לחימה בגזרת אלפונסינה, הורא הפיקוד העליון של כוחות בעלות-הברית באיטליה, להעביר את החטיבה היהודית לגזרה קשה יותר, היא גזרת נהר הסניו. הקושי הטאקטי בגזרת הסניו נבע מהשוני בשני מרכיבים שהם הקובעים ביותר בכל מבצע צבאי דהיינו: הטופוגרפיה ואופי האויב. לעומת גיזרת אלפונסינה, הייתה גזרת נהר הסניו בעלת אופי הררי ומבותר, ושכנה במורד המזרחי של הרי האפנינים התחתונים. נהר הסניו שהפריד בין המחנות, זרם בתוך ואדי צר. אופי העמדות היה שונה והגישה אליהן קשה יותר. גם האויב בגזרה זו היה בעל יכולות ברמה גבוהה יותר. את ליבו של הכוח היוותה דיביזיית הצנחנים הרביעית של הוורמאכט, שחייליה היו מתנדבים צעירים, שציודה היה משופר ושמפקדה היה אמיץ ונמרץ. אין בידי מסמך רשמי המפרט את הסיבות להחלטה להציב את הבריגאדה דווקא בגזרה קשה זו, מול אויב מקצועי ונחוש יותר. ההנחה המקובלת בקרבנו הייתה, כי "הקידום" בא בזכות הצטיינותה של הבריגאדה בפעילותה בגיזרת אלפונסינה. אכן, הביצועים של החיילים הארצישראלים הפתיעו כנראה את המשקיפים ובמיוחד את הבריטים עצמם. חיזוק להנחה על סיבת ה"קידום" אפשר למצוא, בדברי מפקד הבריגאדה בטכס הנפת דגלה, שהתקיים ביום ג' ה-3 לאפריל 45'. בטקס זה הדגיש הבריגאדיר בנימין את השבחים להם זכתה החי"ל, כאשר הוא מסתמך על שיחות שהיו לו עם הבכירים שבמפקדי החזית.

להלן דבריו, כפי שדווחו בעיתון "לחייל" מס. 328 מ-8 באפריל 45': "...הייתה זו שמחה מיוחדת בשבילי לשמוע ראשונה מפי מפקד הדיביזיה ואחר כך מפי מפקד הקורפוס ומפקד המחנה השמיני, לשמוע אישית מהם, איזה רושם טוב מאוד עשתה הבריגאדה הזאת במלאה את תפקידה הראשון. אני מבקש מכם, כנציגי היחידות, לשוב למקומותיכם ולמסור, כי החטיבה היהודית הלוחמת כבר החלה לעשות שם טוב לעצמה. בטוחני, כי בשום זמן לא תהיה לאיש אפשרות לשנות את הדעה הזאת עלינו. ......" הרשמים הללו של הבריגאדיר היו טריים למדי, שכן על פי יומן המלחמה של מטה הבריגאדה ביקר בריגאדיר בנג'מין ב-29 במרץ במטה הארמיה ה-8 וככל הנראה קיים פגישה עם הפילדמרשאל אלכסנדר, מפקד כוחות בעלות-הברית באיטליה.

לפגישה זו שהתקיימה חמישה ימים בלבד לפני טכס הנפת הדגל יש איזכור גם בעיתונות: הידיעה של סוכנות הידיעות "פאלקור" מאיטליה מסרה את הפרטים הבאים: "תוך כדי סיורו בקטע החזית של המחנה השמיני באיטליה, ביקר הפילדמרשל אלכסנדר במטה הראשי של החטיבה היהודית הלוחמת וקיבל לראיון את מפקדה הבריגדיר א. פ. בנימין. הפילדמרשל מסר ברכה חמה לחיילים היהודים והאיטלקים הלוחמים עתה בגזרה הצפונית. חיזוק "עממי" יותר לדברים הללו, ניתן למצוא גם בדיווחו של כתב "ידיעות אחרונות" – איש הגדוד השני ולימים מלחין השיר "סימונה מדימונה" – חיים שלמוני שנמנה על הכוחות הלוחמים וגם ששמע הערכות משקיפים. דיווחו של שלמוני הוא, ככל הידוע, אחד הדיווחים העיתונאיים הבודדים מגזרת אלפונסינה וכך כתב: "...

שלושת השבועות האחרונים (בהן לחמה הבריגאדה בגזרת אלפוסינה) ייחרטו היטב בשתי היסטוריות גם יחד. הן בהיסטוריה של הבריגאדה והן בהיסטוריה של הגזרה המסוימת של חזית המחנה שמיני, הקרויה "חזית-סטאטית". "שלושת השבועות שימשו מבחן ועדוּת ליכולתנו הצבאית. בעקבותיהם, באה ההצהרה החגיגית של הגנרל קלארק ב-25 בחודש שהודיע באוזני העולם על קיומנו וכניסתנו לחזית המסוימת. כך הוסר סוף סוף, לחלוטין לוט האלמוניות מעל פנינו, החיילים העבריים. "שלושת השבועות הללו יירשמו גם בתולדות הגיזרה המסוימת של החזית. הוכחנו בה לא רק לאנגלים, לקצינים הגבוהים של המחנה השמיני, אלא בעיקר לאויב שממולנו, כי ידיים חדשות ומאומנות יפה יפה, עושות כאן מלאכה. כי בימים המעטים הללו גרמנו לאויב הפתעות כאלה, שכלל ועיקר לא העלה על דעתו. מספר אבידותיו בהרוגים, פצועים ושבויים היה גדול ממספר אבידותיו ברבע השנה האחרונה. "משקיף אנגלי, שנמצא בחזיתות זה שנים, אמר למראה התקדמותנו, אומץ רוחנו ורוח הקרב בה הסתערו בחורינו על האויב: 'מאז ימי אל-עלמיין לא ראיתי חיילים נלחמים בהתלהבות ובמומחיות כזאת'. משקיף שני, בראותו את הסתערות הבתולין של בחורינו, התלהב כל כך עד שהסיר כובעו, שמטו לארץ ואמר בהתלהבות: 'חמש שנים אני בצבא. ככה להלחם עוד לא ראיתי'. ממשיך וכותב שלמוני: "את חטאיי אני מזכיר: כל הימים חששתי ופחדתי שהקולניות של בחורינו, מידה זו שמתגלה בחיינו היומיומיים, תהייה בעוכרינו בקווים הראשונים הדורשים קור-רוח ושליטה על העצבים. והנה, את אשר יגורתי – לא בא. כי צוין הדבר לשבח: הבחורים כולם, בלי יוצא מן הכלל, פעלו בקור-רוח". מחליפים חזית - היציאה לחזית הסניו את היציאה לחזית הסניו אני זוכר בבהירות רבה. מסדרון אזור החזית התחיל כמה עשרות קילומטרים לפני הקו. כבר שם אפשר היה לחוש בהתרגשות תפקודית מובלעת: השלטים של המשטרה-הצבאית, האחראית על כיוון הכוחות, הופכים צפופים יותר; השוטרים הצבאיים בודקים אישורים ומכוונים את השיירות; יש יותר תנועת כוחות על הכבישים. פוגשים גם הרבה יחידות אחרות של לאומים שלא פגשת קודם לכן. התכונה באזור המלחמה ערנית ועצבנית יותר. סדר ההתנהלות הוא כזה שיש מקומות מוגדרים להצטיידות במזון וגם לשינה בדרך, מקומות מיוחדים לתדלוק וכו'. מדובר בחזית ענק. לימים, היו גם אצלנו בארץ אזורי לחימה אך כאשר נכנסתי אליהם, והשוויתי את המימדים היה ברור שלא היה כל דמיון בינם לבין ההרגשה בחזית באיטליה. זה באשר למראה החיצוני של המסדרון אל קו-החזית. מה שמעניין יותר, היא התחושה שאתה נכנס לאזור בו נחתך גורלו של העולם החופשי.

בקו הסניו החלפנו את גדודי הגורקה. החיילים הללו, שפעלו במסגרת הצבא-הבריטי האימפריאלי מאז המאה ה-19, היו בני שבט נפאלי חובשי תרבושי ראש, ונחשבו חיילים מקצועיים ובעלי מוניטין רב. העובדה שהיה עלינו לאייש עמדות של הגורקה, נמוכי הקומה, חייבה גם התאמת העמדות לחיילים גבוהים יותר.

מטה הח"יל התמקם בבריזיגאלה (Brisighella) והחי"ל עברה עכשיו להיות תחת פיקוד הקורפוס העשירי. בשלב הראשון, עד ה-9 באפריל, נאבקו אנשינו, שגם הם זרעו שדות מוקשים, בעיקר על השליטה בשטחי ההפקר שבין הגרמנים ובין עמדותינו ובחיפוש נקודות בהם ניתן לצלוח את הסניו בנוחות יחסית. מדי פעם ביצעו הגרמנים פשיטות – מחלקתיות ופלוגתיות – על עמדות ומוצבים של בעלות-הברית כאשר בשעות הערב התנהלו, בדרך כלל חילופי אש כבדים.

 קו החזית – מי עמד מולנו ? כאשר הגענו לקו, יצאתי עם המטה לסיור מקדים בו. הנוף היה הררי מתון, רצוף במטעי פרי. העצים היו ערומים ומרוסקים מהפגזים. אני זוכר שהלכנו בשבילים. צריך היה להיזהר שכן ידעת שאתה נמצא בטווח המשקפת של הגרמנים שממול. נהר הסניו, שהפריד בין המערך הבריטי לגרמני, זרם, כאמור, בתוך עמק צר. רוחבו היה כ-800 מטר מכל צד של האפיק. בגזרת החטיבה היו בתי איכרים שביניהם חיברו דרכים. הגישה לעמדות הייתה כל כך קשה, שהיה הכרח להעביר את האספקה והתחמושת באמצעות פרדות אותן הובילו בד"כ כפריים מקומיים. מול גזרת החטיבה הייתה פרוסה, דיוויזית הצנחנים גרמנית. מפקד הקורפוס שאליו השתייכה הדיוויזיה היה קצין מקצועי ומנוסה מאוד – גנרל היידריך? הוא היה בעל עיטור אישי מהיטלר. יותר מאוחר, כאשר נסוג עם חייליו לגדה הצפונית של נהר הפו, הצהיר בעודו נוטף מים לאחר שחצה את הנהר בשחייה: "כאן נעצור את הבריטים!" ואכן חייליו לחמו כאילו המלחמה בראשיתה.

ביטאון החי"ל שנשא את השם "במאבק", גיליון ב' מיום כ"ה תמוז תש"ה (6 ביולי 45') הכיל בין השאר קטעים (מתורגמים ככל הנראה מגרמנית) על האויב שעמד מול הבריגאדה בחזית הסניו. להלן שניים מהקטעים: "בחזית הסניו עמד החי"ל מול קורפוס הצנחנים הראשון. להלן באים פרטים מספר על צבא היטלר מובחר זה. מתוך פקודת מפקד קורפוס הצנחנים הראשון, הגנראל היידריך, במאי 44': 'לוחמי הרגימנטים של הצנחנים, חיילים שאינם יודעים מעצור מהו, צנחני החלוץ, צנחני השיריון, צנחני הנשק המסייע: אחרי הקרבות במזרח, שמנו לנו לחוק את האימרה: "לא יהיו עוד עבורינו שרותי עורף" התקדמנו בדרכנו למטרה והננו יכולים לציין בשמחה כי הדיוויזיה הפכה גוף של מלוכד של חיל-מחץ מלוכד במובן הצבאי והאידיאולוגי גם יחד. אות ההצטיינות הגבוה, שניתן לי על ידי הפיהרר, אות הצטיינותכם אתם הוא עבור גבורתכם בקסינו. כל אחד מכם נושא ועונד הצטיינות זו על חזהו. 'אני, וכל מפקדיי, גאים על שאנחנו עומדים בראש חיילים מובחרים שכאלה. על חורבות קסינו, בתוך המנהרות בהן אנחנו עומדים, אני מודה לכם. מקרב זה יוצאת הדיוויזיה מחושלת, מלאת רצון-קרב ועקשנות הרואית. הקרב על קסינו הפך לסמל. בסבל ובהקרבה מילאו הצנחנים את שבועתם שנשבעו לפיהרר, לעם ולרייך. משדה קרב זה, שולחים אנו את ברכותינו לפיהרר, לרייכסמרשל (גרינג) לכל הלוחמים הממשיכים איתנו את הקרב על גדולתו של הרייך הנצחי'. הנה כך מדבר מפקד גרמני אל החיילים שלו. נוסח הפנייה אינו שונה, בהרבה, מן הנהוג בצבאות אחרים כולל אצלנו. צריך להודות, שלרוב הדברים שאמר המפקד הגרמני, היה כיסוי. המסמך הזה מראה מהו סוג הכוח שעמד מולנו בחזית איטליה. מסתבר, שמפקדים בשני הצדדים משתמשים באותה טרמינולוגיה ובאותן הנעות, לעודד ולהמריץ את החיילים.

מתוך עלון דיוויזית הצנחנים הגרמנית הראשונהDer Grune Teufel אפריל 45' "הננו ברגים קטנים וחלקים של מכונת-המלחמה העצומה. אנו רואים את גזרתנו הקטנה בלבד ואין אנו יודעים על התוכניות הגדולות. אבל, זאת לנו לדעת בגזרתנו, כי היותנו בצוותא מקור כוח הוא לנו ושהדוויזיה שלנו, שמה, עברה והישגיה יפיחו בנו אמונה וכוח לעמוד במבחן השבועות והחדשים הקרובים. נשאב נא כוח בימים קשים אלה מידידות-אחים שבתוכנו. אותה מלה קטנה " אנו", עלינו לכותבה היום באותיות גדולות ולשאתה בהכרה ובגאווה בתוכנו. אנו הצנחנים, אנו הטירונים והוותיקים, טוראים וסמלים, קצינים ומפקדים, אנו כולנו חבורה אחת, חזקים ובטוחים בייעודנו, אנו עומדים ללא היסוס לפקודת מפקדינו. אנו הצנחנים" מגע ראשון עם האוייב - הרוגים ופצועים ראשונים מן הגדה הצפונית של הסניו, הרבו חיילי הדיוויזיה הגרמנית בחדירות והפעילו גם מטולי רקטות לטווח ארוך.

שלא כמו בקו הראשון, הפעם הצטרף לבריגאדה היהודית גם רג'ימנט תותחי השדה שלה. שלושת הימים הראשונים בקו, במהלכם התבצעה ההחלפה עם הגורקה, היו שקטים. אלה היו הימים שלפני חג הפסח. המצות והיין הגיעו למוצבים על גבי פרדות. המגע הראשון עם האויב נוצר תוך כדי סיור של הגדוד ה-1 בלילה שבין ליל הסדר, ה-28 במרץ, והיום הראשון של חג הפסח דהיינו ה-29 במרץ. הסיור של הגדוד ה-1 נתקל במארב גרמני ליד בית שנשא את השם קאזא פוניאנה (Fugnana), דרומית-מזרחית לסניו. המארב הגרמני קיבל סיוע של מרגמות מהגדה הצפונית של הנהר. מפקד הסיור, רב"ט חיים קורצרוק, נפגע ואנשיו נסוגו למוצב הקדמי של הגדוד. כעבור שעה יצא מפקד המוצב (פלוגה C) בראש סיור כדי לנסות ולחלץ את קורצרוק הפצוע, אך מצא אותו ללא רוח חיים. למחרת, ביום החג עצמו, ספג הגדוד ה-1 מכה נוספת. עמדותיו הופגזו קשות. בזמן סעודת חג כאשר אנשי אחת העמדות ישובים מחוצה לה, נהרגו מפגיעה ישירה סמל יצחק ריזי וטוראי מיכאל איזבצקי ו-15 חיילים נפצעו. באותו יום הוציא הגדוד סיור חוזר לקאזא פוניאנה וסביבתו. במהלך סיור זה נהרג סמל יוסף גוסטין - בעלה הראשון של הזמרת, שתיקרא לימים יפה ירקוני. בתגובה הפגיזו אנשי הגדוד את הגרמנים במטחי מרגמות שפגעו היטב. פצועי הגדוד ה-1 שאושפזו בבתי-החולים, הפתיעו את הרופאים והאחיות בדרישה לחזור מהר ככל האפשר לחזית. בינתיים הפך קאזא פוניאנה למוקד קרבות בין סיורים של שני הצדדים ולבית יצא שם של "הנקודה השחורה של החי"ל". בימים הבאים – ימיו הראשונים של חול המועד פסח איבד הגדוד ה-1 באזור פוניאנה, שבעה חיילים נוספים: שניים ב- 30 במרץ (טוראי יעקוב נחום וטוראי ברוך לוין) וחמישה ב-31 במרץ (סמל שולי לייזר, סמל מרטין לוי, רב"ט יוסף שניאור, טוראי אריה שכטר, וטוראי אשר גולדרינג שגופתו לא נמצאה עד עצם היום הזה). לעומת ההיתקלויות המיידיות של הגדוד ה-1, פעלו סיורי הגדודים ה-2 וה-3 בתנאים נוחים יותר. עמדותיהם היו קרובות יותר לנהר והסיורים שיצאו הקדימו להגיע ולתפוס עמדות בקירבת הגדה הדרומית של הסניו. הם פתחו באש על הסיורים הגרמנים מטווחים רחוקים ומנעו מהם לחצות את הנהר. ב-4 באפריל יצאו, לראשונה, חיילי הבריגאדה אל הנהר בלילה ועברו לצדו השני. הסיורים הללו כללו את חיילי הגדודים ה-2 וה-3 כאשר המשימה היא למצוא מקומות מתאימים לצליחה. מתקפת האביב הגדולה "מתקפת האביב" החלה ב-9 באפריל 45'. אני זוכר את האירוע הזה באופן ויזואלי: השמיים היו מלאים במטוסים, כמעט שחורים מעומס כלי הטיס. ארמאדה אווירית עצומה טסה צפונה. על הקרקע היא לוותה בהפגזות מסיביות ובתנועת כוחות היבשה צפונה. לימים למדתי כי במתקפה לקחו חלק כ- 3,000 מטוסים. ערב המתקפה, קיבל כל חייל עותק של פקודת-היום המיוחדת של הפילדמרשל אלכסנדר, המפקד הבריטי העליון של זירת הים-התיכון. האיגרת נפתחה במלים: "הניצחון הסופי קרב. הכוחות הגרמנים המומים ונחוצה מכה אדירה אחת כדי לשבור אותם לחלוטין..." כחלק מתוכנית המתקפה, הוטל על החי"ל לצלוח את הסניו, לתפוס ראש-גשר מצפון לו, לבצע התקפה מוגבלת כהסחה למאמץ ההבקעה העיקרי ואחר כך לתפוס את הרכסים שמצפון לסניו. כוח של הגדוד ה-2 צלח את הסניו בחצות ליל ה-9 באפריל. ביומן המלחמה של הגדוד השני מיום ה-8 באפריל נרשם כך: Miscellaneous: Senio patrol program was: (i) To find way of advance to the river clear of mines. (ii) To find suitable place for river crossing. (iii) To recce certain points and houses as to whether they were occupied by enemy. Summarizing results: (i) Suitable route for advance was found, free of mines, (ii) Two suitable places were found for the river crossing. (iii) Area was thoroughly recced, houses at Fantaguzzi seemed to be unoccupied by enemy. 21:00 hrs: A “full list” conference was held by the Commanding Officer issuing his orders and instructions for the forthcoming Senio crossing.

התייחסנו לגרמנים ברצינות רבה, וזאת למרות שדובר כבר על המכה האחרונה ועל ההתמוטטות הצפויה שלהם. יש לומר שהגרמנים לא היו כל כך "המומים", כפי שתיאר הפילדמרשל אלכסנדר ולחמו בחירוף נפש, על אף אבידותיהם. הם נקטו שיטות השהייה יעילות למדי, שעלו יפה עקב מיעוט דרכי התנועה האפשריות באזור. הם זרעו מוקשי נעל, השאירו אחריהם חוליות צלפים והרכיבו משמרות עורפיים קטנים, שכללו מרגמות. הם גם תפסו מוצבי השהייה במקומות שקל היה לחסום אותם. אבל גם אנחנו היינו טובים. חמש שנות שירותנו בצבא הפכו אותנו לחיילים מקצועיים. אמנם לא התנסינו, חלילה במצבים בהם חצי גדוד הושמד, אבל מבחינת ההתנהגות הצבאית של החייל, היינו טובים ומקצועיים בכל המצבים הצבאיים האפשריים. לא קיננה בנו תחושה שהגרמנים הם בלתי-מנוצחים, אך גם לא זלזלנו בהם לרגע. ידענו שהעניין רציני ומסוכן, אבל לא הייתה תחושת פחד. התנהגנו כפי שצריך היה לנהוג וכאשר צריך היה לבצע משימה - לא היו היסוסים. הכול נעשה באופן מקצועי.

ב-12 באפריל המשיך הגדוד ה-2 להתקדם במרכז הגזרה בעברו את פנטגוצ'י (Fantaguzzi), קופיאנו (Cuffiano), אוסנו (Ossano), גאביו (M. Ghebbio), כשפניו צפונה לטורה (Torre). הוא נכנס לתוך קו אש-מגן של מרגמות וארטילריה גרמנית, אך נחלץ בלא אבידות כאשר הוא מצליח לאתר את מקורות האש, שהופגזו ושותקו לאחר מכן על ידי תותחני הבריגאדה. ההתקדמות צפונה נמשכה ב-13 באפריל - יום הקרבות האחרון של הגדוד ה-2 והיום בו שָכָל הגדוד את אבדתו השלישית והאחרונה בקרבות איטליה – טוראי זליג טנקליס שדרך על מוקש נעל. אינני זוכר כיצד עברתי את הסניו. כנראה על אחד הגשרים שהקימו פלוגות ההנדסה שלנו. בכל אופן, המעבר לא היה עם הפלוגות הראשונות. השליש, עם צוותו, התקדמו כמאסף. לעומת 7 ממתנדבי הישוב שאיבדה החי"ל בקרבות גזרת אלפונסינה, איבדה החי"ל 29 איש נוספים בקרבות חזית הסניו. אלה האחרונים התחלקו באופן הבא: 17 מהגדוד הראשון, 1 מהגדוד השני ו-11 מהגדוד השלישי. אבידות הגדוד השלישי כוללות את סגן אנטוני ון-גלדר, יהודי יליד אנגליה, שהצטרף לגדוד השלישי אחרי שלקח חלק בקרבות המחנה השמיני במונטה-קאסינו בדרום איטליה. במילים אחרות, בשתי החזיתות בהן נלחמה החי"ל באיטליה איבדו את חייהם 36 מאנשיה. המספר הזה אינו כולל את אנשי החי"ל שנהרגו באיטליה בתאונות שונות וכמובן שאין הוא כולל את אלה שנפצעו במהלך הקרבות. 33 מתוך 36 האבידות לעיל, נקברו בבית הקברות הצבאי הבריטי בראוונה. שנים משלושת החללים הנותרים נקברו בבתי קברות אחרים בסביבת ראוונה בעוד השלישי – אשר גולדרינג, שגופתו לא נמצאה עד היום, הונצח באתר מיוחד בקסינו. הבריגאדה יוצאת מהלחימה ב-14 באפריל הוצאו הגדוד ה-2 והגדוד ה-3 מן הקו הראשון והוחזרו לצורך מנוחה לאזור בריזיגלה. למחרת הצטרף אליהם הגדוד ה-1. בין תענוגות ברזיגיליה זכורה לי האמבטיה הניידת, שהופעלה על ידי יחידה מיוחדת ואפשרה לחיילים בקווים רחיצה הגונה והחלפת מדים נקיים אחרי תקופה ארוכה. ב-15 לחודש העביר הגדוד ה-2 לקורפוס ה-2 הפולני, שהתכונן להתקיף את אימולה (IMOLA), מידע חשוב על ההערכות הגרמנית במבואות העיר. המידע, שמקורו בתיחקור עובד כפיה איטלקי שהועסק בשירות הגרמנים באימולה ונתפש על ידי פטרול של הגדוד, חסך אבידות רבות והקורפוס הפולני שלח ברכה חמה לחי"ל על הזרמת מידע זה. החי"ל לא השתתפה בקרב המכריע על בולוניה ורק צפתה מן ההרים על הקרב בעמק הפו. בשלב זה לא ידענו האם יהיה המשך להשתתפותנו בקרבות, היכן ובאיזה אופן. לחיילים נמסר אז שהם מוצאים למנוחה של שתי יממות, אבל למעשה זה היה סיום חלקה של הבריגאדה במלחמה ורק כמה ממרכיביה המשיכו לפעול במסגרות שונות עד כניעתם של כל הכוחות הגרמנים באיטליה, שבועיים לאחר מכן. הוראת הפיקוד העליון להוציא את הבריגאדה מהלחימה עוררה תחושת תסכול בחי"ל. אבל לבריטים היה שיקול משלהם. לבד מן העובדה שמשימות הקורפוס העשירי, שבמסגרתו פעלה הבריגאדה, קוצצו בעקבות ההתקפלות המהירה יחסית של הגרמנים – היה לבריטים מניע נוסף והוא כניסתה של החי"ל לחזית בתקנים חסרים. מצבת היחידות המשיכה לרדת, ככל שעלה מספר ההרוגים, הפצועים, החולים, מקרי הסעד וכו'. וכך קרה שהיו מחלקות שיצאו לפעולה כאשר הן מאוישות בחצי התקן. במצב זה החליטו הבריטים ככל הנראה לא לשתף את החטיבה בקרב התנועה. הם חששו שהחי"ל תספוג אבידות בשיעור כזה שימנע ממנה לתפקד. מפקד החזית, הגנרל קלארק, הסביר זאת במילים הבאות: "אתם, היהודים, כבר הקזתם די דם במלחמה הזאת".

בקריאה מאוחרת התברר לי שכאשר הבריטים ניגשו באופן מעשי להקים את החי"ל, הם לקחו בחשבון כי "הפחת" שלנו יהיה 650 איש. כלומר: צריכים היינו לגייס לבריגאדה מראש כ-6,200 איש. גייסנו, בקשיים לא מעטים, קצת למעלה מ-4,000 איש. את זאת לא ידעתי ב-45'. ראיית הבריטים הייתה ריאלית. אי-אפשר היה להוציא לחזית חטיבה שאין לה רזרבה של 10-12 אחוזים. לנו למתנדבי הישוב, לא הייתה רזרבה. גייסנו את כל שיכולנו לגייס ולמרות שההתנדבות בכללה ענתה על הציפיות, הייתה חסרה לנו התוספת הזאת. לא "התרוממנו" מספיק גבוה. היום, בדיעבד אנחנו מבינים עד כמה זה היה חשוב, אבל אז לא תפסנו את זאת במלוא המסקנות המתחייבות. עם הגעת הכוחות האמריקאים לעמק הפו, החלו יחידות גרמניות להיכנע וב-29 באפריל חתמו הגרמנים על כניעה ללא תנאי של כל הצבאות הגרמניים באיטליה. הכניעה אמורה הייתה להיכנס לתוקף ב-2 במאי. באיטליה, חלקים גדולים של הצבא הגרמני הלכו לשבי ללא התנגדות וצריך היה לשמור על מכלאות השבויים. לנו, אנשי החי"ל, הייתה זו חוויה עמוקה להשביע עינינו בטורי החיילים הגרמנים, מלוכלכים ומושפלים, צועדים שורות שורות אל השבי. במאמר מוסגר מעניין לציין שברגע שסיימנו את תפקידנו בחזית הסניו, "עקרו" מתוכנו את מטה החטיבה. והפקידו אותו על כוח זמני מאולתר שקיבל את השם כוח-מאק. מטה החטיבה פיקד על כוח זה מה-15 עד ה-22 באפריל. כדי להבין את הצעד הזה יש לזכור שהבריטים ראו את המטה כיחידה עצמאית המסוגלת לנהל כל עניין. המטה נתפש שבעל יכולת לנהל כל מספר של גדודים ואם להקצין הוא נתפש כבעל יכולת, בעת הצורך, להיות אחראי אפילו על גידול עגבניות. במילים אחרות הבריטים ראו את המטה כיחידה מקצועית ואוטונומית המיועדת לנהל גופים. כך, אגב, בניתי את מטה חטיבה 7, שהיה המטה הקרבי החטיבתי הראשון בצה"ל. יש לראות את הטלת המשימה זו על מטה הבריגאדה כקומפלימנט גדול והערכה ליכולתו.

משמעותו של מעמד הסניו הימים בהם שהינו על הגבעות המשקיפות על הסניו, אינם זכורים לי כ"ימי-חג". הם לא היו ימים אותם זוכר אדם כל ימי חייו. ההתייצבות, פנים מול פנים, של יהודים מול גרמנים בזמן ההוא – יצרה מעמד היסטורי לו חיכו ואליו התכוננו מתנדבי הישוב ארבע שנים. לפיכך, טבעי היה לצפות שיחושו התרוממות רוח בלתי רגילה, אבל אין אני זוכר התרוממות רוח שכזו. אך עם זאת, אני בטוח שהמעמד הזה טבע בנו סימן שמעבר להכרתנו. אין לי ספק, שאותם הימים על הסניו, מילאו את המצבר האישי והלאומי שלנו במהות שהשפעתה התגלתה מאוחר יותר בנסיבות ובתחומים שונים. אין לי גם ספק, שהעובדה שעמדנו מול דיביזיית צנחנים גרמנית ולא הרגשנו נחותים, "עשתה" לנו משהו. אם לסכם, אין לי ספק היום שמבחינה ציבורית הייתה למעמד הסניו חשיבות עצומה. השתתפותנו בלחימה על הסניו הייתה מבחינתנו האירוע הכי מרכזי של המלחמה כאשר מתחרה בו רק המפגש עם "שארית-הפליטה". לעומת זאת אני זוכר את ההתרגשות של הכניסה לחזית הסניו ואת הרושם של המתקפות האדירות, הן האווירית והן הארטילרית, כאשר החלה מתקפת האביב. יתכן, שהעדר התרוממות הרוח לעיל הוא תוצאה של היותנו עסוקים מבוקר עד ליל בלחימה. רצינו מאוד להוכיח שאנחנו יחידה צבאית טובה והשתדלנו בכל מאודנו לעמוד בקריטריונים של הצטיינות ולהוכיח רוח לחימה תוקפנית. ואכן קיבלנו שבחים על הביצועים שלנו. במברקו של פילדמרשאל אלכסנדר למשרד המלחמה בלונדון הוא כותב (כנראה ב-25 במאי 45'): "3. התרשמויות רשמיות של הקורפוס ה-10. הבריגאדה היהודית נלחמה היטב ואנשיה היו נלהבים ליצור מגע עם האויב, תוך כדי ניצול האפשרויות שעמדו להם. עבודת המטה שלהם, הפקודות וההערכות היו טובים ובהנחה שיזכו לסיוע מתאים, הבריגאדה היא כוח ראוי בהחלט להכלל בכל כוח חי"ר שהוא".

פחות רשמי ומאופק הוא מברקו הנרגש של משה שרת לוויצמן ובן-גוריון מאמצע אפריל 45' מבין השורות מסתמנת ההערכה שלה זכתה החי"ל בקרב הפיקוד הגבוה. "Personal greeting from heroes of Israel fighting at last as force under own flag face to face with mortal enemy in open battle. Boys indescribably happy were not too late enter front line join active operation. Their enthusiasm and courage superb, military efficiency at heighest level. Brigade already established its fame throughout theatre, won high opinion all superior commanders including Fieldmarshal who having personally inspected Brigade described to me boys as firstrate fighters, said Palestinians were apparently best Jews, was much struck by their remarkably fine appearance, used expression “that grand old race of yours”. Sight this complex self-contained organism seething day night with war activity, with Hebrew resounding everywhere, with blue white and gold star at every crossroads post and vehicle, is magnificent, unforgettable almost dreamlike. Accumulated excess zeal and immature sense self preservation may have caused preventable casualties at beginning but experience teaching better. Boys in line barely referred fallen comrades but all were crying out for new men fill gaps. Never in life seen people awating others with such burning impatience as Brigade its reinforcements. Wounded in hospitals of whom seen scores, yearning rejoin ranks. Never seen body of man more ardently aglow with exultation, more deeply imbued with sense sacred mission. Whole spectacle surpassed all my expectations in both moral grandeur and awesome war reality.

במברקו רומז שרת על התלהבות וחוסר זהירות שעלו לחי"ל בקורבנות שניתן היה אולי לחסוך. אני מייחס את מספר האבידות הקטן יחסית של הגדוד השני גם לעובדה שהגדוד השני היה המנוסה והמאומן ביותר מבין שלושת הגדודים.

מעמד הדגל, והטענות לשרת האירוע הלאומי המכונן בתקופת היותה של החי"ל בחזית היה טקס הנפת דגל החי"ל בבריזיגאלה, בהשתתפותו של משה שרת. שאלת דגל הבריגאדה, שהייתה שנים עניין למאבק, נפתרה ב-3 באפריל 45' כאשר הבריגאדה הורשתה להניף רשמית את הדגל הכחול-לבן. לכבוד האירוע הזה הגיע גם משה שרת, לביקור בבריגאדה. נאום משה שרתוק (לימים שרת) בטקס הנפת דגל הבריגאדה בבריזיגלה בריגאדיר בנימין, קצינים, סמלים וחיילים ! זהו רגע גדול בתולדות תנועת ההתנדבות בארץ, זהו רגע גדול בחיי העם העברי; זהו רגע גדול בחייו האישיים של כל אחד ואחד מכם – הרגע בו זכינו להניף את דגל העם היהודי, דגל תנועת-השיחרור הציונית שלנו, בחזית שחרור אירופה במלחמה העולמית הזו מידי צורר עמנו ועוכר העולם – בחזית מלחמתנו על תקומת ישראל. כל אחד ואחד מכם הניצבים כאן, כל אחד מאלה שנשארו בקוי החזית, כל אחד מחבריכם הפזורים ברחבי הזירה הזאת ובמזרח התיכון, נשא נפשו בהתנדבו לצבא, לראות את הדגל הזה מתנוסס מעל לראשו ומלווהו לקראת קרב. כל אחד מכם במשך חמש שנות המלחמה הצדיע בלבו כלפי הדגל הזה, ראה אותו תמיד בעיני רוחו מתנפנף לפניו. היום הזה זכינו להוציא את דגלנו מבית הגנזים ולהניפו רם ונישא לעיני השמש. בשבילנו – הדגל הזה, דגלה של החטיבה היהודית הלוחמת, טבול בדמם של חמישה מליונים יהודים באירופה שהובלו כשיות לטבח. הוא טבול בדמם של לוחמי מלחמת יאוש וגבורה מעל חומת הגיטו – הן אותו, את הדגל הזה, הם הניפו ברגעי ההתפרצות האחרונה, הנואשת, הקדושה. הוא טבול בדם קרבנות ה"הגנה" שלנו בארץ שנפלו על שדות המולדת. אנו מניפים אותו כנס נקמתנו באויב, כסמל לגאולת כבודם של אחינו השחוטים, שלא יכלו להשיב מלחמה שערה. אנו מניפים אותו כמופת לתקומתנו, כסמל המפעל אשר בשמו ולשמו התנדבתם ויצאתם למערכה, מפעל תקומת עמנו בארצו והחזרת הממלכתיות הישראלית על כנה. בשמם של מיליוני לוחמי ישראל בכל צבאות הברית; בשם רבבות מתנדבים מארץ-ישראל הפזורים בפלוגותיהם; בשם אחינו העומדים על המשמר בארץ; לקידוש שמם של מיליוני הקרבנות, להאדרת שם ארצנו קבל עולם כולו; כנס לקיבוץ גלויות, כאות אזעקה לעלייה והעפלה לארץ; כנס בשורת הדרור והתקומה, כאות שבועתנו הנחרצה לא לשקוט ולא לנוח עד ישוב ישראל וגאל אדמתו השדודה – אנו מרימים היום את הדגל הזה שנשלח לכם, אנשי החטיבה היהודית הלוחמת, כמתנת ההסתדרות הציונית העולמית והישוב העברי בארץ. יחי נס מלחמת ישראל בחזית! יחי נס הגאולה של העם העברי בארצו !

על דברי משה שרתוק הוסיף הבריגדיר בנימין באנגלית: "מצטער אני, שמטעמי ביטחון לא יוכל הדגל הזה להתנוסס באופן קבוע על המטה הראשי שלנו. אולם מבטיח אני לכם שביום שביתת הנשק יורם הדגל ויתנוסס מעל לראשינו בכל מקום שנהייה שם. שמחים אנו, שבחגיגתנו היום נוכח מר משה שרתוק ויש לי הזדמנות להגיד לו, עד כמה אנחנו מעריכים את נוכחותו כאן. תזכרו, שבשעה שקיבלתי בפעם הראשונה את הפיקוד על החי"ל, בבורג אל-ערב שבמצרים, אמרתי שאני גאה בהתמנותי זו, להיות מפקד הבריגאדה הזאת. מאז, נתחזקה וגברה בי הרגשת הגאווה, בייחוד לאחר שראיתיכם בקו-האש. עכשיו אומר אני, שאני גאה לפקד לא רק על החי"ל, אלא גם על חיילי החי"ל. בקורת-רוח רבה שמעתי מה שהמפקדים הגבוהים אמרו לי עליכם ועל עמדתכם במערכה. אני מקווה, שדעתם עליכם לא תשתנה". הזכויות הגדולות של שרת בבריגדה כדרכו, נאם שרת בטכס נאום בנוי היטב. כל מילה הייתה במקומה. משה היה תמיד אמן הניסוח המדויק. הוא אכן אמר, שכל חייל בבריגאדה מצדיע כבר חמש שנים לדגל, הצדעה רוחנית. עכשיו, יוכל להצדיע לו הצדעה פיזית מלאה. הבריגאדיר בנימין אכן הביע את שביעות רצונו וגאוותו על ההערכה לה זכו החיילים מפי המפקדים הבכירים בחזית. הכול היה יפה וחגיגי, עם זאת, בעקבות ביקורו של שרת נוצרה סיטואציה ששימשה, אחר כך, כר נרחב לטענות נגד משה.

מנקודת המבט שלי – משה שרת תרם תרומה עצומה להקמת הצבא היהודי הראשון – החי"ל. מסיבות שונות הוא היה הנאמן הגדול ביותר של הצבא היהודי, יותר מכל איש אחר, כולל בן-גוריון. הקמת החי"ל היה הגרעין המהותי, האמיתי, של פעילותו הציבורית. בימי המצוקה הקשים ביותר, ניהל שרת מאבק עקבי הגם שלבש צורות שונות. בעיני, עמידתו על משמר הקמת הכוח יהודי, מעניקה לו זכות גדולה, המאפילה על כל הכישלונות, המריבות והבעיות עם בן-גוריון ופנחס לבון. בסך הכול, משה שרת נתן יד לעניין המרכזי ביותר בהישרדותנו. זהו לדעתי הקריטריון וכל השאר זניח בעיני. לי היו יחסים יוצאים מן הכלל עם שרת. אני חושב שהוא סמך עלי והעריך אותי. הוא היה גם שותף לצעדים שונים בהם נקטנו במסגרת הפיקוד הפנימי על הבריגאדה. למרות שהיה מבוגר ממני, הוא ידע לנהוג כלפיי גם כחבר. בעיניי הוא דמות עתירת זכויות.

הפכנו לחיל-מצב אחרי ה-15 באפריל 45' המשיכה החי"ל לחנות באזור פאנצה-בריזיגלה ועסקה באימונים פלוגתיים. ב-22 באפריל אירגן הגדוד ה-2 קונצרט של מוסיקה קלסית, יומיים אחרי כן הגיעו מתנדבים מאנגליה שיעודם היה למלא את השורות לאחר אימון מתאים.

ב-26 באפריל ערך הגדוד ה-2 יום ספורט כהכנה ליום ספורט כללי שנערך לציון ל"ג בעומר.

ב- 30 באפריל. במשך תקופה זו המשיכו אנשים לצאת לקורסים.

בתחילת מאי 45' הוכפפה החי"ל לפיקוד המחנה השמיני הבריטי.

מבריזיגלה זזה החטיבה ב- 18 במאי 45' לטרוויזיו.

מה תרם השירות בצבא הבריטי להקמת צה"ל ?

מיור ש. רבינוביץ (אלוף שלמה שמיר), "מלקח השרות בחי"ל", "מערכות" ל"ח, ינואר 1947.

"השתתפות אנשי-הצבא העבריים והחטיבות היהודיות במסעות-המלחמה האפריקאיים של הצבא הבריטי, נתנה להם הזדמנות מעשית ראשונה להציץ במאורגן לתוך עולם "המלחמה הגדולה" והצבא המסודר הפועל בה. ניתן לומר, שהלקח המיוחד הראשוני שבפרק זה הוא בפשטות, הרחבת מושגים על היקף כוחות המלחמה, צרכיהם וצורת ההתנגשות שלהם. ניסיון כזה מלמדך לנתח תופעות לפי קנה-מידה שונה מזה שהיית רגיל בו. הוא מקנה לך חוש פרופורציה חדש להערכת חלקים שונים במכונה הצבאית הן ביחידות ,שונות והן בכלי-נשק לסוגיהם. איני סבור ,שמתוך כך עלול להיווצר יחס של בטול ל"קטנות". אדרבא, נסיון זה יוצר בך יחס הבנה וכוח ניתוח ריאלי לתופעות המקומיות הידועות לך והעלולות עוד להזדמן לך, בלי למעט את דמותן כלל - בצד הבנה חדשה לתופעות גדולות יותר בעולמנו. מגע זה עם מכונת-המלחמה העולמית יש" בו כדי לעקור את ההערכה ההיסטרית לתופעות שונות, הבאה כרגיל מתוך בערות והגזמה, - ועם זה מספק הוא כושר להעריך הערכה נבונה ונכונה יותר כל כוח, לפי גדלו בהתאם לתחומי יכולתו האובייקטיבים ולשדה פעולתו המיוחד. הייתי אומר, שאתה רוכש לך כוח-שיפוט בריא ונכון, הנובע בין השאר, מהכרה שאתה עדיין הנך לא-במעט בבחינת בור לגבי הרבה גורמים נוספים, שבלעדם אין גם להבין את הנעשה כולו".

הספד על שלמה מאת אל"מ (מיל') עו"ד חיים עדיני

נאמר כבר על ידי שאול טשרניחובסקי כי "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". שלמה נושא בחובו שתי תבניות שעיצבו את חייו וקבעו את דרכו. הראשונה – תבנית "היהודי", ששורשיו נצחיים ומשתרעים על פני אלפי שנים. השניה – תבנית "הישראלי", הגאה, הלוחם לעצמאותה וביסוסה של מולדתו. שתי התבניות גם יחד מייצגות את "תבנית נוף מולדתו" של שלמה. שלמה רבינוביץ נולד באוקראינה ב-1915; שלמה שמיר מגיל 10 חי ופועל בארץ ישראל. בשנת 1929 הצטרף שלמה לארגון ההגנה. מאז 1934 נמנה על מפקדי פלוגות השדה של ההגנה וחיל השדה של ההגנה. בזמן המרד הערבי, פיקד על פעולות התגמול והשתתף במבצע להקמת חניתה. בזמן מלחמת העולם השניה, התגייס יחד עם חלק מחבריו בהגנה לבריגדה היהודית ומונה למפקדה. בתום המלחמה, הופקד על תיאום פעולות ההצלה וההעפלה של יהודי אירופה. עם פרוץ מלחמת העצמאות, ארגן את חטיבה 7 – החטיבה המשוריינת הראשונה של צה"ל, שימש כמפקדה, פיקד על הקרבות בלטרון והיה בין האחראים לפתיחת דרך בורמה. לאחר הקמת צה"ל, פיקד כאלוף, כשבמסגרת תפקידיו השונים פיקד תחילה על פיקוד המרכז, לאחר מכן על חיל הים, ומאוחר יותר אף על חיל האוויר. עם שחרורו מצה"ל בשנת 1952, הופקד על פיתוח הפוספטים בנגב ובשנת 1963 מונה כמנהל מינהל מקרקעי ישראל. בגיל 55 השלים את לימודי הבגרות ומאז נשאר פעיל במערכת החיים החברתית-ציבורית בישראל. משנת 1990 ואילך הקדיש מאמצים רבים כחלק משותפותו בהקמת המוזיאון של החייל היהודי במלחמת העולם השנייה. שאול טשרניחובסקי, בשירו "שלושה כתרים" כותב: "שלושה כתרים יש בעולם, כתר וכתר וזיוו שלו. כתר של גבורה, כתר של תורה וכתר של יופי – כתר של נוי. אשרי איש כתר של גבורה גורלו, אשרי הקונה לו תורה לרע לו, אשריו ואשריו פרש לנוי."

שלמה גילם בחייו את כל שלושת הכתרים. גבורה כלוחם דגול, תורה כאיש הגות, ויופי – זוהי נשמתו. יחידי סגולה זוכים בחייהם לשאת את כל שלושת הכתרים, אבל הרי – שלמה היה יחיד סגולה. למרות תבונתו הרבה של טשרניחובסקי, יש בעולם גם כתר נוסף ששלמה ייצג באופן ייחודי כל כך – הריהו כתר היותו "אדם" או "מנץ" בלשון האידית. הכרנו את שלמה בצעירותו, עם הצטרפותו בגיל 80 לחבורה הפועלת להקמת מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה. זכינו לשותף ששימש לנו כמורה דרך בעל מוח יצירתי, שהתאפיין בצניעות ובכבוד עילאי לכל שותפיו. כנראה שבין היתר עליו כתב נתן יונתן את השיר "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, אשר היה כערבות הבוכיות". השיר מסתיים "כמו מבצר עתיק בסוף הדרך" אך דווקא כאן לא מדייק השיר, שכן שלמה שימש כמבצר עתיק לכל אורך הדרך ולא רק בסופה. הדרך הטובה ביותר לשקף, ולו קמצוץ של אישיותו, תבונתו ועוז רוחו של שלמה, היא באמצעות הבאת דברים בשם אומרם. ולהלן דברים ששלמה כתב: "המוטו של חיי הוא שרידות. זה סוד קיומנו כאן, לכן מבחינתי המאורע המכונן של חיי היה המפגש עם שארית הפליטה באירופה שלאחר המלחמה. הם לא ידעו בכלל על הפעילות בפלסטינה. נכנסנו למחנות העקורים במכונית של הבריגדה, שעליה מתנוסס מגן דוד, ומהרכב יורד איש צבא עם דרגות קצונה ועל הכתף שלו סמל מגן דוד. היהודים היו בשוק. הם לא האמינו שיש חיבור כזה בין יהודי לבין צבא. הם מיששו אותנו, רצו לדעת שזה אמיתי. למעט אנשים יש אפשרות להרגיש כמו משיח בחייהם, אני הרגשתי זאת. בשבילם אני הייתי המשיח". ובאשר לקרב לטרון, כתב שלמה: "קרב לטרון והקרבות על ירושלים הם הקרבות החשובים ביותר מכל מלחמת השחרור, מפני שהם היחידים שאסור היה להפסיד בהם. ידעתנו שאם נפסיד את ירושלים, לא תהיה מדינה – לא מבחינה מוסרית, לא מבחינה אידאית ולא מבחינה צבאית". ובאשר למוזיאון הלוחם היהודי, בו הוא ראה את צוואתו, הוא כתב: "זה הבנין הכי חשוב במדינה. תוכנו – מלחמת הקיום של העם היהודי. המוזיאון צריך להראות את חלקו של העם היהודי על ידי בניו במהלך המלחמה, כפי שהיתה חובתו ככזאת בכל מדינה ומדינה ולייחד את תשומת הלב למסירות הנפש והגבורה של הרבה מאנשיו. קורות הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה היא למעשה קורות מלחמתו של העם היהודי כולו". אהבנו את שלמה; ואנו ממשיכים לפעול לאור משנתו וחזונו כיהודים וכישראלים גאים. כפי שנאמר במסכת סנהדרין: "חבל על דאבדין ולא משתכחין" כלומר, עצובים אנו על שלמה, נפטר שאין מוצאים כמוהו ואיננו יכולים לשכוח אותו.

ביבשה, בים ובאוויר - האלוף שלמה שמיר  (1915 - 2009)

מאת אל"ם (במיל') בני מיכלסון

שלמה  שמיר  נולד  ברוסיה  בשנת  1915  בשם שלמה  רבינוביץ',  עלה  לארץ  ישראל  בשנת 1925,  ובשנת  1929  התגייס  לארגון  "ההגנה" ושירת  כמפקד  פלוגה  בפלוגות  השדה  (פו"ש) ובחיל  השדה  (חי"ש)  בירושלים.  בתקופת  המרד הערבי הגדול פיקד על פעולות גמול של ה"הגנה" בכפרים  הערביים  וכמו  כן  עסק  בהעברת  נשק ובהבאת מעפילים לארץ ישראל. בתקופה זו הוא לחם שכם אל שכם עם יצחק שדה (ואיתו אף גר ביחד באותו חדר בתל אביב) ועם אליהו בן חור.

באפריל 1940 סיים קורס טיס אזרחי. במהלך מלחמת  העולם  השנייה  התנדב  לצבא  הבריטי. עבר  את  קורס  הקצינים  הראשון  של  מגויסי היישוב  בצבא  הבריטי  ושירת  בבריגדה  היהודית בה  הגיע  לדגת  מיג'ר  (רס"ן).  דוד  בן-גוריון מינה  אותו  ל"מפקד  כל  החיילים  היהודים  בצבא הבריטי".  בשנת  1946  השתחרר  ונשלח  מטעם ה"הגנה" לארצות הברית, להחליף את יעקב דורי בראש  המשלחת  הביטחונית  שם,  לשם  רכישת ציוד  צבאי,  מכונות  לייצור  נשק  ושכנוע  קצינים אמריקאים  לבוא  ולסייע  בהקמת  צה"ל  (ביניהם נמנה  הקולונל  דוד  מרכוס,  שסייע  לו  בחיפוש קצינים בארה"ב ואחר כך התמנה כאלוף הראשון בצה"ל).

 בפברואר 1948, כעבור שנה ומחצה של עבודה אינטנסיבית והישגים מדהימים, קרא לו בן-גוריון לחזור לארץ. במהלך החודשים שבין הגעתו לבין ההכרזה על הקמת המדינה, עסק שמיר במשימות שונות  במטה  הכללי.  ניסיון  של  בן  גוריון  למנות אותו  למפקד  הנגב,  נכשל  כנראה  עקב  התנגדות חוגי  הפלמ"ח.  הללו  ראו  בו  את  בכיר  קציני האסכולה  הצבאית  הבריטית,  שהייתה  בלתי אהודה לחלוטין בעיניהם.

במאי 1948, הוטלה עליו משימת הקמת חטיבת עתודה  שתכיל  חי"ר  ושריון  שתפרוץ  את  המצור על  ירושלים.  החטיבה  הוקמה  תוך  ימים  ספורים וכמפקדה הראשון של חטיבה 7, פיקד על קרבות לטרון ועל פריצת דרך בורמה - היא דרך 7. הלחימה סביב לטרון, בשל חשיבותה העצומה לפריצת המצור על ירושלים בירת ישראל, ריכזה סביבה הרבה מאוד סילופים היסטוריים שמקורם פוליטי.  בניגוד  לדעה  שרווחה  שנים  רבות,  הרי בקרבות הללו לא נפלו אלפי אנשים ובהם מאות עולים  חדשים.  מספר  הנופלים  בקרבות  חטיבה 7  בלטרון  היה  128  חיילים  (רובם  מגדוד  32  של אלכסנדרוני שהיה מוכפף לחטיבה במבצע בן-נון א') ובהם 15 עולים חדשים.

בתחילת  אוגוסט  1948,  יומיים  לאחר  שמסר את  חטיבה  7  למח"ט  החדש,  בן  דונקלמן,  מונה לראש  מַתַ"ם  (המחלקה  לתפקידי  מטה) בדרגת אלוף.  הוא היה  המפקד  הקבוע  הראשון של המחלקה שקבעה את מבנה הצבא העתידי, על כל המשתמע מכך. המחלקה הייתה כפופה ישירות לרמטכ"ל.  היא קבעה  תקנים  של  כוח אדם  וציוד ביחידות הלוחמות וכן את סדר הדרגות, את שמן ואת  צורתן.  המחלקה  העניקה  את  הדרגות  לכ-12 האלופים הראשונים של צה"ל. הוא היה אחד מהם. בנוסף לתפקידו פיקד שלמה שמיר על המצעד  הראשון  של  צה"ל,  שהתקיים  בתל-אביב בימי  ההפוגה  בקרבות.  היה  זה  המצעד  שקדם למצעד שלא צעד.

בתחילת  קיץ  1949,  התמנה  שלמה  רבינוביץ (עכשיו כבר שמיר - ר"ת של שלמה, מינה רעייתו, יעל בתו, רבינוביץ') למפקד חזית ב' (שהשתרעה לאחר  מכן על מרבית שטח  פיקוד המרכז לעתיד לבוא).  זו  השתרעה  לאורך  66  ק"מ,  מבנימינה עד  פתח-תקווה.  שלוש  החטיבות  שרוכזו  תחת פיקודו, ובהן חטיבת גבעתי, היו מיועדות לכבוש את  השומרון.  אלא  שבשיחות  רודוס  הושגו בינתיים  הסכמי  שביתת  הנשק  והתוכנית  בוטלה (חזית ב' הפכה לאחר מכן לפיקוד המרכז).

ב-16  במאי  1949  מונה  לתפקיד  מפקד  חיל הים,  החליף  הן  את  פול  שולמן  והן  את  משה ז'ק  שממנו  נטל  את  תפקיד  מנהל  שירות  הים ששולב  בתפקיד  מפקד  החיל.  שלמה  מעולם  לא היה איש  ים,  אך  הוא  כן  היה איש צבא  מקצועי, מפקד  תקיף  ומנהל  מצטיין.  זה  מה  שהיה  דרוש אז  לחַיִל.  שמיר  לקח  על  עצמו  להפוך  את  מקבץ האוניות  והמלחים  לזרוע  צבאית.  במסגרת  זו ביצע  שינויים  מיידיים  מרחיקי  לכת,  שהביאו  את  כל  המסגרת  להתנהל  כצבא  לכל  דבר.  את מלאכת  הים  עצמה  הותיר  לימאים.  הכול  חייב היה  להיעשות  בקצב  מהיר  מאוד,  משום  החשש כי  מדינות  ערב  יפתחו  בסיבוב  מלחמתי  חדש.

בתקופתו התגבש והתעצם החיל, נקבעו מסגרות ארגוניות  ותוכנן  רכש  של  כלי  שיט  שבמסגרתו הגיעו פריגטות וספינות טורפדו, הוגדרו היחידות הלוחמות  והוקמה  שייטת  13  (הקומנדו  הימי), כוח נחיתה שכלל שייטת נחתות ויחידת נחתים (מרינס).  בתפקידו  כמפקד  חיל  הים  זכה  שמיר להערכה  רבה,  אולם  ב-14  בדצמבר  1950  מונה באופן  מידי  למפקד  חיל  האוויר  עם  התפטרותו הפתאומית של אהרון רמז, והוחלף בחיל הים על ידי מרדכי (מוקה) לימון. הרקע  להתפטרות  אהרון  רמז  מפקד  חיל האוויר  היה  דרישתו  לפעול  כזרוע  עצמאית הכפופה  ישירות  לשר  הביטחון.  שלמה  התבקש על ידי בןכגוריון ל"הכליל את חיל האוויר בצה"ל", כהגדרתו. ראשית העביר את המטה מיפו למחנה הצבאי  ברמלה,  שהיה  בו  גם  מנחת  מטוסים, וקבע  סטנדרטים  צבאיים  ברורים. אחר  כך  טיפל בתחום  התשתיות  והרכש.  בתקופת  כהונתו כמפקד חיל האוויר הוקם מערך הנ"מ ונבנה בסיס חצור.  למרות  שסיים  קורס  טייס  אזרחי  בחברת "אווירון" בעבר, הרי את הנושא המבצעי השוטף הותיר בידי מפקדים שהיו טייסי קרב. העבודה סביב השעון בחיל הים ובחיל האוויר נתנה  בו  את  אותותיה.  בן  גוריון  הורה  לו  לצאת לאיטליה,  להתנתק  ולישון  חודש  ימים.  חיים לסקוב מונה בינתיים כמפקד זמני של חיל האוויר.

עם שובו, נכח שמיר שלסקוב משתלב היטב, ולכן לא ראה סיבה לחזור לחיל האוויר. בשלב זה הציע לו  בן-גוריון  תפקיד  בכיר  במטכ"ל.  הוא  הבטיח לו,  כי  תוך  שנה  יהיה  רמטכ"ל.  שמיר  סרב.  הוא לא יכול היה לעבוד עם  יגאל  ידין - פקודו, ידידו ויריבו.

בשנת 1952 הקים שמיר את חברת "פוספטים בנגב", העוסקת בכרייה  ובייצור פוספטים באזור הנגב  ועמד  בראשה  במשך  11  שנה.  בשנים 1963כ1967  היה  מנהל  מינהל  מקרקעי  ישראל.

לאחר  מכן  ניהל  את  חברת  הגז  "פזגז"  ואת המועצה  לתעופה  אזרחית.  היה  סגן  היושב  ראש של ארגון האווירונאוטיקה העולמי. בהיותו  בן  55  השלים  שמיר  בחינות  בגרות, ובגיל  60  סיים  תואר  שני  במדעי  החברה באוניברסיטת תל אביב.

 חיבר את הספר: בכל מחיר לירושלים, שהוא המחקר  המעמיק  והמוסמך  ביותר  על  קרבות לטרון  ופריצת  דרך  בורמה  במלחמת  העצמאות.

בנוסף שקד על קיבוץ זיכרונותיו והתרכז  במיוחד  בתקופת  הפיקוד  שלו,  בת ששת  החודשים,  על  חזית  ב'  בשלהי  מלחמת העצמאות.

שמיר  המשיך  לקחת  חלק  בפעילות  ציבורית ענפה והיה צלול עד יומו האחרון. בין השאר עסק רבות  במיזם  הלאומי  להקמת  מוזיאון הלוחם  היהודי  במלחמת  העולם  השנייה  בלטרון והיה מהאישים הבולטים בעיצוב מפעל זה.

האלוף שלמה שמיר היה המפקד היחיד, בצה"ל ובעולם, שפיקד על שלוש זרועות הצבא בזו אחר זו  -  מפקד  חזית  ב',  מפקד  חיל  הים  ומפקד  חיל האוויר.

מה  תרם  השירות  בצבא  הבריטי  להקמת צה"ל?

"השתתפות אנשי הצבא העבריים והחטיבות היהודיות  במסעות  המלחמה  האפריקאיים  של הצבא  הבריטי,  נתנה  להם  הזדמנות  מעשית ראשונה  להציץ  במאורגן  לתוך  עולם  "המלחמה הגדולה"  והצבא  המסודר  הפועל  בה.  אפשר לומר,  שהלקח  המיוחד  הראשוני  שבפרק  זה הוא, בפשטות, הרחבת מושגים על היקף כוחות המלחמה,  צורכיהם  וצורת  ההתנגשות  שלהם. ניסיון כזה מלמדך לנתח תופעות לפי קנה מידה שונה  מזה  שהיית  רגיל  בו.  הוא  מקנה  לך  חוש פרופורציה חדש להערכת חלקים שונים במכונה הצבאית,  הן  ביחידות  שונות  והן  בכלי  נשק לסוגיהם.

איני  סבור  שמתוך  כך  עלול  להיווצר  יחס של  ביטול  ל"קטנות".  אדרבא,  ניסיון  זה  יוצר בך  יחס  הבנה  וכוח  ניתוח  ריאלי  לתופעות המקומיות  הידועות  לך  והעלולות  עוד  להזדמן לך,  בלי  למעט  את  דמותן  כלל  -  בצד  הבנה חדשה  לתופעות  גדולות  יותר  בעולמנו.  מגע זה  עם  מכונת  המלחמה  העולמית  יש  בו  כדי לעקור את ההערכה ההיסטרית לתופעות שונות, הבאה  כרגיל  מתוך  בערות  והגזמה  -  ועם  זה מספק  הוא  כושר  להעריך  הערכה  נבונה  ונכונה יותר  כל  כוח,  לפי  גדלו  בהתאם  לתחומי  יכולתו האוביקטיבים  ולשדה  פעולתו  המיוחד.  הייתי אומר,  שאתה  רוכש  לך  כוח-שיפוט  בריא  ונכון, הנובע  בין  השאר,  מהכרה  שאתה  עדיין  הנך  לא במעט  בבחינת  בור  לגבי  הרבה  גורמים  נוספים, שבלעדם אין גם להבין את הנעשה כולו". 

(קטע שכתב מיור ש' רבינוביץ (אלוף שלמה שמיר), "מלקח השרות בחי"ל", "מערכות" ל"ח, ינואר 1947)

אלוף שלמה שמיר ז"ל - ממניחי היסודות לביטחון ישראל

מאת אלוף עידו נחושתן, מפקד חיל האוויר

את  דרכה  של  ההיסטוריה  קובעים  אנשים.  לעיתים  מזדמן  בדרכה רגע  מכריע,  צומת  שקובע  גורלות.  ברגעים  כאלה  עומדים  למבחן האנשים  שהיו  שם.  רגע  מכריע  כזה  הזדמן  לעם  ישראל  בארצו  לפני שישים ואחת  שנים  -  הזדמנות של פעם  בהיסטוריה להקים  בית לעם היהודי.  צומת  גורלי  בחיי  העם,  הזדמנות  שאין  להחמיץ,  מבחן  עליון לאנשים שהיו שם.

מבחנו  הראשון  של  עם  ישראל  בארצו  היה  כושרו  להילחם  לבד, עם  גבו  אל  הים.  זה  היה  מבחנו  של  צה"ל  ומפקדיו  הבכירים,  בראשם הרמטכ"ל  וחברי  המטה  הכללי.  הם  היו  האנשים  שהיו  שם,  לקבוע גורלות. היום אנו נפרדים מאחרון אלופי המטה הכללי הראשון לצה"ל, האלוף שלמה שמיר.

אין  כמו  מסלול  חייו  של  שלמה  כדי  להעיד  על  הבנתו  העמוקה  את גודל השעה ואת מחוייבותו להצלחה במבחן העליון - קיומה של מדינת ישראל, אתגר שהעסיק את שלמה במשך כל ימי חייו.

"...בכל  מחיר  -  לירושלים"  -  כך  בחר  שלמה לקרוא  לספרו.  על  גב  הכריכה  -  שלוש  ידיעות קשר:

24  במאי,  16:45  -  מאת  אמיתי  (בן-גוריון) אל  ידין:  המצב  בעיר  חמור  מאד,  לדעתי  הכרחי שחטיבה 7 תפרוץ מיד.

24 במאי, 21:02 - מידין לחטיבה 7: עליך לבצע את תפקידך הלילה, בכל מחיר.

14  ביוני,  10:00  -  מאת  חטיבה  7  אל  ידין: בקשר  לפקודת  המבצע  מספר  א'  של  חטיבה  7, הננו מודיעים כי פתחנו דרך למכוניות לירושלים. (היא "דרך 7", לימים דרך בורמה").

מקימה  ומפקדה  של  חטיבה  7,  החטיבה המשוריינת  הראשונה  של  צה"ל  -  אז  בת  שבוע בלבד  - היה שלמה שמיר. שלמה  בן 35, היה כבר מפקד מנוסה. את דרכו החל בהגנה כבר בהיותו בן 14. היה בוגר קורס הקצינים  הראשון  של  מגויסי  הישוב  בצבא  הבריטי  במלחמת  העולם השנייה,  שירת  בבריגדה  היהודית  ואף  התמנה  "למפקד  כל  החיילים היהודים  בצבא  בריטניה".  ניסיונו  בצבא  הבריטי  היה  חשוב  להנחת יסודות צבאיים מקצועיים בשלוש הזרועות של צה"ל:

לאחר הפיקוד על חטיבה 7 בקרבות על ירושלים מונה שלמה שמיר להיות  מפקד  "חזית  ב'"  (פיקוד  המרכז  דאז)  שהשתרעה  מראש  העין  ועד ואדי ערה. ביוני 1949 נשלף ממערך היבשה ומונה למפקד חיל הים הצעיר של ישראל,  בו עסק במלאכת הנחת  היסודות,  הבנייה  והארגון.

בדצמבר  1950  התמנה  למפקדו  השלישי  של  חיל  האוויר.  את  גישתו המקצועית אפשר היה לראות כבר בביקור הראשון שקיים במטה החיל שביפו. שמיר התרשם כי יש לבצע שינוי מהפכני.

"המטה  התפרס  על  פני  בתים  שונים  ביפו  והחדרים  היו  מלאים ברכוש  נטוש  שכלל  כיסאות  מעוצבים,  שטיחים משובחים  ושולחנות כתיבה מהודרים", הוא סיפר לימים, "ככל שהמפקד שישב בחדר מסוים היה  בכיר  יותר,  כך  היה  שולחנו  גדול  ומהודר  יותר.  בנוסף  לכך,  היה המטה  מחולק  לאין  ספור  מחלקות  ותתי מחלקות.  הייתה  תחושה, שיותר  מדי  אנשים  במטה  היו  עסוקים  בלהתכתב  איש  עם  רעהו  בלא שתצמח  מכך  תועלת  ממשית.  הרגשתי  שפעילותו  של  המטה  ביפו  לא השרתה את  האווירה הצבאית המתאימה שצריכה  לאפיין מטה  צבאי. מסקנתי הייתה שיש להוציא את המטה מיפו".

שמיר  שזכר  ביקור  שקיים  במטהו  המדברי  של  הגנרל  מונטגומרי בצפון-אפריקה,  לפני  קרב  אל-עלמיין,  החליט  להעביר  את  מטה  חיל האוויר לרמלה, שם שוכן באוהלים למגינת ליבם של רבים מאנשי החיל. מתוך  ראיית  הצורך  החיוני  בבסיסי  טיסה,  פתח  שמיר  את  בסיס חצור - בסיס קרב מבצעי עד עצם היום הזה - וכן את מפקדת כוחות הנ"מ בחַיִל.

תרומתו של שלמה נמשכה  גם לאחר פרישתו מצה"ל  ב-1951.  הוא פנה לנגב, הקים את תעשיית הפוספטים ועמד בראשה במשך 11 שנים. בהמשך היה ראש מינהל מקרקעי ישראל, עמד בראש המועצה לתעופה אזרחית והיה גם סגן ראש ארגון האווירונאוטיקה הבינלאומית. שלמה היה  איש  רב  פעלים  וכישרונות, אך צנוע  מאוד והתרחק מאור הזרקורים.

במלאת לו 90 החליט מפקד חיל האוויר לערוך לכבודו אירוע חגיגי. שלמה התנגד בכל תוקף, טען שזה מיותר. משלחות שונות מהחַיִל  נסו לשכנעו, עד שלבסוף נעתר. "טוב, הבנתי" אמר "אני באמת חושב  שמדובר  באירוע  מיותר  שאינני  זקוק  לו, אבל  אני  מבין  שהחַיִל זקוק  לו  כאירוע  מורשת וכסמל למפקדים ולאנשים המשרתים בו". לאירוע הוא התעקש להגיע במונית. שלמה יכול היה לשוחח עם כל אדם, מבוגר כצעיר,  ועל  מגוון  נושאים.  שיחה  עמו  הבהירה מיד את זווית הראייה הרחבה והעומק ההיסטורי הנשקפים  ממרום  שנותיו.  ידע  לראות  את  היער כולו, וגם להתמקד בעצים הנכונים. על הפרק היו שאלות יסוד כמו מהי ציונות, מהו צבא, מהי משמעות השירות בצה"ל ובמה הוא נבחן, איך נראות מלחמות ישראל בראי ההיסטוריה.

עם  כניסתי  לתפקיד,  במהלך  שיחתנו  שאותה  קיימנו  על  גג  ביתו, בין  ציוריו  הרבים,  אמר  לי  שלמה  "אצלי  כל  תשובה  מתחילה  מסקירה היסטורית" ויעץ לי: "כל הזמן תחשוב!"

שלמה  היה חבר קבוע  ונאמן בפורום מפקדי  חיל  האוויר  בעבר. שלמה היה מעורב, בקיא בפרטים, חד מחשבה ורהוט. בראייתו המפוכחת היה מוטרד תמיד איך שומרים על המדינה. 

שלמה  היה  מדור  הנפילים,  מעמודי  התווך  של  צה"ל  בראשית  ימיו, ממניחי  היסודות  לביטחון  ישראל.  הוא  נמנה  על  האנשים  שהיו  שם וקבעו את דרכה של ההיסטוריה.

חיל  האוויר  וצה"ל  מרכינים  ראש.

יהי זכרו ברוך.  

אלוף שלמה שמיר ז"ל - מורה הדרך שלנו

מאת אלוף (במיל') חיים ארז

אלוף  שלמה  שמיר, היה  בין  מקימי "יד  לשריון" בלטרון,  ובמשך  25  שנה  חבר  פעיל  בעמותה,  שתרם  לה  רבות  במעשה ובעצה.  הקשר  האישי  של  שמיר  ללטרון  התחיל  במלחמת  העצמאות, כמפקד  חטיבה  7  שלחמה  באזור  לטרון  ופתחה  את  דרך  בורמה,  ובכך הסירה את המצור על ירושלים.

 שלמה  שמיר  האמין  שהקניית  מורשת  הלחימה  והגבורה  של  לוחמי השריון  וצה"ל  לדור  הצעיר  ולחיילי  צה"ל  היא  ערך  חשוב  ביותר  התורם למוטיבציה של החיילים לשרת ולתרום. הוא הקדיש למטרה זו מאמצים רבים  ולעיתים  היה  מגיע  ללטרון  מספר  פעמים  בשבוע  ומרצה  בקרית החינוך, שם היה מרתק את השומעים והיה למרצה מבוקש.

שלמה  שמיר  היה  בין  היוזמים  להקמת  מוזיאון  הלוחם  היהודי במלחמת  העולם  השנייה,  ויש  לו  חלק  מרכזי  בהתוויות  היעדים,  המטרות והתכנים  של  המוזיאון.  הוא  האמין  שבהקמת  מוזיאון  זה  יתוקן  עוול היסטורי שנעשה למיליון וחצי לוחמים יהודים שלקחו חלק בניצחון נגד הנאצים ובני בריתם, ומעשיהם נשכחו. (הוא עצמו שירת בצבא הבריטי ובבריגדה  היהודית  כאשר  הוקמה.  הוא  מונה  על  ידי  המוסדות  בארץ כמפקד  הבריגדה  והיה  לו  חלק  חשוב  בהצלת  יהודים  ממחנות  העקורים באירופה ובהברחתם לארץ.

סיפור חייו ותרומתו במשך 80 שנות פעילות ושירות במאבק להקמתה וביטחונה  של  מדינת  ישראל,  להקמת  צה"ל,  ולכלכלתה  של  המדינה בתחילת  דרכה,  כמקים  ומנהל  הראשון  של  חברת  הפוספטים  בנגב, מן  הראוי  שייכתב  ויהווה  חלק  מהמורשת  של  גדולי  האומה,  שתילַמֵד במערכת החינוך.

שלמה  שמיר  היה  אדם  יוצא  דופן,  בעל  ידע  רחב  בתחומים  רבים, ולמרות  גילו, הייתה  לו חשיבה רעננה ומקורית. למדנו לשמוע לעצותיו, הערכנו ואהבנו אותו. הוא היה מורה דרך לכולנו, והוא יחסר לנו מאוד. מעשיו ותרומתו בלטרון יהיו גַלעד לזכרו.

לוחם יהודי, לוחם ישראלי, לוחם אדם

מאת ד"ר תמר קטקו

בפגישתנו הראשונה שאל אותי שלמה: "מה מעניין אותך יותר בצמד המילים  'לוחם  יהודי'  -  ה'לוחם'  או  ה'יהודי'. משהשבתי, 'היהודי', אורו פניו. "התקבלת", קרן מאושר. זה היה בדיוק לפני עשר שנים, בבית המוזיאוני שלו.

אחר כך שלף מתוך הארכיון הביתי את המברק של צ'רצ'יל ובו פנייתו לרוזוולט  בדבר  הקמת  הבריגדה.  "זהו  רגע  גורלי",  קבע  כשכולו  מזדקף בגאווה.

"ויש  עוד  רגע  שהוא  משלים  את  התמונה",  אמר  בשפתיים  רועדות, "הרגע  שבו  חייל  יהודי,  עם  סמל  מגן  דוד,  מושיט  את  ידו  לשארית הפליטה".  לרגע  השתתק.  דמעה  חנקה  את  גרונו.  "שם  נכרתה  ברית היסטורית בין ייאוש לתקווה".

ממרומי  שנותיו  ידע  כבר  לנסח  את  מה  שאנחנו  התקשינו  לבטא.

ממאגרי הידע האינסופיים שלו, מתבונתו וראיית העולם שלו ידע לצייר לנו  תמונת  מציאות  מדויקת  וחדה  ולהדגיש  את  משמעותה  בהיבטים פילוסופיים ולאומיים. זכיתי להיות תלמידתו. כל מפגש איתו היה לי בית ספר, עולם ומלואו.

 שלמה  היה  נואם  מופתי,  מרתק.  כבר  אין  כאלה.  כשדיבר,  במשנה סדורה. בבהירות, מעולם לא קרא מדפים. כשדיברו אחרים, תמיד האזין בהקשבה  מרוכזת  ומעולם  לא  קטע  אותם.  היה  לו  מוח  מדעי,  לב  אנושי ועיניים חכמות. היה לו חוש הומור מתוחכם ויחד עם זאת מעודכן ברוח צעירה  ובכל  התרחשות  אקטואלית.  ויותר  מכל  רצה  לעניין  את  הדור הצעיר.  זו  הייתה  הסיבה  שהסכים  להשתתף  בסרט  "הלוחם  היהודי"  - כדי לעניין צופים צעירים, ציבור רחב של הדור השני והשלישי. אחר כך הסכים להשתתף בעוד סרט. המצלמות אהבו אותו, והוא - אהב אותנו.

 גררתי  אותו  לבית  ספר  תיכון  בנתניה,  להשתלמויות  מורים באוניברסיטה,  לסמינר  הקיבוצים,  לחולון  ולנאום  ברוסית  בפני  וטרנים בחדרה.  רק  לפני  שבועיים  הרצנו  יחד  במשכנות  שאננים  בירושלים.  גם שם התייצב כחייל נאמן. לעולם לא סירב להזמנתי או לכל יוזמה חינוכית.

המפגש עם הצעירים, המורים והסטודנטים הפיח בו רוח חיים. הוא ידע לתת את כולו והקהל השיב לו באהבה, בהערכה ובהתרגשות רבה.

"זה  אינסטינקט  ההישרדות  שלי",  אמר  לי  תמיד  אחרי  שסיים  את דבריו. ואז בעיניים מחייכות ובמאור פנים ביקש לדעת:  "נו, איך הייתי? נסבל או בלתי נסבל?"...

שלמה  היה  עבורי  אבא  גדול.  בשיחות  נפש  ארוכות,  בדיונים  נוקבים על  מהות,  על  קיום  ומשמעות  החיים  -  שעות  ארוכות  של  הרהורים משותפים.  ויותר  מכל:  על  מוזיאון  הלוחם  היהודי,  הקרב  האחרון  שלו.

שם...בלטרון,  הוא  מעולם  לא  נרדם  בשמירה.  במערכה  הזו  היה  בקו הראשון, מפקד, מנהיג. לוחם ויהודי.

"עוד ארבע, חמש שנים... זה הרבה זמן. אי אפשר להזדרז קצת?" - כך אמר לי במבט אפור ושקט לאחר הישיבה החגיגית בשבעה במאי האחרון בלטרון.  לֵאות אפפה  אותו  לפתע.  כאילו  ידע שהחלום  עוד  רחוק.  רחוק מדי,  כמשה  על  הר  נבו,  שמעולם  לא  ראה  את  הארץ  המובטחת,  אבל הספיק לראותה בחזונו.

"אני  רוצה  לדעת  מה  יהיה  כל  שתי  שניות.  תכתבי  בדיוק  מה  קורה כל שתי שניות. אני רוצה לראות את זה כבר". כך האיץ בי, כמי שמבקש עכשיו, שלמה, זה אינסטינקט ההישרדות שלנו. עיניך, קולך ולבך ילוו אותנו בכל צעד ושעל.

מיליון וחצי לוחמים יהודים מצדיעים לך היום.

יהיה לנו מוזיאון, שלמה, אתה שומע? על עמודי שלמה, קום יקום.