"...לאחר ויכוחים ללא סוף באולמי ההרצאות [על הר הצופים], במעבדות, על ספלי קפה ובתוך ענני עשן ב-'מנסה' של הסטודנטים בעיר, החליט כל אחד בלבו מה יעשה. הלכתי ללשכת הגיוס לצבא הבריטי ונרשמתי. כעבור ימים מספר קיבלתי הודעה להתייצב. באחד מימי הקיץ, לפנות ערב, הגעתי עם עוד כמה עשרות אזרחים צעירים מתנדבים כמוני, למחנה המיון והקליטה בסרפנד, היא צריפין. סרג'נט בריטי נתן לנו פתק למחסן, וחייל אפסנאי הוציא לכל אחד שתי שמיכות משומשות ומזוהמות. לאחר ארוחה חטופה בחדר אוכל גדול, מלוכלך והומה, שכבתי על מזרן בקסרקטין שיועד לנו, לטירונים, וניסיתי להירדם. פשפשים עלו עלי בהמונים מהמזרן, מהשמיכות ומקירות החדר. לא ישנתי כל הלילה. בבוקר קמתי כולי נפוח מעקיצות ועייף עד מוות. החשש הגדול שלי היה כי הרופאים הצבאיים שלפניהם היינו צריכים להופיע לבדיקה באותו יום לפני קבלתנו לצבא, פשוט לא יאשרו אותי מפני שיראו אותי נפוח כבלון ויחשבו אותי לחולה." מתוך ספרו של אריה לובה אליאב "הרוח לא יקח" בהוצאת עם עובד 1974 הוא ידע כי המלחמה היא "מלחמה יהודית" ומחליט להתגייס לצבא הבריטי כדי להלחם בגרמנים. בסרפנד, בסיס האימונים הוא מתוודע לנוהלי הצבא הבריטי. הוא רוכש אוצר מילים חדש. עליו להגיב לפקודות "אלט" ו"דאון" ואת מילת המפתח שהסרג'טים כללו בכל משפט שיצא מפיהם: "פאק". מפקדת ה"הגנה" הייתה בדעה שרצוי שצעירי היישוב יתגייסו לחיל התותחנים. בתחום זה לא היה להננה ניסיון קרבי. לפי-כך הורו לסטודנטים להתגיס, מתוך הנחה כי למקצוע התותחן ייבחרו דווקא בעלי השכלה. ואכן כך קרה, אבל רק אחרי שרות מפרך כמו שמצופה מ"נטיבס" - הילידים. השירות במפרץ חיפה אליאב הוצב בגדוד אשר מפקדתו הייתה בסטלה מאריס. סוללות התותחים הוצבו מעכו בצפון עד בת גלים בדרום. לאחר חודשיים של עבודות פשוטות שכונה בשם ה"פטיגס" שפרושו באנגלית: עבודה מייגעת דהיינו עבודות שרות. המלאכה הנכבדה ביותר מביניהם הייתה להיות משרת אישי של מפקד, הנמוכה - ניקוי מחראות. בכתיבה ציורית הוא מתאר כיצד מפקד הבסיס מכין את המחנה לביקורו של אחיו של מלך אנגליה. הוא מתוודע לחכמת החיים של המפקד. במקום שכל הבסיס יועסק באירוע, הוא בוחר לעשות אירוע סמלי מרשים וזוכה מהמבקר לכל המחמאות האפשריות. השלטונות הבריטיים הסכימו לאשר לבקשת ראשי היישוב היהודי כי ייערך בארץ "יום גיוס" על מנת לעודד התנדבות לצבא הבריטי. הוחלט כי התותחנים יצעדו בתל אביב. אבל אליאב וחבריו טרם חשו במהות התותח. הם מגלים שני תותחים במחסן גרוטאות, מנקים ומברישים אותם ובמצעד בתל אביב התותחנים והתותחים זוכים למחיאות כפיים. כאשר נרקמת תוכנית "הכרמל" במאתיים ימי חרדה היה חשש לגורל ארץ ישראל אם תכבש בידי הגרמנים, לתותחנים היה תפקיד מפתח בתוכנית. אליהו גולומב מראשי ההגנה כינס נציגים מיחידות הצבא ויחד עימם תכנן את התוכניות. לובה אליאב היה נציג "התותחנים הכבדים". הסכנה חלפה וההגנה נוכחה לדעת בחשיבות התותחנים. הוחלט להתחיל לייצר פגזים. את חומרי הנפץ סיפקו אליאב וחבריו בליל חג המולד. אליאב מספר על מפקד בריטי, מיוחד במינו שהגיע לבסיס. הוא היה נוצרי הדוק והבין במהרה למה היהודים התגייסו לצבא הבריטי. הוא החליט לסייע וכך הדריך אותם בלחימה בלתי שגרתית, אימוני לילה והכל כדי שנהיה מוכנים לצבא של המדינה העברית שבדרך. הם יוצרים קשר בינו לבין ראשי ההגנה וידיד חשוב מצטרף ליישוב היהודי. בשנת 1953 הוא בקר אותו באנגליה והודה לו על הכל. הוא מציין שהוא היה אחד מ"חסידי אומות העולם, מצניעי דרך".

מצרים בשנת 1942 אורגנה יחידה שכללה מהנדסים, טכנאיים ופועלים מסולל בונה חיפה - יחדת 745 - והם בדרך למה שאמור להקרא קרב אל-עלמיין. שוב הוא חש בהרגשה המוכרת כי הוא הולך לקראת המוות. הם מגיעים לאזור תעלת סואץ, רשק כולה מלאה בבסיסי צבא. ערי מצרים בפריחה. בעקבות הצבא זרם הכסף. בתי המלון מלאים, הרחובות גדושים ושוקקים חיים. היחידה מקבלת משימה לבנות נמל ומזח חדש בפורט תאופיק - בדרום התעלה מול פורט פואד. לקראת ההתקפה באל-עלמיין נדרש ציוד רב והיה זה הנמל שעמד לפרוק אותו. ופתאום מפגש חריג, מגיעים לנמל ילדי טהרן בדרכם לארץ ישראל. הם התרגש: " ראיתי את עיני הילדים שהיו לי (יליד הארץ) כה חדשות: עינים יהודיות, שחורות, עצובות, חכמות ונפחדות, עיני איילה נרדפות" - כאלה הראה בשניפ הבאות לאלפים ולרבבות. אליאב החל להבין את הרקע היהודי של המלחמה. הוא נפגש עם הפועלים המצריים העושים את המלאכה השחורה: רעבים ומתים ממחלות. לאיש לא אכפת מהם. הם מתנפלים על מטען שהתפזר, שמים בפה ומסתבר שהוא גליצרין. מנהלי העבודה שלהם, המצריים, מפנים אותם ישר לבית קברות. למחרת יעמדו לרשותם איכרים עניים נוספים לעבודה השחורה. אליאב וחבריו מתפנים לביקור בקהילה היהודית בפורט סעיד. הוא מגלה את טיבה של הקהילה ובמלחמת ששת הימים הוא נבחר להגיע אליה ולהעבירה למדינת ישראל. הגיע היום והיחידה יוצאת לשדה המערכה, אל "המדבר המערבי". אליאב מתנדב לקורס פירוק פצצות. מסתבר כי לגרמנים הגיעו חוברות ההדרכה הבריטיות לפירוק פצצות ובנו את הפצצות כך שמי שיפעל לפי ההוראות יתפוצץ. "האווירה בקורס הייתה מתוחה" - היה ברור שחלק מהמשתתפים בו ימות בתרגול "הרטוב" בקורס או בשעת פירוק הפצצות. מאז, כאשר הוא שומע ברדיו על "חבלן שפירק פצצה" הוא נזכר בהרגשה.

בספרו "הרוח לא יקח" כתב על התותחנים בחיפה. הפרק ה-12 נקרא "הצוללת האיטלקית" ומתאר את הקרב בין הבריטים (מטוסים, משחתות, סוללות תותחים, אמצעי חיווי תת-ימיים) לבין הצוללת שכנראה נפגעה מפצצות עומק, עלתה לפני הים ואז נפגעה באש מתותחי קרקע ומתותחי הספינות. הוא היה כוון בתותח 2 בסוללה שלו וראה את הצוללת במשקפת התותח. הצוללת נפגעה וטבעה במהירות.