גיולה וייס הקים עסק של ייצור וסחר בזכוכית והפך לאחד היצרנים והמשווקים הגדולים ביותר בהונגריה. בית העסק של המשפחה היה מתחם גדול בעיר בודפשט, ברחוב ואדאס מספר 29, ובמתחם, שכנו משרדי העסק, ומחסני זכוכית גדולים, שהיו ברובם תת קרקעיים. כדי לפרסם את העסק, צופתה חזית הבניין בזכוכית, ולימים זכה הבניין לכינוי "בית הזכוכית" בפי תושבי בודפשט.

בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, והחלה השמדת יהודי אירופה על ידי העם הגרמני.יהודי הונגריה היו בין האחרונים שנשלחו למחנות. המידע על ההשמדה של יהודי אירופה, לא הגיע בצורה מסודרת אל יהודי הונגריה עד שלב מאוחר יחסית במלחמה. חלק מיהודי הונגריה (הצעירים והבריאים) גויסו בכפיה לצבא ההונגרי במהלך מלחמת העולם השנייה, וביניהם ויקטור וייס.

במהלך מלחמת העולם השנייה היה בהונגריה שלטון פשיסטי שבאופן הדרגתי חוקק חוקים כנגד היהודים שחיו שם. כתוצאה מחוקים אלה, נאסר בשלב מסוים על משפחת וייס, כמו על יהודים רבים אחרים, להמשיך להפעיל את העסק שלהם. כשהאווירה בבודפשט הפכה לפחות ופחות סימפטית ליהודים, וההתנכלויות הפכו להיות מעשה של יום ביומו, עברה משפחת וייס לגור ב"בית הזכוכית" שהיה מתחם סגור ופחות פגיע מדירה רגילה.

בשנת 1944 ברח ויקטור וייס מהחזית הרוסית (הצבא ההונגרי סייע לגרמנים במלחמתם בחזית רוסיה) וחזר למשפחתו בבודפשט. ויקטור, שהגיע מן החזית, וידע את המתרחש באירופה הביא את האינפורמציה על השמדת היהודים המתחוללת ברחבי היבשת – לידיעת משפחתו.

לפי המידע שהביא ויקטור וייס מהחזית צפה אבי המשפחה, גיולה וייס, שיהודי הונגריה יהיו הבאים בתור להשמדה. בהיותו יהודי מאמין החליט אבי המשפחה להשתמש ברכוש שנצבר בעזרת השם (לפי אמונתו), על מנת לנסות להציל כמה שיותר יהודים ממכונת ההשמדה הנאצית.

ארתור וייס, שהיה הבן הבכור וכבר ניהל את העסק המשפחתי בעזרת שני אחיו וילמוש וויקטור, מונה על ידי אבי המשפחה, למנהל המבצע. המשפחה יצרה קשר עם קרל לוץ שהיה הקונסול השוויצרי בהונגריה, ובדרכים לא ברורות (שיתכן שהיו קשורות לעובדה שהמשפחה הייתה אמידה) הביאה להגדרת "בית הזכוכית" – כקונסוליה שוויצרית.

משפחת וייס קיבלה אישור להנפיק כ-20 תעודות חסות שוויצריות (נקראו בלשון המקום שוץ-פס) לבני הבית ולצוות העובדים בבית. הבנים, ארתור וילמוש וויקטור יצרו קשר עם ראשי הארגונים היהודיים ותנועות הנוער היהודיות בבודפשט ויחד איתם תכננו וביצעו את מבצע ההצלה שיתואר להלן.

"בית הזכוכית" עצמו בנוי כמתחם בעל חזית הפונה לרחוב, ומהשער הקבוע בחזית זו נכנסים לתוך חצר פנימית גדולה. בחצר ישנו מבנה שבחלקו הקטן שימש למגורי המשפחה ובחלקו הגדול שימש כמשרדים של העסק. בנוסף (כפי שהוזכר כבר) היו שם מחסני זכוכית תת קרקעיים גדולים מאד.

במבצע שבו השתתפו הארגונים היהודיים ותנועות הנוער היהודיות הוסבו המשרדים והמחסנים למקומות שינה ומגורים צפופים ביותר למספר אנשים גדול (לפי הדיווחים הגיע המקום לתפוסה של 1,000 עד 2,000 איש בתקופות העמוסות ביותר). התכנון המקורי היה למספר מאות אנשים, אבל עם תחילת הובלת יהודי בודפשט למשרפות, עלה מספר השוהים במקום באופן מהיר, בניסיון להציל כמה שיותר יהודים מהגורל המר.

אנשי הארגונים ותנועות הנוער הקימו מערך הברחה של יהודים מרחבי בודפשט והסביבה אל תוך המתחם. במקום הוקמה מערכת ארגונית שלמה כדי לאפשר את קיומם של מספר כה גדול של אנשים, מבחינת מזון, לוגיסטיקה, שינה וכן הלאה. ארתור וייס שנעזר בוועדה שהורכבה מראשי הארגונים היהודיים וראשי תנועות הנוער היהודיות בבודפשט, ניהל את האופרציה בתוך המתחם. תנועות הנוער היהודיות הקימו מערכת מסועפת של פעילים בעלי תושייה ואומץ שהסתובבו תוך סיכון חייהם ברחבי בודפשט, ואיתרו, שמרו על קשר והבריחו באופן הדרגתי יהודים רבים אל תוך "בית הזכוכית".

שני אחיו של ארתור וייס, שלפני המלחמה עזרו בניהול העסק המשפחתי, מילאו תפקידים בניהול המבצע בתוך המתחם. וילמוש וייס היה האחראי על הלוגיסטיקה ונעזר באנשים מתוך הועדה המנהלת שהייתה מורכבת מראשי הארגונים היהודיים ומראשי תנועות הנוער היהודיות בבודפשט. ויקטור וייס היה אחראי על מבצע זיוף תעודות החסות רחב ההיקף ונעזר בחברי וועדת הניהול וכן באנשים נוספים שהיו מצוידים בכישורים מתאימים לנושא (למשל בקיאות בתהליכי דפוס, מומחיות בזיוף ועוד).

במהלך חודשים רבים, זויפו עשרות אלפי תעודות חסות שווייצריות על פי הדגם של המספר המועט של התעודות המקוריות שהוענקו לבני הבית על ידי השוויצרים. בכל רגע נתון יוצרו תעודות לאנשים ששהו במתחם "בית הזכוכית". הוועדה של ראשי הארגונים היהודיים ותנועות הנוער היהודיות ארגנה מספר בתים נוספים ברחבי בודפשט, שנקראו "בתים מוגנים". כאשר הסתיימה הפקה של מחזור של תעודות חסות שוויצריות, היו הפעילים במבצע ההברחה מוליכים את בעלי תעודות החסות ל"בתים המוגנים" בחסות החשיכה. במקביל דאגו חבריהם להביא יהודים נוספים אל "בית הזכוכית". אלה היו משוכנים שם עד שגם להם הותאמו תעודות מזויפות, וחוזר חלילה.

במהלך כל התקופה, לא ניסו הגרמנים, שכבר נכנסו לבודפשט, להיכנס ל"בית הזכוכית" מכיוון שלפי הדוקטרינה הגרמנית - "סדר צריך להיות". אם זו קונסוליה שוויצרית (שהייתה מדינה ניטרלית במלחמה), לא נכנסים. כמובן שהגרמנים לא ידעו שמתנהל במקום מבצע הצלת יהודים נרחב. לעומתם, היו כאלה שידעו שמשהו מוזר מתרחש שם והיו אלה אנשי צלב החץ ההונגרים.

בבודפשט התקיים בשנים ההן ארגון של פשיסטים הונגרים שנקרא צלב החץ. הארגון דגל בתיאוריות הגזע וחלק עם הנאצים את הרצון להיפטר מזרים בהונגריה – ובעיקר מהיהודים. עם כניסת הגרמנים לבודפשט, סייע ארגון צלב החץ, לפלוגות הסער הגרמניות, באיתור ובהובלת יהודים למחנות ההשמדה. אנשי צלב החץ עשו מספר ניסיונות לפרוץ בכוח ל"בית הזכוכית" כדי לנסות ולחשוף את המתרחש שם. רוב הניסיונות הסתיימו בכך שקרל לוץ, הקונסול השוויצרי, היה מוזעק למקום על ידי דיירי הבית. בזכות קשריו עם אנשי משרד החוץ הגרמני, והשפעתם על אנשי הצבא הגרמני שניהלו את העניינים בבודפשט היה לוץ מצליח לעצור את הפורעים ההונגרים.

סביר מאד להניח שקרל לוץ היה מודע לעובדה ש-20 תעודות החסות השוויצריות שאושרו למשפחת וייס ולעובדים בבית הזכוכית תפחו כבר מזמן למספרים של מאות ואלפים, אבל הוא המשיך להתנהג כאילו כל מה שקורה שם תואם את רוח ההסכמות עם ממשלת שוויצריה. מסיבה זו קיבל קרל לוץ את תואר "חסיד אומות עולם" ורבים מיהודי הונגריה חבים לו את חייהם.

בניסיון הפריצה האחרון אל בית הזכוכית, בינואר 1945, עצרו השוהים בבית הזכוכית את אנשי צלב החץ תוך שימוש בכוח. במהלך ההפוגה בניסיונות הפריצה, התפתח משא ומתן בין הפורעים לבין הנצורים בבית. כפשרה, דרשו אנשי צלב החץ כי המפקד במקום - ארתור וייס, יתלווה אליהם למפקדתם כדי להסדיר מספר נושאים שלטענתם היו בעייתיים. ארתור וייס, שידע שהצלחת הפריצה אל הבית, עלולה להסתיים בחשיפת המבצע כולו והתמוטטותו, החליט להתלוות אליהם כדי לעצור את הפורעים. ואכן, ניסיון הפריצה נעצר, ברגע שמפקד המקום יצא מהבית והתלווה אל אנשי צלב החץ.

ארתור וייס לא נראה יותר מאז, ועקבותיו לא נודעו. לפי עדות של אחד מאנשי צלב החץ, לאחר המלחמה, נלקח ארתור ישירות אל גדות הדנובה, שם נורה וגופתו הושלכה לנהר.

לאחר אירוע זה, בו הקריב ארתור וייס את חייו כדי למנוע את סיכון המבצע כולו, לא נעשו ניסיונות פריצה נוספים לתוך בית הזכוכית עד תום מלחמת העולם השנייה.