אברהם הקש עלה מהמחתרת

ניר מן

 בתום יובל שנות חשאיות חושף אברהם הקש מבית-השיטה לראשונה את מעמדו הבכיר בצמרת המִשטר הקומוניסטי ביוגוסלביה. כיצד הבריח בהיותו בן 17 מאות ילדים יהודים מאולימפיאדת ברלין בסיועו של הסופר היוגוסלבי חתן פרס נובל, ההיכרות האישית עם טיטו המנהיג האגדי של יוגוסלביה ועם הודג’ה האלבני, לחימת הגרילה בשורות הפרטיזנים, הנסיעה המטורפת של הגנרל פטון, הזינוק המטאורי, הבריחה מתקרת כדור הארץ לאלמוניות גמורה. סיפור מדהים.

שנים רבות חוצץ מסך סמוי בין אברהם הקש לסביבתו. איש במשק לא מעז להתמודד עם הבקיאוּת, הידע וכושר הניתוח שלו. אברהם סגור בשתיקתו וספון בחומת עולמו. תמיד ידענו שהוא היה פעם מישהו חשוב ביוגוסלביה, אבל חוץ מההילה המסתורית לא היה לנו שמץ מושג ולא העזנו לשאול. בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים הוא קרע לחבר’ה מהשכבה הבוגרת את הצורה באימוני שדאות כשהטמיע בהם את יסודות הטקטיקה הזעירה ועקרונות לוחמת הגרילה מהיערות. הם חזרו באטרף הערצה עם ניצוץ של סכינים בין השיניים.

בשנות הזוהר של מועדון החברים היה אברהם מופקד על הקפה של ‘פרלמנט הדומינו’. אדם מן השורה, לכאורה, הבורח מכל שררה ומסתפק בחלקתו הצנועה. בחדרו הסגפני ערוכים בסדר מופתי מאות ספרי הגות ומדעי הטבע בשלל שפות. רק בדבר אחד הוא לא מוותר עד היום על הקרם דה לה-קרם – על המוזיקה המעולה שלו. תקליטורי האופרות בביצוע השמימי של מיטב בתי האופרה בעולם והקונצרטים של התזמורות הסימפוניות המשובחות ביותר בקלסיקה של כל הזמנים. דבוז’אק, וגנר (‘ניבולונגן’) ומוצרט (“הוא משהו-משהו, הלהיט של התקופה”).

על רקע המלחמה הנוראה ביוגוסלביה, ארץ מולדתו ועם הגיעו לגבורות נפגשנו למספר שיחות, שבהן ניאות אברהם לחשוף מעט מעברו. כשביקשתי את רשותו לפרסם חלק מהדברים, נעניתי בסירוב מוחלט ותוקפני. “אין על מה לדבר!”, פסק. “הסיפור האישי לא חשוב ולא מעניין היום אף אחד!”. לא עזרו כל ניסיונות השכנוע. הוא מיאן לשמוע בכלל. הישועה, כדרכן של ישועות, צמחה ממקור בלתי צפוי. גילה לגוסה, צעירה יפהפייה ומלאת שמחת חיים שעלתה מאתיופיה ועובדת ב’בית הפז’, התערבה בשיחה ואמרה לאברהם שחייבים לספר על המלחמה למי שלא יודע. ככה, פשוט. במילותיה שלה, ובעברה שלה, מולם התגמדו כל הנימוקים המלומדים. אברהם התרצה באחת, בתנאי אחד ומפורש, שהכתבה תוקדש לזִכרם של חללי הבריגדה הבין-לאומית שנפלו בקרב נגד הפשיסטים בגוודלחארה, ספרד, ולזכר הפרטיזנים ולוחמי בעלות הברית שנפלו במאבק בצורר הנאצי.

 

ויזות מחתן פרס נובל באולימפיאדת ברלין

אברהם הקש נולד ב-1919 בבלגרד. מוצא המשפחה היה ממורבסקה-אוסטרבה בצ’כיה, משם ברחה ב-1848 ליוגוסלביה בעקבות הפוגרום ביהודים. “סבא וסבתא עוד קיימו את החגים היהודים ושמרו על המסורת, אבל הוריי היו חילונים ולא ציונים. היו לי שתי אחיות שעלו ארצה ברבות הימים והקימו בה את משפחותיהן – אווה פישר ברמת-גן ומירה פרנקל בקרית-ים. אבי, איגניאט, עבד ברכבת והמשפחה נדדה בין תחנות הרכבת ברחבי יוגוסלביה. מכיוון שאבא נאלץ לעבוד בשבת, הוא קומם נגדו את יהודי גליציה שנודעו באדיקותם. יחסם גרם לו לסלידה מדרכם. אבא נפטר ב-1935 ממחלת לב. לאבי היו עשרה אחים ואחיות ובני דודים רבים, אבל אינני זוכר שמות. את משפחתה של אמא לא הכרתי וכנראה שכולם נספו בשואה.

“בהיותי בן 11 הצטרפתי לתנועה הציונות בשורות ‘השומר הצעיר’, ובנעוריי הייתי פעיל בהרחבת הקנים הציוניים. עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה נרתמנו לפעילות להעלאת ילדים יהודים לארץ ישראל.

כבר כנער צעיר קיימתי קשר עם מזכיר הקהילות היהודיות ביוגוסלביה, שריכז את הסיוע למעפילים. לקראת האולימפיאדה בברלין ב-1936 הוחלט בארגון ‘החלוץ’ לנצל את האירוע החד-פעמי למבצע הברחה  המוני של ילדים יהודים מגרמניה. כבן של עובד רכבת יכולתי לנסוע חינם ברכבות ובאניות השטות בנהרות. ברכבת פגשתי במקרה בסופר היוגוסלבי הדגול איוו אנדריץ’ (Иво Андрић), לימים חתן פרס נובל לספרות וחסיד אומות העולם, שהיה השגריר היוגוסלבי בברלין. במהלך הנסיעה ברכבת נקשרה בינינו שיחת היכרות והוזמנתי לבקר בשגרירות היוגוסלבית בברלין”.

הרחוב הגרמני כבר שאג בגרון ניחר את ההמנונים הנאציים במועל יד ובמצעדי כוח דורסניים. אברהם ניצל את ההזמנה של השגריר-סופר אנדריץ’ והשיג ממנו מאות ויזות להברחת הילדים היהודים. הילדים נאספו לצפייה במשחקים, כביכול, ומיציעי האִצטדיונים ניתבו אברהם וחבריו את צירי המילוט והחמיקה בין הספורטאים, הקהל ובריוני האספסוף המתלהם לספינות ששטו בדנובה לנמל קונסטנצה בים השחור ומשם לארץ ישראל. רק אחרי שנים רבות פגש בבית-השיטה את שמריה צמרת, מראשי המוסד לעלייה ב’ של ‘ההגנה’, ממארגני המבצע.

 

דוחף את טיטו לנאום

“ב-1936 התחלתי את למודיי בפוליטכניון בבלגרד. לפני המלחמה היינו כולנו סטודנטים באוניברסיטת בלגרד. קוֹצָ’ה פּוֹפּוֹביץ’, לימים שר החוץ היוגוסלבי, שהיה סטודנט לספרות הכיר לי את טיטו. דרכו הִכרתי את כל מי שהיה צריך בבלגרד. הפגישה הראשונה עם טיטו הייתה לפני המלחמה. הוא היה סטודנט כמו כולנו. הקשרים שלי איתו לא היו הדוקים במיוחד. נפגשנו במסיבות ובאירועים רשמיים של ארגוני הסטודנטים, בעצרות אחד במאי והפגנות יום המהפכה (בברית המועצות) שחגגנו במלוא עוצמתנו בכיכר המרכזית בבלגרד. היה לו מעמד אישי ייחודי, אבל הוא לא היה פעיל מרכזי. הוא היה אישיות בעלת כריזמה עמומה, אדם בעל שכל שבלט מבחינה אינטלקטואלית במדעי החברה ובהיסטוריה. הוא היה אנטי-ציוני ולא רצה לשמוע שום דבר בעניין. גם לא הייתי מעוניין במיוחד להשמיע. בתור סטודנט הוא בלט בכישוריו כאידאולוג וקומוניסט מושבע, אך כמנהיג לאומי הוא היה בעיקר סמל. בשלבים המאוחרים הוא קצת רדף כבוד כמו כל החבר’ה האלה, וצוות העוזרים שלו ניהל בפועל את העניינים. 

התחברנו בפעילות סטודנטיאלית שהתמקדה בעיקר בנושאים פנימיים ביוגוסלביה נגד הקבוצה הפשיסטית החזקה שפעלה אז בבלגרד והייתה קשורה לתנועה האוֹסטָשית בקרואטיה ששיתפה פעולה עם הנאצים.

מה עשיתם?

הדפסנו כרזות ומִנשרים והפצנו בחלוקה חשאית במקומות ציבוריים, באוניברסיטה ובתאי הדואר. היו עימותים, מכות והתערבויות אלימות של המשטרה. נאסרתי יומיים-שלושה בכלא בלגרד, כשמצאו אצלי כספים שאספתי לבריגדה בספרד, אבל בזכות הקשרים שהיו לי בחוץ שִחררו אותי בשוחד ועניינים כאלה. המאבק נגד הפשיסטים היה קשה מאוד. באותה התקופה הייתי נפגש עם טיטו בכינוסים ציבוריים ומדי פעם הייתי מעודד אותו לדבר.

טיטו היה זקוק לדִרבון?

כן. לפעמים היה צריך לעודד אותו, למרות שהיה מבוגר ממני. לדבר איתו ולשכנע אותו. הוא ידע לנאום, אבל לא תמיד חשב שזה חשוב. עם פופוביץ’ שהיה מבוגר ממני בשנתיים הייתי נפגש בכינוסים ובפגישות אישיות בינינו. הוא נפצע קשה בגוודלחארה במלחמת האזרחים בספרד. רבים מחבריי הסטודנטים מהמפלגה הקומוניסטית נהרגו ונפצעו בקרבות בספרד, במיוחד בקרב הנורא בגוודלחארה. לא אשכח את האנשים הטובים שנהרגו בספרד למען החופש והדמוקרטיה, והובסו במלחמה נגד הדיקטטורה. לפני המלחמה רצו שגם אני אתגייס לבריגדה הבין-לאומית בספרד נגד כוחותיו הפשיסטים של הגנרל פרנקו, אבל אני לא רציתי.

למה?

מפני שהייתי ציוני ועסקתי בארגון נוער ‘החלוץ’ ביוגוסלביה. לא הייתי ממונה רשמית אבל עסקתי בתיאום כללי של הפעילויות.

 

מבחן קבלה פרטיזני

“ב-6 באפריל 1940 הפציץ חיל האוויר הגרמני, הלופטוופה, את בלגרד. ההפצצה הייתה נוראה. שלוש פצצות נפלו לפני הבית שלנו ואמא, יֶלֶנה הקש, נהרגה. בזמן ההפצצה על בלגרד התחבאנו במרתפים שונים ואחר כך ברחנו ליערות. החלטתי להצטרף למאבק המזוין בנאצים כדי למגר את הכיבוש הגזעני וכדי לנקום בהם.

ביערות היה קר ולא היה מזון. התנפלנו על שיירות של הוורמאכט הגרמני. מארגני הפשיטות היו פרטיזנים שהכירו את השטח והיו בקיאים בשיטות לוחמת הגרילה. לי לא היה ידע צבאי קודם, ושם רכשתי את ניסיוני הקרבי. התחלתי להילחם כחייל פשוט כשטיטו ארגן את כוחות הפרטיזנים. סֶרטֶן ז’וליוביץ’ אִרגן את היחידות הלוחמות (האודרדים), אבל כעבור מספר שנים הסתכסך עם טיטו. תוך כדי המלחמה סיימתי בשנת 1941 את לימודיי בהצטיינות יתרה. המבחן היה קשה מאוד. נדרשנו לשנן וללמוד בעל-פה כמות עצומה של חומר. המבחן נערך באודיטוריום של הפוליטכניון מול סוללת בוחנים קשוחים ולעיני מאות סטודנטים. אני הייתי הסטודנט המצטיין במחזור שלי.

“אחרי המתקפה הגרמנית על יערות בלגרד ברחתי למוֹנְטֶנֶגְרוֹ. אז נפרדתי מטיטו ונשארתי עם חברי, משה פיאדה, יהודי שהצטרף למלחמה. פיאדה היה מבוגר ממני בעשרים שנים ובתום המלחמה כיהן בתפקיד נשיא סרביה ויו”ר הפרלמנט היוגוסלבי. השתייכתי לבטליון צֵלנוֹגֹורצי של לוחמים הרריים ממונטנגרו, שלחמו בסרביה. המונטגרואים היו לוחמים קשוחים ועזי נפש במיוחד. הם היו בני איכרים גבוהי קומה וחסונים מארץ מיוערת ופראית, שלחמו בכל כלי נשק שבא לידם. כשהגעתי לגדוד ניתן לי סוס גבוה וכולם הסתכלו אם אוכל להשתלט עליו. למרות שאינני גבוה כמותם תפסתי את הסוס ברסן ובקפיצה אחת זינקתי על האוכף. זה היה מבחן הקבלה שלי והוכחתי את עצמי בלי אף מילה.

“כשלוש שנים הייתי פרטיזן ביערות מונטנגרו וסרייבו. התפרנסנו משוד שיירות גרמניות. שם רכשתי את מיומנויות לוחמת הגרילה. המומחיות שלי הייתה בתחום המארבים הליליים. חסמנו את הכבישים ההרריים בגזעי עצי אורן, וכשהשיירה הֵאטה ונעצרה תקפנו והתנפלנו עליה. צברנו כמויות נשק ותחמושת עצומות. מרגמות, מכונות ירייה, מַקלעים, רימונים. חוץ מזה מיקשנו כבישים, פוצצנו גשרים וחיסלנו כוחות גרמניים. הגיעו אלינו קצינים ומדריכי טקטיקה זעירה אנגלים שצנחו במונטנגרו מעבר לקווי הגרמנים. הצטיידנו ברובים אנגליים. לי היה רובה שמייסר שלל מגרמני שחיסלתי.

“ב-1942 נכנעה הדיוויזיה שלנו ונשלחתי ברכבת למחנה שבויים בצפון-מערב גרמניה. לאחר העברה לסרבור בשטח הכיבוש הצרפתי ברחתי עם חברי סטוקר מאלזס דרך תעלה ואחר כך במשאית ירקות, והצטרפנו למחתרת הרזיסטנס הצרפתית. סידרו לי תעודת זהות מזויפת של שם איטלקי מקלבריה ועבדתי כמהנדס בבית חרושת לטרנספורמטורים בעיר מץ. היינו מאורגנים בחוליות ממודרות, שלא ידעו אחת על רעותה. הייתי שם יהודי יחידי ואז כבר שמענו על השמדת היהודים. בעקבות הפלישה לנורמנדי ואחרי נסיגת הגרמנים מצרפת, הצטרפתי כמפקד מחלקת מרגמות כבדות (120 מ”מ) לרגמינט הבלגי של הארטילריה הדיוויזיונית. הגדוד היה מורכב מחבורה מגוונת של חיילים בני לאומים שונים ובליל שפות.

 

פטון נסע כמו מטורף

“ב-16 בדצמבר 1944 התחילה המתקפה באַרדֶנים. הייתי בכוח שנועד לחסום את כוחות התגבורת הגרמניים בפיקודו של הגנרל האמריקני בדל סמית’. את פגזי המרגמות העמסנו על חמורים שפילסו דרכם בשכבת השלג הכבד בהרים המיוערים.

במתקפה הגרמנית נפצעתי מרסיסי שרָפנֵל (פגז רסס), ופוניתי לבית חולים שדה בשלונצורמאן בצרפת. בזכות זה ניצלתי ממוות בטוח מפני שכל חיילי המחלקה נהרגו אחר כך מהאש הגרמנית. שכבתי כחודשיים במתקן החלמה בצרפת ומשם חזרתי לרדיפה אחרי הכוחות הגרמנים הנסוגים עד הקרבות הקשים של הגדוד הבלגי בפירמזנס בגרמניה באפריל 1945.

הייתי בין כוחות בעלות הברית שנכנסו למחנה ההשמדה בדכּאו. בדכּאו קיבלתי את הזעזוע הקשה ביותר בחיי. מצאנו ארבעים קרונות מלאים גופות שטרם הספיקו לשרפם. האסירים החיים – שלדי אדם, שבקושי זחלו, לבשו בגדי פסים מזוהמים.

“בתום המלחמה במאי 1945 סופחתי למשלחת היוגוסלבית במפקדה של הגנרל האמריקני אייזנהאור, מפקד בעלות הברית בפרנקפורט. משם נשלחתי להיות קצין קישור במפקדת הארמייה השלישית של הגנרל פטון בלודוויגסכאפן, מַנהיים. אני זוכר שבוקר אחד פטון חלף על פניי בנסיעה פרועה בג’יפ שלו בתוך ענן ערפל סמיך. לא התפלאתי שהוא נהרג מאוחר יותר בתאונת דרכים. קיבלתי מינוי מרמ”ט הארמייה של פטון הארמייה של פטון לאתר שבויים ועובדי כפייה יוגוסלבים בגרמניה ולשלוח אותם חזרה ליוגוסלביה. החרמנו אוטובוס ומצאנו פועלי כפייה במקומות תת-קרקעיים מחרידים, שקשה לדמיין. אִרגנתי רכבת מיוחדת ל-1,500 שבויים יוגוסלביים משוחררים וחזרתי איתם במסע ארוך ומפרך לבלגרד במטרה לא לשוב עוד לגרמניה.

 

‘בורגני ציוני’

“כשחזרתי לבלגרד הלכתי לפגוש את חברי מהאוניברסיטה ומהפרטיזנים, הגנרל מילושביץ’, שעלה לגדולה במהלך המלחמה. שמחנו מאוד להיפגש, והוא הציע שאשאר איתו ואקבל על עצמי פיקוד על אודרד (עוצבה). סירבתי להצעה והוא כעס עליי מאוד וכינה אותי ‘בורגני’ ו’ציוני’ ועוד שמות גנאי.

למה סירבת?

רציתי לעלות ארצה מוקדם ככל האפשר ולא רציתי להסתבך במאבקי הכוח של הקצונה. לא נתנו לי לצאת מפני שבעקבות חיסול האינטליגנציה היוגוסלבית  בידי הנאצים, כל מי שהיה בתפקיד נדרש להישאר ביוגוסלביה. מוניתי למנהל בית חרושת למכניקה עדינה שהעסיק 1,500 פועלים ורק שני טכנאים. יום אחד פגשתי את קרטוליצה, שהיה המומחה לכימיה במועצה הכלכלית העליונה של הפדרציה הכללית וידידו של דז’ילס, סגן ראש הממשלה. הוא מסר את שמי לטיטו, שמינה אותי ללא שהיות מיותרות לתפקיד מזכיר המועצה לענייני תעשייה, אנרגיה, תחבורה, חקלאות, ייעור ומכרות. המועצה הייתה הפורום השלטוני העליון לגיבוש המדיניות הכלכלית-פיננסית. השרים בראש המיניסטריונים היו רק זרוע אקזקוטיבית לביצוע ההחלטות שהתקבלו במועצה.

המועצה הורכבה מחמישה חברים בניהולו של בוריס קידריץ’ ואחר-כך אנדריאה הֶדרָנק, שהיו כפופים ישירות לטיטו. עבדתי עם העוזרים של טיטו – ג’וּליוביץ’, שר האוצר, והֶאברֶנג, יו”ר המועצה הכלכלית.הוטלה עליי אחריות עצומה למיסוד המערכות הכלכליות ההרוסות ביוגוסלביה אחרי המלחמה. המנגנון המפלגתי לביטחון פנים חקר את עברי. למרות יהדותי והעובדה שלא הייתי קומוניסט, נשארתי בתפקידי, בגלל חוסר מועמדים אחרים. המשרד שלי היה בכיכר הספומנק בבלגרד.  

היה לך קשר עם הקהילה היהודית?

היו לי שתי הסתבכויות בניסיונותיי לעזור לקהילה היהודית, שהיו עלולות לגבות ממני מחיר יקר מאוד. פרשת פטור ממכס למשלוח משאיות של הג’וינט ועניין של העברת מסמרים להכנת ליפטים להובלת חפצים לישראל. נחלצתי מהפרשות האלו בעור שיניי בעזרתו של אלקלעי, ראש הקהילה היהודית. בעקבות המקרים האלה התברר לי שיש עלייה לגאלית לארץ, ושד”ר דושן ברטיץ, מפועלי הכפייה שקיבצתי בגרמניה, מכהן כציר יוגוסלביה בתל-אביב. החלטתי לעלות ארצה בהזדמנות הראשונה.

“בשנת 1948 נשלחתי בראש משלחת בת שבעה כלכלנים ללמד את ממשלת אלבניה כיצד לארגן את הכלכלה. המטוס שלנו הצליח איכשהו לנחות, למרות שבשדה התעופה הארעי של טיראנה הבירה לא היה מסלול נחיתה אלא דרך עפר כבושה ובתור טרמינל הייתה סככה פשוטה. עבדתי עם ראש הממשלה, מחמד צ’חוי ומזכ”ל המפלגה הקומוניסטית אנוור הודג’ה. אלבניה היא ארץ יפה מאוד ואנשיה נהדרים. טובי לב, ידידותיים, עוזרים זה לזה. הייתה תקופה יפה מאוד. גרנו ב’הוטל דיאטי’, המלון היחיד בבירה ואכלנו מפרודוקטים שהביאו לנו ולדיפלומטים במיוחד מיוגוסלביה. גם הטבחים היו מיוגוסלביה. הייתי בטיראנה שלושה חודשים עד הקרע בקומינטרן באינטרנציונל הקומוניסטי בברית-המועצות וניתוק הקשרים הדיפלומטיים. בדקה התשעים הצלחנו להסתלק משם.