הצלם שתיעד מלחמות מהאוויר - סיפור חייו של סא"ל אריה יעקבי,היהודי האמריקאי שהקים את מערך הצילום של חיל האוויר מאת עופר אדרת את המצלמה הראשונה שלנו, רוליפלקס 6/6, קנה אריה יעקבי כשהיה בן 13, בתחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת. כאוטודידקט הוא למד בעצמו את תורת הצילום. בבית המלאכה של אביו הפחח, אשר ייצר אותיות מפח לשלטים של בתי קולנוע, הקים יעקבי את המעבדה הראשונה שלו. כמה שנים לאחר מכן, כשעלה על מדים והתגייס לצבא האמריקאי, במלחמת העולם השנייה, הפך את תחביבו לעיסוק צבאי, והיה לצלם אווירי, שתיעד את המלחמה. בהמשך, אחרי שעלה לארץ, הקים את מערך הצילום של חיל האוויר ופיקד עליו. אוסף הצילומים שלו מתעד פרקים נבחרים בהיסטוריה העולמית, היהודית והמקומית של ארץ ומדינת ישראל. הוא נולד ב-1919 בניו יורק כבן שישי למשפחת יעקובוביץ'. הוריו היגרו לניו יורק מפולין בסוף המאה ה-19. כילד, הוא נהג להתלוות לאמו כשהלכה לסניף הדואר, כדי לשלוח בגדים לקרובים שנותרו באירופה. כתלמיד בית ספר יצא להתרים ברכבת התחתית של ניו יורק "עבור פלסטיין", כדבריו. בצעירותו הצטרף לתנועת "השומר הצעיר" ויצא עם חבריו בתנועה להכשרה חקלאית בחוות HightsTown בניו ג'רזי, לקראת הצטרפות לקיבוץ חצור בארץ. "זה לא היה נעים כל העסק הזה - לעלות על הקרקע ולחרוש. אז מצאתי דרך ללכת להכשרה בלי לעשות חקלאות", סיפר בשנה שעברה בראיון לפלג לוי מפרויקט התיעוד "תולדות ישראל". כך, במקום להתלכלך בבוץ, הוא ביצע עבודות פחחות עבור אנשי ההכשרה - וייצר כלי אוכל לתרנגולים. בין לבין, הקפיד לתעד את ההכשרה במצלמה שלו. גם את פרופ' אלברט אינשטיין צילם, כשבא לביקור עם ההנהגה הציונית. ב-1941, בטרם הספיק לעלות לארץ ישראל, ארצות הברית הצטרפה למלחמת העולם השנייה. יעקבי גויס לחיל האוויר האמריקאי בתור צלם אווירי, ויצא עם היחידה לאנגליה, משם יצאו המטוסים לגיחות הפצצות מעל אירופה הכבושה. צילומיו מתקופה זו תיעדו את כלי הנשק ואת הוויי החיילים במחנות הצבאיים: את המטוסים המפציצים בעת טיפול בידי צוותי הקרקע, את ערימות הפצצות בבסיסים ואת החיילים במנוחה, בקנטינה ובקרב. במטוסים התקין יעקבי מצלמות שתיעדו את תוצאות התקיפות מהאוויר. למאות גיחות הצטרף בעצמו. באחרות הסתפק במצלמה שהתקין במטוס מבעוד מועד. "התקנו מצלמות אוויר במטוסי ההפצצה, שמצלמות תוך כדי ההפצצה באופן אוטומטי, לאורך כל הדרך. אני הייתי למטה, במעבדות, שם פיתחנו את הסרטים. כל הקצינים הבכירים באו למעבדה כדי לראות את התוצאות, וחיכו לדעת אם פגענו או לא. הצילומים האלה היו גם מקור למודיעין", סיפר. כשנשאל על תחושתו כיהודי בצבא אמריקאי שלחם נגד גרמניה הנאצית, שכבשה את מולדתם של הוריו, פולין, הוא הזיל דמעה ואמר שזה "נושא רגיש”. "ביום האחרון נתנו לנו מתנה: לקחו אותנו לגרמניה, והלכנו דרך הרחובות של דיסלדורף. רוב הערים היו די הרוסות. ראינו את השנאה בפנים שלהם", אמר. לאחר מכן חזרה יחידתו של יעקבי לארה"ב, והועברה לחוף המערבי לקראת יציאתה לאזורי הלחימה כנגד היפאנים. ואולם, התוכניות שלו השתנו באוגוסט 1945, לאחר שארה"ב הטילה את שתי פצצות האטום על הירושימה ונגסקי ביפן. כמה ימים לאחר מכן נכנעה יפן לבעלות הברית. אחרי המלחמה חזר יעקבי להכשרה והתכונן לעלייה לארץ ישראל. בהכשרה הכיר את אשתו לעתיד, שולמית, ששם נעוריה היה זהה לשם משפחתו. ב-1946 הם עלו על האונייה בדרך לארץ. בלב ים הבין כי "להיות בקיבוץ זה לא בשבילי", כדבריו, והחליט לפנות לדרך אחרת. בארץ, כשחבריו פנו לקיבוץ, הוא שם פעמיו לטכניון, שם למד הנדסת חשמל. בחיפה פתח סטודיו לצילום ועבד כצלם שכונתי. מפציץ ליברטור בטיפול צוות קרקעמאלבום אריה יעקבי, אוספי ביתמונה באותה תקופה פנה אליו ארגון "הדסה" בבקשה לצלם עבורו סדרות צילומים בכפרי נוער ובמוסדות סיוע לאם ולילד ולעולים החדשים שהקים בארץ. במסגרת זו ב-1947 תיעד את האנשים, הפעילויות והנופים בכפר הנוער מאיר שפיה, את מוסדות הנוער ובהם ויצ"ו בנהלל, את משק הפועלות בעפולה, את ארגון "אמהות עובדות" בחיפה ועוד. בינואר 1948 התגייס לחיל האוויר הישראלי, שזה עתה הוקם. "הוא נסע ללשכת הגיוס בתל אביב, ובמבטא אמריקאי כבד אמר את שמו. המגייס אמר שבדיוק מחפשים אותו, כי שמעו מאנשים אחרים שבאו מחו"ל, כי הוא מומחה לצילומי אוויר", סיפר בנו, דני. לאחר קבלת מטוסי המיראז' בתחילת שנות השישים, יחד עם אנשים נוספים הוא ייסד את מחלקת צילום האוויר במדינה הצעירה, במסגרת יחידת המודיעין החזותי (ויזינט) של מודיעין חיל האוויר, שנקראה שט"ל 121 (שירות טכנולוגי למודיעין). לצדו השתתפו במשימה יהודים אמריקאים נוספים, שכמוהו צברו ניסיון בצילום ובפיענוח תצלומי אוויר במלחמת העולם השנייה. השנה הראשונה של היחידה לוותה בקשיים. את המצלמה הראשונה השיג מעודפי הצבא הבריטי שיצא מהארץ. "כשהגעתי לחיל בתור צלם אוויר, נתנו לי מסור, ושלחו אותי לחורר את בטן הפיירצ'ילד כדי שאוכל לצלם דרך החור ברצפה", נזכר יעקבי לפני שנתיים בראיון לביטאון חיל האוויר. בהמשך, כפי שסיפר, "היינו צריכים להשתמש במצלמה ידנית ענקית, להוציא את פלג הגוף העליון מהמטוס ולנסות לצלם את הקרקע בתקווה שהכל יפעל כשורה...היינו צריכים לדעת טוב מאוד איפה אנחנו, לזהות את הנקודה שאנחנו אמורים לצלם ולתפוס כמה שיותר תמונות. היו לא מעט מקרים בהם לא ידענו בכלל איפה אנחנו וצילמנו סתם, מקווים לתפוס באחד הפריימים את הנקודה שאנחנו צריכים". ביום הכרזת העצמאות שהה יעקבי במפקדת חיל האוויר ביפו. “השתגענו. מה עוד אפשר להגיד. זה לא דבר קטן", אמר. יעקבי המשיך לתעד גם את הנעשה על הקרקע. כך, בין היתר, צילם את המצעד הראשון של צה"ל, שנערך בתל אביב ביולי 1948, ואת ביקוריו של ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון של המדינה הצעירה, דוד בן גוריון, בבסיס חיל האוויר. "צילמנו בארץ וצילמנו בחו"ל. למשל, בפלוג'ה. למפקדים זה היה מאוד חשוב. לטייסים ההרפתקנים זה היה עניין של כיף", נזכר. אחרי מלחמת העצמאות הורחבה מחלקת הצילום של חיל האוויר באמצעות ציוד שנרכש בארה"ב. "מאז ועד היום הצילום של ימינו הוא כבר סיפור שונה לחלוטין", נכתב באתר חיל האוויר. יעקבי, שהתקדם לדרגת סא"ל, מונה בהמשך למפקד שט"ל 121. במלחמת ששת הימים הכינה היחידה שלו את תצלומי אוויר שסייעו לתקיפות חיל האוויר. ב-1970 השתחרר מהצבא. כשהתבקש לסכם את חייו, אמר יעקבי: "לחיות בלי לקיים מטרות - זה לא טוב. ברגע שכל אחד בוחר מטרה, הוא יודע לאן הוא הולך. הוא לא רק צף על המים". יעקבי, שמת בחג הפסח, הותיר שני בנים, דני ואילן, ונכדים ונינים רבים.