שמעון (וולטר) קוויטנר 1922-2008  Quittner Simon (Walter) 

לידה: 1922, וינה, אוסטריה

הורים: איזידור ורגינה (לבית וורצל) קןויטנר שנשאו בשנת 1918 ובחרו בנתינות אוסטרית לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה והסכם סט. ג'רמן.

אח נוסף, יצחק (קורט) נולד בשנת 1925

מעבר לסלובקיה, לאזור הכפרי לאחר קבלת ירושה (בית, חנות ואדמות), אך המשך קשר תעסוקתי , מקצועי, חברתי , תרבותי עם הבסיס בעיר וינה הלא רחוקה - יהודים עם אזרחות אוסטרית תושבי סלובקיה.

חיים מלאים בכפר "קוכינה", השתלבות בקהילה המקומית הכוללת גם כמה עשרות יהודים.

ילדות מאושרת מלאת חוויות המשולבות בטבע הפראי (יערות, נחלים, טירות, בעלי-חיים) המהווה מוקד משיכה גם למשפחה המורחבת שמגיעה תדירות להתארח ולנפוש מחיי העיר "האפורים", הרועשים והצפופים.

1928 לימודים בבית הספר המקומי בניהולה של הכנסייה ולאחר מכן לימודים בגימנסיה הפרטית של הפרנציסקנים בעיר מלצקי הסמוכה, תוך שילוב לימודי יהדות בתוך המסגרת החינוכית הנוצרית, עד שנת 1938

1932 החשמל מגיע לכפר וכאן חל מהפכה בחיי היום-יום, מידע ואינפורמציה ופתיחה לעולם הגדול דרך מכשיר הרדיו.

בקיץ 1938 הורגש אי השקט גם באזור הכפרי וידיעות על המתרחש בחבל הסודטים הגיעו, כמו גם גיוסים ופעילות צבאית. נושא רדיפת יהודים לא עלה לכותרות באופן תדיר, אך נימות אנטישמיות כבר היו באוויר... עד למעצרים ליליים של "משמר הלינקה" (הפשיסטים) שחיפשו את האזרחים הזרים שאינם סלובקים. גם משפחת קוןיטנר נעצרה וגורשה...וכך, בגיל 17, לפתע פתאום התנתקו ונעצרו החיים.

מעצר, תלאות, גירוש, חיים בתת תנאים ובתאריך 7.10.1939 שילוח על גבי ספינות נהר על הדנובה עד לים השחור, מסע של כ-1200 ק"מ לנמל סולינה,. תלאות, עיכובים, הבטחות, פגעי מזג אוויר, גיוס כספים ותשלומים לפקידים, סיוע קהילות מקומיות עוד בירוקרטיה מקומית...ולבסוף עליה על האונייה "נעמי יוליה"  יחד עם 1300 מעפילים נוספים בדרך לחופי ארץ ישראל, פלסטינה.

יום פריצת מלחמת העולם השנייה, 1.9.1939 האונייה מול חופי תורכיה מטעינה פחם שאזל למחסניה (שוב גיוס כספים ותכשיטים מהמעפילים...) כדי להמשיך במסע לפלסטינה.

האונייה נכנסת למפרץ חיפה, נעצרת ע"י הבריטים ולאחר מו"מ עם נציגי הסוכנות היהודית מתאפשרת ירידת הקבוצה על חשבון סרטיפיקטים עתידיים. שוב מעצרים של הגברים הבגירים והובלה למחנה סרפנד... ובאמצע אוקטובר 1939 התאחדה המשפחה שוב על אדמת א"י.

ההחלטה האישית הייתה הכשרה חקלאית שהייתה בתנאים קשים בחדרה ("נווה חיים" של היום) והצטרפות לקיבוץ.

החלטתו של שמעון (לאחר מפגש עם נציג הקיבוץ שביקר בהכשרה) הייתה להצטרף לקיבוץ בית השיטה בעמק יזרעאל, יחד עם יוצאי סלובקיה נוספים שהיו עימו בקבוצה בהכשרה.

בקיבוץ בית השיטה (4.1940) התקבלו בצורה קרירה ע"י הוותיקים, מבטיחים הבטחות לגבי שיכון ותנאי מחיה ובינתיים מתגוררים באוהלים בתנאים "ספרטניים", משבצים את בני החבורה שזה עתה הגיעו בעבודות "פקק", אך זה הזמן בו נקלט ההוואי המקומי, השפה, המושגים המקומיים, המחויבות למסגרת אך מצד שני מסגרת שלא מקבלת את הזרים שהגיעו ונאלצים ליצור לעצמם הוואי המתבסס על נוסטלגיה ממקורות תרבותם האירופאית.

העבודות בהן משובץ שמעון ע"י סדרן העבודה היו מגוונות וכללו חפירת בורות בתי-שימוש, חפירת יסודות לתחנת המשטרה ליד תחנת רכבת שאטה, יציקות בטון, גן ירק, פינוי פסולת  בניין וזבל, קציר מספוא, נטיעות חרובים וזיתים, סיקול, כריתה, פועל במחצבה ועוד והכל בתנאי מגורים זמניים ובלתי ראויים בהשוואה...

אחרי כשנה בקיבוץ, החבורה הסלובקית מצטמצמת ל-4 בלבד. האספה הכללית הצביעה פה אחד על קבלה כחברים בעלי זכויות מלאות בקיבוץ, עם תקווה לשיפור משמעותי בתנאי הדיור כפי שהובטח. כחבר קיבוץ הושבע והתקבל להגנה ועובר סידרת אימונים בסיסית.

מעיתונים התעדכן על מה שקורה בעולם, פוליטיקה פנימית, יחסי יהודים-ערבים ואנגלים לא היו מובנים לו, שמות מפלגות, אידיאולוגיות ואנשי ציבור לא היו מוכרים, המלחמה הייתה רחוקה...אך לא להרבה זמן.

שמעון קרא ושמע ברדיו על המצב המורכב והמפלות של הבריטים בחזית צפון אפריקה, נחיתת רומל והתקרבות לגבול מצריים. תוכניות הישוב בארץ להגנה, הכרזת המוסדות על גיוס צעירים לצבא הבריטי והטלת מיכסות  התנדבות על ההתיישבות העובדת. על בית השיטה הוטל לגייס 5 חברים לפלוגות היהודיות, במסגרת רג'ימנט ה- BUFFS האנגלי.

שמעון הבין כי המסגרת הקיבוצית בה כה רצה להשתלב למצוא את מקומו, לתרום ולהתקדם איננה מקבלת אותו לאחר לתקופה ממושכת בה השקיע ותרם (כמו גם אחרים בקבוצה הסלובקית). בעיקר הציקה לו הבדידות חברתית, תנאי המגורים וההבטחות הלא ממומשות, אי קידום ואופק מקצועי.

האפשרות להתגייס אפשרה לצאת ולבדוק מה קורה  ומתרחש "בעולם האמיתי" מעבר לבועה הקיבוצית. בישיבת הקיבוץ קם באומץ יוצא דופן והכריז כי הוא מתנדב. למרות מחאתם של החברים כי הוא חבר צעיר, רק שנתיים בקיבוץ הסביר כי הוא מתנדב אם יסכימו או לא וכי יש לו ולמשפחתו חשבון פתוח עם הגרמנים. האספה אישרה וכך יצא עם חבריו הסלובקים ללשכת הגיוס בחיפה ומשם למחנה סרפנד (אותו מחנה אליו הגיע עת ירד מהאונייה בנמל חיפה), הפעם כחייל יהודי במסגרת הצבא הבריטי – 2.5.1942

בטירונות במחנה סרפנד נחשף שמעון החיל הצעיר לחוקים וכללי התנהגות והתנהלות כפי שנקבעו ב- King's Regulations וכאן נקבע לו מספרו האישי P/17175 (קידומת האות P – מגוייס מפלסטינה). בטירונות זו שנמשכה 3 חודשים חוו המצטרפים את ההוואי של הצבא הבריטי על-פי המסורות והמנהגים בני מאות בשנים, כאן כל הפקודות וההסברים בשפה האנגלית על-ידי לוחמים ואנשי סגל בריטיים. הכרות עם כלי נשק, תרגילי סדר, צעדות, אימוני שדה, תרגולות גז וגם מפגש עם ה- NAAFI (השקם הבריטי) והמזון הצבאי.

כלי הנשק האישי היה רובה Lee Enfield Marl II שמשום מה כונה "רובה קנדי" בעוד שהיצרן היה בריטי, נערכו אימוני "קרב כידונים" ותרגולות זקיף והקפדה על ניקיון הנשק. טכס הסיום במחנה סרפנד היה מרשים עם כל סממני הטכסיות הבריטיים בנוכחות קולונל לסטר.

"הפכנו לחיילים, אך לא חיילים קרביים". כך קבעו מעצבי המדיניות הבריטיים, מציין שמעון ביומנו.

THE PALESTINE BUFFS – התוכנית הבריטית הייתה לגייס יהודים וערבים בני הארץ. על כל פלוגה ערבית תגוייס פלוגה יהודית, אך התוכנית לא צלחה. מול התגייסות מעטה של הערבים ואי התאמתם לדישות הצבא הבריטי (הוקמו 4 פלוגות בתקן חסר) הוקמו 15 פלוגות יהודיות שהפכו למעשה ל-3 גדודי הבריגדה היהודית. גויסה גם פלוגת קשישים שקבלה את השם Garrison Buffs לתפקידי אבטחה.

ההגדרה של מיניסטריון המושבות, המטה הכללי בקהיר ושלטונות המנדט הייתה כי לא יצאו מהארץ וישמשו בתפקידי שמירה ואבטחה ומכאן נגזר החימוש ורמת האימון של הפלוגות, ותפקידים מתסכלים מתחילת הגיוס ב-1941 ועד הקמת הבריגדה באוגוסט 1944.

נערכו אימוני כיתה, קבלו מקלע הוצ'קס צרפתי מורכב ובעייתי בתפעול, נערכו אימונים "בכיבוש" גבעת נפוליאון (רמת-גן) ושטח תחנת הכח רדינג. סגלי הפלוגות היו בריטים, הסרג'נטים והקורפורלים היהודיים צמחו מתוך השורות, נפתחו קורסים משותפים לקצינים וסמלים. עם סיום הקורסים הוצבו הבוגרים בפלוגות וכך, לאט לאט חל שינוי במערך ההדרכה והאימון שלא בדיוק לפי הכללים הבריטיים.

שמעון הועבר עם מחלקתו לפלוגה 18 שקראה באופן לא רשמי "פלוגת מכבי". כך צורפו אנשי הקיבוצים לפלוגה של חברי  ואוהדי "מכבי". הפלוגה צעדה בחגיגות יובל ה-60 של ראשון-לציון ברחוב רוטשילד.

זו הפעם הראשונה שחיילים יהודים צועדים עם נשק מוכתף בישוב יהודי. כל תושבי המושבה עמדו לאורך הרחוב והריעו...

פלוגת "מכבי" קלטה מגויסים חדשים ושמעון עם כל המחלקה עבר לפלוגה 22, בה פגש לראשונה אנשי בית"ר בעלי השקפת עולם רביזיוניסטית. כפי שהוא מציין, "הדבר לא הפריע לי כקיבוצניק. טרם התפתחה אצלי מודעות פוליטית כלשהי."

פלוגה 22 חנתה ליד משטרת לטרון בקרבת מחנה שבויים איטלקיים שמנה כ-6000 איש ותפקידם היה שמירה היקפית בין 2 הגדרות הגבוהות. סגל המחנה היה אנגלי-פולני.

לפלוגה הגיעה קבוצה קטנה של חיילים דוברי יידיש ופולנית, עריקי צבא אנגרס שהצטרפו ל- BUFFS.

בסוף ינואר 1943 קבלה הפלוגה פקודה לעבור למצרים, הראשונה מפלוגות ה-BUFFS שיצאה את תחומי א"י. השמועה הייתה כי הסיבה לכל היא גניבת כמות גדולה של חומרי נפץ ממחסני הצבא הבריטי בלטרון ע"י אנשי אצ"ל.

המחנה מוקם בעיר סואץ, לרגלי הר אטקה, כ-3 ק"מ דרומית לעיר והמטרה היא אבטחת בית הזיקוק שהוא המקור העיקרי לאספקת דלק, כמו גם שמירה על רציפי הנמל הסואן בתעבורת אוניות אספקה וציוד כולל ה"המלכה מרי" ששמשה להובלת חיילים לחזית הים התיכון מהודו, דרום אפריקה וקניה. אונייה זו לא יכלה לעבור בתעלת סואץ בגלל גודלה. גם בפורט תאופיק היה מוצב. בנקודה זו אהב שמעון לשרת לאור האפשרות שניתנה לשחות במים הצלולים.

קהיר התוססת והקוסמופוליטית הייתה מקום הבילוי והקניות, ביקור בפירמידות ואזור אסואן ונסיעה ברכבת לחופשות בבית, בת"א, אצל ההורים.

שמעון מספר כי  בעת השמירה היו עם חגור מלא ורובים מכודנים וערכו גם סיורים בתוך בית הזיקוק, כיתה בשורה עורפית, בציוד מלא ומסיכת גז קשורה לחזה וכובע פלדה, צועדת בפיקודו של סמל בין האולמות השונים, הפגנת נוכחות כדי למנוע תסיסה אפשרית בקרב בעובדים המצריים.

בראש השנה 1943 הוחזרו ארצה והמחנה מוקם בחוות אהרונסון לשעבר בעתלית. כאן הם מתבשרים כי פלוגה 22 (שלהם) יחד עם פלוגות 24, 26 ופלוגות מס' 28, 30 שעדיין בטירונות יהוו את הגדוד ה-3 של הרגמנט הארצישראלי, אך בשלב זה נמשכו מטלות השמירה על מתקנים, כמו שמירה בנמל חיפה מפני חיילי קומנדו איטלקיים או מחנה חיילות ATS בטירה ומחנה דלק סנט לוקס, מחסני ציוד בקורדני, אבטחת רכבות, ליווי שיירות

בחודש אוגוסט 1944 החליט הקבינט הבריטי על הקמת הבריגדה היהודית Jewish Infantry Brigade Group. כולם התרגשו וקיוו שהפעם זה אמיתי ושכולם יצאו לחזית....ואכן היום הגיע ב-19.9.1944 צורף שמעון לקבוצת החלוץ הפלוגתית לבורג' אל ערב, מערבית לאלכסנדריה, מצריים.

ב-23.9.1944 יוצאים בשיירה וזאת הפעם הראשונה שהונף דגל כחול-לבן על כל מכונית.

שמעון מוצב לפלוגה מסייעת של הגדוד ה-3 מקבלים נשק חדיש הכולל נושאי ברן, מקלעי ברן, רובים חדישים Mark IV, מקלעי "טומי" (Thomson) אמריקאים, חגור חדיש, מדים מתאימים לאירופה...מרגישים את השינוי...

שמעון מוצב למחלקת מכונות יריה "ויקרס" (יש 4 כאלו במחלקה) ו-5 נושאי ברן בתוספת מקלעי ברן, יש גם 6 תותחים נגד טנקים "6 פאונדר", מרגמות "3 ומחלקת הנדסה – איזה שפע, והכל ממונע !

לפני ההפלגה לאיטליה נערך קונצרט של התזמורת הפילהרמונית באמצע המדבר לפני אלפי חיילי הבריגדה ובו השתתף לראשונה מפקד הבריגדה, בריגדיר בנג'מין לוי, קנדי, איש חיל ההנדסה. כמו כן נערך המסדר החטיבתי הראשון לכבודו של משה שרתוק, מנהל מחלק החוץ של הסוכנות היהודית שלחם וקידם במרץ את רעיון הבריגדה. במסדר הונף לראשונה דגל הבריגדה בטקס רשמי.

בנמל אלכסנדריה עלתה הבריגדה על 2 אוניות נוסעים שהוסבו להובלת צבא ולאחר 5 ימים בים בליווי משחתות וקורבטות הגעה לנמל טרנטו ההרוס והמופצץ. העברה ליבשת באמצעות אסדות, התארגנות, המתנה לרכבת ונסיעה ארוכה בנופים הרוסים עד ל Fiuggi, בסיס האימונים העתידי. כאן מתמקמת הבריגדה על יחידותיה בבתי המלון היוקרתיים – עיירה של הצבא העיברי.

כל מחלקת מכונות הירייה עברה אימונים מפרכים בהדרכתם של סמלים אנגלים שסופחו מיחידות של המחנה ה-8, אימונים שנמשכו 3 חודשים בכל תנאי מזג האוויר. השתתפות בתרגילים גדודיים וסיום ההכשרה היה במפגן אש בפני הגדוד לפני יציאה לחזית.

הגעה של מג"ד חדש, Gopton Salmond, הסקוטי (שקיבל כינוי חיבה "גופי"), קצין מנוסה עם ניסיון צבאי בפלישה לנורמנדי ויכולת הובלה, יצרה אווירה בונה לקראת הכניסה ללחימה. סגנו, אפרים בן-ארצי.

המחלקה עברה קורס נהיגה בנושאי ברן, כלי מהיר, צוות של 4, עמוס בתחמושת וציוד אישי, אך ללא גג. כל הנוסעים היו מופקרים לגשם ורוחות, אך גאים להשתייך לפלוגה המסייעת בפיקודו של קפטן כספי.

בתאריך 27.2.45 עוזה הגדוד את פיוג'י (יומיים אחרי שיתר היחידות כבר עזבו לחזית) דרך Foligno, Ancona, Pezaro ל- Cervia ומשם ל- Mezzano, 2 ק"מ מהחזית, במסגרת הדיוויזיה ההודית ה-8. במקום זה התארגנות ועדים להארת השמים מעל קו החזית ע"י זרקורים גדולים, בתוספת "קונצרט" כלי יריה. מארגנים פגישה עם החבר'ה מפלוגה 22, מחלקת הקיבוצניקים אליה השתייך שמעון עד לא מזמן ומתברר כי לא מורגשת עצבנות או חשש אצל החבר'ה למרות הידיעה כי בעוד מספר ימים יהיו כולם במוצבים, קולות ירי ופגזים.

התוכנית היא שכל פלוגה תשהה 12 יום בחזית, 6 ימים בעתודה בקו השני. הגדוד ה-3 מחליף את הגדוד ה-2 ועמדותינו מרוחקות כ-600 מטר מעמדות הגרמנים. לומדים את השטח, נתוניו, מכשולים ונקודות תורפה, בודקים מחסות ואפשרויות צידוד, ירי הדדי של מרגמות, סיורים אלימים, הרוגים גרמנים, פצועים והרוגים בקרב הפלוגות ואף לקיחת שבויים גרמניים (12 במספר מרג'ימנט הציידים הגרמני מס' 332) ועוד ועוד התרחשויות יומיות בגיזרה.

בתאריך 24.3.45 התבשרו כי עוברים ל- Faenza לגיזרה הררית בקו הנהר Senio במטרה להחליף את גדוד הגורקה 2/8 של צבא הודו (חיילים ששמם הלך לפניהם). למקום המתוכנן הגיעו בתאריך 28.3.45 במזג אוויר סוער וגשום. החלפת הקו נעשתה תוך כדי צעידה של כ-3 שעות בין גבעות, בתוך שדות מוקשים, הציוד  והנשק הועמס על פרידות, אותן הובילו חיילים מקפריסין (הדבר הזכיר את גדוד מובילי הפרדות בגליפולי). שמעון מציין כי השוחות התאימו לחיילי הגורקה נמוכי הקומה, אך לא ללוחמי הבריגדה וציודם הכבד כשמולם יחידות גרמניות פעילות.

גם כאן פעילות ערנית של חילופי אש משני הצדדים בימים ובלילות, פצועים והרוגים (גם מתאונות).

10.4.45 "....הפגזת הקווים הגרמנים נמשכת גם מעבר לרכס, לעומק. העמק מכוסה עשן ושריפות במקומות רבים. עשרות תותחים ממטירים אש ללא תגובה גרמנית. מתחילים לחצות צפונה את הסניו לאחר כיבוש קופיאנו...ונכנסים לכפר Serra...הגרמנים מפוצצים מאגר תחמושת לפני נסיגתם..."

בתאריך 12.4.45משתלט הגדוד על רכס Monte Ghebbio , נחים בבית חווה ששימש את הגרמנים הנסוגים ומוצאים בו חומרי תעמולה ועלונים המכוונים אל חיילים אמריקאים.                                                    

בתאריך 15.4.45 מציין שמעון ביומנו כי "אתמול עזבנו את הקו כי החזית "נגמרה" לנו...העמסנו הכל וב- Brizighella התמקמנו להתארגנות מחדש. המגד מציין You have done a good job  ומבשר כי בקרוב יעבור הגדוד למקום צפוני אחר...

הפלוגה המסייעת מסופחת לקורפוס ה-5 האמריקאי כפלוגת מכונות יריה ונוסעת עם הכוחות  ל-Argenta, בדרך ל- Ferrara וחציית נהר הפו על גשרי פונטון עד לעיר Rovigo  על גדות ה- Adige.

כאן סופחו ליחידת נ"מ (לה תותחי בופורס 40 מ"מ) והמטרה – ניטרול מוקשים צפים בירי, אותם השיטו הגרמנים במטרה להרוס ולהטביע גשרים.

הגיעו ידיעות שמוסוליני חוסל והערים הגדולות נפלו לידי הפרטיזנים, טריאסט וחצי האי איסטריה נפלו בידי טיטו ובתאריך 3.5.45 בגרמנים באיטליה, אוסטריה ובוואריה הביעו הסכמתם לכניעה ללא תנאי ואדמירל דוניץ הודיע על מותו של היטלר...

"במקומנו, בתאריך 6.5.45 קבלנו הודעה כי סיימנו את משימתנו ועלנו להתקפל ולנסוע דרומה למפקדת הבריגדה בבריזיגלה. בדרך, בתאריך 8.5.45, יום הניצחון ( מכונה V-E DAY) יצא חלק מהמחלקה (כולל שמעון) לבלות בוונציה, לשוט בגונדולה וסיור עם מדריך מקצועי של חברת Cook. העיר מעניינת ביותר אך מוצפת חיילים."

בתאריך 11.5.45 נערך בבריזיגלה מסדר תפילת הניצחון עם תום הקרבות וכניעת הגרמנים

בתאריך  16.5.45יצאו כל הפלוגות המסייעות על נושאי הברן (75 במספר) בשיירה ארוכה לכיוון Udine ושם אמורות לקבל פקודות נוספות. תקלות בכלים בדרך, תיקונים והמשך נסיעה וקבלת פקודה כי היעד הוא Klagenfurt, אוסטריה דרך כביש 54 החוצה את חצי האי איסטריה המאוכלס בסלובנים, ממלכתו של טיטו. כאן זוכה השיירה לקריאות Zivel (יחי בסלובנית) עד שמגיעים בדרכים המפותלות לעיר Trvisio מפגש שלושת הגבולות איטליה-אוסטריה-יגוסלביה ומשם עד Campo Rosso, מקום בו ממוקמת מפקדת הגדוד.

בדיעבד התברר למסייעות מדוע הנסיעה הארוכה והמפותלת עם מספר כה רב שתרחשה. טיטו השתלט על נמלים ושטחים באזור והמרשל אלכסנדר, מפקד כוחות הברית בחזית המרכז נתן לטיטו אולטימטום לפינוי השטחים, ונסיעת שיירת נושאי הברן אורגנה כהפגנת כוח ואולטימטום. התרגיל הצליח. הבריגדה כולה הוצבה בעמק מטריביזיו דרומה (במקום באוסטריה).

בתאריך 1.6.45 כותב שמעון ביומנו "היום אני מסיים 3 שנות שירות בצבא, אקבל שילינג תוספת לשכר החודשי. כעת תפקידנו לסייר בהרים ולתור אחר חיילים גרמנים המסתתרים בבקתות הרועים..." סיור רגלי תפס בבית רועים 7 חיילים גרמנים עם 3 בחורות. כולם הובאו למפקדת הגדוד. הצלחה !

עניין הטיפול בניצולי המחנות, השימוש בפלוגת תובלה 178 ואחרות להברחת ניצולים והגבולות המסמכים מזויפים, ויתור יחידות על אחוז מסוים מאספקתן והעברת הניצולים לנמלי היציאה לא"י, כל אלו נעשו ע"י ועד מיוחד, החיילים מן השור אינם מעורבים כלל. עצם הנוכחות של חיילי הבריגדה  באזור מקדמת את איסוף הניצולים והעברתם לא"י.

שמעון מספר על  סיור נוסף בוונציה אליה הגיע בתאריך 16.7.45, שהיה במלון "אקסלסיור" המפואר בו התאכסנו בעבר נסיכים מלכים ואחרים, הפאר, התזמורות, חוף ה"לידו", הקזינו שהוסב למועדון "רוזוולט-צ'רצ'יל" ועוד ועוד... שמעון הוקסם מהעיר, מהשיט בה, אתריה ההיסטוריים ומבלה כאן את יום הולדתו ה-23 בחברת חברים מהפלוגה –  ימים של חופש ופריקת מתחים.

עם החזרה לבסיס מתברר שכל נושאי הברן הועברו לבסיס חימוש והוא מצורף ליחידת האבטחה של מפקדת הגדוד ומתחילות שמועות כי היעד הבא הוא בלגיה לצורך הצטרפות לכוחות הכיבוש הבריטיים בגרמניה

בתאריך 26.7.45 כותב שמעון כי הציוד היחידתי הועמס על משאיות שעוזבות את איטליה "... אך משאירים מאחורינו קבריהם של 52 חברים לנשק הטמונים בבית הקברות של הבריגדה ברוונה."

הצבא הבריטי קבל לידיו לשליטה את צפון מערב גרמניה לאורך גבולות בלגיה, הולנד עד דנמרק ובאוסטריה בעיקר את אזור מחוז קורינטיה לאורך גבולות יגוסלביה ואיטליה. הבריגדה יועדה להיות חלק מכוחות הכיבוש הבריטיים.

כך חצתה הפלוגה שבראשה המ"פ כספי כשעל הג'יפ שלו דגל כחול-לבן, נסיעה לאורכה של אוסטריה, גרמניה, חציית גשר הריין, נסיעה של 6 ימים הגעה למנזר בעיר Tournai, בלגיה, המתנה להחלטות משך שבועיים ובסופו של דבר התמקמות הפלוגה בעיר Delft, הולנד כשהגדוד מתמקם באזור העיר האג.

משום מה הוחלט שלא להכניס את הבריגדה לגרמניה (אולי החשש מפעולות נקמה) ולכן פוזרו גדודיה בבלגיה והולנד ובכך באופן מעשי בא הקץ לבריגדה. מיחידה לוחמת הפכו חייליה לחיילי בסיסים, ללא אימוני שדה בתפקידי שמירה ואבטחה.

כאן עסקו בליווי שבויים גרמניים לעבודות שיפוץ וניקוי בית הכנסת בדלפט, פינוי מוקשים. מיקומים נוספים אליהם הוזזה הפלוגה היו בקרבת גבול גרמניה (Millingen), בבלגיה בקרבת אנטוורפן, קורס הדרכה בעיירה Liere שבסיומו הוענקה לשמעון דרגת Lance Corporl (טר"ש), גנט ועוד.

השמועה הייתה כי עד סוף 1946 ישוחררו כל חברי הבריגדה (שמועה שנתאמתה בהמשך). אירוע מיוחד היה בתחילת חודש מאי 1946 עת נשלחה הפלוגה לאבטח בסיס תחמושת ב-Pitten, בסיס מרוחק שקלט תחמושת רבה משדות הקרב. כאן טיפלו בתחמושת שחלקה פוצץ או נשרף, אך בלילות הגיעו משאיות אלמוניות שיצאו עמוסות...צוותי השמירה של הפלוגה לא ראו, לא שמעו. יש להניח כי המטען הרגיש היה בדרכו לא"י.

הדרך לשחרור עברה דרך שיטת ניקוד, מספר הנקודות שנקבעו לחייל. כך ידע כל חייל מתי הוא חוזר ארצה לא"י במשלוחים שבועיים. המסגרות הצטמצמו. מצב הרוח אצל רבים לא היה מרומם מעצם הידיעה כי חוזרים הביתה אחרי כשנתיים. רבים השאירו סיפורי אהבה או קשר עם בנות המקום, חוסר הוודאות לגבי המצב בא"י לא הוסיף  והיו מודעים לפעולות אצ"ל ולח"י, חיפושי הנשק של הבריטים, תליית הסרג'נטים ועוד.

בתאריך 10.6.45 נכלל שמעון ברשימת החוזרים ארצה. בתחנת הרכבת בגנט עמד מפקד הבריגדה ובריגדיר בנג'מין אנשי מטהו והצדיעו כשהרכבת יצאה בדרכה לטולון בדרום צרפת. 3 ימי מסע הגעה למחנה ביניים, המתנה ועליה על האונייה Mataroa, הפלגה של 6 ימים שקטים לפורט סעיד ומשם בעיכוב נוסף במחנה קאסאסין ואחרי 5 ימים ברכבת מיוחדת דרך קנטרה ועזה לרחובות.

ברחובות תהליך שחרור מהיר בו מזדכה החייל על מדיו, מקבל כל משתחרר 5 לירות, אשור חופשה ובגדים אזרחיים (חליפה, מגבעת, זוג נעליים, עניבה וכותנת).

בשעה 15:00 ביום 4.7.1946 מגיע שמעון לבית הוריו במרכז ת"א.

לאחר השחרור עזב שמעון את קיבוץ בית השיטה וויתר על חברותו, היה איש ארגון "ההגנה" והקים  יחד עם אביו בית מלאכה לייצור שקיות ומארזי צלופן. עם הקמת המדינה נקרא להקים את חיל המשטרה הצבאית תוך הטמעת המורשת וכלי ניהול ופיקוד הבריטיים, מסגרת בה שרת שנים רבות כנגד בכיר וקצין. בשלבים מאוחרים יותר הפך לקצין הצטיידות ארצי ביחידה צהלית עד פרישתו מצה"ל.

לאחר מכן שמש במשרד הפנים במספר תפקידים כשהאחרון בהם פקיד רישוי נשק. בשלל תפקידיו הטמיע נהלים חדשים ומתקדמים במערכות, זכה לשבחים רבים ולעובד מצטיין.

שמעון היה נשוי פעמיים, השאיר אחריו 3 ילדים ונכדים. התגורר מירב השנים בעיר תל-אביב, היה מזכיר העמותה התל אביבית לבולאות משך שנים רבות ופעיל במסגרות וולונטריות.

נפטר בשנת 2008 .

כאיש צבא וותיק נכונה  לגביו האמרה :

Old soldiers never die, they just fade away""

לוקט ונכתב ע"י:

אהוד קוויטנר, גני-תקווה

מיכל גילה-קוויטנר, בית-חשמונאי