אבי ניצול אושוויץ. שני הוריו ואחותו הקטנה נרצחו ע"י הנאצים, והוא נותר לבדו, נער בן 17, ללא אף אחד בעולם, בגיהנום הנורא ביותר שיצרה האנושות. הוא שרד שם, אף על פי כן ולמרות הכל. בעת צעדת המוות, כאשר הגרמנים הוליכו בבהילות את הנותרים בחיים מערבה, בחורף המקפיא, הוא הצליח להימלט יחד עם שניים מחבריו. אחר כך הסתתר בכפר עד בוא הרוסים, התנדב לצבא האדום, היה טנקיסט בחזית הצ'כית ולחם בגרמנים. על המכה ה-81 אולי שמעת, למרות שלא אתה כתבת את זה. הסיפור על הנער שהוענש ב-80 מלקות בגטו פשמישל משום שהחביא ספרים. שרד את העונש הנורא הזה, במהלכו איבד את הכרתו מספר פעמים. עונש אכזרי שרבים מתו ממנו, אך הוא נותר בחיים, ואף הצליח לקום וללכת להביא את הספרים. אבי הוא הנער הזה, מיכאל גולדמן גלעד. הוא התגבר על זה, התגבר על אושוויץ, התגבר על הכל. נאחז בחיים, היה בגיהנום ויצא ממנו, ואף חזר אליו כדי לנקום בשדים, בהחלטיות שאנשים כמוך לא מבינים אותה. אחרי המלחמה עלה ארצה באוניית מעפילים, נשלח למחנות בקפריסין ע"י הבריטים, ולאחר קום המדינה שוחרר ועלה ארצה. כאשר סיפר על האירוע ההוא בגטו לכמה אנשים, נתקל בחוסר אמון. מאז לא דיבר על כך במשך שנים, הוא אמר שזו הייתה מבחינתו המכה ה-81. אבי הקים משפחה, התגייס למשטרת ישראל, התקדם בסולם הדרגות, ועם תפיסת אייכמן נקרא ללשכה 06, להיות בין חוקריו של הצורר, שכעת היה אסיר מבוהל ועלוב. בעת המשפט ישב אבי ליד התובע גדעון האוזנר. במהלך המשפט בו נשמעו עדויות רבות ומחרידות על זוועות הנאצים, נקרא לדוכן אדם שהיה עד לאירוע בגטו פשמישל וסיפר עליו – על הנער הצנום שספג שמונים מלקות מקצין נאצי, ולתדהמת כולם נותר בחיים והצליח לקום על רגליו. האוזנר שאל את העד 'האם אתה מזהה את הנער הזה כאן באולם?' העד השיב 'כן, זה קצין המשטרה שיושב לידך.' אבי היום בן 89, את רוב חייו הקדיש למחקר, הרצאות והסברה בנושא השואה, לאיסוף פרטים ומידע על קהילות יהודיות שהוכחדו, על פושעים נאצים ולהבדיל על חסידי אומות העולם. לתעד את הידע הזה, את האירועים, שלא יישכחו. לפני כשנתיים השלים את כתיבת ספרו "מי באש ומי במים", על אירועי חייו בשואה ואחריה. באפריל האחרון התבקש להצטרף למסע של קציני משטרה אל מחנות ההשמדה בפולין, שם באופן סמלי, בטקס שנערך מול המשרפות של אושוויץ, הועלה בדרגה והוענקה לו דרגת סגן ניצב במשטרת ישראל.(טל גלעד) "אינני יודע מה כאב לי יותר, שמונים המלקות או המכה ה-81 שקיבלתי" נראה שגדעון האוזנר הכיר את הסיפור כשחקר את העד, ד"ר בושמינסקי, ושאל אותו אם הוא רואה את הנער בבית המשפט? ביום בו ד"ר בושמינסקי מסר את עדותו, הוא הגיע בבוקר לירושלים. מאז הגטו בפשמישל, לא פגשתי אותו, לא ידעתי שהוא בחיים. הוא הגיע לאולם בית המשפט לפני שהתחילה הישיבה של אותו היום, ראה אותי, קצין משטרה במדים, ניגש אלי ושאל אותי איפה המשרד של גדעון האוזנר. אני באופן טבעי, שאלתי אותו בשביל מה הוא מחפש את גדעון האוזנר והוא ענה שהוא הוזמן כעד להופיע באותו היום במשפט. בדרך כלל ידעתי מיהם העדים שיוזמנו. לגבי העדים של אותו הבוקר לא ידעתי, כי יום קודם חזרתי מגרמניה, מנסיעה מטעם בית המשפט. שאלתי אותו על מה הוזמן להעיד והוא ענה שעדותו היא על גטו פשמישל. שיחתנו התנהלה בעברית. שאלתי: "על גטו פשמישל? איך קראו לך בגטו פשמישל?" והוא ענה "שמי ד"ר בושמינסקי". שאלתי אותו איך קראו לו בגטו, כי לא זכרתי שהיה בגטו אדם בשם ד"ר בושמינסקי. הוא תהה מאיפה אני יודע וסיפרתי לו שגם אני הייתי בגטו פשמישל. הוא שאל לשמי, וכששמע ששמי גולדמן, אמר: "אני הכרתי נער בשם גולדמן שקיבל שמונים מלקות משוומברגר אבל שמענו אחר כך שהוא מת". עניתי: "הוא לא מת. הוא עומד מולך". לאחר מכן זיהיתי אותו כד"ר דיאמנט שהיה רופא שיניים. הוא נכנס לחדר של האוזנר וכנראה סיפר לו על אותה השיחה. כשד"ר בושמינסקי מסר את עדותו על דוכן העדים, האוזנר הפתיע אותי, כי לא היה לי מושג שהעד סיפר לו על השיחה שלנו, ושאל אותו אם הוא רואה את הנער הזה באולם.ד"ר בושמינסקי הצביע עלי ואמר "זהו קצין המשטרה שיושב לידך". אני ישבתי כמאובן, באותו רגע צילם אותי איש הטלוויזיה וזאת התמונה שהתפרסמה. הופתעתי שהוא סיפר לו, הדבר השפיע עלי בצורה די קשה. אילולא המקריות הזו של אותו הבוקר, הסיפור הזה לא היה יוצא בכלל. כשהיתה הפסקה לאחר עדותו של ד"ר בושמינסקי, פנה אלי האוזנר ושאל כיצד ייתכן שאנחנו ערב ערב יושבים ביחד מדברים וקוראים במשך שעות את עדויות האנשים שאנחנו צריכים להזמין להעיד, ועל עצמי לא סיפרתי שום דבר. הוא תהה כיצד הוא שמע על המקרה הזה ממישהו אחר, שבמקרה נכנס אליו. הסברתי שפעם סיפרתי את קורותיי לאדם שישב עם אישתו ולאחר שסיימתי לספר, הוא אמר לה בעברית: "הם עברו כל כך הרבה, שהם כנראה מערבבים אמת ופנטזיה". אני הבנתי עברית, כי למדתי עברית בהיותי נער. ואז אמרתי לעצמי: "זהו זה, גמרנו. אז לא נספר פנטזיות". לדעתי, זה קרה למעשה לרוב שרידי השואה שלא האמינו לסיפוריהם. שיחתי עם האוזנר היתה בנוכחותם של חיים גורי ואנטק צוקרמן שהעיד גם הוא באותו היום. אז ביקשתי להוסיף "וזו היתה בשבילי.." ואחד מהם השלים: "המכה השמונים ואחת". זה היה בדיוק מה שהתכוונתי לומר רק הוספתי שאינני יודע מה כאב לי יותר, שמונים המלקות או המכה ה-81 שקיבלתי כשלא האמינו לסיפור. מאז הסתגרתי, ואפילו לאשתי ולילדַי לא סיפרתי על המקרה הזה. (ראיון עם מיכאל גולדמן-גלעד) ''עמוס עוז, אתה בור ועם הארץ'' הכותב והתסריטאי טל גלעד (“לאטמה”) הגיב בפוסט חריף להתבטאות של הסופר עמוס עוז, אשר הגדיר את נוער הגבעות כ"ניאו-נאצים עבריים". שלום עמוס עוז, המילה 'נאצי' או בצורתה הנחשבת משום מה למרוככת 'נאו נאצי', משמשת לעיתים קרובות מדי כנשק יום הדין לכל ענין, כנראה בגלל שאנשים כמוך המלהגים אותה בחופשיות לא מצליחים לרדת לעומק הזוועה של הנאציזם ומה שהוא עולל. מנסים כל הזמן להכניס את המונח הזה לתבנית שתאפשר לתפוס אותו בתודעה. אבל זה בלתי אפשרי, כי נאצי זה לא סתם מישהו מאוד רע, או לאומן או שוטר תנועה. נאצי זה משהו אחר, ממציאות אחרת. אבי ניצול אושוויץ. שני הוריו ואחותו הקטנה נרצחו ע"י הנאצים, והוא נותר לבדו, נער בן 17, ללא אף אחד בעולם, בגיהנום הנורא ביותר שיצרה האנושות. הוא שרד שם, אף על פי כן ולמרות הכל. בעת צעדת המוות, כאשר הגרמנים הוליכו בבהילות את הנותרים בחיים מערבה, בחורף המקפיא, הוא הצליח להימלט יחד עם שניים מחבריו. אחר כך הסתתר בכפר עד בוא הרוסים, התנדב לצבא האדום, היה טנקיסט בחזית הצ'כית ולחם בגרמנים. על המכה ה-81 אולי שמעת, למרות שלא אתה כתבת את זה. הסיפור על הנער שהוענש ב-80 מלקות בגטו פשמישל משום שהחביא ספרים. שרד את העונש הנורא הזה, במהלכו איבד את הכרתו מספר פעמים. עונש אכזרי שרבים מתו ממנו, אך הוא נותר בחיים, ואף הצליח לקום וללכת להביא את הספרים. אבי הוא הנער הזה, מיכאל גולדמן גלעד. הוא התגבר על זה, התגבר על אושוויץ, התגבר על הכל. נאחז בחיים, היה בגיהנום ויצא ממנו, ואף חזר אליו כדי לנקום בשדים, בהחלטיות שאנשים כמוך לא מבינים אותה. אחרי המלחמה עלה ארצה באוניית מעפילים, נשלח למחנות בקפריסין ע"י הבריטים, ולאחר קום המדינה שוחרר ועלה ארצה. כאשר סיפר על האירוע ההוא בגטו לכמה אנשים, נתקל בחוסר אמון. מאז לא דיבר על כך במשך שנים, הוא אמר שזו הייתה מבחינתו המכה ה-81. אבי הקים משפחה, התגייס למשטרת ישראל, התקדם בסולם הדרגות, ועם תפיסת אייכמן נקרא ללשכה 06, להיות בין חוקריו של הצורר, שכעת היה אסיר מבוהל ועלוב. בעת המשפט ישב אבי ליד התובע גדעון האוזנר. במהלך המשפט בו נשמעו עדויות רבות ומחרידות על זוועות הנאצים, נקרא לדוכן אדם שהיה עד לאירוע בגטו פשמישל וסיפר עליו – על הנער הצנום שספג שמונים מלקות מקצין נאצי, ולתדהמת כולם נותר בחיים והצליח לקום על רגליו. האוזנר שאל את העד 'האם אתה מזהה את הנער הזה כאן באולם?' העד השיב 'כן, זה קצין המשטרה שיושב לידך.' אבי היום בן 89, את רוב חייו הקדיש למחקר, הרצאות והסברה בנושא השואה, לאיסוף פרטים ומידע על קהילות יהודיות שהוכחדו, על פושעים נאצים ולהבדיל על חסידי אומות העולם. לתעד את הידע הזה, את האירועים, שלא יישכחו. לפני כשנתיים השלים את כתיבת ספרו "מי באש ומי במים", על אירועי חייו בשואה ואחריה. באפריל האחרון התבקש להצטרף למסע של קציני משטרה אל מחנות ההשמדה בפולין, שם באופן סמלי, בטקס שנערך מול המשרפות של אושוויץ, הועלה בדרגה והוענקה לו דרגת סגן ניצב במשטרת ישראל. נאצים זה הדבר הכי נורא ושטני שהיה אי פעם. הנאצים השמידו את יהודי אירופה בשיטתיות ובאכזריות איומה במשך שנים, הרעיבו אותם ועינו אותם בעבודות פרך, שלחו אותם ברכבות צפופות עד חנק במשך ימים למחנות מוות, שרפו אותם, ירו בהם, חיסלו אותם בתאי גזים וקברו אותם בקברי אחים, שישה מיליון יהודים, בהם למעלה ממיליון ילדים ותינוקות, בהם דודתי שמעולם לא פגשתי, כי היא הייתה ילדה בת 11 כאשר נרצחה. לא נהרגה, לא מתה, נרצחה, במזיד, באופן מתוכנן ומכוון וברשעות בלתי נתפסת, בגלל היותה יהודייה. מישהו שמרסס 'תג מחיר' הוא לא נאצי, גם מי שמסנן איזו קללה על ערבים או חושב שצריך להחזיר את מהגרי העבודה לארצם הוא לא נאצי, ואפילו חייל בחברון שמכוון נשק לפלסטיני נושא אגרופן, או מתנחל שמפריע למסיק הזיתים הוא לא נאצי ולא ניאו נאצי ולא יודונאצי ולא כל ההטיות האחרות ואפילו לא קרוב לזה. נאצי זה משהו אחר לגמרי. ואתה, עמוס עוז, אולי מחזיק מעצמך איש רוח, אבל אתה בור ועם הארץ, שלמזלו אין לו מושג על מה הוא מדבר. חבל שאין מכונת זמן בה אפשר לשלוח אותך ואת חבריך בעלי האצבע הקלה על המקלדת ליום אחד באושוויץ, זה יספיק. יום אחד בגיהנום. ואחרי זה תפתח את פיך המוכן לומר כל שטות למען פרס נובל, ותדבר על נאצים וניאו נאצים. אנשי המחנה שלך אוהבים כל הזמן להתרונן ש'לא למדנו דבר מהשואה.' אכן, אתה דוגמה מהלכת לכך שבאמת לא למדנו דבר מהשואה ומה היא הייתה במציאות. יותר מזה, אתה ההוכחה הניצחת למה שאני אומר תמיד – שגם איש רוח יכול לדבר שטויות.