על הבריחה מ"הפורט התשיעי": ייחודה של פרשת בריחה מופלאה זו יסודו בשיתוף הפעולה שנרקם בין חברי המחתרת מגטו קובנה לבין שבויי המלחמה היהודים. בשלבים הראשונים התנהלו הדיונים על אפשרויות הבריחה בין חברי המחתרת מהגטו, לבין עצמם. היתה מידה רבה של חשדנות וחוסר אמון כלפי השבויים "ותיקי המצודה". בעיני הבאים זה מקרוב, נתפסו השבויים "הוותיקים" כמי שהסתגל ונכנע למציאות המחרידה. לעומת זאת היתה קימת קירבה מנטלית בין חברי המחתרת לשבויי המלחמה היהודים שהובאו למצודה באוקטובר-ספטמבר 1941. בשל הנסיגה הגרמנית ותחושת הדחיפות שליוותה את המבצע לא הוחלפו אסירי העבודה במשך כחודש וחצי. פרק זמן זה אפשר לחברי המחתרת להתגבר על חדשנותם ובין האסירים נרקמו קשרים אישיים. האסירים הורשו לשהות משך שעתיים, בכל ערב, בפרוזדור עד לכליאתם בתאי המאסר.על ההווי שנוצר בצל המוות סיפר מיכאל יצחקי: "היינו מתיישבים בפרוזדור, שם עמד תנור שהפיץ חום, היינו מתיישבים מסביב ושרים. השבויים היהודים מהצבא האדום אחרי תקופה ארוכה כל-כך שהם היו מנותקים מהווי יהודי, היו רעבים לשמוע סיפורים קלאסיים מהספרות היהודית, משל שלום עליכם ופרץ...כמי שהיה פעם שחקן תיאטרון האידיש בליטא, ידעתי הרבה סיפורים קלאסיים בעל-פה, היינו מתיישבים בכל ערב ואני הייתי מספר להם את הסיפורים. היינו מסיימים את הערב בשירה, בדרך כלל בשיר רוסי שהפך אצלנו להמנון, שמלותיו אומרות בין היתר: "אמות לי אמות, ואיש לא ידע את מקום קברי".