את הפעולה בצענו ב-22 בדצמבר 1942, יומיים לפני חג המולד, כאשר רוב הגרמנים שרויים במצב רוח מרומם ואנשי גסטאפו וקציני SS   נמצאים בחופשה. בפעולה השתתפו כל חברי המחתרת היהודית שפעלה בקרקוב, “החלוץ הלוחם” חברי תנועות הנוער החלוציות ו"איסקה" נוער יהודי בפיקודו של השיק באומינגר, מהמפלגה הקומוניסטית. רוב אנשינו היו מרוכזים בצריף, שעמד בשטח בית החולים היהודי העזוב ברחוב סקבינסקה. את המחסה הזה הצליחה להשיג לנו הלה שיפר-רופאיזן על ידי חברתה הנוצריה, ביתו של השומר המופקד על המקום. באין ברירה העברנו לשם את כל אלה שהגרמנים חיפשו בסוף נובמבר 1942 בגטו ולא נמצאו עבורם דירות בצד הנוצרי. מצריף זה ומדירות נוספות יצאו אנשינו לפעולה.  זכור לי אותו ערב חורפי, שהיה עבורנו הערב הכי יפה מכל שנות המלחמה, כך הרגשנו. מאחר היות ורוב אנשינו היו מרוכזים בצריף בסקבינסקה, הגיע לשם לבן-אברהם ליבוביץ, מפקד המבצע, יחד עם אנטק-יצחק צוקרמן, בסביבות השעה 5 בערב.   התאספנו בחדר הגדול בצריף ולאור הנר חילק לבן את התפקידים לכל אחד ואחד. סוף סוף הגיע הרגע אליו השתוקקנו כולם היו מאושרים – לנקום בגרמנים. ידענו כי לא ננצח בפעולה זו במלחמה. אך כל אחד מאיתנו הרגיש כי ניתנה לו הזדמנות לנקום בהם, לשלם במקצת עבור כל אותם העלבונות, ואותם משלוחי המוות. הייתה התרוממות רוח. אותו צריף עלוב נהפך בין רגע לחדר מבצעים וממנו יצאו חיילים, המוכנים לכל. הכול כדי לרשום שלוש שורות בהיסטוריה היהודית – "היהודים לחמו ולא הלכו כצאן לטבח".  תכנית המבצע  הייתה לתקוף ברימוני יד ובבקבוקי מולוטוב ביתיים (תוצרת פרופ' דרייבלט, מורה בבית הספר שלנו) שלושה בית קפה במרכז העיר, בהם היו מתכנסים קצינים גרמניים ואנשי הגסטאפו: ציגנריה, אספלנדה וזקופיאנקה, וכן את קולנוע "סקאלה"; להעלות באש סדנת רכב של מכוניות גרמניות, לחבל בסירות של ה-S  .S  . על נהר הוויסלה; להפיץ בחוצות העיר כרוזים הקוראים את האוכלוסייה למרי ולהתקוממות, להניף דגלי לאום פולניים על מקומות ציבוריים ובבניינים מרכזיים, ולהתנקש בקצינים גרמניים, אנשי "גסטאפו", המזדמנים ברחובות. הוחלט בנוסף לכל זה גם להזעיק בו זמנית את מכבי האש למספר מקומות, כדי להרבות בהלה ומבוכה, ואלה יסייעו למעשי ההתנקשות. פעולה זו אמורה הייתה להיות "מתנת חג" של הארגון הלוחם היהודי לקראת חג המולד.  אנשינו חולקו בהתאם לסוג הפעילות: לזריקת רימונים – שלישיות, להדבקת כרוזים והנפת דגלי – זוגות. היה קשר בין החוליות שיצאו ממקומות שונים. ההתארגנות הייתה למופת. הפעולה עשתה רושם אדיר. בפעם הראשונה לאחר 3 שנות כיבוש נאצי, העיזו להתנקש בגרמנים בלב הגנרל גוברנמנט (שטח פולני בשליטה מנהלית גרמנית), בעיר הבירה שלו – קרקוב. בין הפולנים נפוצה שמועה אשר זקפה את כל מעשי אותו הלילה לזכותם של צנחנים רוסים.    הפעולה הייתה כה נועזת, עד כי הפולנים עצמם לא האמינו ביכולתם לבצעה. איש לא העלה על הדעת שיהודים מסוגלים לגבורה שכזו. בל נשכח, כי כל היוזמים והלוחמים היו בחורות ובחורים צעירים, חברי או יוצאי תנועות נוער חלוציות, אשר בן יום נאלצו להמיר את חלומם הציוני של עליה לארץ ישראל כדי לבנות ולהבנות בה, למציאות איומה של מאבק ולחימה נגד האויב האכזר. אני הייתי אחראי על החוליות שהדביקו כרוזים ותלו את דגלי פולין. תפקידי היה לוודא שכולם יצאו ויחזרו למקומותיהם לאחר ביצוע המשימה. הפעולה בוצעה. הדגלים הונפו, הכרוזים הודבקו. הגעתי למחבואם של אלזה ושימק לוסגרטן ושם פגשתי את איציק ליבר שזרק בקבוקי מולוטוב ורימון לתוך בית הקפה "ציגנריה", אשר באותה העת שקק בקצינים גרמניים חוגגים. איציק הגיע שותת דם וסיפר בהתרגשות על הצלחתו. למרות פציעתו וחומו הגבוה, מצב רוחו היה מרומם. היה זה לילה בלתי נשכח. הרגשנו בפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה שאנחנו בני אדם.      בהמשך בצעתי פעולות נוספות, בין היתר שוד של רכבת המובילה מצרכי מזון ובגדים לחיילים גרמנים בחזית המזרחית. אחת הפקודות הקשות והבלתי אפשריות שקבלתי הייתה לחזור לגטו קראקוב בזמן הסלקציה באוקטובר 1942. נשלחתי לנסות להציל את האנשים שלנו שנשארו בגטו כדי שלא יתפסו בסלקציה. גוסטה מתארת ביומנה את הפעולה. "פולדק שמר על אנשיו. הצעירים נדדו ממרתף למרתף. מפעם לפעם מילטו עצמם מן ההסגר שהושם עליהם". בסלקציה זו נלקחו כ-7000 איש ביניהם אבי, מאיר וסרמן ז"ל. כולם נשלחו למחנה בלזן.     

נאסרתי ב-13 במרס 1943 לאחר ביצוע שוד מזוין עבור המחתרת בבוכניה. מישהו הלשין עלינו.      עברתי חקירה קשה ביותר בבית הסוהר 'מונטלופק' בקראקוב, לאחר ישיבה של 4 שבועות בתא המוות נשלחתי לאושויץ. הוכנסתי לבלוק 11. לאחר מספר ימים נשלחתי בפלוגת עונשין לבונה מונוביץ אושויץ 3, לבנות את המחנה. כעבור מספר שבועות חליתי בדלקת ריאות. ביום ה-13 למחלתי רשם איש ה- s.s  האחראי על בית החולים, בכרטיס המחלה שלי כי עלי להשלח למחרת לקרמטוריום, למשרפה.      הידיעה שאני אולי אחרון הלוחמים של 'החלוץ הלוחם', אמות מחר מבלי שהעולם ידע על פעולת ליל ציגנריה, לא נתנה לי מנוח. בייאושי פניתי לאח המטפל בחולים שגם הוא היה אסיר ותיק שעשה רושם שהוא איש טוב, ובקשתי ממנו שיקשיב לי כמה דקות, לאחר זמן מה הוא התיישב לידי והתחלתי לספר. בקשתי ממנו שכשתהיה לו הזדמנות, יעביר את הסיפור הלאה לאחר סיום המלחמה. התחלתי לספר לו את הסיפור של החלוץ הלוחם, להפתעתי מיד עם תחילת הסיפור הסתבר שהאיש חבר ותיק בתנועת 'עקיבא' ומכיר את כל האנשים הפעילים. הוא פנה למפקד המחתרת הקומוניסטית, שפעלה במחנה, לייזר סילמן, אסיר שנמצא במחנות מתחילת המלחמה. הוא סיפר לו עלי. אני הייתי האסיר הצעיר במחנה. האיש הגיע, דיבר עם הרופאים שעבדו בבית החולים ובפקודתו העבירו אותי לחדר אחר כאילו אני חולה חדש. השמידו את הכרטיס שלי עם הרישום למשרפה. כשהבראתי נשאלתי על ידי לייזר אם אני מוכן להצטרף למחתרת הפועלת בתוך המחנה, כמובן שהסכמתי בתנאי שידעו שאני ציוני. מאז ועד לבריחה מהמחנה בזמן צעדת המוות, הייתי פעיל במחתרת שמטרתה היה בעיקר לאסוף חומר להגנה לזמן שהנאצים יחליטו לחסל את המחנה לפני בריחתם. השמועה שהגיעה הייתה כי הנאצים מתכננים לחסל את כל המחנה על יושביו לפני שחררו על ידי בעלות הברית.       בתחילת צעדת המוות- במחנה גליביץ, ב-20 בינואר 1945, ברחתי. לאחר כמה ימים ב-2 בפברואר 1945 הגעתי לקרקוב המשוחררת.   

שרתתי 24 שנה בצבא, השתחררתי בדרגת סגן אלוף. לאחר שחרורי התמניתי למנכ"ל חברת מקנומטיק, חברה בבעלות יהודים משבדיה. עם יציאתי לגמלאות הקדשתי את זמני לפעילות התנדבותית. בשנת ה-50 למדינה הוענק לי תואר יקיר חיפה. נשוי לאביבה מבית ליברמן, אב ל-2 וסבא גאה ל-7 נכדים.