מתוך הספר 'בדרך לוחמים'/ ישראל כרמי
"אם כי ידעתי, שתחמושת זו מיועדת לחזית, למלחמה בנאצים, הלא הייתה כאן, לנגד עיניי, כמות עצומה כל כך של תחמושת, עד שלא יכולתי להימנע מהרהורים, על ניסיון 'ללוות' משהו, למען צורכי ההגנה הדוחקים." "בשעה שתיים לערך הוכנסה לפעולה גם הפלוגה שלנו. מפקד הפלוגה היה אז ג'יימס רבינוביץ [אל"מ בן גל]. כסגנו שימש חוטר ישי, ואני הייתי הרס"פ שלה. מפקדת הפלוגה שלטה במוצבים באמצעות קשר קוי ואלחוט שבינה וביניהם. אחד משלושתנו שימש תמיד תורן במטה. האחד נח והשלישי היה מבקר בקו. הקו שהחזקנו בו לא היה קו רצוף. מחלקות פלוגתנו היו מפוזרות, והושתתו על מבנים הרוסים ברובם, כשביניהם זרועים שדות מוקשים ולפניהם נמשכת ועוברת תעלת המים של הפוסו-וטרו. המ"מ-מ"מים בפלוגה היו כולם סמלים. הקצין היחידי שהיה מפקד על מחלקה היה דני דגן. אך כשבוע לפני כן, בהכנות לסיור לילה, עלה על מוקש ונפצע ברגלו, אמנם פצע קל, אבל 'יצא מכלל שימוש', ועלי הוטל להחליפו. הפקודה לתקוף לאור היום, ובלי סיוע הטנקים כמתוכנן, נראתה מוזרה. אבל כשנתקבלה בשעות הצהרים הוראה לפלוגה בקו על התקדמות מידית אל מעבר לפלג - בוצעה זו כרוחה וכלשונה - להפתעתם של הגרמנים שישבו מולנו. אנשינו התחילו נעים מולם, ללא הכנה ארטילרית ובלי אש מכינה. אבל לא זמן רב היו הגרמנים נדהמים. עד מהרה התאוששו, ואחרי שעברנו את הפלג פתחו עלינו באש תופת. הפלוגה תפסה כל מחסה אפשרי בשטח ונתפתח קרב אש, שכתוצאה ממנו נפצעו כעשירית אנשינו, שלא יכולנו להוציאם. בשעה 3-4 ניתנה פקודת נסיגה לפלוגה ג', מחלקתו של זרו, שהיתה מחלקת חלוץ לפני כן, הפכה עתה למחלקת המשמר הערפי. [בשל פעולותיהם ביום זה נענד אלוף זורע ב-'צלב הצבאי', ואל"מ הררי ב-'מדליה הצבאית'.]הלוחם הנצחי מאת אורי דרומי אל"מ (בדימוס) ישראל כרמי, איש פלוגות הלילה של וינגייט, חבר ב"הנוקמים", מראשוני השריון, 1917-2008 ישראל כרמי נולד בלודז' שבפולין והתחנך בדנציג. ב-1934 עלה עם עליית הנוער והתיישב בקיבוץ גבעת השלושה, שם היה שומר בשדות. הוא התגייס למשטרה הבריטית, ובמאורעות 1936 היה אחראי על הנוטרים בכפר יחזקאל ובגבע. לאחר מכן היה מפקד פלוגות השדה (פו"ש) בגוש דן, וממפקדי כוח האבטחה בעלייה לחניתה ב-1938. בספרו "בדרך לוחמים" תיאר כרמי כיצד יום אחד הופיע אצלו בחניתה "אדם... שעשה עלינו תחילה רושם של איש כנסייה". הזר נזף בו על שהוא מסתגר בבית ולא יוצא לקראת האויב. היה זה צ'רלס אורד וינגייט. כרמי הצטרף ל"פלוגות הלילה" של וינגייט, שומר על צינור הנפט מעיראק לחיפה ותוקף בלילות כפרים ערביים. בהמלצת וינגייט הוענקה לו "מדליית המשטרה הקולוניאלית על אומץ לב". עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התנדב כרמי לצבא הבריטי, ובשירותו ליד חיפה ביצע את פעולת "הרכש" הראשונה שלו - העברת תחמושת בריטית להגנה. הוא המשיך בכך גם במצרים, ויוחנן פלץ, איש הבריגדה היהודית, מספר איך נהג משאית שלל גרמנית עמוסת תחמושת דרך המדבר, עד שהחנה אותה בגבעת השלושה. הוא התנדב ליחידת הקומנדו "סיג", ויחד עם דוברי גרמנית כמותו יצא אל מעבר לקווי הגרמנים בצפון אפריקה לפשיטות נועזות. עם הבריגדה היהודית לחם בגרמנים באיטליה, ומיד עם שחרור בלגיה החל בהברחת פליטי השואה לארץ ישראל. חנוך ברטוב, בספרו "פצעי בגרות", תיאר איך ערב הכניסה לגרמניה הוזהרו חיילי הבריגדה כי "נקמת הדם היא נקמת הכלל; כל מעשה בלתי אחראי מכשיל את הכלל". אולם חבורה שכללה את מאיר זורע (לימים אלוף פיקוד הצפון וח"כ), חיים לסקוב (לימים הרמטכ"ל), ישראל כרמי ואחרים החליטו לעשות מעשה. מיכאל בר-זהר, בספרו "הנוקמים", מתאר איך היתה החבורה מגיעה לפושע נאצי בטנדר בריטי שמספרו טושטש, מכניסה אותו לתא המטען, שם המתין "האורב" ששבר את מפרקתו. בתום המלחמה חזר כרמי לקיבוצו, אך שוב יצא לאירופה, להשתתף בפעולות "הבריחה". במארס 1948 סייע לפליקס ביאטוס בהקמת הקורס הראשון בהגנה למפקדי שריון, ואחר כך הוצב בשירות המשוריינים (שמ"ש). אלוף ישראל טל אומר שהיה "שם דבר, לוחם, איש קומנדו, שמיתוס התהלך סביבו". מיד אחרי קום המדינה הוקמו שתי פלוגות ג'יפים, בפיקוד כרמי ואהרון ספקטור, ונשלחו לנגב. כשהוקם סביב הפלוגות הללו גדוד 9 של חטיבת הנגב, כרמי התמנה למפקדו. משה גבעתי, שכתב את תולדות הגדוד, מספר שמבסיסו שליד רוחמה יצא הגדוד לפשיטה על שדה התעופה של עזה ולפיצוץ גשר דהרייה, השתתף בהגנת נגבה ובקרב הראשון על משטרת עיראק-סוידאן, שליד אשקלון. בהפוגה הראשונה, ביוני 1948, נקלע כרמי לפרשת "אלטלנה". על גדודו, שעלה מן הנגב לחופשה, הוטל להשתלט על מצודת זאב ומטה אצ"ל בדרום תל אביב, אך ההשתלטות האלימה שנועדה להיות מלווה במכת אש, בוטלה. עם חידוש הקרבות השתתף הגדוד בהתקפה השנייה על עיראק-סוידאן, בהדיפת ההתקפה המצרית על בארות יצחק, ובמבצע "משה", באוקטובר 1948, לחם הגדוד על כיבוש באר שבע. ב-1952 מונה כרמי למפקד גדוד הסיור בפיקוד דרום, וכשהוקמה מיפקדת גייסות השריון ב-1954, התמנה כאחראי על יחידות המילואים המשוריינות. במלחמת סיני שימש סגנו של דוד אלעזר, מפקד חטיבה 12 שהשתתפה בכיבוש רצועת עזה. אחרי המלחמה התמנה למפקד חטיבה 27. הוא שירת כמפקד המשטרה הצבאית בשנים 1962-1971, והתמודד עם שבויי המלחמה המצרים הרבים. סגנו, מאיר רוזנפלד, אומר כי בשל הקריירה המפוארת שלו, "היה לו בצה"ל מעמד מיוחד". אחרי מלחמת יום הכיפורים הוא שימש כחוקר בוועדת אגרנט. ישראל כרמי הותיר אשה ושני ילדים (שלומית).