ארקדי תימור - לוחם יהודי וציוני גדול (1919 - 2005)

אלוף-משנה ארקדי (קצבמן) תימור, בנם הבכור של ברוך ואסתר, השיריונאי עם הכובע, נולד בשנת 1919 והתחנך בחווה חקלאית בעיר האוקראינית דובוסרי. סבו וסבתו, חנה-רבקה והרב וולף-ולוול בלפר, מגדלי צאן, ניהלו אורח-חיים דתי בשילוב אווירה חקלאית-סוציאליסטית. הכובע, שאותו הוא חובש דרך קבע מחוץ לביתו, מסמל את הבטחתו לסבא הנערץ לשמור על זיקה ליהדות. משפחתו נטבחה באכזריות, יחד עם שמונה עשר אלף תושבי דובוסרי, בידי הגרמנים שפשטו על האזור ביולי 1941: סבו (90) סבתו (86), אמו (38), אחותו פולינה (14), אחיו לובה (10) ואחותו הקטנטנה אידה בת השנתיים. אביו גויס לצבא ביולי 1941 לאחר שחרורו כאסיר פוליטי מבית-הסוהר ונפל בקרב באזור רז'ב ב-2 במארס 1943. בשנת 1939, בעודו סטודנט בפוליטכניקום, נשלח לאקדמיה לשריון התגייס לצבא האדום. שנה לאחר מכן, לאחר תרגול צבאי הצטרף לבריגדת טנקים מס' 55 בנרו-פומינסק שהפכה אחר-כך לדיוויזיית-טנקים מספר 14. כשפלשו הגרמנים לרוסיה, היה קצין טנקים ומהנדס. ארקדי נטל חלק פעיל בצבא הסובייטי במלחמת העולם השנייה ושירת בצבא הרוסי עד 1956. בשירותו התקדם לדרגת אלוף משנה (פולקובניק). במהלך שירותו במלחמה נפצע חמש פעמים בהגנה על מוסקבה ולנינגרד. החל משנת 1945 ועד לשנת 1948 כיהן בתפקיד מפקד ביה"ס לשריון בדרזדן. בשנת 1948, נעצר באשמת תעמולה אנטי-סובייטית ולאחר משפטים רבים נשלח לגבול מונגוליה-סין למלא שם תפקיד דומה. בשנת 1949, נשלח לקובנה ושם התמנה למפקד פרויקט לשיקום וחידוש טנקים. הוא כיהן בתפקיד זה עד לשנת 1956. בשנה זו, 1956, בהיותו בדרגת אלוף-משנה, הואשם ארקדי בתעמולה ציונית ובהשמצת השלטונות. "מעולם לא פעלתי נגד הצבא האדום", אמר לימים, "רק אמרתי לקצינים יהודים שהמולדת היהודית היא בישראל". הוא ניתפס ונאסר בכלא שמור והוחזק בתנאים אכזריים בצינוק, תוך עינויים קשים. הוא הואשם בבגידה, שיתוף פעולה עם גורמים ציוניים, עיסוק בעלייה לארץ ומכירת סודות לצה"ל. הוטל עליו עונש מאסר של 12 שנים, אך בשל עברו המפואר, "הומתק" דינו ל-7 שנים. בפועל ישב 9 חודשים בכלא ואחר כך הועבר למחנה אסירים בקובנו שם הועסק בעבודות שונות, עד לשחרורו בשנת 1959. בין עבודותיו במחנה היה ארקדי אחראי על העברת עצי הסקה שהכינו האסירים ליעדים שונים, והכל תוך רישום מדוקדק. באחד הימים פנה אליו במפתיע מפקד המחנה בבקשה שיפנה משאית עם עצי הסקה אל ביתו (של מפקד המחנה) בטענה שאין לו כסף לקנות לעצמו. ארקדי חשש כי מדובר בפרובוקציה וכי אם ייענה לה שוב יתנכלו לו. בכל זאת החליט להיענות לבקשה התמוהה, כמובן ללא רישום בספרים. לימים הופתע לגלות כי חלק מעצי ההסקה ששלח לביתו של מפקד המחנה נחתו גם בביתו שלו אצל גלינה רעייתו. בשנת 1959, לאחר כארבע שנים בהן היה כלוא ואחר כך במחנה אסירים, שוחרר ונסע לפולין עם אשתו ובנו, כשהוא לוקח עימו רק מספר מיטלטלין. שם, בעזרת שגרירות ישראל ובעזרתם של מקורבים אחרים, עלה לארץ באונייה "איסטנבול" ב-24 למרס 1960. עם בואו לארץ התגוררו ארקדי ומשפחתו תחילה בעפולה ובחוסר כל. באחד הימים עברה גלינה רעייתו בעיר וראתה זוג נעליים שהתאימו לבנה החולה בוריס. היא התנצלה בפני בעלת החנות ואמרה שאינה יכולה לקנותם בהעדר כסף. בעלת החנות עצרה בעדה ואמרה לה: אין דבר, קחי את הנעליים כי הן נחוצות לכם וכאשר יהיה לכם כסף תחזירו לי. עד היום זוכרת גלינה חוויה זו בהתרגשות וכדוגמה מאלפת לקליטת עלייה. בשנת 1973, ניסו אנשי ביון סובייטיים ללכוד אותו חי או מת כ"מתנה" לממונים. ארקדי וגלינה תימור (לבית הוגדול), ששוחררה יחד עם עוד למעלה מ-300 איש ממחנה ריכוז באזור סטרגרד על-ידי כוחות מהחטיבה של ארקדי, חיו יחד 60 שנים. כל חייו יחד עם גלינה רעייתו טיפל במסירות אין-קץ בבנם היחיד, החולה, ד"ר בוריס (ברוך) תימור קצבמן. בשנת 1995 בטקס רב-רושם במוסקבה, קיבל מידי נשיא רוסיה דאז בוריס ילצין את מדלית "אות-ידידות", על תרומתו למאמץ המלחמה הסובייטי ולקשר בין שני העמים. בטקס השתתפו גם מוסה פלד ז"ל, עם רעייתו דינקה. בפועל סירב לקבל את העיטור והסביר לאחר מכן כי העיטור מגיע לכל חצי מיליון היהודים שלחמו במסגרת הצבא הסובייטי, שמאתיים אלף מהם נפלו בקרב, אך הרוסים בחרו תמיד להצניע עובדה זו. היה זה שיעור מאלף בציונות. על כך הוסיף ארקדי בחיוך נוגה: "זו אותה ממשלה שלפני שנים מעטות כלאה אותי וייסרה אותי באשמת בגידה ומכירת נשמתי לציונים - כעת, הם מעניקים לי 'אות-ידידות' בתשואות רמות ובהצדעה." ביוזמתו של יצחק רבין ז"ל התפרסם סיפורו של ארקדי ב"ספר הגבורה". קורותיו במלחמת העולם השנייה דרכו של ארקדי במלחמה התחילה בקרבות נסיגה מאזור דאוגפילס לכיוון בוריסלב, מוגיליוב, ויטבסק, סמולנסק ויאזמה, עד לנרו-פומינסק. בימי הנסיגה היו קרבות קשים ביותר בשטח האויב באזור מוגיליוב-וויטבסק. בהמשך, התנהלו קרבות הגנה והתקפה קשים בלנינגרד והמשיכו ללוגה, פסקוב, שאולי, טאורגה, קניגסברג, וארשה, דנציג, פוזנן, שצ'צ'ין וברלין. בקרבות החורף, בסוף אוקטובר 1941, במהלך הקרבות הקשים וחילוץ הכוחות במעבר הדנייפר, נפצע ארקדי, תוך כדי פיקוד ולחימה. לאחר טיפול מונה למפקד גדוד מיוחד (64) שהופקד על הכנתו של כוח המורכב מ-82 מהנדסים וטכנאים לצניחה בשטח האויב לשם חבלה בכל הטנקים וכלי-הרכב המלחמתיים שנפלו שלל בידי הגרמנים. בשנת 1942, בתום המשימה, נשלח להיות מפקד של פלוגת-טנקים שהצטרפה למערכה בלנינגרד, שבמהלכה נפצע קשה ופונה במצב אנוש. בקרבות קשים בטאורגה, בפוזנן ובדנציג נפצע שוב, אך המשיך בלחימה. כמפקד חטיבה 18 שהפכה לבריגדה 47, פרץ עם כוחותיו לברלין במאי 1945. לאחר יום הניצחון המשיך לעבר צ'כוסלובקיה עד אזור טפילדה, שם, ביום 12 במאי 1945, הסתיימה עבורו המלחמה שנמשכה 4 שנים והשתרעה על-פני למעלה מ-6500 ק"מ. הקרב הראשון שלו היה באזור ויטבסק, ב-25 ביוני 1941, ארבעה ימים לאחר הפלישה הגרמנית לברית-המועצות. בקרב זה נפל ידידו הטוב רב-סרן משה רפופורט. בקרב השני, ליד סמולנסק, החלה הנסיגה-בריחה של הצבא האדום מזרחה. המחזה היה, לדבריו, קשה ומביש. מכל האוגדה שרד רק גדוד אחד, וןארקדי בתוכו. בשטח האויב ננטשו מאות טנקים. רבבות חיילים הלכו כעדר פרות לשבי, תחת שמירה של קומץ חיילים גרמנים. ארקדי עצמו הצטרף לטור השבויים הארוך שלוש פעמים, כדי לשכנע חיילים לברוח, אבל רק שלושים איש נענו לו. בתחילת אוגוסט 1941 הוצב ארקדי בראש יחידה של 60 קציני שריון. עליכם לצנוח בעורף האויב, נאמר להם, להוציא משימוש טנקים נטושים רבים ככל האפשר. קורס הצניחה ארך לילה אחד. רק 20 קצינים שרדו לאחר הצניחה החובבנית ואש הגרמנים מהקרקע. כחודשיים נדדו בלילות, רעבים, צמאים וקרועי בגדים ושלפו מכלולים רגישים מהטנקים שהיו בעבר שלהם. כל השביתו כ-250 טנקים ותותחים. כשחזרו לחיים, לתדהמת המפקדים, עוררו חשדות. כל אחד מהם נחקר שמא שיתף פעולה עם הוורמכט והוא עתה שליח אויב. בין אוקטובר 1941 לאפריל 1942 השתתף ארקדי בקרב על מוסקבה, וגם נפצע מרסיסים בחזה. עכשיו כבר היה מפקד פלוגה. "ראיתי קצינים גרמנים", הוא אמר, "מתעטפים בכל דבר, אפילו בצעיפי נשים. זו הייתה קריקטורה". החורף והכוחות הטריים מסיביר החזירו לדבריו לצבא האדום את הדבר החשוב ביותר: את התקווה. החזית הבאה היא לנינגרד. במהלך המצור הממושך, הדף ארקדי, והוא כבר מג"ד, שורה של התקפות גרמניות קשות ביותר. כאן נפצע שוב. באוגוסט 1943 צורף לארמייה מס' 1, בפיקודו של גנרל יפים קטוקוב. כעבור עשרים חודשים סיים את המלחמה בברלין. בדרך לשם הספיק להשתתף בכמה וכמה קרבות קשים בלטביה ובפולין. פרטים נוספים עוד בעת שירותו בצבא הסובייטי, בהיותו על אדמת גרמניה הכבושה באביב של שנת 1946, בביקור בתערוכה חקלאית בלייפציג, הוא התוודע לצבי נצר, מעוזריו של שאול אביגור, ולימים מראשי "נתיב". נצר סיפר לארקדי על התארגנות "ההגנה" בארץ, לקראת הקמת מדינה ושאל אם יוכל לעזור. "לא אבקש דבר שינגוד את החוק הסובייטי", אמר. פגישתם הבאה הייתה בארוחת צהריים, בהשתתפות שאול אביגור. העיניים החודרות והפנים חמורות-הסבר של האיש מכנרת נחרתו בזיכרונו של ארקדי לעד. "ראה", אמר לו שאול ברוסית, "אנחנו רוצים בית ומדינה שלנו. רק מי שרוצה לעזור לנו אנחנו מקבלים את עזרתו". הדיבורים נפלו על אוזן רגישה. ארקדי חש ליד אותו שולחן סוג של התגלות. דמעות נקוו בעיניו. "נגב את העיניים ונדבר ברצינות", אמר לו שאול וארקדי לא שכח משפט זה. חומרי ההדרכה בענייני שריון שסיפק ארקדי נשלחו ארצה וחזרו להבהרות. היו עוד פגישות, וגם פניות של ארקדי לקצינים יהודים נוספים. הם סייעו, באמצעות המשאיות הגדודיות, בהסעת פליטים יהודים במסגרת "הבריחה" ובהעברתם בגבולות. אם חשב ארקדי לרגע להצטרף לפליטים הללו, בא שאול וביקשו להישאר על משמרתו עד שיינתן לו האות. אבל ב-1948, לפני מתן האות הזה, הוחזר ארקדי עם חטיבתו לרוסיה, לאזור ללא שם לסיביר הרחוקה, קרוב לגבול מונגוליה. שבועיים לפני כן נפגש עם שני שליחים של שאול. "מאירוב מוסר לך דרישת שלום", אמרו לו, ו"מקווה שתשמור על התחושות שלך כלפי עם ישראל ותעזור גם לאחרים לשמור..." כעבור מספר חודשים הוכרז על הקמת המדינה וצבאות ערב פלשו לארץ. ארקדי, במזרח הרחוק, לא ידע את נפשו. הוא ארגן קבוצה של 14 קצינים יהודים, שביקשו להתנדב למלחמה ב"פלשתינה". למזלו, החביאה אשתו, גלינה, את טופס ההתנדבות שלו. כך ניצל. כל המתנדבים האחרים נעלמו. מאותה פרשה היה זהיר מאוד. פגישותיו עם חברים יהודים נערכו כמעט תמיד בסתר. ב-1950 הועבר מערבה, לליטא, ומונה לתפקיד חדש: מהנדס ראשי במרכז הגדול ביותר במערב ברית-המועצות לשיקום טנקים ומנועים, ולאחר מכן מפקד המרכז הזה. הוא היה אחראי על 3,500 איש. הוא נפגש בסתר עם שאול אביגור ופגישה זו שינתה את חייו. מאז החל לסייע לאנשי ההגנה ולימים היה לאחר מאנשי ארגון "נתיב". ארקדי היה עורך ראשי של סדרת ספרים בשם "מול האויב הנאצי", עורך הביטאון ברוסית "דבר נכי המלחמה" ומחברם של ספרים כגון "חברי לקרב" ופרקים ב"היהודים בצבאות העולם". אלוף-משנה ארקדי תימור, לוחם, סופר, צייר ונכה מלחמת העולם השנייה. על חלקו במלחמת העולם השנייה ועל גבורתו זכה בעיטורים רבים. כמו כן הוענק לו עיטור על"ה (עיטור לוחמי המחתרות) ממדינת ישראל. ארקדי היה פעיל בעמותת "יד לשריון" בלטרון ובתוך כך היה פעיל גם בהקמת מוזיאון "הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה" בלטרון. אלוף משנה ארקדי תימור, מהנדס ומפקד עוצבות שריון של "הצבא האדום" במלה"ע השנייה, ממפקדי קרבות לנינגרד וברלין. נפצע קשה פעמים אחדות והוא מנכי המלחמה. נרדף על היותו ציוני. מיום שעלה לישראל, היה פעיל בכיר בפיתוח השריון, במורשתו ובהנצחת נופליו וכן באמנות ובקליטת עלייה. חי בקרית-אונו. זמן לא רב לאחר עלייתו ארצה החל בשידורים קבועים של קול ישראל בשפה הרוסית וההאזנה לשידוריו ברחבי ברית המועצות הפכה ללהיט בקרב מיליוני יהודים שם. הוא המשיך בשידוריו בשפה הרוסית עד לפני שנים אחדות. סיפורו של ארקדי הוא סיפורם של טנקים מסוגים רבים בצה"ל: הוא עוד השתלב בהתקנת מנועי דיזל בשרמנים הישנים, בהגדלת טווח הנסיעה של הסנטוריונים, בשיפור טנקי מגח וב"גיורם של טנקי השלל והקמת יחידות טנקי ה"טירן". היו אלה טנקים מדגם טי-54/55, שנלקחו שלל במלחמת "ששת-הימים" וכן במלחמת יום הכיפורים, ומדגם טי-62, שנלקחו שלל במלחמת יום הכיפורים, וסיפור התאמתם לצורכי השריון במערכות הצבאיות. במלחמת יום הכיפורים שיקם ארקדי והצוותים שלידו טנקי שלל רבים שנפלו לידי צה"ל ושלח אותם לחזית הדרום שבה היו חסרים. במסגרת איסוף ושיקום טנקי השלל ברמת הגולן נפצע מרסיסים בצומת חושניה, אך לא חדל מהמלאכה אפילו לרגע. בשיא הפעילות שירתו בצה"ל מאות טנקי שלל. ארקדי מחובר לטנקים מזה שישים שנים. אמנם הוא מכונה "האבא של הטירן", אבל הוא ממהר להדגיש שמפעל זה הוא פרי עמלו של צוות שריונאים ובהחלט לא מפעלו של אדם אחד. בשנת 1968, בעת שהיה בן 47, השתתף ארקדי במבצע "רביב" שבו תקף שריון צה"לי, על בסיס טנקים ונגמ"שים סובייטיים שנלקחו שלל, מחנות צבא ועמדות בצד המצרי של מפרץ סואץ, לאחר שחצה את המפרץ בנחתות טנקים. בין חברי-צוות רבים, מפקדים ועמיתים לתפקידיו, ציין ארקדי שלושה: יצחק רבין ז"ל, מוסה פלד ז"ל ויבדל"א ישראל טל ("טליק"), שהיו עבורו מורי-דרך, דמויות מופת ורֵעים של אמת. "אתה, ארקדי, מורה השריונאים ואנשי החימוש, מורה דרכנו בציונות ובביטחון הלכה למעשה. בהצדעה ובהערכה", כתב לו האלוף ישראל טל, עוזר שר הביטחון, על מגן שנתן לו בשנת 1991 עם פרישתו לגמלאות. לפעמים, כשנגמרות לו המילים, הוא כותב שירים - לפעמים הוא מצייר בחיוך של תקווה מהול בעצב: "למדתי מסבא, שצריך תמיד לתת יותר ממה שאתה מקבל". ביתו של ארקדי הוא מוזיאון קטן על מלחמות היהודים מסוף המאה ה-19.

ארקדי נפטר בביתו, מות נשיקה, ביום ב' ח' באלול תשס"ה, 12 בספטמבר 2005. המוות נגרם מאירוע לב פתאומי לפנות בוקר. הוא נטמן בבית העלמין בקיבוץ עינת ביום ד' י' באלול תשס"ה, 14 בספטמבר 2005. 

מאת - אל"מ (מיל') שאול נגר



כולם קראו לו "אבי הטירן" -ארקדי תימור, לוחם בצבא האדום, קולט טנקי השלל בצה"ל, 1921-2005 

מאת  אורי דרומי

ארקדי (קצבמן) תימור נולד בדובוסארי שעל גדות הדנייסטר שבאוקראינה. הוא למד באקדמיה הצבאית לשריון וביוני 1941, כשפלשו הגרמנים לברית המועצות, הוא נלחם בהם בחירוף נפש ארבע שנים רצופות, עד שנכנס עם הטנק שלו לברלין הכבושה. הוא השתתף בין היתר בהגנת מוסקווה ובקרב הנורא על לנינגרד הנצורה, ונפצע כמה פעמים. כל משפחתו הושמדה בידי הנאצים, אך כשהגיע לברלין הורה לטפל בילדי המקום. "הנקמה שלי היא שנותרתי בחיים", אמר. ב-1948 הוא רצה, עם 14 קצינים נוספים מהצבא האדום, להתנדב לעזרת צה"ל. אך אשתו גלינה החביאה את טופסי הבקשה וכך הצילה את חייו: 14 הקצינים האחרים נעלמו כלא היו. אך למרות זאת, ב-1955 הוא נשפט למאסר ולעבודות כפייה על פעילותו למען ישראל. ב-1960 ארקדי השתחרר ועלה עם גלינה ובנו בוריס לארץ. הוא החל לעבוד כאזרח עובד צה"ל בחיל החימוש. בעיצומה של מלחמת ששת הימים נקרא ללשכת הרמטכ"ל, יצחק רבין. "האם כדאי להסב טנקי שלל לשימוש צה"לי?" שאל רבין. ארקדי השיב בחיוב, וכך נפתח פרק חדש בחייו.  אלוף (במיל') יעקב לפידות, חברו הקרוב, מספר איך התרוצץ ארקדי עם הג'יפ שלו בין הסדנה לשטחי האימונים, בוחן את הטנקים לא רק כמהנדס אלא גם בעיני לוחם. "הוא עשה דבר שלא היה כדוגמתו בעולם", אמר לפידות. "הוא העמיד לרשות צה"ל אוגדת שלמה מטנקי ונגמ"שי שלל". לפידות פיקד על אותה אוגדה (אוגדת ה"טירנים"), כמו, לפניו, תא"ל (במיל') ברוך הראל (פינקו), שב-1969 פשט עם הכלים אל מעבר לתעלת סואץ (מבצע "רביב"). פינקו מספר איך פעלו כל הכלים ללא דופי, ואיך חיכה ארקדי קצר רוח בראס סודר לחזרת בני טיפוחיו מטבילת האש. בין מסמכי השלל שנלקחו מגוויות המצרים והיועצים הרוסים שלהם גילה ארקדי תעודה של גנרל שהיה חברו באקדמיה הצבאית. "ארקדי היה המורה והמדריך שלנו", אמר אלוף (במיל') ישראל טל, "לא רק בטנקים סובייטיים אלא גם בציונות". כולם קראו לו "אבי הטירן". באותה מסירות פעל ארקדי להנציח את זכרם של הלוחמים היהודים בשורות הצבא האדום. בספרו "חבריי לקרב" (מערכות, 1971) הוא גולל את סיפורי הגבורה של "ולדימיר אורמן, שדמו האדים את אבני ברלין; טייס המפציץ גריגורי ליטמנוביץ, הוא גרישה העשוי לבלי חת, שצלל במצולות הים הבאלטי הקר והזועף; הטנקיסט יוסף גרין, שעיני ראו במותו, אולם בלבי הוא חי". ארקדי היה גם העורך הצבאי של הספר "מול האויב הנאצי" שיצא מטעם ארגון חיילים ופרטיזנים נכי המלחמה בנאצים. יו"ר הארגון, אברהם כהן, מספר איך עמל על "דבר נכי המלחמה", כתב עת שהופץ בכל העולם. עוזרתו במפעל זה, ינינה קוגוסוב, מספרת על הגיליון שלא זכה להשלים, שבו רצה להתגאות בהצלחתם של הלוחמים הללו בהתערות בישראל. במשך שנים היה ארקדי הפרשן הצבאי בשידורי קול ישראל ברוסית, ודורית גולנדר, מנהלת רדיו רק"ע, מספרת על ההצלחה של תוכניתו "דרכים בוערות, גורלות ואחוות". תמר קטקו, מחברת הספר "הלוחם היהודי" בעריכת אסא כשר, שבו פרק על ארקדי, מספרת איך פגשה איש עם "כובע של פעם", שביקש לצייר לה טנק, "שתביני מי אני... הטנק הוא הבית שלי... הוא חלק מגופי". הד"ר בוריס פיכמן, שטיפל בו במסירות כשנפל למשכב, מספר עד כמה היתה חשובה משפחתו בעיניו. אל"מ (במיל') שאול נגר, מעמותת יד לשריון בלטרון שארקדי היה פעיל בה, אמר ש"בין כתליו של בית צנוע בקרית אונו גרו שלושה גיבורים, ארקדי, גלינה ובנם הנכה בוריס. מהשבוע נותרו שניים".