"השומר" משה צוקרמן וחבריו.
משה צוקרמן: מוצאו היה ממשפחה שומרית. כל הילדים, שבהם הוא הצעיר, השתייכו לקן בקרקוב. ג'יימס, דורה ורוזיה נמנו על הדור הוותיק יותר של הקן בקרקוב. לפיכך נכנס משה לקן ללא קשיים. אנחנו, אשר היה עלינו להתגבר על התנגדות המבוגרים, ראינו כיצד הוא היה מודיע באופן חופשי, לאביו או לאמו, שהיום יש לקבוצתו פעולה. הייתי עם משה בקבוצת "אחים" בגדוד הרצליה. יחד עם הנק טייכלר היינו כחוט המשולש אשר לא במהרה יתנתק, אף על פי שלכל אחד מאיתנו היה מזג שונה. משה ראה עצמו כפלגמטי, לעומת מזגו הסוער של הנק. סיסמתו של משה, האהובה עליו ואשר היה אומר אותה בליווי חיוך אירוני למחצה, הייתה "העיקר לא להתרגש". על כל פנים, כזה היה בתוך סביבתו. ואולם, מתחת למסכת האדישות הזאת להטה רוח של חיוניות, שהייתה פורצת. לפעמים בלהבה גדולה בעת ויכוח. משה היה תחילה ראש קבוצה בגדוד "בני יער" ואחרי כן היה ראש הגדוד כולו. היה מומחה ממדרגה ראשונה לצופיות. זמן מה לפני פרוץ המלחמה סיים את לימודיו במחלקת הבנייה של בית הספר התעשייתי העל תיכוני והתכוון לעלות לארץ שם נמצאה כל משפחתו, להוציא את אביו שנשאר אתו.

עם פרוץ המלחמה נשאר משה צוקרמן בקרקוב, ושמר בה על הקשר הארגוני עם חברי הקן של השומר הצעיר. הם היו מתאספים, מתווכחים והחליטו להמשיך בפעולה, כל עוד הדבר ניתן. הוא הצטרף לפעולה של ארגון המחתרת, והשתתף בשורת מבצעים נגד הגרמנים. יחד עם כל הקבוצה, בין השאר עם דולק ליבסקינד, נאסר ונכלא בבית הסוהר "מונטלופיך". בכלא לא איבד את שיווי משקלו, היה שר בתאו שירים עבריים, ומשדל את חבריו למרד נגד התליינים. למרבה הצער גילו הגרמנים את תוכנית הקשר, ולמחרת העמיסו את כל הקבוצה, ומשה בתוכה, על משאית להסיעם אל מחוץ לעיר להריגה. בעת הנסיעה התרומם אחד הלוחמים מן הספסל, וזה היה הסימן לתגרה עם אנשי הגסטפו. ברגעים אלה השמיט משה את הרובה מידי אחד מהם וקפץ מן המשאית הנוסעת. הנהג לא שמע, תחילה, את צעקות אנשי הגסטפו. הוא עצר את האוטו כאשר משה הספיק כבר להתחבא בבניינים הסמוכים. משה חזר לקרקוב ושם חידש את הקשר עם השיק באומינגר, מי שהיה ראש הקן בקרקוב ומפקד קבוצת המחתרת. זמן מה שכב משה חולה בדירה ברחוב ויטה סטוושה ( Wita Stwosza). כאשר לייבק אפטרגוט נאסר ונכלא בבית הסוהר ברחוב ציארנייצקי תכנן משה דרך לחילוצו לחופשי. מדי יום הובלה קבוצת אסירים לעבודה. יום אחד התכופף, אחרון המובלים, כאילו התעכב לקשור את שרוכי נעליו. איש הגסטפו ההולך מאחור התחיל להאיץ בו. בינתיים, התרחקה הקבוצה במקצת, עד פתח רחוב קונציק, שם המתינו ללייבק משה ושומרים אחדים. בטרם מישהו התעשת, נעלם ליבק עם חבריו הממתינים. למרות שהחזיק בניירות אריים נלקח משה בידי אנשי הגסטפו, באחת ה"אקציות", יחד עם יוסף ברודר, חבר הקן השומרי בטרנוב. הוא הובל לרחוב ירוזולימסקה למוות, אך הושאר במחנה יחד עם יוסף, כטכנאי בניין שהוטלה עליו הנהלת עבודות הבנייה במחנה. אותו זמן עבר על המחנה גל בריחות, ובכל מקרה בריחה היו הגרמנים קובעים קבוצה גדולה יותר למוות בירייה. אז התחילו אנשי שירות הסדר היהודים לעקוב אם אין מישהו מכין בריחה. הם מסרו את משה ואת יוסף כמי שמתכננים לכאורה בריחה. כלאו אותם בבית הסוהר, "הבית האפור" (בית בבית הקברות לשעבר). אסירי "הבית האפור" היו כרגיל מצורפים לקבוצות המובלות למיתה. אל קבוצת הנידונים הקרובה סופח גם משה והומת בירייה בידי התליינים הגרמנים. השיק באומינגר, בנק הלרייך, משה צוקרמן ורבים אחרים, מחברי הקן השומרי בקרקוב נשארו נאמנים לאידאלים ולחינוך של תנועת השומר הצעיר.

מרשימותיו של מארק גפן (ויינטראוב) אפריל 1947