היה תותחן בצוות תותח נגרר 76 מ"מ, שהוצב בעמדות הקדמיות של חיל הרגלים, לקדם בירי ישיר את האויב המסתער, במסגרת דיוויזיה הליטאית מס' 16, אשר כמחצית לוחמיה – היו יהודים. השתתף בקרבות רבים. על מבצעיו עוטר בתואר גיבור ברית המועצות.

בדצמבר 1942 נשלחה הדיוויזיה הליטאית לחזית. אושפוליס השתתף בקרבות רבים. על מבצעיו של התותחן אושפוליס מספר לוחם הדיוויזיה סא"ל לוקס: " אני מכיר היטב את הטר"ש הצנוע בן ה-20 אושפוליס, אשר השתתף בקרבות רבים. אושפוליס למד את כל התפקידים של צוות התותח והיה מסוגל להחליף כל חבר שנפגע. נפגשנו רבות ושוחחנו מלב אל לב. כשהגיעה הדיוויזיה שוב לליטא שמעתי שוב על הישגיו הקרביים." חטיבת חי"ר 249 ניתקה את הכביש ליד כפר אושפלקיו וכן מסילת הברזל העוברת בין קליפדה (ממל) לטילזיט. הדבר הפריע מאוד לאויב, ועל כן ריכז כוחות גדולים כדי להחזיר לשליטתו את העמדות החשובות הללו ולפתוח מחדש את קווי התעבורה שלו. לעת בוקר פתחו הגרמנים באש תופת מכל סוגי הנשק על עמדות החטיבה. במיוחד הופגז האגף השמאלי, האגף בו הייתה עמדת התותח של הסמל שורס. העמדה כוסתה בעשן והכוון נפצע קשה. מפקד התותח פקד על אושפוליס להחליף את הכוון הפצוע. כאשר נמוג העשן, ראה אושפוליס חיילים גרמניים רבים מתקרבים לעמדתו. כאשר ניתנה הפקודה "אש!" כיוון אושפוליס את התותח למרכז החיילים המתקדמים. הוא פעל כאמן בעל ניסיון. הפגזים פגעו בדיוק במטרה וההתקפה נהדפה. אך הגרמנים לא ויתרו על תוכניתם. הם קידמו כוחות חדשים , ולאחר הפוגה קצרה החלו לתקוף שוב את עמדות החטיבה. בקרבות אלה פגע אושפוליס בעמדת מקלע של האויב והרסה. התותח שלו ירה ללא הפוגה, למרות שבקרבתו התפוצצו פגזים של האויב, ורסיסים וכדורים פגעו בתותח. אושפוליס נפצע, חבש את עצמו והמשיך. הגיעה פקודה להעביר את התותח לעמדת הפיקוד של החטיבה, כי הגרמנים איגפוהו משני כיוונים. התותח הועבר בידיים, ושוב שלח אש אל האויב התוקף. ההכוונה הייתה מדויקת וכל פגז פגע במטרה, עד שהגרמנים לא עמדו בלחץ ונסוגו מעמדת הפיקוד. תוך כדי פעילות נפגעו עוד שניים מאנשי הצוות. אושפוליס מילא גם את תפקידיהם. אולם הפציעה והמתח גרמו לו סחרחורת. הנשימה נעצרה, אך הוא הוסיף לירות, ופגע בעוד עמדת מקלע של האויב. שני טנקים גרמניים שהיו מוסווים בערימת חציר החלו להתקדם.אושפוליס פגע בשניהם ואש עלתה מהם. בין כה וכה ירד הלילה, ושקט השתרר סוף סוף. רק עכשיו מצא גריגורי זמן לחבוש באופן יסודי את פצעיו ולשכב לנוח. אולם המנוחה לא ארכה. מפקד הגדוד וילנסקי פקד לצפות בערנות ולהתמקד בהגנה על האגף הימני של עמדת הפיקוד. היה הכרח לעבור לעמדת קרב נוחה יותר. הלילה עבר בשקט, אבל לקראת בוקר פתחו הגרמנים בהתקפה. הפעם התקדמו הטנקים שלהם בראש. "טיגר" אחד התקרב לעמדה, באגפו אותה מימין. כאשר היה במרחק של מאה מטר נורה פגז, שהחליק על השריון. האויב כיוון את האש לעמדתו של אושפוליס , אולם אושפוליס הקדימו וחור נבקע בגוף הטנק. התותחן קיווה למנוחה קלה אך הגרמנים הופיעו עם נשקים אוטומטיים . אושפוליס תקף והגרמנים נסוגו, אך לא לזמן רב. התקפה נוספת באה. בינתיים אזלו הפגזים. אושפוליס הצטייד ברובה נ"ט והצטרף לחי"ר המתגונן. לאחר שלוש יממות של קרב נסוג האויב . למחרת נקרא אושפוליס להתייצב בפני קצין תותחנים ראשי של הדיוויזיה. מפקד התותחנים לחץ אץ ידו של הטר"ש, כעבור זמן קצר נמסר לו כוכב זהב הנלווה לתואר גיבור ברית המועצות. תואר זה הוענק לו לפי החלטת נשיאות הסובייט העליון. על חלקו במלחמה אמר - "הלכנו להלחם חדורי הכרה שאנו תורמים את חלקנו בהבסת האויב השנוא. אנו, הלוחמים היהודים ביחידות הדיוויזיה, היינו רובנו חיילים פשוטים מהשורה, בפלוגות הלוחמות היו יותר מחצי ממספר הלוחמים. לא פלא הוא, שגם בקרב החללים היה אחוז הנופלים מבני עמנו – גבוה ביותר".



 החיילים היהודים ידעו על גורל בני עמם שנותרו בליטא, אך עדיין קיוו בסתר ליבם שאולי ימצאו שרידים ממשפחותיהם שנותרו בחיים. המפגש עם המציאות היה עבורם קשה מאוד. הירש אושפול (אושפוליס), חיל הדיוויזיה, תותחן, ויליד העיירה דוגלישיק בנפת סווינציאן , בהגיעו לליטא כתב: " בעת ההתקדמות דרך מקומות מוכרים לי, עדיין השליתי את עצמי בתקווה, אולי אמצה מישהו מקרובי. אך אלה היו תקוות ילדותיות. בהגיעי לאזור מגורי, שמעתי מאכרים שכל אנשי הקהילה שלנו הושמדו על ידי משתפי פעולה עם הנאצים. צעדתי בדרכים מוכרות לי ובמחשבה ובהרגשה הייתה שאיפה אחת – לנקום ברוצחים השנואים. אך הרתיע אותי משאיפות הנקם פקודה חד- משמעית של מפקד הדיוויזיה, בה נאמר שיוזמות אישיות של החיילים על אדמת ליטא דינם תהיה הוצאה להורג בירייה... עברנו קרוב לעיירתי. מפקד הסוללה נתן לי 5 שעות חופשה לבקר שם. והנה מצאתי את עצמי בעיירת הולדתי. היא השתנתה לחלוטין. בתים בהם התגוררו יהודים פורקו על ידי איכרים מהסביבה. המגרש עליו עמד הבית שלנו היה ריק ושמם. נשארו רק היסודות ועץ אותו נטע אבי ביום הולדתי... התיישבתי על חורבות ביתי, חיכיתי אולי מישהו ייגש אלי. אך זה לא קרה. ניגשתי לדבר האחרון שנשאר ממשפחתי –העץ- נשקתי אותו, נפרדתי משנות ילדותי והלכתי למשפחת סובולבסקי שעם בנם למדתי בבית הספר. הלכתי אליהם תוך מחשבה שהם פולנים והם לא נטלו חלק בחיסול הקהילה היהודית בעיירה. רציתי לדעת פרטים על הטרגדיה שהתרחשה... 197 Gitlerovskaia Okkupatsia v Litve, Sbornik Statiei, O. Kaplanas editor, Vilnius 1966, p. 331 96 הם קבלו אותי בשמחה, חיבקו ונישקו, חשבו שאינני בחיים... סיפרו לי איך התנהלה אקציית ההשמדה של יהודי העיירה. עוד לפני בוא הגרמנים קבוצת מתקוממים בראשותו של שכנינו בשם דרוטייקה (Drutaika (טפסו את אבי, את אחי ועמם עוד כ- 15 יהודים, הובילו אותם לקצה העיירה, הכריחו אותם לחפור בור וירו בהם... כעבור כחודשיים גרשו את כל יהודי עיירה ליער על יד שווינצ'ונליי (ניי סווינציאן) ושם ירו בהם... לראשונה הרגשתי את בדידותי, כל האשליות והתקוות שמישהו נותר ממשפחתי התנפצו... נפרדתי ממשפחת סובולבסקי ומבלי כל מחשבה הובילו אותי רגלי לביתו של מארגן הפרעות. הכרתי היטב את ביתו ואת דייריו. היה בי רצון להצית את הבית ולהרוג את אשתו ושני ילדיו. בהתקרבי לבית החל כלב לנבוח, נעצרתי והתחלתי להרהר, אולי האישה והילדים אינם אשמים במעשיו של אביהם השיכור? נזכרתי גם בפקודה של מפקד הדיוויזיה... חזרתי לסוללה שלי ודווחתי למפקד הסוללה על שובי. נשאלתי על ידו שאלה אחת: מצאת מישהו מבני המשפחה ? השיבותי 'בקרבתנו הקבר של אבי ואחי. המפקד ביקש שאראה לו את המקום. ניגשנו לתלולית קטנה מכוסה עשב. עמדנו ללא מילים דקות אחדות, מעיני נזלו 198 דמעות, המפקד השאיר אותי עומד לבד, נתן לי להיפרד מהתלולית הטרגית... "