סליחה על השאלה הפרובוקטיבית:
כמה נאצים הרגת?
"אני לא רוצה לדבר על זה. היו לנו רובים, ומי שלא היה צמוד אליהם, לא שרד. אבל הרובה היה כבד, 15 קילו, ואני הייתי צעיר, בן 17 ונמוך. אני והחברים שלי עבדנו בעיקר עם סכינים בידיים, אתם עשינו את רוב העבודה. הרגתי יותר נאצים בידיים עם הסכין מאשר עם הרובה".

הזוועות ממשיכות לרדוף אותך למרות עשרות השנים שחלפו? " אי אפשר שלא. זה פק"ל לכל החיים. ראינו את המוות מול העיניים כל יום ורצינו לחיות. מי שרצה לחיות היה צריך גם לעבוד: זה בבחינת הקם להרגך השכם להרגו. אם אני לא הייתי הורג את הנאצי הוא היה הורג אותי. בדברים האלה אין חכמות. אבל הכאב על החברים שהלכו שם, לא רק יהודים - גם גויים, רוסים ואוקראינים - כולנו נישא עד ליומנו האחרון".

איפה נלחמת? "איפה לא. הייתי צנחן, התגייסתי בגיל צעיר מאד, כמו אבי המנוח, מאיר. הוא נלחם בשורות הצבא האדום, נפצע ומת מאוחר יותר באוזבקיסטן, אליה ברחנו עם פרוץ המלחמה. אחרי שהתגייסתי, נסענו ברכבת לאסטוניה, עברנו לנורבגיה, אחר כך לפולין ומשם לגרמניה. את המלחמה סיימתי בצ'כיה.

אני לא רוצה לספר על הקרבות עצמם. זה כואב לי וקשה לי. לקראת החג הזה, ה-9 במאי אני רוצה לשמוח ולא להיזכר בקשיים ובזוועות".