החובשת ריבוצ'קה

מאת ארקדי תימור



ריבה אורמן, סטודנטית בת 18 מאודסה, הייתה שרויה ביישוב צפוני רחוק בווקוטה, כאשר שידר הרדיו את ההודעה, כי פרצה המלחמה. דודתה נינה, המארחת, מיהרה אליה והפטירה באנחה: " מלחמה"... לאחר מכן ישבו השתיים צמודות זו לזו במשך יום תמים, מתייפחות ומזכירות את הדוד שמואל. הדוד שמואל, בעלה של הדודה נינה, היה קצין בכיר בצבא הסובייטי, ממקורביו של המרשל בליוכר וחברו-לנשק. כינוהו "מצביא מלידה". באחד מלילות האימים של שנת 1937 , נאסר ולמחרת, בעת שחיסל סטלין, ללא חקירה וללא משפט, את ותיקי המנהיגים של הקומוניזם הרוסי, הוצא להורג בירייה כ"אויב העם". את הדודה נינה יחד עם ילדה ויטיה, בן השנתיים, שילחו לתקופה בלתי-מוגבלת אל וורקוטה הקרה לעולם, בקצה הצפון. ריבה שהתה אצל דודתה נינה יום אחד נוסף ומיהרה לחזור למוסקבה, אולם הדרכים כבר היו מנותקות והדרך ארכה זמן רב. באמצע יולי 1941 נעה רכבת, ובה צוות רפואי, לכיוון כביש מוז'איסק. עם אנשי הצוות נמנתה גם ריבה אורמן, שהתנדבה לצאת לחזית. בעבור הרכבת ברחובות מוסקבה נשמעו מתוכה שירים עליזים ועצובים חליפות. אולם משהחלה העיר מתרחקת – נדמו השירים. בסמולנסק הפרידו בין הנוסעים. צעירות אחדות וריבה ביניהן, הועברו אל משאית, ששחת הייתה פזורה על רצפתה, והסתדרו בה איכשהו. החזית הייתה קרובה, כארבעים קילומטר. הנסיעה בדרכי היער הייתה סיוט לצעירות. כל רשרוש ביער נשמע באוזניהן כצופן סכנה. בבוקר פגשו את הצוות הרפואי, אליו הוצבו, וחובש בא-בימים הובילם במשעול צר שביער, אל המחנה. השמש, שאך זה עלתה, שילחה קרניים מהססות אל בין השיחים, העצים ותות-השדה, שגדל-פרא בתוך העשב הצפוף. ריבה הוצבה למחלקת הניתוח-והחבישה של הגדוד הרפואי. כעבור ימים אחדים נשלח גדודה אל שדה-הקרב. תחילה נשמעו רעמי התותחים רחוקים, אך עד מהרה החלו פגזים להתפוצץ בקירבתם. הובאו פצועים ראשונים. ריבה עבדה באוהל, שעל גבי חצובות עץ בתוכו הוצבו אלונקות, ששימשו שולחנות ניתוח. פצצות התפוצצו מסביב. כשהסירה ריבה בפעם הראשונה תחבושת מידו של פצוע, כמעט שהתעלפה למראה שנתגלה לעיניה: בליל קרעי-עור מזוהמים, בנתחי-בשר חי רוטטים ושברי עצמות לבנות מובלטות. כשנסתיים הניתוח, לא יכלה לגעת ביד הכרותה, שנחה על השולחן לא הרחק מגופו של הפצוע. ד"ר אפרים אוספוביץ' גינזבורג נטל את היד הכרותה והשליכה אל ארגז הפסולת, המלא תחבושות מוכתמות. היד נקשה בקצה הארגז ונשתקעה בין התחבושות. יד קרה, שאין בה עוד תועלת, אף שאצבעותיה מחוספסות היו מרוב עמל. הזמן חלף במהירות וחשבונו אבד. שקועים היו בעבודה יממות תמימות. לאחר קרבות שנמשכו עשרה ימים נאלצו הגייסות הרוסיים לסגת. הגדוד הרפואי עזב את המקום והשאיר אחריו חוליה שנצטוותה לעזוב את המקום רק לאחר שתאסוף את אחרוני הפצועים משדה הקרב. ריבה הייתה באותה חוליה. כשיצאה החוליה למלא את אשר הוטל עליה – נורתה לעברה אש רובים ומקלעים. אנשי החוליה נוכחו חיש-קל לדעת, כי הם מכותרים ועליהם להיחלץ מן הכיתור בכוחותיהם-הם. מילאו, איפוא, את התרמילים והכיסים בחומרי חבישה ויצאו לדרך. הלכו ונדדו ביערות שבסביבה. החום המעיק והצמא התישום. משהגיעו אל מבנה דמוי-מחסן החליטו לנוח בו. אך שכבו על גבי הקרקע המאובקת ופשטו את רגליהם הבצקות, נשמעו מעברים שריקות כדורים מחדש. כולם התפזרו במרוצה. ריבה אחזה בשריונאי פצוע ונחפזה עמו אל היער. כיוון שהתכנסו ביער, נעו הלאה במשך יומיים. לילות הנדודים וההליכה במשך שעות רבות ללא מזון ומים כמעט, הביאום לאפיסת כוחות. בדרך נתקלו בקבוצת שריונאים וחיילים מגדוד הנדסה, וכך נתקבץ צוות קרבי, כשבראשו קפיטן שריונאי. לפי ערכתו ניתן היה להיחלץ מן הכיתור רק על-ידי פריצה דרך הכפר הסמוך, שבו התמקמו הגרמנים. הכפר שכן במרחק קילומטר אחד מהם, ואולי אף פחות מזה. הלילה היה חשוך מאוד. בחצותם בשקט את השדה , שנדמה כי הוא רחב עד בלי די, ניתך עליהם לפתע מטר-אש חזק. המקלעים טירטרו בחמת-טרף ופצצות התפוצצו. "לחלץ את הפצועים, אל השדה, מהר אל השדה!" צעקה ריבה, כאילו רצתה להחריש בקולי את רעמי ההתפוצצויות. הפצועים זחלו לתוך החשיכה, ואחריהם הגיע גם תורה של ריבה למצוא לעצמה מחסה. הכדורים שרק מסביב והפחד כפה על האנשים היצמדות אל הקרקע. הגרמנים סרקו באישם את פאתי היער, מנסים לפגוע בכל אלה שהצליחו להימלט שמה. הגשם שניתך לפתע, הפך את אדמת השדה לעיסה דביקה. תוך כדי זחילה הירהרה ריבה: לו רק אפגוש מישהו מאנשי היחידה... אף שהסתבכה בשולי שמלתה הארוכה, שכבדה מן הרפש שדבק בה, הצמידה אליה את תיק העזרה הראשונה, והמשיכה לזחול. אט-אט זחלה. עד שנתקלה פתאום בגוף אדם, שרוע על האדמה. החליטה להישאר במקומה עד הבוקר. שלפה אקדח ובליבה החלטה נחושה: אם אתקל בגרמנים – אירה בהם. עם אור שחר נשמעו יריות מחורשה רחוקה. דומה היה לה לרגע, שהנה שמעה קריאות "הורא!" הקשיבה, עד שנפלה עליה תרדמה. היא התעוררה מדחיפה עזה בצידה. מישהו דיבר בקול רך "חובשת, את חיה?" ברגע ראשון רצתה ללחוץ על הדק האקדח, אך אצבעותיה קפאו ולא נשמעו לה. ראשה היה סחרחר עליה. על חולצתה פרחו כתמי דם מפצעיהם של חיילים, אותם חבשה בלילה הקודם. לא עלה בידה להחזיר את האקדח אל הנרתיק. הלוחם הניד ראשו לאות הבנה ופישק את אצבעותיה התפוחות. אחרי-כן תחב ידו לתוך כיסו, הוציא גביש סוכר והושיטו לה. זמן רב לא בא אוכל אל פיה. הסוכר נמס בין שיניה ועוררה לחיים. אותו לוחם גווע לאחר מכן לעיניה, מבלי שיעלה בידה הושיעו, חרף כל מאמציה. הפצצות התפוצצו קרוב יותר ויותר. ה"יונקרסים" הגרמניים הפציצו בשיטתיות את החורש והגיעו אל החלקה שבה הייתה מצויה ריבה. היא נצמדה אל הקרקע. בו ברגע נשמעו קריאות מבוהלות" "חובש! חובש!" במאמץ רב ניתקה ריבה מן הקרקע והחלה לרוץ שפופה לעבר הקולות. ה"יונקרסים" הוסיפו להפציץ. לפתע צעק מישהו את שמה" : חובשת ריבוצ'קה! ריבוצ'קה!" שמה מפי אחר הצמיח לה, כביכול, כנפיים. ניעורו בה כוחות מחודשים. אימתה פחתה. היא התחברה שוב עם יחידתה. בקיץ 1941 , לאחר שורת קרבות עזים, הגיעה היחידה לנהר הדייסנה. ביער בו חנו זרם נחל איתן. ריבה רחצה במימיו השקופים, שריח עצי-מחט נעים נדף מהם, ואחרי כן יצאה לאיטה אל האחו. ערב בא. האוויר נספג ניחוח עשבים ופרחי-שדה והכל שקע בשקט, כאילו לא הייתה מלחמה בעולם. אפילו ממרחקים לא נשמעו יריות. דומה: הכל טבע בתנומה עריבה: גם חורשות הליבנים, גם השדה הצפוף מעשב גבוה שלא כוסס, וגם הפרחים – הכל נשטף בזהרוריה הוורודים-כחולים של השקיעה. בפאתי המערב זהרו קרני השמש זהבהבות-אדומות אחרונות, המזרח החל מאפיל והשמיים לבשו כסות כחולה אפורה. ריבה לחצה אל ליבה את מכתב נינה דודתה, שנדד זמן רב עד שהגיע אליה. איזה אושר! אמה ואחותה הצעירה אניה הצליחו לעקור ממקום מושבן והן נמצאות כעת אצלה. אבא ואחיה וולודיה בחזית, כמובן. לתוך נהר דייסנה נפלו ברעש כמה פגזים בזה אחר זה, מעלים נד מים ובוץ. בגדה שממול, מעבר לגבעה, הופיעו טנקים של האויב. הם זחלו אט-אט, כצלליות על רקע השמיים התכולים, ופלטו מתוך לועי תותחיהם פגז אחר פגז הלווית ענני עשן. כל פגז מצא את קורבנו. שברי עגלות ומכוניות התעופפו אל על, יחד עם קרעי בשר-ודם. סוסים, שהסתבכו בריתמותיהם, השתוללו בבהלה. פצועים נאנקו. מרגמות והוביצרים, תותחים נ"ט ותותחים נ"מ – ענו באש לטנקים הגרמניים. בתחילה השתהו הגרמנים קמעה; הם לא ציפו למהלומת-נגד מאורגנת. אך עד מהרה התאוששו ופתחו באש נגד סוללתית. ריבה הבחינה, כי קצין התותחנים הרוסיים התנודד לפתע וצנח לאיטו על הקרקע. היא התגברה על חולשתה ופחדה, יצאה בזחילה מן המכתש ורצה לקראתו. שני אגדים לא הספיקו כדי לחבוש את ראשו הפצוע של הקצין. הוא התרומם ובהתאמצות החליק בידיו על פניו, כאילו הסיר מעיניו, יחד עם הדם, איזה דוק. נשען על כתפה של ריבה, אימץ את שרירי גופו המגודל ונזדקף מלוא קומתו. "אסור לך! אתה פצוע!" התחננה ריבה לפניו. "אל תפריעי! מוטב שתפתחי את פיך!" ענה. "למה?" "תתחרשי..." הטנקים הגרמניים קרבו והלכו. "מטרה...טווח...אש! " פקד הקצין הפצוע. בידו האחת החזיק בכתפה של ריבה ובשנייה לחץ על מצחו בכוח, עד כי נתעוותו פניו. אחז בראשו למען שלא יבקש. כל מלה שהשמיע בקול רם – הסבה לו ייסורים ללא נשוא. באחד מרגעי ההפוגה, בקעה קריאה ממושכת "חובשים". ריבה פרצה קדימה. "לאן?" אחז הקצין בידה. "שם פצועים, קוראים...." הדף אויר חם הטיל את ריבה אל הקרקע. מעל ראשה שרקו רסיסים. היא זחלה לעבר הפצועים שקראו לעזרה, והחישה להם עזרה. תוך תכונה לקראת הקרב הבא, התקדמה החוליה הרפואית של הפלוגה לעבר עמדות קדמיות. הארטילריה הרעימה. יחידות הרגלים הסתערו, כשהחיילים יורים תוך תנועה. ריבה רצה בעקבותיהם כשמעליה שורקים הכדורים. עצרה ליד פצוע, חבשה במהירות את כתפו, והציעה לו על נקודת האיסוף שהתמקמה בחורשה. נתקלה בסמל פצוע קשה. בשכיבה חבשה את ראשו, את ידו וצידו, וחובש בא ונשאו משם על גבי מעיל-גשם. שוב שמעה קול קורא: "חובשת!" במכתש שנוצר על-ידי פגז, על גבי אדמה שעוד חומה עמד בה, מצאה חייל שרגליו נשברו. חבשה אותו, שטחה תחתיו סגין וניסתה למשוך בסגין בשתי ידיה, אך החייל היה כבד והיא לא יכלה להזיזו. בשוכבה, רצתה לקום, אלא שהחייל הזהירה: "שכבי חובשת, יהרגוך". לשכב, משמע – לזחול, אך איך תוכל לזחול כשהיא מושכת בשתי ידיה את הסגין עם הפצוע? והן הכרחי לגרור את הפצוע השותת דם, בכל המהירות, לבל יאבד את כל דמו. זחלה מעט קדימה ואחר כך ניסתה למשוך את הסגין אליה. הצליחה! קשה היה לה מאוד, אך היא התאמצה, נשכה את שפתיחה עד זוב דם, ובלבד שתגיע... הפצוע נתלש והלך. רגליו הפצועות נחבטו בקרקע עם כל תנועה קלה. לפתע פשט חיוך על פניו. ידיים חזקות אחזו בסגין וכעבור דקות אחדות היו שלושתם: ריבה, הפצוע והתותחן, שנחלץ לעזרה, בתוך היער. עתה חשה ריבה צמרמורת קלה. ידיה כאבו ופרקי חישבו להישבר. את הפצוע השקו בוודקה והוא התחייך קמעה. היא רצתה לצחוק, אך משום-מה ניגרו דמעות מעיניה. היו אלו דמעות-גיל: היא כבר חששה שלא יעמדו לה כוחותיה בכדי לגוררו. "חבר" אמר התותחן בהשכיבו את הפצוע באמבולנס."איך זה הצליחה החובשת הקטנה לגרור אותך?" "הן זו החובשת ריבוצ'קה!" אמר בלחישה החייל הפצוע. עם ערב נעה היחידה למקום אחר. ריבה התכרבלה בסגין ושכבה על רצפת המכונית. מישהו כיסה אותה במעיל-גשם ואמר בלחש לחברו: "עייפה החובשת, עייפה..." בשלהי ספטמבר 1941 הוצאה היחידה מהחזית למנוחה – וריבה עמה. דואר הגיע אליה ועורר שמחה בליבה. ריח הבית נישא מן המכתבים, שקופלו בצורת משולש. היא קיבלה מכתב וגם חבילה מאמה. בחבילה דחסה האם סוודר חם, גרבי-צמר, סוכריות ואגוזים... מתוך השורות העקלקלות של אמא עלה הבית החם, הרחוק. ריבה נשאה שמה על כנפי דמיונה. נשקה את ידי אמה. כה רצתה שאהבתה תגיע אל אמה, כי תחוש את נשימתה, כי תוכל לחמם את ידי אמה באותה עיר קרה, בה היא מתגוררת ולגרום לה נחת-רוח על כל העצב השרוי עליה, באין ידיעות לא מאבא ולא מוולודיה. וגם לספר משהו על בחיר-לבה, על אברהם שפירא. בשטח ההפקר, בין עמדות ההגנה הרוסיות לבין העמדות הגרמניות, נשאר תקוע הטנק של לויטננט אברהם שפירא. מפעם לפעם נשמע שאונו של קרב קצר. צוות הטנק הגן על מבצרו הקטן. שישה ימים קודם-לכן, תוך מילוי משימה קרבית, הצליח הטנק של אברהם שפירא לחדור מבעד למחסום האש החזק ולהתקדם לעבר היעד שנקבע לו. לפתע נחבט ונטה על צידו הימני. "השרשרת נקרעה", צעק אברהם ומיהר אל פתח-ההצלה, "אבדוק, אולי נוכל לתקנה". אך הטנק נחבט שוב, הזדעזע, ומנועו יצא מכלל פעולה. "כולכם – למטה! מתחת לטנק!" - פקד אברהם. מן הפתח העליון אי-אפשר היה לצאת; מקלעי האויב הלמו בו בלי הרף. הגרמנים התקדמו אל הטנק , נחושים בהחלטתם לתפוס את הצוות חי. אברהם והתותחן חזרו אל התותח. אלא שהספיקו לשלח אל האויב פגז אחד בלבד, וחבטה חדשה הוציאה מן השימוש את התותח ואת המקלע-המקביל גם יחד. נותרו רק המקלע הקדמי, תת-מקלע אחד ורימונים. הגרמנים קרבו והלכו. לבסוף, מעודדים מדממת הטנק, פתחו במרוצה. "אש – אבל מדויקת!" פקד אברהם. "להכין את הרימונים! " צרור מתת-מקלע הצליף על הטנק ברגע בו יצא אברהם ממנו. הוא השמיע צעקה וצנח. משפקח את עיניו, הפטיר : "לא להסגיר את הטנק, מוטב לפוצץ אותו..." הגרמנים כבר היו קרובים מאוד. קצין שצעד בראשם צעד משהו, בהצביעו לכיוון הטנק. ואז, הוטלו הרימונים. הגרמנים, שלא חיכו למכת-נגד עכשיו, השאירו את נפגעיהם ונסוגו בבהלה. ההתקפות לא חזרו עוד. אך כל אימת שהצוות ניסה לחלץ את מפקדו הפצוע אל מתחת לטנק, היו הגרמנים פותחים באש שוטפת. אנשי הצוות החלו מתחפרים באדמה. כל הלילה המשיכו בעבודתם העקשנית. עם שחר ניצב הטנק תקוע באדמה ומתחתיו חפירה גדולה שאפשר לעבוד בה. בלאט גררו לתוכה את מפקדם הפצוע. הגרמנים הבינו כי השיריונאים הרוסיים עייפים עד מוות והחליטו לתפוס את הטנק במפתיע. כשהאיר בוקר חדש, שוב הופעלו המקלעים והתת-מקלעים, וכדורים הוסיפו להכות על פלדת הטנק. לפתע זינק מישהו מלמעלה אל תוך החפירה, שמתחת לטנק. זו הייתה ריבה, זחלה בלילה ובאה לעזרת הצוות. בחפירה ראתה את אברהם, יושב שעון אל דופן השוחה. רגלו הימנית הייתה מקופלת תחתיו, והברך הנפוחה הייתה מכוסה דם קרוש. הקלע עבר את הברך ופגע בעצב. הרגל הייתה חבושה ביד לא מאומנת, בתחבושת אישית. גם על ידו השמאלית, החבושה, חבשה את פצעיו, ואת ברכו השבורה הניחה בתנוחה נוחה בתוך סד. אברהם נתקף קדחת ונאנח חרש. פתאום אמר לריבה בשקט רב: "אני אוהב אותך ריבוצ'קה... אוהב..." נרגשת, כשהדברים פורצים היישר מליבה השיבה לו: "גם אני אוהבת אותך...." צוות הטנק החזיק מעמד. ימים תמימים של התאמצות-אנושית, כשהיד צמודה עד כאב אל ברזל המקלע, הפנים מפוייחים, השיניים הדוקות, ומסביב – רעמים מחרישי-אוזניים של רימונים מתנפצים. לאחר שנים-עשר יום, כשאנשי הצוות נפלו לאפיסת-כוחות גמורה, ידיהם, רגליהם ופניהם תפוחים, שמעו לפתע צעקות "הורא" הולכות וקרבות. יחידות חיל-הרגלים הרוסיות עברו להתקפה. הגרמנים החליטו להשמיד את הטנק ויהי מה. אלא שאיחרו את המועד. הטנק של אברהם נשאר עומד כמבצר בלתי-מנוצח. סביבו התגוללו גוויותיהם של תת-מקלענים גרמניים, שנהרגו בניסיונם להסתער עליו ולכובשו. היום שהאיר, עמד להיות חם – הסתערות עזה קרבה ובאה. ברגעים כאלה לא הפחד הוא המעיק, אלא המתיחות לקראת הבלתי נודע. וכשאתה מנתק עצמך מן האדמה ופותח בריצה כדי לבלוע את המרחק שבינך לבין האויב – אין מנוס מהתרגשות; גם אם נוסית בעשרות התקפות בעבר. אם נפצע הינך, ונופל לפני שהגעת ליעד, ואתה שוכב על מקומך אין-אונים, חסרי-ישע, ורק ריח דמך מכה באפך וחיצי-כאב עוברים בך במדקרות – מה טוב עשוי אזי להיות, מאשר להבחין פתאום באיזו דמות קטנה, דמות הקרבה אליך מתוך הלעטה של טרם- שחר, קרבה והולכת בזחילה, ועוד רגע והנה ידיה הטובות, החמות, מלטפות אותך וחובשות בזריזות את פצעך, וקול רגוע, חם, מלחש באוזנך: "סבלנות, יקירי, עוד מעט יוקל לך". אתה שותק בשלוה. אפילו מחייך. אתה מאמין, כי המלאך הזה, ריבוצ'קה, תצילך ממוות. לבטח. לפני הקרב הופנתה ריבה אל הפלוגה הראשונה. יחד עם כולם שכבה על האדמה הרטובה והקשיבה לרעם המטחים של הארטילריה. והנה התרומם אל על זיקוק, שכאילו רשם על פני הרקיע פקודה: להתקפה - החיילים ניתקו מן הקרקע ופרצו במרוצה קדימה, בוססים בכבדות בבוץ. ריבה רצה בעקבותיהם. לא הרחק התפוצץ פגז. משב-רוח חם היכה בפניה. רסיסים שרקו סביבה. היא הבחינה בפצוע וזחלה אליו. התירה את סגינו וגזרה את חולצתו הרוויה בדם. לרגע עצמה את עיניה – ובליבה חמלה רבה לפצוע והתפעמות מהתאפקותו. יחד עם זאת חשה בפחד מפני המוות הקרוב, האפשרי כל-כך. ניסתה לאחוז בו מתחת לבית-שחיו, אך לא הצליחה להרימו ."צריך לסבול קצת, יקירי!" מילמלה וגררה אותו אחריה, איכשהו, על גבי הקרקע. הפצוע הזדעזע מכאב, שעה שהעבירה אותנו בגרירה על פני תעלה קטנה. היא חשה את כאבו בדקירה בלילה. ואזי לפתע, נעשה הפצוע כבד הרבה יותר. הכרתו אבדה – ידעה ריבה, וחרדה. מה אם ימות? מה לעשות? העיקר לגרור אותו ולהביאו עד למקום... עד למקום... לא שמעה את רעמי ההתפוצצויות סביבה. לא ראתה אלא את חורש השיחים הנכסף, שנעשה כה רחוק עכשיו, אף כי מאתיים מטרים בלבד נותרו כדי להגיע עדיו. עם כל צעד נוסף נעשה הפצוע כבד יותר ויותר. ידיה התכווצו ונאחזו בבשרו. המשיכה לגוררו. לבסוף הגיעה את החורש. ידיים איתנות של חובשים- גברים אחוז בפצוע. ריבה נשארה לשבת על האדמה, המומה וחסרת-אונים. לא נותר לה כוח להניע אצבע. אך עד מהרה התאוששה וזחלה מחדש אל השדה. מוצב-הפיקוד של גדוד הטנקים, שריבה הוצבה אליו, שכן בתוך חפירות שנחפרו במשך הלילה. לא הרחק משם, בתוך הערוץ, עמד הטנק של מפקד הגדוד. הם יצאו להתקפה עם שחר ובהגיעם אל הגבעה, הזדקרה לנגד עיניהם חומת אש. אנשי מוצב-הפיקוד הוכו בתדהמה, בראותם כי מעבר למסך האש של האויב טנק רוסי "K.W" מיד לאחר מכן עוברים הטנקים הכבדים או כפי שכונו בחזית "קברים לשניים". הטנקים נעלמו במעטה העשן. לפתק התאבך עמוד עשן מעל אחד הטנקים, לשונות-אש אדומות עם קצוות השחורים של פיח הזדקרו אל על. ריבה הבחינה, כי בין הגבעות מימין, נעצר הטנק שנפגע. סביבו לא היה איש. היא רצה אליו, טיפסה על הטנק, קפצה דרך צריחו ונפלה על גופתו הקרה של מפקד הטנק. הנהג חי עדיין, אך נפצע קשה. כיצד תחלצו, כאשר פתח הטנק חסום על ידי גופת המפקד? להוציא את המת תחילה ולחזור ולפנות אחר-כך את הפצוע – לא יעמוד לה כוחה. הנהג הפצוע היה מחוסר-הכרה ונאנק. היא הצליחה להחדיר אל בין שיניו ההדוקות כמה טיפות ספירט. אחרי-כן סילקה את תיק העזרה הראשונה לבל יפריענה, הסיטה הצידה את גופת המפקד והושיבה את השיריונאי הפצוע וחסר- ההכרה על מושב מפקד הטנק. אחר-כך דחפה אותו מלטה לעבר הפתח. כך הצליחה לחלץ את מחצית גופו. לפתע ניעור השיריונאי מעלפונו והחל צועק ומניע בידיו, וכמעט נשמט בחזרה פנימה. ריבה אימצה כל כוחותיה ולאחר מאמץ נואש חילצתהו מבעד לצריח. באותו רגע איבדה את שיווי משקלה ונפלה יחד עמו אל האדמה. הנפילה החזירה לחייל את מלוא הכרתו. הוא ביקש לשתות. ריבה שבה אל הטנק. נטלה משם את תיקה, את המימיה וסגין שנזדמן לידה, וחזרה אל הפצוע. הזריקה לו מנת מורפיום וקמפור, חבשה את פצעיו וכיסתה אותו בסגין. הפנתה אליו אלונקאים וחזרה לפלס לעצמה דרך אל טנקים אחרים שנפגעו. ינואר – 1943 – החורף השני למלחמה. בכל פעם שיצא הגדוד להתקפה, עשתה ריבה מנהג לעצמה, לשבת על אחד הטנקים ולפקוח עין על הטנקים שבסביבתה. באחת ההתקפות באזור סידלצובו, הבחינה באחד הטנקים, שנעצר. הטנק עמד, כאילו מחליף כוח, אחר-כך נזדעזע וזז שוב קדימה, כשעשן סמיך בוקע מכל פתחיו וסדקיו. ריבה קפצה מן הטנק שלה, בעודו בתנועה, וחצתה ביעף את המרחק שבינה לבין הטנק הבוער. היא טיפסה על הטנק, ומצאה כי מכסהו סגור. נזכרה, כי בכיסה יש ידית למכסה כזה, אותה קיבלה במתנה משריונאי אחד, כמזכרת "לחובשתי ריבוצ'קה". הוציאה את הידית, תחבה אותה בשקע ומשכה בכוח. עשן מחניק פרץ מן הפתח שנפער וכיסה את פניה. ברגע הראשון נרתעה לאחוריה, כשהיא בולעת את הריר המר, שמילא את פיה, אך מיד התגברה, העבירה רגליה ושילשלה את גופה הקטן מבעד לצריח, אל תוך הטנק. "הנהג והמפקד הרוגים... גררי אותי..." צעק לקראתו מישהו, שקשה היה להבחין בו בתוך העשן. זה היה האלחוטן, שמושבו מתחת לתותח. הוא ישב שם מכווץ כולו ותנוחת גופו מוזרה מאוד. ריבה אחזה בו מתחת לבית-שחיו והרימה אותו במאמץ רב. כרכה את זרועותיה מסביב לגופו הרפוי והחלה דוחפת אותו אל הפתח. אך האלחוטן החל פתע מנענע בראשו, ממלמל משהו ובהיאחזו באיזה זיז, מנע מריבה לחלצו מתוך הטנק המחניק. במאמצים רבים הצליחה ריבה לדוחפו החוצה ולאחוז בו לבל ייפול מן הטנק וראשו למטה. אחר- כך גררה אותו הרחק מן הטנק הבוער. הטנק עלה עתה בלהבה מפוייחת שחורה. במרכזה נראתה פתאום קסדת- שריונאים ומצידה שתי ידיים פשוטות כלפי מעלה שכאילו קוראות לעזרה. ריבה הליטה פניה בשרוולה ונחלצה להציל את השיריונאי הנוסף הלכוד בטנק. השריונאי חיבק בזרועותיו את צווארה, כבמקלחיים. גופו היה כבד, והוא החל צונח וגורר את ריבה עמו אל תוך הטנק הלוהט. ריבה חשה כי האש מתחילה ללחכה. היא אימצה את גווה, תפסה את השיריונאי בכתפיו ושניהם התגלגלו על הקרקע. ריבה התעוררה בתוך תעלה. תחילה לא הבינה כלל מה אירע לה, מדוע כואבות ידיה ומדוע היא נמצאת כאן. ומה הדם שעל סגינה? כל גופה כאב עליה ועצמות מוזרה שרתה בה. לא הצליחה להניע אבר. החלה בוכה, בכי מר, כילדה קטנה. מתוך בכייה קלטו אוזניה את קולו של אברהם. הבינה, כי זה עתה חזר מבית- החולים ליחידה. בזוויות עיניה ושמה עצמה ישנה. התאפקה בכל כוחה שלא להיאנק. אברהם ליווה אותה אל בית-החולים. בתחילת אוגוסט 1943 חזרה ריבה לחזית. היא הוצבה ליחידה הרפואית של בריגאדת שריון, שניהלה קרבות באזור נובוסוקולקי. תחנת איסוף הפצועים הוקדמה במחסן גדול בקצהו של כפר נטוש. הקרב התנהל בקירבת תחנת איסוף והפגזים חלפו מעל לראש. בקירבת מקום טירטר מקלע קולני. לתחנת האיסוף הובאו נפגעים בלי הפסק, וחלל המחסן נתמלא סבל וייסורים. ריבה יצאה לרגע, לשאוף אויר. העולם נתערבל ונתערפל לפני עיני, ראשה נסתחרר והיא צנחה על מקומה, ונרדמה כהרף-עין. כשניעורה, ליקקה החמה את צמרות האילנות, ועמדה לשקוע מעבר ליער. תחושה מוזרה, מעיקה, השתררה עליה, בשבתה כך מול השמש השוקעת. דומיה שלטה מסביב. הפנתה מבטה אילך ואילך ולא ראתה נפש חיה – רק רחוב כפרי שומם, מוצף דמדומים. קרני-חמה אחרונות ריצדו על פני חלונות הביקתה, כהבהקי תבערה. מן המחסן נשמעה אנקת כאב. ריבה קפצה ממקומה ורצה פנימה. ברגע הראשון לא הבחינה מאומה. לאחר-מכן נצטיירו באפלולית דמויות אנשים יושבים ושוכבים, על הקרקע. רגע שלאחריו כבר ראתה תחבושות רוויות- דם, שפתיים יבשות, ועיניים יגעות מסבל, מביטות בה בתחנונים. היא נחלצה לעזרה בקדחתנות. שעה ארוכה הייתה שקועה ראשה-ורובה בעבודת ההצלה. רבים מאלה שחבשה – הכירה היטב. "ריבוצ'קה", אמר לפתע אחד מהם בקול רך, "שירי לנו משהו, אולי ייקל..." "אינני יודעת לשיר, יקירי", ענתה – "אך יודעת אני לספר..." והיא סיפרה. והאנשים שותתי-הדם הקשיבו, עוצרים נשימתם. וקירות המחסן כמו נתרחבו ועולם גדול של גיבורים נפלאים דם ועמד. תקוות צמחו מן הקרקע רוויית חיסורים וביטחון שליו, ומוזר, אפף את הכל. מקלען פצוע הפטיר בקול רם: "טוב!" והחל מחרחר בקול רם. אחר-כך נשתתק. ריבה מיהרה אליו, הציתה גפרור וראתה: עיניו הביטו נכוחה אל עולם שמעבר. פניו עטו שלוה וזוהר. כילד תמים. הגפרור שביד ריבה כבה. היא לא הציתה שני. לפתע נשמעו יבבה ושריקת פצצה. ההרעשה חודשה. הפצועים התרגשו. חבטה נוראה הרעידה את המחסן ומוטטה את פינתו העליונה. בפירצה שניבעה השתקף הרקיע. ההרעשה נפסקה פתאום. כשם שהחלה פתאום. זמן-מה לאחריה הגיעו למקום מכוניות ונטלו את הפצועים. "להתראות חובשת" נשלחו אליה קריאות מכל העברים. "היי שלום אחותנו ריבוצ'קה!" "תודה, יקירה, תודה רבה!" הסתיו הרביעי של המלחמה, קרב ובא. היחידה שבה שירתה ריבה, הדפה את הגרמנים מעיירה קטנה, שרופה למחצה. עוצבת-ארטילריה, שהועתקה מגזירה אחרת של החזית הגיעה אליה לעת ערב. בעוברה ליד הבתים, שנשארו לפליטה, ונכנסה פנימה. צעקת בהלה וצהלה כאחת נעתקה מגרונה. היא נותרה מאובנת על עומדה. אז נשלחו ידיעה וחיבקו חייל כפוף-שכם. היא התייפחה בקול רם. הצמידה את פניה בסגינו והוא ליטף בידיו הגדולות את כתפיה הרועדות. "אל-נא יקירתי, אל-נא..." ליחש. היא נלחצה אליו, והוא לטיפה ונשקה. זה היה אביה, מוטל. עד שעה מאוחרת בלילה ישב מוטל, התותחן הזקן, למראשותיה של בתו, שנרדמה. היא ישנה עתה כפי שאהבה להירדם תמיד בילדותה, מצטנפת ככעך ומחזיקה את אצבעו בתוך כף-ידה. ריבוצ'קה הקטנה שלו. ריסי עיניה רעדו קמעה בשנתה, ובזוויות פיה נרשמו קמטי מרירות. מוטל כיסה את עיניו בידו וזיכרונות הציפוהו... ערב המלחמה. הנה הם בתחנת הרכבת, הוא מלווה אותה בנוסעה לבקר את דודתה נינה בעיירה הצפונית הרחוקה. הם נפרדים לזמן-מה. הם שמחים ועליזים. אחר-כך פרצה המלחמה. ארבע שנים, ויותר, עברו מאז אותו יום. השנים הללו חרשו את הקמטים בפניה של ריבוצ'קה. מוטל החליק רכות על שערה ולנגד עיניו צפו ועלו, בזו אחר זו, תמונות זוועה: בתים בוערים, אנשים בוערים. אותה יהודייה שדעתה נטרפה והיא עומדת על פי הבאר, לתוכה השליכו הגרמנים את ילדיה הקטנים, וצועקת בלי הרף: משה'לה, פרל'ה, ילדי... והגרמנים, עיניהם כעיני נחשים, זגוגיות, ריקות, נעדרות-רחמים. עיני תהום קפואה... כשהתעוררה ריבה, סיפרה לאביה את כל הקורות אותה מאז אותו היום. דבר לא הסתירה. המבט הילדותי נגוז מעיניה, ללא שוב. גם הקול נתקשח. קולו של אדם לוחם היה זה. כעבור יומיים נאלצו להיפרד. בריגאדת הטנקים בה שירתה ריבה, הועברה לחזית אחרת. מחר... מחר יתחולל הקרב. הלבבות פעמו. עור הפנים נמתח. העיניים נצצו. הלילה קרב ובא. לילה שקט ומכוכב. דומיית מוות מסביב – דומיה שלפני הקרב. זיקוק נורה לתוך החשיכה והאיר, כשביט גדול, את כל הסביבה. הגרמנים עצבניים. משלחים זיקוקים ומלווים אותם בצרורות מקלעים מטרטרים. ושוב דומיה. כצללים חלפו מפקדים מטנק אל טנק, מלחשים לצוותים פקודות אחרונות. כיסויי האברזין הוסרו ולועי התותחים נפערו אל תוך החשיכה הירח הסתתר מאחורי ציבורי עננים וגשם קל טיפטף. נהימות המנועים, שהותנעו, החרישו אוזניים באחת ושקשוק מאיים של שרשרות בקע את הדממה. מטוסי-קרב חגו מעל לחיפוי. הגרמנים נדהמו מן השאון הפתאומי, ונאלמו. אך חיש-קל התאוששו ופתחו במטחי-אש. אחר-כך חדלו, בלי לדעת מה זוממים הרוסים. שעתיים תמימות הופגז האויב – ולא הגיב. הארטילריה העתיקה אישה אל עומק ההגנה הגרמנית, הטנקים יצאו לקרב קדימה ואחריהם – בקריאות "הורא", הסתער חיל-הרגלים. ריבה הייתה כמובן בעקבותיו. כך חזר הדבר ונשנה. החזית זזה מערבה. סוף-סוף גורש האויב מאדמת המולדת. העיר שנכבשה על-ידי הגיס הרוסי הייתה הרוסה לאחר קרב, שנמשך עשרה ימים רצופים. בתום מאבק נואש נסוגו הגרמנים ופתחו במנוסה מבוהלת. ברחובות, בחצרות, בגינות – בכל מקום מוטלים היו שרידי תותחים, מכוניות, טנקים, פגזים, מקלעים, ארגזי תחמושת, מכוניות-משא ואופנועים. וביער הסמוך לעיר, ניצב מחנה-המוות. חובשים, אחיות ורופאים וריבה ביניהם' הובהלו לשם במהירות. מעבר ליער, ליד הערוץ, היבהבה אש. יללה מחרידה נישאה משם. מסביב למדורה הצטופפה קבוצה גדולה של אנשים שמראם מבעית: שלדים חיים. יהודים עטויי סחבות ובלואים עם "מגן-דוד" צהוב על חזיהם. ילד וילדה, שניהם כבני שש, היו מכורבלים בסחבות מזוהמות, ישבו על מצע עלי-מחט צמודי-ראש, בוהים אל האש. לידם ישבה ילדה צפודה, שקופה כמעט, שהתייפחה על חזהו של ישיש קפוא, שרק כותונת לגופו. הישיש קם, נשא את ידיו השמיימה, ובמלמלו חרש תפילה – נפל ללא רוח-חיים. ליד המדורה, על עץ כרות, ישבה יהודייה צעירה ועל ברכיה גופתו הערומה של בנה. צמותיה השחורות התנופפו וכיסו על התינוק. בראותה את האנשים העוברים, הפנתה ראשה אליהם והחלה לייבב, תחילה בתחנונים ואחרי-כן במשטמה. הושיבוה, כיסוה בסגין וניסו להרגיעה. "משלנו אנו! משלנו", לחשה לה ריבה, "אחותך אני..." האישה ניסתה לקום ולברוח, ובמלמול שוטף התחננה על משהו. לפתע שקטה, נעצה עיניה המטורפות בחבורה ונדנדה אנה ואנה את גוויית תינוקה המת. אישה אחרת לחצה אל לוח-ליבה את ילדה ולחשה לו: "לייב'לה, לייב'לה המתוק שלי, אל תשכח! אל תשכח את אביך לעולם..." הילד הפנה אליה את עיניו השחורות שהסבל נשקף מהן. רגליה של ריבה רעדו וכשלו. היא נשענה אל גזעו של עץ, משכה על ראשה את קסדת השריון והתייפחה. כשחזרה אל מחלקתה, עזבוה כוחותיה כליל. כשהם מזנבים בגרמנים הנסוגים, המשיכו הגייסות הרוסיים להתקדם מערבה. הניצחון כבר ריחף באופק, אך הגרמנים המשיכו לגלות התנגדות עיקשת. גם הקרב הזה היה רגיל. ריבה כבר השתתפה ברבים כמותו. אך בכל זאת היה זה משהו שונה: אברהם שחזר מבית-החולים – לאחר פציעתו השלישית – קיבל מיד את הפיקוד על הפלוגה וכבר היה בתוך-תוכו של הקרב. אודיה העשנים של העיירה נכבשו עד מהרה. אולם בהגיעם אל הגבעות, שמעבר לה, נאלצו החיילים לעצור. על פלוגתו של אברהם הוטל לעקוף דרך היער. הזמן חלף. לאויב ניתנה שהות להחליף כוח. מפלוגתו של אברהם לא הגיעו ידיעות כלשהן. האויב הגביר את עוצמת אישו והתכונן להתקפת-נגד. פתאום, מימין לגבעות, הופיעו הטנקים של אברהם. אברהם, שהטנק שלו עלה על מוקשה ונעצר, ראה, כי מפקד פלוגת הרובאים שלידו, נפל. מיד קפץ מן הטנק והוליך את הרובאים להסתערות. החיילים זחלו על-פני המדרון התלול ובקרב פנים-אל-פנים, כשהם מטילים רימונים, כבשו את הגבעה. בהיותם על הגבעה, צנח אברהם לפתע על הקרקע. הוא התנשם בכבדות. נדמה לו, כי פצעיו הישנים נפתחו מחדש. "חבר מפקד, אתה פצוע, אולי לחבוש אותך? פנה אליו חייל שהיה בקרבתו. אברהם העביר כף-ידו על פניו וזו כוסתה בדם. הוא מישש את רקתו. הפצע לא עמוק". כנראה שריטת כדור", הרהר. "שטויות", ענה, "ואולי... בכל זאת קרא נא לחובש הגדודי!" "ריבה, ריבוצ'קה, בואי מהר, מפקד הפלוגה פצוע!" נזדעק החייל. "למה אתה צועק?" גער בו אברהם. "היא עלולה להיבהל. הלא אתה יודע..." ולא פירש מה רצה לומר. ידיה האוהבת של ריבה נטלוהו ביניהן והוא ראה את פניה החיוורים ואת עיניה המבוהלות. "רק שריטה, ריבוצ'קה, שריטה בלבד", נחפז ללחוש לה. ידיה רעדו כשרחצה את הפצע בראשו. גרונה נשנק. "אשאר אתך, אברהם..." אמרה. הוא ניענע בראשו להן וליטף את אצבעותיה בכף-ידו. הגרמנים החליטו כנראה, לכבוש בחזרה את הגבעה בכל מחיר. שוב נפתחה הפגזה. לא הרחק מהם התפוצץ פגז. ריבה השתוממה בראותה, כי אברהם הזדעזע. הן הכל אומרים עליו כי הוא עשוי ללא חת – הירהרה. אברהם הציץ בה. "לא נבהלתי", מילמל, "ריבוצ'קה, לא... אני הולך למות..." מסביב שרקו פגזים ורעמו התפוצצויות. הדף-אויר הטיח את ריבה בכוח אל הקרקע. המומה, זחלה מחדש אל אברהם. הוא ניסה להתרומם. היא מיששה בידיים רועדות את פניו, קרעה את כותונתו מעל גופו. שפתיה הכחולות מילמלו בייאוש: " אברהם! חביבי.... אברהם...." שכבה לידו ופניה צמודות אל ראשו החבוש. אחרי זמן רב ניעורה כמו מתוך חלום. חיילים מוכרים לה, בסרבלי טנקיסטים, ניצבו סביבה בדומיה. הגביהה את עיניה, ומבטה שיסף כחרב את ליבו של כל אחד ואחד מהם. המערך הגרמני התפורר והלך. בליל ה 18- במארס 1945 הוטלה לקרב עוצבת- השריון בה שירתה ריבה. היו אלה קרבות אחרונים למיטוט החזית הנאצית. שעת הניצחון קרבה ובאה. ריבה ישבה בטנק, על גבי ארז תחמושת שעל רצפתו. הטנק נע קדימה, מתנודד מצד אל צד. אוזניה הוחרשו מנפץ היריות של התותח שמעל לראשה. לפתע הרעים משהו מאחור: הטנק פרץ קדימה, כאילו נחלץ מזרועות אדירות שהחזיקו בו, ועצר באחת תחתיו. המנוע רעד, התאמץ, ונדם. עשן צורב ומחניק עלה מתוכו. "לעזוב את הטנק! לקחת את המקלע! את המקלע הנוסף תנו לחובשת!" נשמע קולו של המפקד. מישהו תפס אותה בחגורה, הרימה מן הרצפה אל פתח הטנק ודחף אותה החוצה. השריונאים קפצו החוצה בזה אחר זה. מישהו אחר תחב מקלע בידיה. הם מצאו עצמם על גבעה. כמאה גרמנים הסתערו לעברם. ריבה דימתה לפתע, כי היא שומעת את אחותה טאניושה קוראת לעזרה. קול אחותה נשמע לה ברור כל-כך, עד שנזדעזעה ולחצה על הדק המקלע. קולות ילדים הידהדו במוחה; קולות אלפי ילדים מעונים, שתבעו: "הכי, הכי בהם. עד האחרון בהם..." והיא היכתה. לנגד עיניה נפלו הגרמנים המסתערים. לא הירפתה מן ההדק. היא לחמה, כאילו עומד בגבה אמה. וטאניושה בזרועותיה. אם תיסוג עכשיו ולו צעד אחד, יהרגו אותן הגרמנים. היא קצרה בהם בחימה שפוכה. את כל סבל שנות המלחמה, את כל הדם והזוועות, הריקה לתוכם דרך לוע מקלעה, והיא עלתה מנצחת.