"ילדי טהרן" ו"צבא אנדרס"
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ברחו יהודים מפולין, עם משפחותיהם, אל מזרח פולין, שנכבשה על ידי "הצבא האדום", בהתאם ל"הסכם ריבנטרופ-מולוטוב".
ב-22 ביוני 1941, עם פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות, הם המשיכו לנדוד מזרחה לתוככי הארץ, לסיביר והרפובליקות האסיאתיות.
ב- 14.8.1941- נחתם "הסכם סטלין – שיקורסקי", בין ממשלת פולין הגולה בבריטניה לבין ממשלת ברית המועצות, בו נקראו פליטים פולניים, שנקלעו לשטחה של ברית המועצות, להצטרף לצבא הפולני, ולהילחם לצד בעלות הברית. לכוח זה, בפיקודו של גנרל ולדיסלב אנדרס, שקיבל את הכינוי "צבא אנדרס", נספחו קצינים וחיילים פולניים, ששוחררו ממאסרם בגולאגים בסיביר וקזחסטן.
אלפי יהודים הצטרפו אליו, כמוצא להשתחרר ממחנות הכפייה ולעזוב את ברית המועצות.
ההסכם איפשר לאזרחי פולין לשעבר, לעבור לפרס, שהייתה תחת השפעה בריטית, ומשם לעיראק ולארץ ישראל, שם גיבש ואימן אנדרס את צבאו, שמנה כ-70,000 חיילים מהם 4225 יהודים.
3,085 חיילים יהודים, ערקו ועלו לארץ ישראל כעולים בלתי חוקיים וביניהם מנחם בגין, דוד עזריאלי ועוד.
כ-2,000 הצטרפו לצבא הבריטי, ובהמשך לבריגדה היהודית, והאחרים, למשטרת הישובים העבריים ולארגוני המחתרות בארץ.
למרות זאת, "התעלם" הגנרל אנדרס מהתופעה והמשיך עם צבאו לעבר איטליה, שם השתתף בקרבות על "מונטה קאסינו" (בהם נפלו 420 לוחמים מהם 28 יהודים) ובהמשך, לשחרור אנקונה ובולוניה (שם נפלו 20 יהודים).
לאחר המלחמה, הגנרל אנדרס הודה כי "היהודים לחמו בהקרבה רבה בשדות הקרב והצטיינו אף בשרתם בתפקידים אחרים".
כ-30,000 אזרחים, וביניהן משפחותיהם של מאות מהחיילים היהודים, הצטרפו לצבא במסעו. איתם היו מאות ילדים בלי הורים.
הילדים הועברו במכוניות ורכבות לעיר הנמל קרסנובודסק לחופי הים הכספי, ומשם דרך הים, לפהלבי בפרס. משם, אחרי שהות קצרה בתנאים קשים במיוחד, הועברו הילדים לטהרן, שם שוכנו באוהלים, בצפיפות רבה ובתנאי סניטציה גרועים.
כאן נכנסה לנושא הסוכנות היהודית, אשר שיגרה למקום שליחים והקימה מחנה לילדים, בו ריכזה אותם והכינה את עלייתם לארץ ישראל.
בתחילת ינואר 1943 לאחר מאמצים מדיניים רבים, העניקו הבריטים לילדים רישיונות עלייה לארץ.
1,230 נפשות, מהן 369 מבוגרים ו-861 ילדים (מהם - 719 בלי הורים, ו- 142 עם הורה אחד או שניים), יצאו מאיראן לקראצ'י שבהודו (היום פקיסטאן) ומשם, דרך האוקיאנוס ההודי למצרים.
בפורט תאופיק, בקצה הדרומי של תעלת סואץ. נפגש לובה אליאב, באותה עת - חייל בפלוגת ההנדסה 745 ("פלוגת סולל בונה") בצבא הבריטי, עם "ילדי טהרן" שהגיעו על סיפון אונית נוסעים בדרכם לארץ ישראל. על פגישה זאת כתב:
"אז, באותו מזח בפורט תאופיק, החלנו לחוש בעומק ובאמת, כי למלחמה הזאת יש רקע יהודי, וכי מטרותינו בשירותנו הצבאי הן מיוחדות במינן, מיוחדות רק לנו".
ב-18 בפברואר 1943, עברו ברכבת מפורט סעיד, לארץ ישראל, במסע מרגש, דרך רחובות וחדרה, לעתלית, מלווים בקבלות פנים חגיגיות ונרגשות.
תחת השאלה "היכן יתחנכו הילדים?", לווה עתידם של הילדים, בויכוחים סוערים, בין ה"הסתדרות" וה"התיישבות העובדת" ובין הדתיים לזרמיהם. לבסוף, הוסכם שהילדים עד גיל 14 יחולקו:
298 ילדים - למוסדות חינוך חילוני כללי, במושבים ובקיבוצים, 36 ילדים -למוסדות חינוך מסורתי, 288 ילדים – למוסדות ויישובים של "המזרחי", 38 ילדים - למוסדות של "אגודת ישראל", ולשאר, 200 במספר, בני 14 ומעלה, השאירו להחליט בעצמם, היכן יגדלו ויתחנכו.
חצי שנה מאוחר יותר, באוגוסט 1943, הגיעה קבוצה נוספת בת כ-120 ילדים דרך עיראק וירדן.
בין "ילדי טהראן": האלופים במילואים - חיים ארז ואביגדור בן גל ("יאנוש"), הדסה למפל (שנפלה בקרב על לטרון במלחמת העצמאות), אריה מנטקביץ, אלכס גלעדי. הרבנים - בן ציון רבינוביץ ופנחס שרייבר והסופר בן-ציון תומר, אשר מחזהו "ילדי הצל" עוסק בסיפורו של אחד מילדי טהרן.
רבים מהבוגרים שבילדי טהרן לחמו במלחמת העצמאות, וכמה מהם נפלו במערכה.
וכך כתב המשורר נתן אלתרמן אודות ילדי טהראן במלאות חמש עשרה שנים לעלייתם ארצה
גם אחר שירבו הם שנים ויזקינו,
גם אחר שהזמן ישנה תארם
ויעטרם קרחות וזקנים שילבינו,
יקראו הם עדין ילדי טהרן...
את כינוי-הילדות יגררו עד שיבה הם
כצליל זר ומוזר. אך שמים עדים
כי אי אז, בתקופת ילדותם, שבעתים
היה זר עימהם הכינוי ילדים.
כי באיש הזקן לפעמים שוכן ילד.
אך ילדי טהרן - זה כינוי שצופן
זכר עת אכזרית ורודפה וחובלת
בה הילד נלחם על חייו כזקן.
מתרחקת העת ושוקעת שקוע,
אך פתאום מבקיעות מתוכה בענן
מלחמות הייאוש והעול והכוח
של ילדי התקופה של זקני טהרן...
כן, מלחמת זקני טהרן בני העשר,
ומלחמת זקני קזכסטן בני השש,
כל זקני הקרבות בין סיביר ופולסיה,
הזקנים הקטנים רדופי האש.
מתוך שם, מתוך צליל, מתוך זמר שכוח,
זה בוקע פתאום ומוסך בלא יודעים
אל תוך כלי הברזל והניר והרוח
של תחיית היהודים את דמעת הילדים.
אל תוך כלי הברזל והניר והרוח,
אל פלד אשר לצבא, אל הכתב,
זה נמסך כמו תוכן חשוב... זה שלוח
כמו ברק משמעות ממעבר לסף.
זה עובר כתשובה חרישית, כסוד לחש,
את שיחם של רוקמי מחשבה עדינה
המרבים כה לתהות מה יתרון ומה שחר,
מבחינת ערכי נצח, לכלי המדינה...
זה סותר כתשובה חרישית ונשכחת
את הסקפסיס הדק היודע-כמו
כי חומה ומגן מנדודים ומפחד
הם רק כלי אשר אין הוא תכלית לעצמו.
הם רק כלי אם הוגה-הדעות לא ימציא לו
את תשובת-ההסבר הסופית "לשם מה"...
הם רק כלי מסוכן שעתיד הוא אפילו
לדלדל ולרושש את נשמת האומה...
זה עובר כתשובה חרישית-ונשלחת
בשאלות הספק הצודקות בהחלט...
זה עובר כתשובה של לילות ערבות שלג
ושל דרך קרבות בלי עוזר ובאין עד...
זה עובר כמו קרב על פת לחם ודוחן,
זה עובר כמו זכר בדידות ואימה,
זה נותן, כאמור, בכלים מקצת תוכן
ומזכיר במקצת מה יתרון ולשם מה...
זה נשקף משנים רחוקות שנושנו
בדמות ילד נודד. ואומר המגיד:
מילדי טהרן הוא... חיל וסרן הוא...
לבדו הוא עורך מלחמה עולמית.
כך אומר המגיד... ופני ארץ נושבת
וחומה ומגן ופשוט קורת-גג
אז נראים כתכלית נעלה ונשגבת
וכעיקר אשר לא יאומן כי הושג.