שחרור מחנות הריכוז ב-1945
התקדמותו של הצבא האדום ממזרח ושל צבאות ארה"ב ובריטניה ממערב, בקיץ ובסתיו 1944 , המחישו לגרמנים את מפלתם הצפויה. בעקבות כך, הם החלו למחוק את עקבות פשעיהם, להרוס את תאי הגזים והמשרפות,
לפנות את מחנות הריכוז בפולין ולהעביר את אסיריהם למחנות ריכוז בגרמניה ובאוסטריה.
עשרות אלפים נורו או נספו מאפיסת כוחות, בצעדות המוות הארוכות שנערכו בתנאי קור ורעב.
ב- 24 ביולי 1944 הצבא האדום שחרר את מחנה ההשמדה מיידנק.
ב-19 בינואר 1945 שחרר הצבא האדום את לודג' והגטו שלה, בו שרדו כ-900 יהודים.
ב-27 בינואר 1945 שוחררו מחנות אושוויץ על-ידי גדוד חי"ר 322 בפיקודו של המיור היהודי אנטולי שפירו, מהארמיה ה-60 של הצבא האדום, בפיקודו של הגנרל קונייב. באושוויץ-בירקנאו נרצחו למעלה מ-1,300,000 בני אדם, מהם כ- 1,130,000 יהודים. בעת השחרור שרדו בו 7,650 יהודים, חולים, באפיסת כוחות.
ב-13 בפברואר 1945 הכוחות הסובייטים שחררו את מחנה הריכוז גרוס רוזן.
ב- 4 באפריל, 1945, שוחרר מחנה אורדרף ע"י הכוחות האמריקאים.
ב- 11 באפריל שחררו כוחות אמריקאים את מחנה בוכנוואלד, אשר במהלך שנות קיומו, הכיל יותר מ 238,000 אסירים, מהם 43,000 הומתו.
ב- 15 באפריל 1945 שחררו הכוחות הבריטיים, את ברגן בלזן. שם הם מצאו 13.000 גופות, ו 58.000 אסירים חיים במצב קשה - רובם יהודים. כ -14,000 מהם מתו בשבועות הראשונים לשחרורם עקב מחלות או תזונת יתר.
ביום ששי הראשון לשחרור – הרב הצבאי היהודי של הארמיה ה-2 הבריטית, הכוח ששחרר את המחנה, כנס את הניצולים לתפילה ועל מנת לעודד את רוחם, שר עמם את "התקוה"(לחצו להשמעה). אחד הלוחמים שהשתתף בשחרור המחנה היה חיים הרצוג – לימים נשיא מדינת ישראל.
ב-22 באפריל 1945 - כוחות הצבא האדום שחררו את מחנה הריכוז זקסנהאוזן, בו נספו כ- 100,000 איש. בזמן השחרור נמצאו בו כ-3,000 אסירים תשושים, חולים ומזי רעב.
ב- 23 באפריל 1945 שוחרר מחנה הריכוז פלוסנברג, בו נרצחו למעלה מ-30,000 איש, שוחרר בידי צבא ארה"ב.
ב-29 באפריל 1945 שוחררו אסירי מחנה דכאו, על-ידי הגדוד 3 של רג'ימנט 157 מאוגדה 45 של הגייס השביעי של הצבא האמריקאי. בסמוך למחנה נמצאו למעלה מ-30 קרונות רכבת מלאים בגופות אסירי מחנות אחרים, שנשלחו להשמדה.
באותו יום, שוחרר מחנה רוונסבריק ע"י הצבא האדום, בו נספו כ-40,000 אסירים.
ב-2 במאי בעיירה Seeshaupt בדרום בוואריה, שוחררו נוסעי "רכבת המוות", וביניהם משה זנבר – לימים, נגיד בנק ישראל, על ידי לוחמי פלוגת טנקי שרמן מצבא ארצות הברית, בפיקוד קצין יהודי.
ב- 3 במאי 1945 העבירו הנאצים לידי הצלב האדום, את ניהול מחנה טארייזנשטט בצ'כוסלוקיה, בו ניספו כ- 33,000 יהודים. חמישה ימים לאחר מכן, שוחרר ע"י הצבא האדום, כשנמצאו בו כ- 19,000 ששרדו.
ב- 5 במאי שחררו כוחות אמריקאים את מחנה הריכוז מטהאוזן באוסטריה, בו הומתו כ- 119,000 איש.
ב- 8 במאי חגגו בעלות הברית את יום הניצחון באירופה.
השחרור מצא את ניצולי השואה היהודים, במצב פיזי ונפשי ירוד.
הם יותר דמו ל"מתים מהלכים" מאשר לבני אדם חיים.
תחושת החופש, המתורגמת לחזרה הביתה, אל חיק המשפחה – נמנעה מהם.
משפחותיהם - הושמדו.
בתיהם - נחרבו, נבזזו והוחרמו.
את איימי הנאצים החליפו רדיפות אנטישמיות של שכניהם לשעבר.
היכולת לצאת מאירופה הייתה מוגבלת. שערי ארץ ישראל היו סגורים על-ידי ממשלת המנדט הבריטי.
רבים נאלצו להתגורר במחנות פליטים ועקורים.
תהליך החזרה לחיים היה ארוך וקשה, וכלל התמודדות עם טראומות מחוויותיהם במחנות ובמסתור, תוך חיפוש אחר בני משפחותיהם, והתחלת חיים חדשים.
לעזרת "שארית הפליטה", התייצב כוח עברי.
כ-10,000 חיילים יהודים מארץ ישראל ( 5000 חיילי התובלה וההנדסה יחד עם 5000 אנשי הבריגדה היהודית), היו באירופה בסוף המלחמה, כאשר לכשליש מהם, הייתה משפחה באירופה.
המגע עם הניצולים באירופה, היה קריטי - המפתח לכל מה שקרה בהמשך ההיסטוריה הציונית.
המגע הזה, שינה כיוון של כל החבורה הגדולה הזאת, המפוזרת באירופה.
"שארית הפליטה" הזאת, לא שמעה על פלסטינה בזמן המלחמה (חוץ מתנועות הנוער שהיו ציוניות), והאוריינטציה שהייתה - להגיע לאמריקה. הופעת צבא יהודי, עם סמל ועם דגל, היוותה הפתעה ששינתה לרבים מהם את החלטותיהם.
"בבוקר אחד, בחודש מאי 1945 הופיע במחנה שלנו) יודנבורג) חייל ועל שרוולו כתובת באנגלית – "פלסטיין". חשבתיו לאנגלי הגר בארץ-ישראל. פתאום שמעתי את החייל מדבר רוסית. לא האמנתי למשמע אוזני, ואני שואלת אותו: "אתה יהודי, אתה מדבר עברית?" הוא עונה "כן, אני ארצישראלי". מרוב התרגשות נפלתי מתעלפת. החייל היהודי טיפל בי רבות, סיפר על ארץ-ישראל, אף סיפר על הבריגדה היהודית . כעבור כמה ימים מופיע במחנה שלנו אוטו ועליו סמל מגן-דוד, ויוצאים מתוכו כמה חיילים והציגו לפני עינינו דבר שלא יכולנו להעלות על דעתנו אף-פעם. על-ידי אנשי הבריגדה הועברנו למקום אחר, לבית מסודר היכן שפגשנו עוד כמה פליטים מהונגריה. רבים מאנשי הבריגדה החלו באים אלינו, הביאו בגדים, אוכל, דברי-מתיקה. קשה היה לנו בזמן הראשון להתרגל לכל שפע הרשמים. הועברנו למילנו. אף שם חיכו לנו יחידות עבריות. מסרו לנו עבודה ליד היחידות. בראשית יולי הובלנו על-ידי אנשי הבריגדה ממילנו דרך רומא לנפולי, ושם ליוותה אותנו היחידה העברית החונה במקום עד שעלינו על סיפון האנייה".
(מתוך מכתב של הניצולה חנה ה', אשר פורסם ב"מכתב למגוייס", 15 באוגוסט *(1945
באותה התקופה, שלטון המנדט הבריטי, אסר על העלייה לארץ ישראל, והפך אותה לבלתי חוקית .
צריך היה, במידה רבה, להכין אותה גם לעלייה בכוח, כגון הקרבות של "אקסודוס" ודומיהם.
הפעילות העיקרית התרכזה ברחבי אירופה. שם היה צורך לרכז את היהודים ולהעבירם ממדינה למדינה, דרך גבולות ובדרכים קשות ולא חוקיות. היה צורך לארגן את השיירות, ההסעות, הלינה, המזון, הקשר ועוד ועוד. פעילות זאת, שזכתה לכינוי - ה"בריחה", נעשתה על ידי שליחים מהארץ, שהסתייעו בחיילים העבריים, אשר המטרה המרכזית בהמשך הישארותם באירופה, הייתה הושטת היד ל"שארית הפליטה", סיוע לאחיהם הניצולים עידודם, לימודם את השפה, והכוונתם לנמלים, להעפלה לארץ ישראל.
העלייה - שהייתה בלתי לגאלית, כונתה "עלייה ב'".
המאבק לעלייה – "הקרב על הים", היה יותר חשוב מכל הקרבות כולם, והתחולל משנת 1934 ועד 1948.
בהתחלה הייתה זאת התגנבות שקטה, 140 אוניות שהעלו ארצה, אט אט, 110 אלף עולים. עם הזמן, הפכה ללחימה גלויה, כאשר הבריטים נקטו שיטות שונות כדי לבלום את זרם "ההעפלה":
הם ניסו למנוע את הפלגת ספינות המעפילים מנמלי אירופה, שמו מצוד על הספינות שהתקרבו לחופי הארץ ומ-1945 גויסו ספינות מלחמה, ללכידת הספינות הבלתי לגאליות. "זה אולי היה המניע החשוב ביותר שלנו לשכנע הרבה מאוד מדינות בעולם, להצביע בעד "החלוקה", שנתנה לנו הזדמנות או בחירה להקמת מדינה יהודית"
להרחבה ראה
* יואב גלבר, המפגש בין המתנדבים הארצישראלים בצבא הבריטי ובין שארית הפליטה
**האלוף שלמה שמיר - שהיה נציג ההגנה בארצות הברית ופעל למען ההצבעה באו"מ בכ"ט בנובמבר 1947