הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה – רומניה

הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה – רומניה
אל"מ (מיל) ד"ר בני מיכלסון

רומניה במלחמה
רומניה נכנסה למלחמת העולם השנייה בשנת 1941 כאשר צבאה הצטרף לצבא הגרמני בפלישה לרוסיה במבצע "ברברוסה" ב- 22 ביוני. מהלך זה נועד להחזיר לרומניה את השטחים שנלקחו ממנה ע"י רוסיה הסובייטית בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב (אוגוסט 1939) – בסרביה וצפון בוקובינה.[1]
האירועים בזירה הבינ"ל בשנים 1938-1939 ובהם: סיפוח אוסטריה – מרץ 1938, פירוק צ'כוסלובקיה – ספטמבר 1938 וסיום מלחמת האזרחים בספרד בניצחון הפאשיזם (של פרנקו) – אפריל 1939, גרמו להשפעה נחלשת והולכת של בריטניה ברומניה, בשל הרפיסות הבריטית בתמיכה בבעלות ברית כפי שהודגם במקרה הצ'כי ובספרד והביאו לפירוק ברית "ההסכמה הקטנה". רומניה שעקבה אחר הישגי הנאצים והפשיסטים בכל אירופה החלה רואה בחבירה לכוח העולה של גרמניה, כאפשרות המתבקשת.
בשנת 1938, כשנה לאחר שלא הייתה הכרעה במערכת הבחירות ברומניה, הקים מלך רומניה קרול השני, ממשלה אוטוקראטית של מומחים תוך ביטול המפלגות האחרות. ממשלה זו בראשותו של ארמאנד קלינסקו (Calinescu), שר הפנים לשעבר, מצאה עצמה במאבק נגד "משמר הברזל" (התנועה הלגיונרית), אשר הייתה חיקוי של התנועה הנאצית בגרמניה, ואשר הרימה את נס המלחמה ביהודים. במאבק זה שימשו האנטישמיות וסילוק היהודים מרומניה, אחד האמצעים שבעזרתם ניתן היה לזכות בתמיכת דעת הקהל נגד הלגיונרים. משקלה של השאלה היהודית במאבק הנ"ל וההשקפה של האנטישמים ה"מתונים" הניעו את הפוליטיקאים שהיו בשלטון לתמוך בפתרונות הגירה, שהיוו דרך לפתרון בעיית היהודים ברומניה (זאת בנוסף לשלילת זכויות אזרח מכ- 200,000 מהיהודים ותקנות אנטישמיות אחרות).
היהודים אשר שרתו עד אז בצבא הרומני סולקו מהצבא ובהם גם הקצינים. אותם אנשי צבא רומנים שנמצאו בשטחים שסופחו ע"י בריה"מ (עוד לפני עליית אנטונסקו לשלטון), בסרביה וצפון-בוקובינה, רובם נשארו בשטחים אלו ומאוחר יותר הצטרפו לצבא הסובייטי.
בשנת 1940 פקד את רומניה משבר קשה, לאחר פלישת גרמניה הנאצית לצרפת וארצות השפלה (במאי 1940), ונסיגת הצבא האנגלי מיבשת אירופה, נוצר מצב בו אבדו כל בעלי הברית של רומניה, ואויביה/שכניה ניצלו זאת עד תום. ברית המועצות תבעה באולטימטום (סוף מאי 1940) את פינוי הצבא והשלטון הרומני מבסרביה וצפון-בוקובינה, וסיפחה אליה טריטוריות אלו ללא מלחמה (תחילת חודש יוני 1940), ב"תכתיב וינה" (אוגוסט 1940) אולצה רומניה למסור להונגריה את טרנסילבניה-הצפונית ולבולגריה חלק מדוברוג'ה, שוב ללא מלחמה. בעקבות המחאה העממית שהתעוררה, מינה מלך רומניה, קרול השני את גנרל יון אנטונסקו לראש ממשלת רומניה, פיזר את הפרלמנט והעניק לאנטונסקו סמכויות נרחבות. לא עברו חודשיים מאז עלייתו של אנטונסקו לשלטון, עד אשר הוא אילץ את המלך לוותר על כסאו לטובת בנו הצעיר מיכאי, הקים ממשלה דיקטטורית תוך הישענות על "התנועה הלגיונרית", וביצע למעשה מהפך בשלטון. אנטונסקו העניק לעצמו את התואר "קונדוקטורול" (Conducatorul) – המנהיג (כמו "הדוצ'ה" באיטליה, "הפיהרר" בגרמניה הנאצית ו"אל-קאודיליו" בספרד). כ- 150 מבכירי השירות הציבורי פוטרו והוחלפו וכן כל השרים.
האחרים, שהמשיכו בפעילות מחתרתית, התארגנו להתנגדות כנגד המשטר הפשיסטי-לגיונרי של אנטונסקו או במסגרת המחתרת הקומוניסטית או במחתרת הציונית, ורבים מהם נאסרו ו"בילו" חלק גדול מהמלחמה בבתי-כלא או מחנות מעצר לאסירים פוליטיים. חלקם ברחו עוד לפני כן לבריה"מ והקימו קבוצת גולים קומוניסטים-יהודים, ילידי רומניה שסייעו לצבא הסובייטי במהלך המלחמה.

1941 – 1944, בצל המשטר הפשיסטי

בשנים אלו, שנות שלטונו של אנטונסקו ברומניה אשר היה בעל בריתה של גרמניה הנאצית ויחד אתה השתתף במתקפה על ברה"מ, המשיכה הפעילות הציונית ברומניה. על אף ש"המוסד לעלייה ב" העביר את בסיס פעולתו, בקורח הנסיבות, מבוקרשט לאיסטנבול, המשיכה עלייה ב' מרומניה, למעשה במשך כל המלחמה, ביוזמתה של התנועה הציונית המקומית ובתמיכת "המוסד לעליה ב'". סייעה לכך מדיניות ממשלת רומניה אשר נקבעה ע"י ראש המדינה וקבעה כי יש להפטר מהיהודים בשתי דרכים, או גירוש מעבר לדנייסטר (טרנסיניסטריה) או אפשרות להגירתם בדרך הים.[2]
בדצמבר 1941 פרקו השלטונות את ארגון הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה ובמקומה הוקם בפברואר 1942 "מרכז יהודי רומניה" (CER), כהנהגה ממונה מטעם השילטונות שהייתה אחראית  בפני ראדו לקה (Lecca)[3], הממונה על ענייני היהודים, ואחראי על ביצוע המדיניות הגזענית ברומניה. שיתוף הפעולה של ההנהגה היהודית עם המרכז איפשר לשחרר חלק מהפעילים הציוניים מעבודת כפייה וסיפק כיסוי חוקי לכאורה, לפעולה הציונית ולמשרד הארץ-ישראלי.
פירוק ארגון הקהילות והקמת "המרכז היהודי" הביאו גם להקמת הנהגה מחתרתית: "המועצה היהודית" (Sfatul Evreiesc). המועצה הייתה המשך לנוהג של שיתוף הפעולה שהיה קיים בין הזרמים והארגונים השונים בציבור היהודי ברומניה, בשעות משבר, והיא כללה באופן קבוע את הרב הראשי אלכסנדר שפרן, ד"ר וויליאם פילדרמן -יו"ר ארגון הקהילות, משה בנבניסטי - ראש התנועה הציונית, עו"ד מ. פרוימסקו - נציג הקהילה הספרדית ועו"ד א. שוופלברג, סגנו של פילדרמן.[4] 
קיומה של ההסתדרות הציונית ברומניה נאסר רשמית רק באוגוסט 1942. ההנהלה הארצית של התנועה הציונית המשיכה לפעול במחתרת, תחילה בראשות מישו (משה) בנבניסטי ומ- 1944, לאחר שבנבניסטי נעצר, בראשותו של אברהם לייב זיסו.
פעילותה של המועצה היהודית לא הצטמצמה לעניינים ציוניים בלבד, והיא טיפלה בכל הבעיות שעמדו על הפרק: הצלת יהודי רומניה מהשמדה, עזרה למגורשים, עזרה לפליטי פולין והונגריה, וכמובן ארגון העלייה. כן עמדה בקשרים עם התנועה הציונית העולמית. המזכירויות של תנועות הנוער החלוציות המשיכו לפעול במחתרת ונמשכו הקשרים עם קבוצות נוער פעילות ברחבי רומניה. פעילות ציונית המשיכה להתנהל בערים לא מעטות כגון: צ'רנוביץ, בוטושן, יאשי, טימישוארה, ארד, פוקשן ובישובים רבים אחרים, וכמובן גם בבוקרשט ואפילו בגירוש טרנסיניסטריה היו גרעינים תנועתיים ונשמר הקשר עמם.
ב- 12 בדצמבר 1941 הפליגה מרומניה האונייה "סטרומה", כשעל סיפונה 769 מעפילים שהגיעו לאיסטנבול על אף כל המכשולים שבדרך, וצוללת רוסית טירפדה אותה (בהיותה אוניית אויב רומנית) סמוך לחופי תורכיה, כל נוסעיה (מלבד אחד) טבעו.
אסון ה"סטרומה" הקפיא לזמן ממושך את המשך נסיונות העלייה מרומניה, ורק כשנה אחר כך, ב- 19 בנובמבר 1942 הפליגה הספינה "וייטורול" ועל סיפונה 120 מעפילים.
במרץ 1943 יצאה בדרך היבשה קבוצה של "עליית הנוער", כמאה נערים ונערות ומלוויהם. לפעולה זו לא היה המשך, כי בלמו אותה הגרמנים.
ראשון שליחי "המוסד לעליה ב'" צבי יחיאלי (שפעל קודם ברומניה) הגיע לאיסטנבול (תורכיה) רק בחודש אוקטובר 1941 אבל למעשה, עד לשנת 1943 לא ניצל "המוסד לעליה ב'" את תורכיה, כפי שניתן היה, להמשך העלאת יהודים.[5]אמנם, בחודש אוקטובר 1942, החליט שאול מאירוב, ראש "המוסד לעלייה ב", להפוך את הבסיס באיסטנבול מ"חלון תצפית" על יהודי אירופה, לבסיס של עזרה והצלה, אולם רק בפברואר 1943 הגיעו לאיסטנבול, מטעם "המוסד לעלייה ב", זאב שינד ולאחריו משה אברבוך (אגמי). רק באפריל 1943 קבע שאול את איסטנבול כבסיס הפעולה העיקרי של "המוסד לעליה ב'" ובעצמו הקדיש את עיקר זמנו ומרצו לפעילות שם.
אנשי "המוסד לעליה ב'" ישבו באיסטנבול במשך כשנה וחצי, מבלי שהצליחו לשגר ולו אוניית מעפילים אחת. שאול תיאר זאת כאחד המשברים הגדולים של "המוסד לעליה ב'".[6]
במקביל, במחצית השנייה של 1943 הוקמה ברומניה סוכנות מיוחדת לטיפול בהגירה בשם O.R.A.T. Office Roumain Agence de Tourisme, שפעלה תחת מסווה של חברת תיירות ובידיעת השילטונות. מנהל סוכנות זו היה ליפא חיימוביץ' מהצ"ח ופעיל בה היה גם ד"ר ש. אנצר, מנהל המשרד הארץ-ישראלי בבוקרשט עד ינואר 1944.[7]
נקודת אור מסויימת בתקופה זו, הייתה הפלגת שורה של סירות קטנות ביוזמת יהודי רומניה ובעידוד "המוסד לעליה ב'" מאיסטנבול. לפחות שתיים-עשרה יאכטות / סירות דייג עם מעפילים, הפליגו מקונסטנצה לבדה, ועל סיפונה של כל אחת מהן בממוצע כ- 40 איש, והן: "הוינאר"; "אוקסין"; "מיכאי"; "פלישור"; "דריס"; "קראי נואו"; "דור דה ואל"; "רנה"; "פסקרוש"; "בלסיטה"; "ויטה"; "פירין".[8]
על אף כל הגזרות הקשות, עבודת-כפיה, עוני, סבל ופחד מפני סכנת כליון שריחפה על ראשו של כל יהודי, רבים מיהודי רומניה המשיכו לשאוף לעלות ארצה. העלייה המצומצמת שלא פסקה, הפיחה תקווה ושימשה דחף לפעילות גם בתנאי מחתרת.
בראשית שנת 1944, ארעו שני ארועים חריגים, שהשפעתם הייתה רבה להמרצת העלייה ולארגון הגנת יהודי רומניה.
הראשון שבהם היה הופעתם של יהודים מתנועת המחתרת הציונית בפולין, שנמלטו אז לרומניה. היו אלה צעירים, חברי התנועות החלוציות בפולין, שהשתתפו בפעילות המחתרתית בפרטיזנים, במחנות הריכוז ובגיטאות, ונמלטו להונגריה ומשם הגיעו לרומניה. הם הביאו עמהם לא רק את בשורת האיוב על השואה, אלא גם את קריאת המרי של תנועות הנוער החלוציות בפולין. צעירים אלו האיצו בראשי תנועות הנוער ברומניה להתכונן, כדי שיוכלו לעמוד על נפשם במקרה והגרמנים ינסו לפגוע ביהודים. ואמנם, תנועת הנוער נענתה לקריאתם של חבריה הפולנים והתחילה להתכונן לקראת הבאות בהדרכתם ותוך שיתוף פעולה מלא עמם, ובהסכמתה המלאה של הנהלת ההסתדרות הציונית.
האירוע השני היה הגעתם של הצנחנים הארץ-ישראלים לרומניה. ביוני 1944 הגיעו שני הצנחנים: ישעיהו טרכטנברג (שייקה דן) ומנו מוסקוביץ' (יצחק בן-אפרים). צנחנים אלו נשלחו ע"י היחידה הבריטית MI-9 שתפקידה היה להגיע למחנות השבויים של צוותי-האוויר הבריטים שנשבו על אדמת רומניה, לדווח על מצבם ולסייע להם להמלט.[9] בה בעת הם פעלו בשליחות הישוב בארץ ישראל במטרה להגיע לקהילות היהודיות, לסייע בארגונן להגנה-עצמית ולפעול לעלייה ארצה. עם צניחתם במערב רומניה, הם נעזרו במחתרת היהודית בארד, שפעלה באזור הגבול להצלת פליטי הונגריה. הם שהעבירו את הצנחנים לבוקרשט. הצנחנים יצרו קשר עם המנהיגות הציונית ברומניה (א.ל. זיסו) והצליחו להחדיר גישה רעננה הן לנושא ההגנה העצמית והן לנושא העלייה.
בשנת 1944 נעשו התנאים המדיניים נוחים יותר. מנהיגי רומניה נעשו קשובים יותר לדרישותיהם של מנהיגי היהדות הרומנית. רומניה ניסתה לנהל אז, בחו"ל, משא-ומתן חשאי על מעבר צד במלחמה – התנתקות מהגרמנים והצטרפות לבעלות הברית במלחמתן נגד גרמניה. מנהיגי רומניה ובמיוחד המרשל יון אנטונסקו וסגנו מיחאי אנטונסקו שוכנעו, בעיקר ע"י פילדרמן, בהשפעתם הרבה של היהודים על בעלות הברית וביכולתם להועיל, וגילו גמישות ויחס אוהד יותר לקהילה היהודית בכלל ולנושא העלייה בפרט. אמנם, הגרמנים המשיכו ללחוץ לביצוע "הפתרון הסופי" גם על יהודי רומניה, אבל בשלב זה של המלחמה העדיפו הרומנים לא להוסיף חטא על פשע.
בתחילת שנת 1944 נשאו פרי המאמצים של כל הגורמים שהיו מעורבים בארגון ההעפלה ובחידושה (כולל של "הועד למען פליטי המלחמה" שזה עתה הוקם[10]). שליחי "המוסד לעליה ב'" באיסטנבול הצליחו לרכוש בחשאי שתי אוניות בולגריות: "מילכה" ו"מריצה". שאול, דיווח לוועד הפועל של ההסתדרות (שהיה בינתיים לתומך העלייה העיקרי – בהמנעות הסוכנות), על שתי ספינות העומדות להגיע מחופי רומניה לתורכיה. מזכירות הוועד הפועל, בתמיכתם הנמרצת של דוד רמז וגולדה מאיר, נענתה לפניית "המוסד לעליה ב'", והצביעה פה אחד בעד הצעתו של שאול להקצות לאלתר סכום של 100,000 לא"י מעבר לתקציב הרגיל לצורכי העלייה.
הסיכון שבמעבר לפעילות בלתי-חוקית הוכיח את עצמו ובמרץ-אפריל הפליגו האוניות "מילכה" ו"מריצה" מנמל קונסטנצה לאיסטנבול, בלא שהמתינו לחסות הצלב-האדום הבינ"ל, ובלא שהשיגו רשיונות יציאה רשמיים לאוניות ואשרות כניסה לתורכיה עבור כ- 1,000 עולים שהביאו עמן. הגעת העולים מתורכיה לארץ התאפשרה בסיוע הצירות האמריקאית באנקרה ולאחר שהבריטים הסכימו להעניק לכל יהודי שיצליח לברוח מרומניה ולהגיע לתורכיה, רשות כניסה לארץ-ישראל.
ביוני 1944 קיבל ד"ר אנצר אישור לפתוח את המשרד הארץ-ישראלי מחדש, עת הוציאה ממשלת רומניה אישור רשמי להקמת "הסוכנות להגירה" והכירה בראש התנועה הציונית ברומניה, א.ל. זיסו כנציג הרשמי של הסוכנות היהודית לארגון ההגירה מרומניה.

בתחילת קייץ 1944 הגיעה פעילות "המוסד לעליה ב'" באיסטנבול, לשיאה. ההצלחות בתחילת השנה המריצו את פעיליה לעשות מאמצים נוספים ולנצל את המצב ברומניה כדי לחלץ מתוכה יהודים. כמו כן חששו שליחיה, שמא הנאצים, שפלשו להונגריה במרץ אותה שנה, ישתלטו גם על בולגריה ורומניה ויחרצו את גורל הקהילות היהודיות גם בארצות אלו.
בחודש יולי 1944 נפגש שאול מאירוב באיסטנבול, יחד עם גזבר הסוכנות אליעזר קפלן, עם ג'ו שורץ (Schwartz)[11] וראובן רזניק, נציגי הג'וינט באירופה ובמזרח התיכון. מטרת הפגישה הייתה לרתום את ארגונם למימון פעולות להצלת יהודי אירופה וכן לאחד כוחות בין מוסדות היישוב לארגון לאחר שהג'וינט התכוון לתגבר את פעילותו, בעקבות שינוי המדיניות של משרד האוצר האמריקאי, בראשותו של הנרי מורגנטאו,[12] כאשר החריג תקנות שאסרו להעביר כספים לשטחים שהיו כבושים ע"י הנאצים, בבחינת מדינות אויב. במגעיו עם הג'וינט נהג שאול בגישה ממתנת ופרגמטית. בדומה לאנשי הסוכנות, גם שאול ראה בג'וינט יריב של התנועה הציונית. המחלוקת הייתה לא רק על דרכי הפעולה השונות של הג'וינט, אלא גם על גישת נציגיו, שהאמינו שבהיותם "בעלי המאה" צריכה להיות להם הגמוניה על הפעילות בקרב היהודים. אולם, בשל הצורך הדחוף להציל את יהודי אירופה, העדיף שאול, בניגוד לגולדה מאיר ואחרים, לא ללבות את המחלוקות עם הג'וינט אלא למצות את המכנה המשותף עמו ולדחות את הוויכוחים לימים שלאחר המלחמה. שאול גרס כי חרף "הניגוד העצום" בין תפישת הג'וינט לתפישה הציונית, לא היה באותה תקופה ניגוד בין הצדדים בהבנה שיש להושיט עזרה ליהודי אירופה וכי העלייה לארץ ישראל הינה חלק בלתי נפרד מעזרה זו. שאול סבר כי הג'וינט פעל ממניעים חיוביים של רגש יהודי ורצון כן להושיט עזרה ויש לנצל זאת להידוק שיתוף הפעולה אתו. הוא התרשם מאישיותו של ג'ו שוורץ וממחויבותו לשורשיו היהודיים, וסיפר כייצד שוחח אתו בעברית ויצר עמו קשרים אישיים. לאחר סיום המלחמה תרמו קשרים אלו לשיתוף הפעולה הפורה בין הג'וינט לבין "המוסד לעלייה ב" ואחר כך, לאחר קום המדינה, בינו לבין ארגון "נתיב".[13]
הפגישות באיסטנבול הוכתרו בהצלחה, והג'וינט הסכים לכסות את ההוצאות על האוניות וסירות המעפילים ששוגרו, וכן להשתתף במימון אוניות נוספות בעתיד. לאחר משא-ומתן נוסף הוסכם, כי הג'וינט יממן 75% מההוצאות והשאר יכוסה ע"י הסוכנות. הסכם זה הושג בלא שנענתה דרישת הג'וינט להפסיק את פעילות מוסדות היישוב בשטחי הכיבוש באירופה ולהותירה באופן בלעדי בידיו. לאחר זמן ציין שאול כי אלמלא השתתפות הג'וינט במפעל ההעפלה בשנת 1944, אי אפשר היה להוציא לפועל את כל מבצעי ההעפלה.
הנושא הדחוף ביותר ששאול נדרש לטפל בו עם הגיעו לאיסטנבול נגע ליריבות האישית וליחסים הקלוקלים בקרב מנהיגי הקהילה היהודית ברומניה, שאיימו לשבש ולסכן את הפלגתן המתוכננת של אוניות נוספות מנמל קונסטנצה.

באותה עת היו שש תנועות נוער ציוניות ברומניה: גורדוניה, השומר הצעיר, דרור-הבונים, בני עקיבא, בית"ר והנוער הציוני. תנועות הנוער שהיו פעילות בהגנה, בהברחת פליטים מהונגריה (בשתי נקודות גבול עיקריות: בטורדה ובארד), בארגון עליה ובהוצאת חבריהם ממחנות-העבודה כדי להחישם לעלייה ארצה, התכוננו במקביל לחידוש הפעילות התנועתית ברגע שהמצב יאפשר זאת. הן השתדלו להרחיב את השורות ולגייס חברים נוספים, לקיים סמינרים ללימוד יסודי של הרעיון הציוני וכן טפחו צעירים כשרוניים מתוך הנחה שאלה יצאו לפעילות תנועתית מיד לאחר השחרור, שכבר נצפה באופק, כאשר יוסרו ההגבלות שהיו לגבי היהודים, כולל איסור היציאה מעיר מגוריהם (על אף שגם בשנות המלחמה יצאו שליחים למקומות שונים תוך סיכון גדול ביותר).
אולם בה בעת היו ברומניה מפלגות פוליטיות-יהודיות שהיו חתך של המפה הפוליטית המפולגת בארץ ישראל. יחד עם חיים ברלס, שעמד בראש "וועד ההצלה" והיה נציג הסוכנות באיסטנבול, ואליעזר קפלן, שוגרו מאיסטנבול מכתבי תוכחה לראשי המנהיגות היהודית ברומניה, שתבעו מהם לחדול מהמחלוקות ולעשות יד אחת כדי לאפשר את המשך העלייה. שאול חשש שמא תוחמץ הזדמנות בלתי חוזרת להצלת יהודים ונחרד מהמחשבה שזו תגרם בשל ריב אחים, אמביציות ואינטריגות מבישות.
אחד מעיסוקיו העיקריים של שייקה דן בבוקרשט (לאחר שהתוודע לא.ל. זיסו) היה לגשר על פני תהום היריבויות שתוארה לעיל ובעיקר בין זיסו לפילדרמן.
היחסים הקשים בתוך הקהילה היהודית ברומניה, התבטאו גם במחלוקת שנתגלעה עם סוכן האוניות היווני פנדליס. פנדליס, של"מוסד לעליה ב'", היו קשרי עבודה עמו עוד מלפני המלחמה, הסתכסך עם א.ל. זיסו שרצה להרחיק את פנדליס מתפקידו המרכזי בארגון העלייה. זיסו רצה למנוע מפנדליס למכור מקומות באוניות לבעלי ממון ולהקצות מקומות על פי מפתח חלוצי-ציוני. פנדליס, מצידו קבל בפני אנשי "המוסד לעליה ב'" כי זיסו מעכב את הכנת רשימת העולים ותבע מאיסטנבול לסלק את יריבו.
שאול לא הטיל ספק ביושרו ובכוונותיו הטובות של זיסו והכיר בצדקת טענותיו נגד פנדליס. הוא עצמו כינה את סוכן האוניות היווני "שודד". וידע כי זה נהג לרמות ולהעלות לאוניות המעפילים, ברגע האחרון, יהודים ששילמו לו כסף. פנדליס נהג כך בניגוד למדיניות "המוסד לעליה ב'", לפיה, למעלה ממחצית הנוסעים יהיו חלוצים-פליטים. עם זאת, אנשי "המוסד לעליה ב'" לא רצו להחמיץ את ההזדמנות המיוחדת שנקרתה להם, לנצל את הסכמת הבריטים להכניס לארץ ישראל, פליטים יהודים שהצליחו להגיע לתורכיה ואת העובדה שהשלטונות התורכיים הסירו את התנגדותם להעברת פליטים יהודיים מנמלי רומניה לתורכיה, באמצעות בעלי אוניות תורכיים. "המוסד לעליה ב'" הקנה עדיפות עליונה להמשך מבצע העלייה מרומניה ואנשיו עשו הכל כדי למנוע עיכובים, מחשש שאם האוניות לא תפלגנה במהירות מנמלי רומניה הן תאלצנה לשוב כלעומת שבאו לנמלי תורכיה ללא הפליטים. לא הייתה להם גם כל חלופה לפעילותו וקשריו של פנדליס לכן צריך היה למצוא דרך לעבוד אתו, מה עוד שמעמדו יכול היה לאפשר לו לחבל במאמצי העלייה באם יורחק מהם.

כל אותו הזמן עמלו אנשי "המוסד לעליה ב'" באיסטנבול והצנחנים בבוקרשט, למצוא מוצא מהסבך וכך העדיפו לכפות על זיסו פשרה: לא להרחיק את פנדליס ממפעל ההעפלה אלא לצרף אליו כשותף בבחירת העולים את יריבו הפוליטי של זיסו, ד"ר וילהלם פילדרמן, יו"ר הארגונים היהודיים ברומניה, ובכך לרצות גם את הג'וינט (מממן העלייה) שפילדרמן היה, נציגם ברומניה. תחילה סרב זיסו בתקיפות להצעה, אבל בסוף החליט לא לשבור את הכלים והביע נכונות לשתף פעולה עם פנדליס ופילדרמן, באם פעילותו של פנדליס תצטמצם רק להשטת העולים מקונסטנצה לאיסטנבול. בעקבות הסדר זה נסללה הדרך, לאחר עיכוב של כמה שבועות, להפלגת שלוש אוניות המעפילים "מורינה", "בולבול" ו"מפקורה" מנמל קומסטנצה.
האוניות הפליגו לדרכן בסוף ב- 3 באוגוסט 1944, אולם העיכוב ביציאתן הסתבר כקריטי. ב- 1 באוגוסט ניתקה תורכיה את יחסיה עם גרמניה. המתיחות בין שתי המדינות גאתה והתעורר חשש כבד מפני התנכלות הגרמנים לאניות המעפילים שהניפו דגל תורכי. חברי ועד ההצלה בבוקרשט, בראשות זיסו, התלבטו קשות קודם שהחליטו לאשר את יציאת האוניות לדרך. החרדה מפני אסון נוסף דוגמת ההטבעה של אוניית המעפילים "סטרומה" בפברואר 1942 היה עדיין טרי. מנגד, עמד החשש מפלישה של הנאצים מהונגריה לרומניה. את הכף היטה לבסוף שייקה דן שדרבן את זיסו לקבל החלטה חיובית בטענה שהוא קיבל שדר בעניין ממוסדות הישוב בירושלים אשר הורה לשלוח את האוניות.[14] שלוש האוניות עשו את דרכן יחד ולאחר שני ימי הפלגה בים השחור, בחצות הלילה 4/5 באוגוסט, תקפה צוללת גרמנית את "מפקורה" והטביעה אותה. רב החובל וצוות האונייה נטשו בסירת ההצלה היחידה ומתוך למעלה משלוש מאות נוסעיה, ניצלו חמישה בלבד. היו אלו אוניות המעפילים האחרונות שיצאו מרומניה לפני המהפך שם.
החל מראשית שנת 1944 ועד לחודש אוגוסט של אותה שנה, עת הודח מנהיג רומניה אנטונסקו והיא הצטרפה לבעלות הברית, הפליגו מנמל קונסטנצה 8 אוניות מעפילים ועל סיפוניהן 3,150 מעפילים (מילכה א', מילכה ב', מריצה א', מריצה ב', קזבק, בולבול, מורינה ומפקורה). מלבד מעפילי מפקורה, שספינתם הוטבעה בים השחור וממנה ניצלו רק 5 מעפילים, הגיעו כל מעפילי הספינות בשלום ארצה.

ההפיכה ברומניה – והצטרפותה לבעלות הברית

ה- 23 באוגוסט 1944 הינו תאריך היסטורי בתולדות רומניה. כל עוד כוחות הציר התקדמו בתחומי ברית המועצות, מעמדו של של יון אנטונסקו "המנהיג" היה איתן, אך כשנראה היה שחל מפנה במהלך המלחמה, החלו גורמים שונים בצמרת הרומנית לחפש דרכים להוצאתה של רומניה מהמלחמה. הרומנים יצרו מגעים עם נציג בריטי באנקרה ובעקבות המלצת הבריטי עם דיפלומט סובייטי בקהיר. אנטונסקו עצמו ניסה לקיים מגעים עם גברת קולונטאי שגרירת בריה"מ בשטוקהולם, אך כל הניסיונות עלו בתוהו. לאחר מערכת טרגול-פרומוס, בחודש יוני 1944,הצבא הסובייטי כבר נמצא על אדמת רומניה וכבש את יאשי, העיר השנייה בגודלה במדינה. באותה תקופה נחתו בעלות הברית בנורמנדי שבצרפת ומנהיגי רומניה נכנסו לחרדה עמוקה.
בשיחות גישוש הגיב אנטונסקו לפונים אליו בסירוב מוחלט לעשות שלום נפרד תוך הצגת הטיעון ש"נתן את מילת הכבוד שלו כקצין להיטלר" והוא לא יפר הבטחה. אנטונסקו עמד לפגוש את היטלר ב-5 באוגוסט והבטיח למלך רומניה לעלות בפני היטלר את האפשרות שרומניה תפרוש מהמלחמה. המלך העלה בפניו את החשש שאם אנטונסקו יגיד זאת להיטלר, הוא לא יחזור לרומניה. בשובו אמר אנטונסקו למלך, שלא מצא עוז בנפשו להעלות את הנושא בפני היטלר. לפני שאנטונסקו נפרד מהיטלר, היטלר ייעץ לו, על בסיס הניסיון מאיטליה בשנה הקודמת, שיתרחק מארמון המלך.
בגישושים השונים לתכנון ההפיכה, לקחו חלק מדינאים מכל המפלגות הרומניות הגדולות, כולל המפלגה הקומוניסטית הרומנית, הלא חוקית, שאחד מנציגיה למגעים היה אמיל בודנראש,[15] כחלק מקבוצת קושרים עליהם נימנו קציני צבא בכירים בהם הגנרל קונסטנטין סנטסקו, שעמד בראש המטה הצבאי בחצר המלך, ואישים נוספים מקורבים למלך. צירוף הקומוניסטים למגעים נועד, בין היתר, להבטיח את תמיכת הצבא הסובייטי המתקדם. הקושרים התקשו למצוא את המועד הנכון למעשה, כי ברומניה שהו יחידות צבא גרמניות והיה חשש מתגובתן. לאחר שלצורכי המלחמה הוציא המטכ"ל הגרמני מרומניה דיביזיה משוריינת, החליטו הקושרים לפעול ב-26 באוגוסט והמלך הזמין לתאריך זה את יון אנטונסקו לארוחה חגיגית בארמון המלך.
ב-22 באוגוסט נודע לאחד הקושרים שאנטונסקו מודאג מהמצב בחזית, לכן הוא יסע לשם בעוד יומיים ולא יהיה בבוקרשט ביום שנועד להפיכה. הקושרים שינו את התוכנית. ב-23 באוגוסט 1944 זימן המלך מיכאי את אנטונסקו להתייעצות של מועצת המלך. יון אנטונסקו הגיע בליווי סגנו מיכאי אנטונסקו, שהיה גם שר החוץ. בהתייעצות, בה השתתף גם גנרל סנטסקו (ראש המטה הצבאי של המלך) שב אנטונסקו והסביר שאין לקבל תנאי כניעה, כי זה כרוך במחירים גבוהים מדי לרומניה. בסיום דברי אנטונסקו הודיע לו המלך שהוא מפטר אותו מתפקידו כראש ממשלת רומניה ומנהיגה, ועל פי סימן של קולונל אמיליאן יונסקו (שליש המלך) נכנסו לאולם ארבעה אנשי צבא מהמשמר המלכותי: רב-סרן אנטון דומיטרסקו, מלווה בשלושה מש"קים מזוינים (שהוכנו מראש בחדר צדדי), ועל פי הוראת המלך עצרו את יון אנטונסקו ומיכאי אנטונסקו, והובילו אותם לחדר משוריין, שם נכלאו. מאוחר יותר נמסרו העצורים למשמר של קומוניסטים רומנים בראשות אמיל בודנראש, שדאג להעבירם לרוסים.[16]בינתיים גדוד המשמר המלכותי, עצר את קציני הפמלייה של אנטונסקו וחיילי המשמר האישי שלו. ראש מטה המחוז הצבאי – בוקרשט, שהיה בין הקושרים, דאג להוציא פקודות בהתאם לכוחות הצבא הרומני בבירה ולפעול על-פי הוראות המלך. הצבא הרומני, בעיקרון, התייצב כאיש אחד לתמיכה במלך ונגד אנטונסקו.
הקושרים, שנכחו במקום, החליטו להטיל על הגנרל קונסטנטין סנטסקו (Sanatescu), שנהנה מיחס של כבוד מצד אנשי הצבא, את הרכבת הממשלה והמלך עשה זאת. בממשלה החדשה היה סנטסקו ראש ממשלה. מספר גנרלים נוספים החזיקו בתיקי המלחמה, החינוך, הבריאות, התקשורת, העבודות הציבוריות, האוצר והפנים. ראשי המפלגות היו שרים ללא תיק, פרט לנציג הקומוניסטים,לוקרציו פטרושקנו, שביקש וקיבל את משרד המשפטים.
בשעה 20:00 קיבל המלך נוסח הודעה לעם, אותה ניסח עבורו פטרושקנו, ובה בישר על החלפת הממשלה והחלפת הצדדים במלחמה. בשעה 21:00 הגיע לארמון השגריר הגרמני, שנהנה ממודיעין טוב. כדי להרוויח זמן, סיפר המלך לשגריר, שאנטונסקו חופשי וזה יצא לחפש אותו. בשעה 22:00 שודרה ברדיו ההודעה לעם. למחרת הפציצו הגרמנים את בוקרשט והרסו חלק מארמון המלך, אך המלך ואימו כבר היו במקום מבטחים באולטניה. למחרת, הגנרל הגרמני גרסטנברג שפיקד על עוצבה בת 2,000 חיילים מחוץ לעיר פתח בהתקפה, דרך גשר בנאסה, במטרה להשתלט על נקודות מפתח בבוקרשט ובניסיון לשחרר את אנטונסקו, אך ניסיון זה נהדף ע"י גד' השריוניות מס. 2 הרומני. הגרמנים התבצרו בשטח המפקדה שלהם בעיר. שם הותקפו ע"י כוחות מגד' שריון מס' 2 וגד' סיור מס' 2. אחרון הגרמנים בבוקרשט נכנע ב- 26 באוגוסט 1944.[17]
נציגות של הממשלה החדשה, החלה במשא ומתן עם נציגי הצבא הסובייטי המתקרב על הסכם הפסקת אש, הסכם שהושג ב-12 בספטמבר. הצבא האדום נכנס לבוקרשט ב-31 באוגוסט וקיבל לידיו את אנטונסקו.
הצבא הסובייטי איפשר לדיביזיה הרומנית שבשורותיו – "תאודור ולאדימירסקו" להיות בין הכוחות המובילים בכניסה לבוקרשט.[18] בגיוס וארגון הדיביזיה לקחו חלק מכריע קומוניסטים יהודים בראשותה של אנה פאוקר.
המלך הרומני קיבל מברית המועצות את "עיטור מסדר הניצחון". הצבא הרומני ציית לממשלה החדשה, הפסיק את מלחמתו בחזית עם ברית המועצות ובהמשך לקח חלק במלחמה נגד כוחות הציר, בעיקר בטרנסילבניה, בסלובקיה ובהונגריה באמצעות הקורפוס ההררי מס. 2 של דומיטרסקו ודיביזיית "תאודור ולאדימירסקו".
ביום בו נעצרו חברי הממשלה הפאשיסטית והוקמה ממשלת אחדות לאומית ברומניה, יצאו שליחי התנועה הציונית לדרכם. בחורים צעירים, פעילי התנועות השונות, הגיעו לכל עיר ועיירה והביאו את בשורת התנועה והעלייה. הם התגברו על קשיי התנועה ועל הניתוק שנוצר עם אזורים מרוחקים וניצלו כל כלי רכב שלא הוחרם ע"י הצבא הסובייטי, וחלקם נעו אף ברגל.
הלבבות בערי השדה היו פתוחים והאזניים כרויות. הציבור היהודי הגיע לשמוע את דברי השליח, לשמוע את סיפוריה העצובים של השואה וסיפורים משמחי לב על ה"הגנה" ועל הבריגדה היהודית. בכל עיר ועיירה הוקמו "קינים" של תנועות הנוער. צעירים הובאו לסמינרים מרכזיים שאורגנו בבוקרשט, על מנת להרביץ בהם תורה ודעת ולהפכם למדריכים ולפעילים. לא עברו אלא ימים מועטים, לאחר ההפיכה והמערך הציוני כולו, על הרשת המסובכת של הארגונים השונים, קרם עור וגידים.
העליה מהמחתרת, הארגון מחדש והפריסה בכל רחבי רומניה היו מהירים מאד. בכל עיר ועיר הוקמו מועדונים, התארגנו הסתדרות ציונית מקומית על כל מוסדותיה, הוקמו קיבוצי הכשרה וחודש קיומו של "החלוץ". כן הוקמו מחדש תנועת בית"ר והצה"ר. בטרם חלף החודש הראשון לאחר השחרור מעול הפאשיסטים, וכבר נפרס המערך הציוני כשהוא מאורגן להפליא.
ב- 16 בספטמבר 1944 נמסר על אסיפה ראשונה של המפלגה היהודית הלאומית, מפלגה שבראשה עמד יו"ר ההסתדרות הציונית הארצית, א.ל. זיסו (מתוך מגמה לפעול פוליטית בענייני פנים, מבלי לערב בזאת את ההסתדרות הציונית).
בראשית אוקטובר 1944 הגיעה משלחת ארצישראלית מורכבת משלושה חברים: משה אברבוך (אגמי), איש כפר גלעדי, נציג מפא"י – ראש "המוסד לעליה ב'" ברומניה, דוד צימנד, כלל-ציוני, איש המפלגה הפרוגרסיבית, ויוסף קלרמן, מהצה"ר. כולם הגיעו כעתונאים (אברבוך ייצג את עתון "דבר"). אגמי, ראש "המוסד לעליה ב'" הגיע עם דרכון פלשטינאי אמיתי, שם לעצמו דגל בריטי קטן על המכונית ונהנה ממעמד חצי-דיפלומטי עם חופש תנועה רב יחסית ויכולת לרכוש מוצרים שהיו יקרי מציאות בשוק. שליחי "המוסד לעליה ב'" האחרים (כמו שייקה דן למשל), היו ברובם עם דרכונים רומניים מזוייפים ולכן היו מוגבלים יותר וחסו תחת כנפיו של אגמי.[19]

ההסכם שנחתם בין רומניה לבעלות הברית, על פיו הצבא הרומני הצטרף למלחמה נגד גרמניה ובתוך כך כניסתו של הצבא הסובייטי לשטח רומניה בהמוניו, חוללו שינויים מרחיקי-לכת במערך הפוליטי ובמצב החברתי, והשפיעו רבות על חיי היהודים. בין לילה הפכו למעלה מ- 400,000 היהודים שנותרו ברומניה לאחר המלחמה, ממדוכאים ומופלים לרעה בכל שטחי החיים – לשווים בפני החוק. הגברים היהודים שהיו בפלוגות לעבודות-כפייה, שוחררו וחזרו לבתיהם, ורווחה תחושה כי נס גדול קרה ליהודי רומניה בכך שניצלו מצפרני המרצחים הנאציים, תחושה שהעמיקה ככל שנודעו פרטים על הסכנה שארבה ליהודי רומניה וככל שנתרבו החוזרים מגיא-ההריגה בטרנסיניסטריה שסיפרו את אשר ארע שם לכ- 400,000 יהודים.
הפיכת רומניה לעורף מלחמתי אדיר-ממדים, הקשתה מאד על התחבורה הפנים-ארצית. נוכחות החיילים הסובייטים, שקנו מכל הבא ליד ולא בחלו גם בביזה ואונס, גרמו להתרוקנות החנויות מסחורות. שער הרובל שנקבע כשווה למאה ליי רומניים, העניק כוח קנייה גדול בידי חיילי בריה"מ. הרוסים התחילו מייד בגבייה של פיצויי המלחמה, וצעד זה רושש את רומניה.
ניהול המדינה נשאר בידי ממשלת רומניה. הממשלה הראשונה בראשות גנרל סנאטסקו קמה כממשלת אחדות, בתוכה גם המפלגה הקומוניסטית, אולם היה ברור מלכתחילה שהאחרונה מובילה בראש ומתכוונת לתפוס את השלטון.
בעת הזו מוכנים היו הקומוניסטים, שהיו מיעוט בציבור הרומני, לשתף פעולה עם כל "כוחות הקידמה", בלי לבדוק בציציותיהם של משתפי הפעולה. עוד בשנות המלחמה יזמו הקמת מחתרת קומוניסטית בשם "ההגנה הפטריוטית" במגמה לאחד את כל מתנגדי הפאשיזם בלי הבדל השקפה, המוכנים לשתף פעולה בהתנגדות לשלטונו של אנטונסקו. מחתרת זו שמנתה כמה מאות חברים בלבד, רבים מחבריה היו יהודים. העם הרומני, בכללו, שנא את הרוסים וראה במפלגה הקומוניסטית נטע זר. השלטון של אנטונסקו לא דיכא את העם והרומנים העדיפו את הפשיסטים בהרבה על פני הקומוניסטים.
לאחר ההפיכה, שיתפו הקומוניסטים פעולה עם הסוציאליסטים נגד המפלגות הבורגניות-הריאקציונריות במסגרת "החזית הסוציאליסטית". בכל מפלגה, ארגון או אגוד, חברו הקומוניסטים לחוגים אופוזיציוניים במגמה לבסס אחיזה ותמיכה בדרכם. 
לאוכלוסייה היהודית ברומניה, שמנתה לאחר ההפיכה 428,312 נפש,[20] נודעה במערך חדש זה חשיבות מיוחדת. מפני שבקרב אוכלוסייה זו היה מאגר של כוחות אינטלקטואליים וחברתיים צמאי-פעולה, והייתה נאמנה לכיוון החדש במדינה, דהיינו, התרחקות מן האתמול הפאשיסטי, הלאומני והאנטישמי לקראת מחר דמוקרטי ושוויוני. וכן מפני שהאליטות הרומניות שהיו בעלות יכולת, נסיון וכושר ארגון פעילי הממסד הישן שנאו את רוסיה, את הקומוניסטים ולא ששו לשתף פעולה אתם. במפלגה הקומוניסטית הם ראו את נציגי הרוסים במולדת שהובסה במלחמה ולא אוו לקבל את השינויים שבשמם דיברה המפלגה הקומוניסטית. היהודים, לעומת זאת, שידעו דיכוי אכזרי במשטר הקודם, וכן בשלטון שקדם לתקופת אנטונסקו שסגר בפניהם את כל השערים, התלהבו עתה לפעול למען עתיד טוב יותר. המשכיל היהודי שחזר ממחנות של עבודת-כפייה, שהשואה רוששה אותו והביאתו עד פת לחם – עם שובו התברר, שהממשל החדש לא רצה, או לא יכול היה, להחזירו למקום העבודה שממנו סולק לפני ארבע שנים, והוא חש כי יהיה רצוי, אולי, במשטר העתיד לקום בקרוב. 
יהודים רבים הצטרפו משום כך לדרך שהובילה המפלגה הקומוניסטית. הם הביאו אתם מרץ בלתי נדלה, רצון להצטיין, כוחות משכילים ומוכשרים ופתיחות נפשית לחידושים ורפורמות. 
בשנות המלחמה טיפחה התנועה הקומוניסטית יהודים משכילים רבים. ביניהם גם בני נוער רבים בעלי נטייה ציונית שלא ראו בתחילה, ניגוד עניינים בין הציונות לקומוניזם. כל היהודים, ציונים ולא ציונים, חשו אהדה עמוקה לברה"מ. בימים הקודרים שחלפו זה מקרוב, היו נצחונות הצבא האדום בשדות הקרב – תקוותם היחידה להינצל מהשמדה ולהשתחרר מהעול הפאשיסטי והאיום הנאצי. 
בחודשים האחרונים לשלטון אנטונסקו, קיים היה שיתוף פעולה בין תנועות המחתרת הציונית הגדולה והקומוניסטית הזעירה. דב שיבר, מפקד ה"הגנה" ברומניה קיים מגעים עם נציגים קומוניסטים, ע"פ הוראות שקיבל מההנהגה הציונית. אמנם אישים בקרב ההנהגה ידעו על העימות הרעיוני הנושן הקיים בין שתי התנועות, אולם סברו, שלאחר מה שקרה ליהודים בשואה, לא יתנגד איש, אפילו לא הקומוניסטים, לפתרון לאומי של הבעייה היהודית ע"י הקמת מולדת לעם היהודי בארץ ישראל. 
לא רק התנועה הציונית, אלא כל הארגונים היהודיים ברומניה חידשו את פעילותם לאחר ההפיכה. בעיקר יש לציין את "פדרציית הקהילות היהודיות" ומפלגת "התאחדות היהודים ברומניה" (U.E.R.), שניהם בראשות הד"ר ווילהלם פילדרמן, שעמד, כאמור, עד עליית אנטונסקו לשלטון, במשך למעלה מעשרים שנים בראש הפדרציה של הקהילות היהודיות. פילדרמן היה משוכנע שאין ליהודים ברירה אלא למצוא שפה משותפת עם העם הרומני שבתוכו הוא חי. הוא לא התנגד לרעיון הציוני אלא שלא האמין שיש בכוחה של הציונות לפתור את בעיות העם היהודי. ד"ר פילדרמן היה בעל השפעה רבה ביותר בקרב יהודי רומניה ובקרב המנהיגות הרומנית והשיג מהם רבות, ולשם כך שיתף פעולה עם המפלגות הרומניות הותיקות. אחרי ההפיכה פעל פילדרמן נמרצות, באמצעות תזכירים ומגעים, להחזרת זכויות היהודים והרכוש הרב שנשדד מהם בשנות השואה. 
כך גם חזרו לתפקד הארגון היהודי לספורט "מכבי", הג'וינט (שפילדרמן היה כאמור נציגו ברומניה), ה- OSE (Euvre de secours aux enfants:OSE ), ארגון לטיפול בילדים, ה"אורט", וחוג האידישיסטים. כל אלה פעלו במחתרת גם בתקופת המלחמה, ועתה חזרו לפעול בגלוי וביתר שאת נוכח המצב החדש. 
ממשלת האחדות שהוקמה ברומניה באוגוסט 1944, בתחילה בראשות הגנרל סנטסקו ומדצמבר בראשות הגנרל רדסקו, ידעה תקופה רצופת משברים. הקומוניסטים והסוציאליסטים הביעו ללא הרף את מורת רוחם מאי-קידום תהליך הדמוקרטיזציה, בטענה שבמוסדות השלטון התחפרו כוחות הריאקציה המכשילים את התהליך להקמת שלטון דמוקרטי אמיתי. הפדרציה של האיגודים המקצועיים, שהתארגנה במהירות, הוציאה כל שני וחמישי את חבריה להפגנות בדרישה להעלאת שכר. המצב הכלכלי הצדיק, דרישה זו כפי שהיה מוצדק גם הטיעון שריאקציונרים התמקמו במשרדי הממשלה, אבל ברור היה שלכל אלה מטרה פוליטית מובהקת - להחליש את הממשלה. 
האוכלוסייה היהודית התיחסה ברובה בחיוב למאבק זה. על בשרם למדו היהודים כי המנגנון המרכזי שפעל בתקופת אנטונסקו לא התחלף בעצם, ולא נשתנתה גישתו כלפי זכויות היהודים. 
חיש מהר היה צורך להתפקח מהתלהבות השחרור. החיים נעשו קשים וקודרים. האינפלציה דהרה. האספקה צלעה. המצרכים נעלמו מן החנויות. התחבורה שובשה לחלוטין. המוני היהודים שהמלחמה רוששה אותם, ואשר רבים מהם חזרו רעבים מפלוגות עבודות-הכפיה (מספרם הוערך ב- 30,000), נאלצו למצוא לעצמם מקורות מחיה. הכלכלה שהייתה במצב ירוד לא יכלה לקלוט בחזרה את האוכלוסייה היהודית שהוצאה מן המערך הכלכלי בשנות המלחמה, וחלק גדול ממנה נאלץ כעת להשתלב בשולי החיים הכלכליים, תוך אילתור פתרונות זמניים. 
"המוסד" חסר היה אמצעים להעלות בחורף 1944/45 את המוני היהודים ברומניה שהיו בשלים לעלייה. עד לסוף השנה ניתן היה עדיין להוציא את יהודי רומניה באופן חוקי על בסיס ההתיחסות הבריטית אליהם כפליטים אשר עם הגיעם לתורכיה, יכולים היו להמשיך לארץ ישראל באופן חוקי. ב- 26 באוקטובר 1944 הפליגה מקונסטנצה אניית המעפילים "צלאח-א-דין" עם 547 עולים, אשר הגיעו לתורכיה והמשיכו משם ברכבת לארץ ישראל. כחודש אחריה הפליגה האונייה "טאורוס" עם 958 עולים; כן יצאו באוקטובר 111 ילדים עם מלוויהם שהגיעו לאיסטנבול ומשם המשיכו לארץ ישראל. ב- 16, 17 ו- 18 בנובמבר 1944 יצאו, בדרך היבשה לבולגריה קבוצות ילדים נוספות. אך כל אלה היו בבחינת "אין הקומץ משביע את הארי", הם לא סיפקו את הצורך המזערי, מה עוד שרוב העולים היו מבין הפליטים שהתרכזו ברומניה וילדי טרנסיניסטריה ולא מבין יהודי רומניה עצמה. ב- 20 בנובמבר 1944, הודיעו האנגלים כי רומניה שוב איננה שייכת לארצות בהן נשקפת סכנה לחיי היהודים ולכן מתבטלת ההוראה הקודמת, הוראה שאיפשרה לפני כן את העלייה מרומניה באופן חוקי וחלון ההזדמנויות נסגר.
הציבור היהודי תמך, בדרך כלל, בדרך הקומוניסטית. היהודים האמינו בכנות בקידמה ורצו בה, ראשית מפני שחשו שבעיותיהם לא נפטרו והאמינו שימצאו את פתרונן המלא תחת שלטון סוציאליסטי, ושנית מפני שהזדהו עם עקרונות הצדק והשוויון בהם דגלו הקומוניסטים. יריבי הקומוניסטים, לקו באי ראיית המציאות ולא היה להם כל סיכוי לנצח. ברור היה לכל משקיף נייטרלי שהרוסים – שצבאם חנה על אדמת רומניה – לא יאפשרו למתנגדי הקומוניסטים לנצח.
בחודש פברואר 1945 ניסה המלך מיכאי לפטר את הממשלה ולהקים במקומה ממשלת טכנוקראטים. קודם לכן נערכו הפגנות של יריבי הקומוניסטים. בהפגנות אלו נשמעו שוב קריאות אנטישמיות, כמו בימים הטובים ההם...
אנדרי וישינסקי, סגן שר-החוץ של ברה"מ, הגיע לבוקרשט (ולא בפעם הראשונה) ואילץ את המלך להקים ממשלה חדשה בראשות פטרו גרוזה, בעל אחוזה נעים הליכות, מנהיג מפלגת איכרים קטנה, מאוהדי המפלגה הקומוניסטית עוד מלפני המלחמה. בממשלה החדשה זכו הקומוניסטים בכמה עמדות מפתח.
ממשלת גרוזה התחילה את כהונתה באוירה של התנגדות חזקה כלפיה. הן פנימית – היה ניסיון להתנקש בחייו של ראש הממשלה – והן חיצונית. האמריקאים והבריטים, שהיו חברים בוועדת שביתת-הנשק עם רומניה שמושבה היה בבוקרשט, מחו נגד הצורה בה הוקמה הממשלה החדשה. הרוסים עשו מחווה של פיוס כלפי העם הרומני. הם העבירו לממשלה החדשה את השליטה על חבל טרנסילבניה-הצפונית שנקרע מרומניה בתכתיב וינה (1940). חבל זה נכבש בחזרה ע"י הצבא הסובייטי בקייץ 1944 והחזרתו לרומניה עוכבה עד אז (חבלי בסרביה וצפון בוקובינה שנקרעו מרומניה ע"י ברה"מ – מעולם לא הוחזרו).
הממשלה החדשה הכריזה על רפורמה אגררית. אדמות האחוזות הגדולות הולאמו וחולקו לאיכרים מה שגרם לתמיכת מרבית אזרחי רומניה (שהייתה מדינה חקלאית ברובה) בממשלה. מבחינת הסדר והארגון וגם מבחינה כלכלית חל שיפור מסויים במצב. הממשלה הייתה הרבה יותר הומוגנית ויכלה לטפל בבעיות באין מפריע. מבחינה יהודית לא חל שינוי מהותי. ב- 7 באפריל 1945 נתקבלו מנהיגי ההסתדרות הציונית אצל ראש הממשלה פטרו גרוזה ושר הפנים, טיאוהרי ג'ורג'סקו (היהודי),[21] חבר המפלגה הקומוניסטית. שני המדינאים הדגישו, שלהסתדרות הציונית חופש מלא ומוחלט לפעול ברומניה.

עוד בשנות המלחמה ברחו לרומניה פליטים יהודים מפולין בשני גלים – ב-1939, כ- 3,500 (2,000 לבוקרשט וכ- 1,500 לצ'רנוביץ) וב-1944, ומהונגריה וצ'כוסלובקיה ב- 1944/45, סה"כ כ- 35,000.[22]החל מאביב 1944 הגיעו לרומניה יהודים מטרנסיניסטריה ומצ'רנוביץ, שנמלטו מפני הצבא האדום. לאחר השחרור גברה הפעילות בקרב הפליטים, שרבים מהם הגיעו מטרנסילבניה, במיוחד מבין אנשי פלוגות-העבודה מהונגריה, שהצליחו להשתחרר או לערוק מן השורות בעת נסיגת הצבא ההונגרי. לאחר שצ'רנוביץ ובוקובינה כולה שוחררו ע"י הצבא הסובייטי, התחילו מגיעים פליטים גם מאזורים אלו.
בשנות המלחמה השתכלל והשתפר ברומניה המנגנון היהודי להענקת עזרה לפליטים. המלחמה נעה מערבה וצפונה ורומניה שימשה מעבר נוח לשרידי השואה מכל הכיוונים. חברי תנועות-הנוער ושליחי היישוב סייעו בכל. הם נמצאו על הגבול כדי לעזור להיכנס לרומניה למי שהצליח להגיע אליו – ואף יזמו את העברתם של חברים מהצד הרוסי לצד הרומני. בין אלה שהגיעו לרומניה היו גם חברים מראשי המרי בפולין, ביניהם צביה לובטקין, יצחק צוקרמן (אנטק), אבא קובנר, ניסן רזניק ורבים אחרים מבין לוחמי המחתרת והפרטיזנים.
ברומניה הוקמו קיבוצי הכשרה גם לפליטים וגם לנוער המקומי. שליחי "המוסד" מא"י כמו דוד צימנד (השליחים היו בבחינת הנהלת-על ודעתם הכריעה בדרך כלל) טענו שאין איש יודע כמה זמן ישארו שערי העלייה פתוחים, וייתכן ובקרוב יאטמו הרוסים את הגבולות. לכן יש לדאוג לא רק לחינוך תנועתי (השליחים היו בדרך כלל, אנשי תנועות הנוער לשעבר והתיחסו בחיוב לרעיון החינוכי של התנועה), אלא גם לדחוף קדימה יהודים רבים ככל שניתן לקראת העליה, ואם אין אפשרות להעלותם ארצה ישירות, מוטב להעבירם מערבה, מעבר לתחום שליטתה של ברה"מ. במבט לאחור ניתן לקבוע, שהשליחים צדקו, אם כי סגירת הגבולות נעשתה בזמן מאוחר יותר מכפי שהניחו.
התנועה הציונית ברומניה פעלה בתקופה זו בשני מישורים מקבילים: חלק התרכז בפעילות החינוכית שחידשה ימיה כקדם וחלק מחבר הפעילים עסק ב"בריחה" ובעלייה.

אישים בקרב הקהילה היהודית ברומניה שהצטיינו בהתנגדות פעילה לשלטון הפאשיסטי

במחתרת היהודית

וילהלם פילדרמן (Wilhelm Filderman‏) 1882-1963
נולד בבוקרשט, רומניה, כבנו של בעל בית דפוס שהתעשר וזכה למוניטין טובים. הוא למד בבית ספר התיכון "מאטיי באסראב" בבוקרשט עם תלמיד בשם יון אנטונסקו שדרכיהם יצטלבו בהמשך, למד משפטים באוניברסיטת בוקרשט ובסיום לימודיו המשיך ללימודי דוקטורט באוניברסיטת פריז וסיים בהצלחה ב-1909 עם עבודה בנושא הירושה במשפט ההשוואתי. הוא המשיך ללמוד בבית הספר לאמנויות ולאדריכלות שליד מוזיאון הלובר בפריז ובקורס לפילוסופיה של אנרי ברגסון. פילדרמן סיים גם לימודים בבית הספר הגבוה למסחר ועם שובו לרומניה זכה באזרחות הרומנית. החל מ-1912 היה עורך דין בבוקרשט. הוא התגייס לצבא הרומני והיה קצין במלחמת הבלקן הראשונה, בשנת 1913 ובמלחמת העולם הראשונה. בצבא הוענקו לפילדרמן העיטורים הממלכתיים Coroana României ("כתר רומניה") ו-Virtutea militară (עיטור המופת הצבאי).
פילדרמן היה בין מייסדי ארגון היהודים ילידי רומניה" ב-1909 והיה סגן יושב הראש שלו מ-1915. בשנים 1914 עד 1919, בהיעדרו מרומניה של היו"ר, היה פילדרמן היושב ראש בפועל. הוא היה חבר במשלחת הרומנית לוועידת השלום בפריז ופעל רבות כדי להביא לכך שבהסכמי השלום של שנת 1919 יכלל סעיף המעניק אזרחות ליהודי רומניה. הוא נכנס לפוליטיקה ונבחר לפרלמנט הרומני. ב-18 בפברואר 1923, כש"איחוד היהודים ילידי רומניה" שינה את שמו ל"איחוד יהודי רומניה" (Uniunea Evreilor Români), נבחר פילדרמן ליושב ראש האיחוד. הוא היה בשנת 1915 ממיסדי האוניברסיטה העממית וחוג התרבות "החרות" (Libertatea) בבוקרשט. בהיותו חבר במפלגה הלאומית ליברלית נבחר ב-17 ביולי 1927 לכהן בפרלמנט הרומני, כהונה שנמשכה זמן קצר עד נובמבר 1928. בשנת 1920 התמנה ד"ר פילדרמן גם לנציג הג'וינט ברומניה. בשנת 1928 יצא לארצות הברית בשליחות מיוחדת מטעם ממשלת רומניה. ב-1929 הוא השתתף כנציג לא ציוני בכנס בציריך שבה הוקמה הסוכנות היהודית המורחבת. החל משנת 1940 היה פילדרמן יושב ראש פדרציית הקהילות היהודיות של רומניה שהוקמה בשנת 1937. מתוקף תפקידו שימש ככתובת עבור השלטונות הרומניים ופה לקהילה היהודית.
עם כניסת רומניה למלחמה נגד ברית המועצות במטרה מוצהרת להחזיר לחיקה את בסרביה ובוקובינה הצפונית, פילדרמן היה בין החותמים על מכתבים אל השלטונות שבהם ביקשו לאפשר ליהודים לחזור לשירות הצבאי הרגיל כדי להקריב עצמם למען המולדת כפי שעשו בעבר. הם מחו נגד ההסתה האנטישמית לפיה היהודים משרתים את האויב הבולשוויקי. משלא נענו השלטונות לבקשות אלה לנורמליזציה של מעמד היהודים בצבא ובמדינה, פילדרמן, היה בין אלה שקראו לציבור היהודי לכבד את הצבא ולהתגייס לסייע למאמץ המלחמתי של המדינה. המיעוט יהודי, שמספרו היה מופחת והיה מרושש על ידי הפקעת נכסיהם, תרם בהמשך למדינה, תוך מאמצים כבירים, 10 ביליון ליי. ב-16 בדצמבר 1941 ביטל המשטר הפשיסטי את הפדרציה של איחודי הקהילות. אולם פילדרמן המשיך בניסיונות להשפיע על החלטות המשטר כדי לנסות לסכל סכנות בדרך, זאת כפי שאמר, בתפקיד "יהודי ואזרח רומני".
בימי השלטון הצבאי-פשיסטי נקט פילדרמן בדרך של הצפת השלטונות בבקשות שנוסחו מתוך חוש דיפלומטי והכרה עמוקה של המנטליות והשקפת הנמענים. לדוגמה מובא כאן תרגום של בקשה, מיום 6 בספטמבר 1941, שהגיש פילדרמן, יחד עם הרב הראשי אלכסנדר שפרן לראש הכנסייה האורתודוקסית הרומנית, הפטריארך ניקודים,(שנודע בהשקפות אנטישמיות מובהקות), בעניין ענידת הטלאי הצהוב: "להוד רוממותו הקדוש, מצורף בזה העתק של הפניה מס' 1046 מיום 5 בספטמבר 1941, שהוגשה לשרי הפנים, האוצר והכלכלה הלאומית, בעניין חיוב כל היהודים, גברים, נשים וילדים, בעיר הבירה וברחבי הארץ לשאת סימן מזהה. לנשיאת הסימן המזהה יהיו השפעות חמורות על הסדר הציבורי, הכלכלה והפיננסים של המדינה. היות שהסימן המזהה הוא "כוכב דוד" (הכינוי הלועזי למגן דוד), שהוא קדוש באותה מידה לנצרות וליהדות, ובמיוחד שהאלוהות של ישו מבוססת על היותו מגזע דוד, ללא ספק פקודה זו מבזה את הדת בהציגה ללעג ולביזוי הנוצרים את אחד הסמלים הקדושים ביותר ומערערות תוך כדי כך את האמונה בדברים הקדושים. מה כבר ניתן להבין מנקודת מבט דתית, כאשר יוצאים מהכנסייה, לאחר שמיעת שירת התהילים של דוד ואהבת רעך ורואים איך מטמאים את הסמל של אחד מאבות מייסד הדת הנוצרית ואיך סמל זה משמש להסתה לשנאה נגד רעך. אנו מקווים, הוד רוממותך הקדוש שתועיל לקחת תחת חסות קדושתך את כיבוד הדת והאדם. אנו מבקשים... "[23] 
 מאמציהם של פילדרמן ושפרן הופעלו גם כלפי המלכה האם אלנה, ושגרירי שוודיה, שווייץ וטורקיה וגם נציג הצלב האדום. פרט לכך פילדרמן הפעיל את מלוא כישרונו בשיחותיו עם אנטונסקו ועם שרים נוספים. פילדרמן שלח לאנטונסקו תזכיר בו הסביר שהטלאי הצהוב לא הונהג בגרמניה ולא באיטליה, אלא רק בארצות כבושות וניגן בכך על רצונו של אנטונסקו להוכיח את עצמאות רומניה, גם כלפי גרמניה. התזכיר הגיע לאנטונסקו באיחור בגלל מחלתו של אנטונסקו. לאחר שאנטונסקו קרא את התזכיר יצאה הזמנה לפילדרמן לבוא אליו ביום ראשון (יום המנוחה ברומניה) למפגש, יחד עם יהודי נוסף, הוריה קלז'אן (Horia Clejan), בביתו הכפרי של אנטונסקו. פילדרמן ענה שמכוניתו הוחרמה ולא יוכל להשיג תחבורה ביום ראשון ועל כך נענה שמכוניתו של אנטונסקו תבוא לאסוף אותו. היהודי הנוסף, קלז'אן, לא השתייך למנהיגות היהודית, אך אנטונסקו הכיר אותו משום שהיה האדריכל שבנה לו בית לפני המלחמה. בראיון, שנמשך קרוב לשעה, העלה פילדרמן בעיות שונות, שחלקן נענו וחלקן לא, אך חובת ענידת הטלאי הצהוב ברומניה בוטלה. בסיום המפגש ציין אנטונסקו את היחס השונה ליהודי ה"רגאט" (ה"ממלכה" -רומניה בגבולות שלפני מלחמת העולם הראשונה) לעומת יהודי המחוזות שסופחו מאוחר יותר.
לאחר עלייתו לשלטון של אנטונסקו, השתמש פילדרמן בקשריו איתו כדי לבקש על בני עמו, לרכך או אף לבטל חלק מהאמצעים שננקטו כנגדם. ההיכרות המוקדמת עם אנטונסקו נתנה לו יתרונות בלתי מבוטלים. כדי לעמוד על כך מובא כאן תיאור הראיון הראשון שנתן הדיקטטור אנטונסקו לפילדרמן:
פילדרמן הגיע ביום 17 בספטמבר 1940, בשעה 7.00 בערב ללשכתו של אנטונסקו והתיצב בפני ראש לשכתו, קולונל אלפטרסקו (Elefterescu) שהזמין אותו לשבת בחדר ההמתנה. כעבור מספר דקות נכנס לשם פרופסור אלכסנדרו קוזה (שותפו של אוקטביאן גוגה בהנהגת המפלגה הנוצרית לאומית, מפלגה אנטישמית), שפנה אליו והושיט לו את ידו, בעודו מציג את עצמו. פילדרמן לחץ את היד המושטת ובתורו, הציג את עצמו. קוזה, נדהם וממורמר מנוכחותו של יהודי בלשכת אנטונסקו, התרחק והתיישב בפינה.
היחס המיוחד שקיבל פילדרמן אצל אנטונסקו ונכונותו להקשיב לתלונותיו בעניין רדיפת היהודים על ידי המשטר והלגיונרים, היו בין נושאי המחלוקת שבין אנטונסקו ובין הלגיונרים, נושאים שהביאו למרד הלגיונרים.
פילדרמן הכיר היטב את אנטונסקו והשתמש בידיעותיו כדי לתמרן את אנטונסקו לעמדות נוחות יותר עבור היהודים. הוא אמר לאנטונסקו בצורה גלויה שהגרמנים יפסידו במלחמה, וליד שולחן המשא ומתן להסכם שלום עתידי רומניה תידרש לתת דין וחשבון על מעשיה כלפי היהודים. אין לדעת כמה זה השפיע על אנטונסקו, אך האחרון שינה את יחסו כלפי היהודים לפי המצב המשתנה בחזית המלחמה. יש היסטוריונים, כמו פאול שמידט, הטוענים, שהיחס הטוב יחסית שקיבל פילדרמן מאנטונסקו, נועד להכין לו בן ברית למקרה של כישלון כוחות הציר.
לעתים קרובות הזכיר פילדרמן לאנטונסקו, שהיה בראש וראשונה איש צבא מסור, את תרומת היהודים למלחמות של רומניה ואת העובדה שאחוז היהודים שנפלו במלחמות אלה לא נפל מאחוז הרומנים שנפלו. הוא גם ניצל לא פעם את הגאווה הלאומית של אנטונסקו, בהצביעו על כך שיש הקלות ליהודים הניתנות ליהודים ההונגרים (מעבר מהגרים יהודים דרך גרמניה), אך הגרמנים מסרבים לתת ליהודים הרומנים. אנטונסקו תמיד הגיב כמצופה ויצא למאבק עם הגרמנים בנושא.
פילדרמן השיב בשלילה לדרישת שלטונות רומניה כלפי היהודים לתשלום מס נוסף למימון המלחמה, מס ענק (4,000,000,000 לאי) שהיהודים המרוששים לא יכלו לעמוד בו. תשובה זו הרגיזה את אנטונסקו והוא הורה להגלות את פילדרמן לטרנסניסטריה. כעבור שלושה חודשים, לאחר השתדלות למענו של המלכה האם, אלנה, שינה אנטונסקו את טעמו והורה להחזיר את פילדרמן מגלותו.
עם התקדמות הצבא האדום בתחומי רומניה, ביום 14 ביוני 1944, בארמון פלש, זימן המלך מיכאי כמה פוליטיקאים מהאופוזיציה ובהם פילדרמן. בכינוס הוצע לחלק נשק ליהודים שבמחנות ובעזרתם להפיל את ממשל אנטונסקו. פילדרמן הסתייג מכך ואמר שאינו מתנגד עקרונית לתוכנית, אך נציגות היהודים בין המתקוממים צריכה להיות תואמת לחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית. ההתנגדות הייתה לצנינים בעיני המפלגה הקומוניסטית הרומנית.
לאחר עליית הקומוניסטים לשלטון העיתון הראשון שהם סגרו, בפברואר 1945, היה "Curierul Israelit ("קוריירול ישראליט" -"השליח היהודי") ובאותה הזדמנות גם עצרו בפעם הראשונה את פילדרמן. בשלהי 1947 עזב פילדרמן את רומניה באופן בלתי חוקי. השמועות אומרות שהוא נסע במשאית צבאית סובייטית נהוגה בידי שני קצינים סובייטים יהודים שהתחלפו בנהיגה וכך עברו את הגבול ההונגרי עד בודפשט. השגרירות הבריטית ברומניה הפיקה דרכון עבור פילדרמן, דרכון שהמתין לו, עם הוויזות הדרושות, בבודפשט. עם הדרכון הייתה דרכו של פילדרמן לווינה פתוחה, ומשם נסע לצרפת. ברומניה נשפט בהיעדרו.
הרב אלכסנדר יהודה שפרן Alexandru Şafran) 1910 - 2006).
אלכסנדר שפרן נולד בעיר בקאו, ברומניה כאחד מעשרת ילדיו של הרב הראשי של בקאו, בצלאל זאב שפרן, ושל פינקל שפרן, בת לבית ריינהארץ. את לימודיו התורניים עשה עם אביו במשך שנים רבות בבית ובבית המדרש. הגיע לדרגת בקיאות כזאת שיכול היה לעזור לאביו בכתיבת ספריו ובמתן תשובות לשאלות הרבות שהיו מגיעות לביתם מתלמידי חכמים מקצוות העולם.
למד גם במסלול חילוני-ממלכתי בבית הספר התיכון ע"ש פרדיננד הראשון בעירו והיה אחד מתלמידיו המצטיינים. אחרי בחינות הבגרות, למד בבית המדרש לרבנים בווינה ובמקביל, לפי הדרישות, פילוסופיה באוניברסיטת וינה. גם בבית המדרש לרבנים עוררה בקיאותו של שפרן תשומת לב רבה אצל מוריו וביניהם אצל הרקטור ד"ר אדולף שוורץ, הפרופסור לתלמוד, שנהנה להתווכח עם הסטודנט הצעיר בסוגיות שונות שהועלו בשיעורים. שפרן הצעיר הרבה להתוכח, הפעם על רקע אידאולוגי, גם עם הפרופסור לתנ"ך שמואל קראוס, ששיעוריו היו מבוססים על שיטות ביקורת המקרא שלא  [24]
ראה באת הפעילויות התרבותיות והמוזיקליות שהתקיימו בבית הכנסת "קורל" לשם חיזוק רוחם של יהודי בוקרשט והסביבה. תפקיד הרב הראשי גרר באופן אוטומטי גם תואר של סנטור רומני, כנציג היהדות על ספסל כהני הדת, זאת על אף שהיה מתחת לגיל 40, והיה הכרח לקיים דיון ואישור מיוחד של בית המשפט העליון של רומניה לאשר זאת. בנאומו הראשון בסנאט של רומניה הרשים הרב שפרן על ידי תוכן דבריו וגם על ידי עושר השפה הרומנית שבפיו. "הביא אלינו רוח רעננה של אביב" הייתה לכך תגובת היושב ראש. אך לאחר מספר חודשים, עם שינוי השלטון, תואר זה נלקח ממנו. במקביל לפעילותו בבית הכנסת "קוראל" ובמכון שעל ידו, שרת הרב שפרן גם ב בבוקרשט שהיה קרוב יותר לרוח היהדות האורתוקוסית המסורתית. בימי המשטר הפשיסטי-צבאי בשנים 1940–1944 נבחר הרב שפרן באופן סמלי על ידי קהילת המתפללים בו ל"רב בית הכנסת" הזה, כמעין "ממשיך דרכו" של המלבי"ם. האירוע הונצח בתעודה מיוחדת שהוענקה לרב שפרן. בבית הכנסת "מלבי"ם" נשא הרב שפרן דרשות ולימד שיעורי תלמוד, שבהם נכחו לפעמים גם דמויות נשואות פנים של רבנים אשר היו פליטים באותם ימים בבוקרשט כמו הרב משולם ראטה מצ'רנוביץ והרב חיים מאיר הגר, האדמו"ר מוויז'ניץ שנמלט מצפורני הנאצים מגטו אוראדיה.
מלחמת העולם השנייה הנהיג את יהדות רומניה, לצדו של העורך-דין ד"ר וילהלם פילדרמן, שהיה יושב ראש "איחוד יהודי רומניה". בשנת 1940 ממשלת יון גיגורטו (Gigurtu ) הנהיגה חקיקה גזענית אנטי-יהודית בהשראת חוקי נירנברג ובספטמבר אותה השנה הגיע לשלטון משטר "לאומני-לגיונרי" בברית עם גרמניה הנאצית. נוכח הצעדים הראשונים של המשטר החדש לכיוון רדיפת האוכלוסייה היהודית, גירושה וחיסולה האפשרי, גייס הרב שפרן את כל הכוחות הנפשיים וכישורי השכנוע על מנת להתערב לטובת עמו. בשנת 1941 התערבותו אצל ניקודים מונטיאנו, הפטריארך של הכנסייה האורתודוקסית הרומנית, תרמה להחלטת המרשל אנטונסקו, הרודן של רומניה, לבטל את החלטתו לכפות ענידת הטלאי הצהוב על יהודי רומניה. זמן קצר לאחר מכן כשכל הארגונים היהודים הוצאו מחוץ לחוק הרב שפרן ומנהיגים יהודים אחרים הקימו מועצה במחתרת שהצליחה לפעול במשך הזמן גם בתוך מסגרות "המרכז היהודי"- הבובה שהקימו השלטונות. אחרי שנכח חסר אונים מול הטבח ביהודי יאשי, והגירושים והרציחות ההמוניות בקרב יהודי צפון -בוקובינה ובסרביה, הרב שפרן השתמש במגעיו עם כמה דיפלומטים מערביים - במיוחד רנה דה ווק משווייץ ושליחו של האפיפיור בבוקרשט, אנדראה קאסולו, וכמו כן עם המלכה האם של רומניה, אלנה, ועם כמה מראשי הכנסייה המקומית, על מנת לשכנע את המרשל יון אנטונסקו לא להיכנע ללחצים הגרמניים לגירוש כל יהודי מדינתו. בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, המועצה היהודית ארגנה מאמצי סיוע ליהודים המגורשים ועזרה לניצולים מטרנסניסטריה בהחזרתם לשטח רומניה. כתוצאה ממאמצים אלה, 57% מהאוכלוסייה היהודית בת 800,000 נפש של רומניה רבתי, יכלה להישאר בחיים בתום המלחמה.
אחרי נפילת המשטר של אנטונסקו ברומניה חזר הרב שפרן למלא תפקיד מוביל בהנהגת הקהילות היהודיות. פרט למחויבויותיו כרב כולל, היה ליושב ראש תנועת המזרחי וחבר בהנהלת ההתסדרות הציונית ברומניה. מצד שני ב-19 בינואר 1945 התקבל כחבר מכון התרבות "יבנה" שהוקם במעין "אקדמיה יהודית" בשנת 1936 על ידי איש העסקים מיקו זלטנר ליד בית הכנסת "קוראל" בבוקרשט וקיבל את התואר של נשיא המכון.
בדצמבר 1946 השתתף בקונגרס הציוני ה-22 בבזל ולאחר מכן ביקר בצרפת ובארצות הברית. נפגש עם המנהיגים הציונים ובראשם עם הרב אבא הלל סילבר ועם מנהיגי הג'וינט מהם ביקש סיוע הומניטרי לרומניה וליהודיה. המשך כהונתו ופעילותו היו לצנינים בעיני השלטון הקומוניסטי ומשום כך סולק מרומניה בסוף שנת 1947. בתפקיד הרב הראשי של רומניה החליף אותו בהמשך (1948) הרב משה רוזן (Moses Rosen). סגולותיו של שפרן, שנודעו בעולם היהודי, הביאו למינויו כרב הראשי של העיר ז'נבה בשוויץ, שם גם הורה מחשבת ישראל באוניברסיטה.
ביום 19 ביוני 1997 נבחר כחבר כבוד של האקדמיה הרומנית. בטקס שהתקיים בהזדמנות זו נאם הרב אלכסנדר שפרן על "האלקות בקבלה, בפילוסופיה ובמדע".
הרב שפרן פרסם יותר ממאתים ספרים, עבודות ומאמרים בתחומי מחשבת עם ישראל והיהדות. נפטר בז'נבה, והשאיר אחריו בן, פרופ' אבינועם בצלאל שפרן (יליד בוקרשט 1945), רופא נוירו-אופטלמולוג, ובת, פרופ' אסתר סטארובינסקי (ילידת בקאו 1938), מומחית במדעי היהדות.
מישו (משה) בנבניסטי, (1902–1977).
עסקן יהודי רומני, נשיא הוועד הפועל הציוני ברומניה, מחברי המועצה היהודית המחתרתית שפעלה מול מרכז היהודים בתקופת שואת יהודי רומניה, מנאשמי משפטי הציונים ברומניה ואסיר ציון ולבסוף דיפלומט ישראלי.
בנבניסטי נולד בבוקרשט, רומניה והיה בנו של סימון בנבניסטי שהיה מוציא לאור הבעלים של הוצאת Ancora (העוגן) ומוכר ספרים, צאצא למשפחה ספרדית שהתיישבה בתחילת המאה ה-19 בקראיובה. בן אחר של סימון בנבניסטי, אחיו של מישו, היה פליקס בנבניסטי, ממשיך אביו בהוצאה לאור ולאחר סגירת ההוצאה לאור, המנהל של ההוצאה לאור היהודית, "ביכורים". את העסקנות הציונית התחיל בנבניסטי בבית הספר התיכון, כשהקים את "קדימה", ארגון התלמידים הציונים. בתקופת לימודי המשפטים השתתף בהנהגת "חשמונאיה", ארגון הסטודנטים הציונים. ב-1921, כשהוקמה המפלגה היהודית הרומנית, הנהיג במסגרתה את הקבוצה הקרויה "התחיה". בין השנים 1922 - 1924 היה נשיא התאחדות הנוער הציוני ברומניה. אחרי 1924 היה רק מנהיג "התחיה", הקבוצה שהוציאה לאור, בשנים 1924 - 1940, שבועון ציוני בשם "התחיה". ב-1936 היה לסגן נשיא המפלגה היהודית הרומנית ומ-1941 נשיא הוועד הפועל הציוני וסגניו היו אברהם לייבה זיסו וז'אן כהן. למרות שבמהלך המלחמה קיים יחסים עם מרכז היהודים לשם ארגון משלוח יתומים יהודים לארץ ישראל, נעצר בינואר 1941, כתוצאה ממסע אנטי ציוני ונשלח למחנה הריכוז טרגו ז'יו ושוחרר משם ב-1942 לאחר מאמצים רבים של וילהלם פילדרמן ושגריר שווייץ, דה ווק (De Weck).
ב-1946 השתתף בפריז בוועידת הקונגרס היהודי העולמי. הוא השתתף גם בקונגרס של 1947 בקרלוביוארי וב-1948, במונטרה והשתתפות זו הייתה בין הנושאים הראשונים עליהם נחקר כשנאסר בספטמבר 1950, במהלך מסע אנטיציוני. הוא הוחזק במעצר 3 שנים.
ביום 28 במרץ 1953 נערך משפטם של 13 המנהיגים הציוניים העיקרים: אברהם לייבה זיסו - אישיות בעלת יוקרה רבה, לשעבר איש עסקים עשיר, סופר, מסאי, עתונאי, יו"ר ההסתדרות הציונית ונציג הסוכנות היהודית ברומניה בשנות השואה, יו"ר "המפלגה היהודית" והקונגרס היהודי העולמי סניף רומניה; מישו בנבניסטי - יו"ר ההסתדרות הציונית בימי השואה ולאחריה; עו"ד ז'אן כהן (Jean Cohen) - מומחה בחוק בינלאומי ובעל זכויות רבות בגלל פעילותו בשנות השואה, ממקימי ומראשי הציונים הדמוקרטים; קרול רייטר (Carol Reiter) - יו"ר ההסתדרות הציונית הארצית בטרנסילבניה; ד"ר בנימין זאב הבר (Beniamin Zeev Haber), מראשי התנועה בטרנסילבניה; ד"ר שמעון הס (Simon Has)- מראשי התנועה בטרנסילבניה; משה וייס-טלמון (Moşe Weiss-Talmon), מראשי "הנוער הציוני" ו-"החלוץ" ופקיד בצירות ישראל בבוקרשט; זולטן בובי באר (Bubi Beer) מ"משמר"; זולטן הירש, מראשי "דרור-הבונים"; מוצי מוסקוביץ' (Mozti Moscovici), מראשי "renașterea" (הלידה מחדש), עתונאי ומנהל לשכת המודיעין של צירות ישראל בבוקרשט; שטפאן קון, מראשי התנועה בטרנסילבניה; מלאניה (מלה) ינקו, פעילה ציונית מרכזית ורעיתו של דוקטור קורנל ינקו, מראשי מפא"י שהצטיינה בפעילות סקטור הרווחה. הנאשם ה-13 היה הבלדר השווייצרי גיר, שבשנות המלחמה העביר את דואר התנועה הציונית מרומניה לחו"ל ומילא תפקיד של סוכן כפול - בטרם העביר את הדואר לתעודתו מסרו לגסטפו לצילום. זיסו, בנבנישתי וכהן נידונו למאסר עולם והאחרים לעונשים הנעים בין 8 ל-20 שנות מאסר.[25]
 בבית הכלא בנבניסטי סבל, בין היתר, מחוסר יכולת לאכול ללא שיניים תותבות עד שאסיר אחר תרם כסף מחסכונותיו ליצירת שיניים עבורו. בנבניסטי וזיסו שוחררו מהכלא והגיעו לישראל ב-1956. בנבניסטי מונה לשגריר ישראל בשווייץ ובהמשך היה נציג הוועד הפועל הציוני בפריז.

אברהם לייב זיסו ( Avram Leib Zissu) ‏( 1888 - 1956). 
עורך, מוציא לאור, פובליציסט, איש עסקים ומנהיג פוליטי יהודי רומני. אסיר ציון, עם שחרורו מהכלא הקומוניסטי, עלה לישראל והתאזרח בה בשנת 1956 ונפטר חודשים ספורים לאחר מכן. בתחום הספרות הרומנית היה אחד מנציגי הזרם האוונגרדיסטי.
זיסו נולד בפיאטרה נאמץ, רומניה, כבנם של פינקו עזרא זיסו, מנהל חשבונות בבנק, ושל אשתו, הינדה-לאה. במשפחה נולדו בסך הכל עשרה ילדים: ארבעה בנים ושש בנות. אברהם לייב הספיק ללמוד תורה וללמוד בבתי ספר ממלכתיים כשבגיל 16 השיג מלגה ועמד להתחיל לימודי פילוסופיה באוניברסיטת הלברשטאט בגרמניה. אולם בגלל סגירת הבנק שבו עבד אביו, נאלץ הנער לוותר על תוכניתו ולהירתם לעזור למשפחתו קשת היום. הוא התחיל לעבוד בהנהלת חשבונות, אך במקביל המשיך להתעמק בלימודים רבניים ובפילוסופיה. בגיל 20 נבחן וקיבל הסמכה להיות רב. הוא לא כיהן מעולם כרב ולא השתמש בתעודה שברשותו.
בו זמנית עם עבודתו כמנהל חשבונות כתב ספרות ומאמרים בשפות רומנית ועברית. ביוני-דצמבר 1909 ערך זיסו בעיר הולדתו, יחד עם מ. בראונשטיין-מבשן ירחון ציוני בעברית, בשם "המקיץ". ייתכן כי היה זה כתב העת העברי החילוני הראשון שהופיע ברומניה-"רגאט". מאוחר יותר בשנת 1912 הוא הוציא לאור ב-יאשי, בשותפות עם קבוצת צעירים, את כתב העת הספרותי ברומנית "פלואריה אלבסטרה " ("הפרח הכחול"). הוא השתתף בכתבי עת נוספים ובהם "המילה", "העולם היהודי", "בילטה דה פאפאגל" (Bilete de papagal "כרטיסים של תוכי"), "אדם","פונטיה דנ פילדש" ("גשר שנהב") ועוד.
זיסו לקח חלק בהנהלה של הפרסומים "ליכט" ו"התקווה" ויחד עם גאלא גאלאקטיון וד"ר אלגזי הפיק את כתב העת Spicul ( ספיקול - "השיבולת"). הוא היה שותף בבית חרושת לסוכר בשם Ripiceni ריפיצ'ן, מנהל היומון הציוני "מנטואיריה" (Mântuirea "הגאולה"), שהופיע בין השנים 1919–1922.
בשנת 1914 בעקבות אירוסיו ולאחר מכן נישואיו לבתו של התעשיין קארל טימר, הפך זיסו לאיש ניהול בחברות תעשייתיות. תוך זמן לא רב הפך לאדם עשיר, בעל נכסי דלא ניידי ברומניה ובברלין. משנת 1927 עבר לגור בברלין. שם המשיך לכתוב רומנים ומסות ברומנית, שהתפרסמו אחר כך ברומניה. בין השאר כתב ספר פולמוסי בענייני דת: "לוגוס, ישראל, הכנסייה", שבו ניתח את הברית החדשה מנקודת מבט בקורתית של יהודי הבקיא בתורה. זיסו הפך באותה עת למממן העיקרי של תנועת ברומניה.
זיסו היה ציוני נלהב ומבקר חריף הן של אויבי יהדות רומניה והן של המנהיגים היהודים הלא ציוניים, או "הלא מספיק ציוניים" לטעמו. מן המפורסמות הייתה היריבות בינו לבין וילהלם פילדרמן, איתו התחרה על הנהגת יהדות רומניה[3]. תפיסתו הלאומית-ציונית הייתה משיחית ומבחינה דתית הוא דגל בקשר ישיר של הפרט לעולמו האמוני הפנימי, ללא כל קשר לממסד דתי כלשהו. הוא דחה מכל וכל את הממסד הרבני ודגל בעולמם הרוחני של נביאי ישראל. לתפיסת עולמו היו חסידים לא מעטים בין יהודי רומניה וביניהם המשורר והוגה הדעות ברבו פונדויאנו.
בשנת 1942 הוכנס למחנה הריכוז הרומני שליד טרגו ז'יו לתקופה של חודשיים ובאותה שנה נפל בנו, תאודור זיסו, בעודו נלחם כמתנדב ביחידת קומנדו בריטית בקרב אל-עלמיין.
זיסו היה המנהיג הבולט של התנועה הציונית ברומניה, מנהיג המפלגה היהודית הרומנית ונציג הסוכנות היהודית. הוא המשיך בארגון העליה לארץ ישראל גם במהלך מלחמת העולם השנייה, בתיאום עם משטר יון אנטונסקו. זיסו חיפש דרכים לשיתוף אינטרסים כלשהו בין המשטר הצבאי הפאשיסטי והתנועה הציונית: הללו רצו שהיהודים יעזבו את רומניה וגם התנועה הציונית רצתה בכך. כבר בשנת 1941 הגיש לגנרל אנטונסקו תוכנית לארגון הגירת יהודי רומניה.
זיסו נעצר ונשלח למחנה הריכוז טרגו ז'יו בראשית 1942 על ידי שלטון אנטונסקו בגלל סירובו לתשלום מס ששיעורו עבור יהודים היה פי ארבעה ממה שנדרש מהאחרים. תואנת המעצר הייתה העלבת השליט מרכז היהודים. הוא שוחרר כעבור חצי שנה, לאחר התערבותם של אנשי רוח ודת רומנים. ב-1943 נעצר פעם נוספת ונשלח לאותו מחנה ריכוז בגלל התנגדותו למס האדיר שהטיל שוב אנטונסקו על הקהילה היהודית המרוששת, 4 מיליארד ליי.
כמה ימים לאחר נפילת משטרו של אנטונסקו, ב-23 באוגוסט 1944, פרסם זיסו את הכרוז הבא: "יהודים, האזיקים רוסקו. שלנו, של כולם. הרודנות נפלה והדרך אל הגאולה חופשית. ההחלטה האמיצה של הדמוקרטיה הרומנית אפשרה לצבא המדינה לטהר דרך זו. היא הצליחה להסיר מכשולים, לגרש את הכובש. אנו מצפים מהשלטון החדש למעשים שיפגינו צדק מתקן גם עבור האוכלוסייה היהודית שניזוקה קשה מכל בידי הרודנות שנפלה. יודעים אנו שחובתנו ברגע זה לציית להוראות של ממשל שמצא בתוכו את הכוח להשליך את העול, להחליט להחליק את הדרך אל רומניה חופשית, צודקת, דמוקרטית. הוא צריך עדיין להילחם במתנגדים. נקים חומה סביבו. נושיט לו את זרועותינו, אם יבקש. הצענו לו ואנו ממתינים להנחיותיו. עם התקווה המובאת לעיל, אנו מכריזים על סיסמתנו, סיסמתכם, לשעה זו: תמיכת בשלטון המשחרר, מאבק בלתי מתפשר נגד הפשיזמים מכל הסוגים, מלחמת חורמה למען ניצחון הדמוקרטיה. בשם המפלגה היהודית של רומניה. א. ל. זיסו, 28 באוגוסט 1944".[26] 
בשנים הראשונות של המשטר הקומוניסטי, נשאר זיסו כמעט ללא אמצעי קיום. ניסה להתקיים משיעורים פרטיים לעברית, שיהפכו במהרה לעיסוק אסור, ופנה במכתבים למנהיגי המדינה. ניסה לחצות את הגבול אך נתפס ונעצר בבית הסוהר הצבאי בטימישוארה[6]. ב-10 במאי 1951 עצרו אותו שוב במהלך משפטי הציונים ברומניה. הוא נחקר במשך שנים, עמד בפני האשמות דמיוניות (הואשם בהיותו סוכן הגסטאפו בהתבסס על נסיעותיו לגרמניה לטיפול ברכושו) רבות, אך לא נשבר וניסח בעצמו את תשובותיו (שלא כמו נחקרים רבים שהסכימו לחתום על כל מה שכתבו חוקריהם). אחרי 3 שנות מעצר, ב-31 במרץ 1954, נידון למאסר עולם עם עבודת פרך. לאחר התערבויות דיפלומטיות קוצר עונשו, שוחרר בקיץ 1956 ושולח אל ישראל[7]. עם הגיעו לארץ, במצב גופני ירוד מאוד, הוכר כאסיר ציון, אושפז ולאחר זמן קצר נפטר. יהדות רומניה והמוסדות הציוניים התאבלו על מותו.

דוקטור ז'אן כהן (Jean Cohen).
עורך דין ופעיל ציוני מרכזי ביהדות רומניה, מנידוני משפטי הציונים ברומניה.
כהן בוגר הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בוקרשט ובעל תואר דוקטור במשפטים מאוניברסיטת רומא. היה פעיל כעורך דין בלשכת אילפוב, ברומניה ובעל חברות שונות למסחר בינלאומי בתחום הכימיה והעץ. ב-1932 נרשם לארגון renașterea (התחיה) והיה חבר בהנהגת הארגון עד 1936. מ-1936 ועד 1938 היה חבר בהנהגת המפלגה היהודית הרומנית ובהמשך מזכיר כללי שלה.
בשנים 1939 - 1940 היה חבר בוועד הפועל הציוני. בשנים 1945 - 1947 היה מזכיר כללי של הקונגרס היהודי העולמי - מגזר רומניה.
בתקופת שואת יהודי רומניה ושואת יהודי צפון טרנסילבניה פעל כהן להצלת יהודים וכאשר נוסד בבוקרשט הוועד לסיוע והצלה של הפליטים הוא נכלל בין מרכיביו, כולם מנהיגים ציונים. כאשר נעצרו בסיביו 74 צעירים יהודים במחנה גרמני, ארגן כהן את הימלטותם אל ארד, שם צוידו בתעודות ונשלחו הלאה, אל בוקרשט, כדי לעשות את דרכם לארץ ישראל. פליטים יהודים מצפון טרנסילבניה ומדינות מרכז אירופה זלגו אל רומניה בדרכים לא חוקיות וכאשר שלטונות רומניה הפילו בפח מאה פליטים כאלה והעלו אותם במרמה על רכבת, שנועדה להגיע להונגריה (משם היו משלחים אותם אל מותם), כהן, שהיה איש אמונו של אברהם לייב זיסו, נשלח לסינאיה, שם פגש את מיכאי אנטונסקו סגנו של מרשל אנטונסקו והצליח לשכנע אותו לתת הוראות להשבת הרכבת מהגבול ההונגרי. בין הניצולים ברכבת זו היה גם מנחם צבי קדרי, חתן פרס ישראל עתידי.

מלאניה (מלה) ינקו (Melania (Mella) Iancu;‏ 1902–1981.
אחות יהודיה ופעילה ציונית ברומניה. פעילה במיוחד בארגון העלייה מרומניה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. מהנאשמים במשפטי הציונים ברומניה. רעייתו של הפעיל הציוני ד"ר קורנל ינקו.
ינקו נולדה בבוקרשט, למדה לימודים כלליים והמשיכה בבית הספר לאחיות. נישאה למנהיג הציוני, ד"ר קורנל ינקו (בן דודו של מרסל ינקו) וב-1924 נרשמה בארגון התרבותי של הנשים היהודיות. מ-1928 הנהיגה את השלוחה הרומנית של (OSE) - המרכז להגנת האם והילד שליד הקונגרס היהודי העולמי . במסגרת הארגון התרבותי של הנשים היהודיות הייתה גזברית עד השנים 1928 - 1929, כאשר לקחה את הנהגת של הארגון הציוני לנערות ובהמשך, במסגרת תנועת הנוער "העבודה". השתתפה בארגון התוכנית התרבותית והדריכה נשים צעירות לכיוון פעילות חברתית ופתחה שתי קנטינות לבתי ספר, קנטינות ממומנות על ידי מגביות של "העבודה".
מ-1931 הייתה ינקו חברה בקבוצה הציונית renașterea ("התחיה"). בשנים 1933 - 1941 עבדה כאחות בתפקיד של ראש קבוצה במסגרת הצלב האדום, נציגת ברומניה. בבוקרשט היה בית מחסה ליתומים וילדי עניים, שנוהל על ידי מלה ינקו והודות למסירותה היא זכתה לכינוי "אמא מלה" (mama mella). פעילות המקום התחילה לאחר אירועי מרד הלגיונרים ופרעות בוקרשט, כשהוגשו במקום ארוחות חמות לנפגעי הפרעות וסיוע רפואי בבתי החולים של הקהילה. במועדון שפעל אחר הצהריים ילדי הקהילה הכינו שיעורים והכינו מופעים, שהוצגו בהיכל קורל. בפעוטון היו 60 מיטות בהן אימהות שיצאו לעבוד (הגברים היו במחנות) השאירו את ילדיהן. מלה ינקו ובעלה, ד"ר קורנל ינקו, ייסדו בית יתומים נוסף ל-180 ילדים ולאחר השבת יתומי טרנסניסטריה לרומניה מספר המתאכסנים בו הגיע לחמש מאות.[27]
ב-1946 נרשמה ינקו במפלגת Ichud (מפלגת העובדים הציונים, מזוהה עם ) והייתה לחברה בלשכה הפוליטית. בתקופה שבין סוף מלחמת העולם השנייה ובין השתלטות הקומוניסטים על השלטון ברומניה (בסוף 1947) מלאניה ינקו, שהשתמשה בשם המחתרתי "נינה", הייתה אשת הקשר בין התנועה הציונית ובין הקומוניסטים הרומנים. היא שכנעה את אברהם בונאצ'יו, שהיה מנכ"ל משרד הפנים הרומני, בצורך לפעול נגד האינטרסים של בריטניה על ידי כך, שיאפשר ליהודים להגיע לארץ ישראל. לצורך העניין מונה מפקח משטרה בשם לפה (Lefa), שתפקידו היה לאפשר יציאתם של יהודים, שיציגו את חתימתה של "נינה". במסגרת גלי המשפטים של הציונים ברומניה נערך ביום 28 במרץ 1953 נערך משפטם של 13 המנהיגים הציוניים העיקרים: מלאניה ינקו, שהייתה פעילה ציונית מרכזית (בעלה נשפט גם הוא במקצה אחר כעבור שנה), מראשי מפא"י שהצטיינה בפעילות סקטור הרווחה - הואשמה בריגול למען בריטניה. בשנים 1955 - 1956 שוחררו כל נידוני משפטי הציונים ברומניה.

ארנולד שוופלברג ( Arnold Schwefelberg‏) 1896–1979.
משפטן יהודי רומני, ממנהיגי יהדות רומניה בתקופת מלחמת העולם השנייה, אביה של ורוניקה פורומבקו. ארנולד שוופלברג היה יד ימינו של וילהלם פילדרמן בהנהגה הלא רשמית של יהדות רומניה בתקופת מלחמת העולם השנייה.
בתחילת שנות החמישים של המאה ה-20 הוא נעצר במסגרת משפטי הציונים ברומניה, במקרה באותו יום בו בתו, ורוניקה פורומבקו, קיבלה את פרס המדינה (של רומניה).
הוא חיבר את הספר Amintirile Unui Intelectual Evreu Din Romania "זכרונותיו של אינטלקטואל רומני", שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת הספר, בבוקרשט.

במחתרת הקומוניסטית

אנה פאוקר, חנה רבינסון (Rabinson) 1893-1960).
נולדה למשפחה יהודית אורתודוקסית ענייה, מרובת ילדים, מרביתם בנים ושתי בנות, כולל אנה. אביה, הירש רבינזון, היה שוחט. אמה של אנה, סורה (שרה) רבינזון, זבנית, שהתגוררה עם משפחתה בבוקרשט, שבה לבית הוריה, ביישוב קודְאֶשְטִ (Codăeşti) במחוז וסלוי, כדי ללדת שם את בתה ולאחר מכן חזרה עם התינוקת לביתה בבוקרשט. בצעירותה למדה עברית בחדר, בת יחידה בין הבנים. בהמשך למדה בבית ספר יסודי "אחוות ציון" בשנים 1901 – 1905, ובבית ספר מקצועי על שם רשלה ופיליפ פוקשנאנו במגמת חייטות. היא קיוותה ללמוד לבגרות בשווייץ ולהמשיך שם בלימודי רפואה, אך זה לא יצא לפועל והיא חזרה כעבור שנה ועבדה כמורה לעברית בבית הספר היהודי בו למדה בעצמה בעבר, בבוקרשט בשנים 1915 – 1917. בהמשך התפרנסה גם ממתן שיעורי עזר בעברית ומעבודות חייטות. מ-1918 עד ספטמבר 1919 הייתה ספרנית במערכת העיתון דימיניאצה (הבוקר), עיתון בבעלות משפחת פאוקר והשתתפה בעריכת כתב העת Trăiască socialismul (יחי הסוציאליזם) מספטמבר 1919 למדה שנה רפואה בשווייץ.
אחיה הקטן, זלמן, פנה לתנועה הציונית. משנת 1915 נטתה לסוציאליזם בהשפעת חבר נעוריה, היינריך שטרנברג, שלימד יחד איתה באותו בית ספר, מי שהנהיג את התנועה הקומוניסטית המחתרתית ברומניה לאחר מעצרו של אלקו קונסטנטינסקו. גם האחות בלה (Bella) פנתה למפלגה הקומוניסטית ונישאה לאאוג'ן יעקובוביץ', מי שהנהיג את התנועה הקומוניסטית ברומניה מ-1934. שתי האחיות פתחו בדרך הניצחון (Calea Victoriei) בית עסק קטן לחייטות שפעל בשנים 1925 – 1926.
באחת משהיותיה בפריז, הכירה את הפעיל הקומוניסטי הרומני-יהודי מרצ'ל (פויו) פאוקר. השניים התחתנו בפריז ב-1 ביולי 1921. בעידודו של בעלה הצטרפה לתנועה הקומוניסטית והשניים היו בין החברים המייסדים של המפלגה הקומוניסטית הרומנית. בשנת 1921 נולדה הבת טניה, שנפטרה כעבור שבעה חודשים מדיזנטריה. היא התמנתה לתפקיד המזכירה הכללית של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית.
בשל פעילותה הפוליטית נעצרה ברומניה בשנת 1922, יחד עם בעלה. לאחר ששוחררו יצאו לגלות בשווייץ ומשם לצרפת. בגלל פעילותה במסגרת המפלגה נעצרה מספר פעמים על ידי השלטונות. בדצמבר 1924 נעצרה והועמדה לדין. ביולי 1925 נידונה ל-10 שנות מאסר, אולם בפברואר 1926 הצליחה להמלט לברית המועצות. באותה שנה נולד הבן ולאד (Vlad) וב-1928 נולדה הבת טטיאנה. בשנת 1928 עברה, יחד עם בעלה, למוסקבה, שם עברה את הקורסים של בית הספר הבינלאומי למרקסיזם-לניניזם. בשנה זו נפרדו בני הזוג. לפי החלטת המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, ולאד וטטיאנה הושארו בברית המועצות וגדלו שם בבתי ילדים של המפלגה.
בשנת 1930 מונתה לתפקיד מדריכה של הקומינטרן ונשלחה לפריז בשם "מריה". ב-1932 נולדה לפאוקר ולקומוניסט היהודי-סלובקי אאוג'ן פריד (Eugen Fried), שהפעיל מאחורי הקלעים את המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, הבת מריה. עקב שליחויותיה, גודלה מריה בצרפת בבתיהן של קומוניסטיות אחרות, בעיקר על ידי אורור, אשתו הראשונה של מוריס תורז, מנהיג המפלגה הקומוניסטית הצרפתית. היא ראתה את בתה רק מקץ 13 שנה, ב-1945, כאשר מריה הובאה בניגוד לרצונה לבוקרשט ונאסר עליה לקיים כל קשר עם אורור שגידלה אותה. אאוג'ן פריד, אבי הילדה, נרצח בבריסל בשנת 1943.
בשנת 1934 נשלחה לרומניה, להגברת הפעילות הקומוניסטית שם. היא נעצרה בליל ה-12 ביולי 1935 על ידי שלטונות רומניה יחד עם פעילים קומוניסטים נוספים. בעקבות ידיעה שקיבלה ה"סיגורנצה" (שירות הביטחון הרומני), עקבו סוכניה אחר בית בבוקרשט, שנחשד כמקום מפגש והתייעצות של פעילים קומוניסטים. ב-12 ביולי 1935, בסביבות השעה 23.00, סוכני "סיגורנצה" עצרו שלושה אנשים שיצאו מתוך הבית, היא, דימיטר גנב ושמיל מרקוביץ', שלושתם חברי מזכירות המפלגה הקומוניסטית הרומנית המחתרתית. במהלך המעצר ירו הסוכנים ופצעו אותה ואת גנב. היא נפצעה ברגליה, הכדור עבר דרך אחת מרגליה של פאוקר ונשאר תקוע ברגלה השנייה לכל חייה.
היא נשפטה בבית משפט בקראיובה ונידונה לעשרים שנות מאסר וקנס גבוה. בחודש יולי 1941, עקב לחצים ממוסקבה, שוחררה מבית הסוהר רמניקו-סראט שבו הוחזקה לאחרונה יחד עם לובה קישינבסקי ועברה לגור במוסקבה. מרצ'ל פאוקר, בעלה, לא שרד את הטיהורים הסטליניסטים שנעשו בברית המועצות בסוף שנות ה-30, נשפט והוצא שם להורג כ"סוכן המערב". עובדה זו לא ערערה בה את האמונה בצדקת הקומוניזם, ולא את נאמנותה לסטלין ולברית המועצות (למעשה, נודע לה באופן רשמי על הוצאת בעלה להורג רק בשנת 1959).
במהלך מלחמת העולם השנייה עסקה בארגון מתנדבים למלחמה בנאצים מבין השבויים הרומנים בברית המועצות והייתה לראש קבוצת הקומוניסטים הרומנים הגולים בברית המועצות, קבוצה שכונתה "קבוצת מוסקבה". היא גם שידרה לאזרחי רומניה ברדיו הסובייטי בשפה הרומנית, שם שיתפה פעולה עם ואסילה לוקה.
היא התפרסמה בעולם, בעיקר בקרב אוהדי המפלגה הקומוניסטית, לכן במלחמת האזרחים בספרד נקרא גדוד רפובליקאי, שפעל במסגרת הבריגדות הבינלאומיות וכלל שתי סוללות תותחנים והיו בו לוחמים צרפתים, בלגים ורומנים, על שם אנה פאוקר.
במהלך מלחמת העולם השנייה, בתקופה בה שהתה בברית המועצות, היא עמדה בראש המגייסים הקומוניסטים, שפעלו לגייס מתנדבים מבין השבויים הרומנים, ליצירת שתי דיוויזיית מתנדבים, להלחם לצד ברית המועצות.[28]

במחצית השנייה של 1944 שבה לרומניה, בעקבות הצבא האדום, ולקחה חלק פעיל בארגון ממשלת הקואליציה בעלת רוב של קומוניסטים ומקורבים למפלגה הקומוניסטית, בהנהגת ד"ר פטרו גרוזה. היא לא כיהנה כשרה בממשלה, אולם נחשבה לבעלת כח רב ביותר וכבעלת קשרים במוסקבה יותר מכל השרים. באפריל 1945 היא הוגדרה כ"עיניה ואזניה של מוסקבה בבוקרשט". בנובמבר 1947 מונתה לשרת החוץ של רומניה. הייתה לאישה הראשונה בעולם שמילאה תפקיד ממשלתי כזה.
במסגרת תפקידה כשרת החוץ של רומניה, שלחה, ב-11 ביוני 1948, מברק לשר החוץ של ישראל, משה שרת ובו הכרה רשמית של רומניה במדינת ישראל. באותה שנה מונתה לתפקיד אחד מממלאי מקום ראש הממשלה. ב-20 בספטמבר 1948 השבועון האמריקאי "טיים" יצא עם גיליון שעל עטיפתו דיוקנה של פאוקר והגדיר אותה כ"אישה החיה החזקה בעולם". קשיחותה ואף אכזריותה בתפקידיה הרשמיים הקנו לה את הכינוי "סטלין בחצאית".
ב-15 באפריל 1949 התמנתה פאוקר לתפקיד סגן ראש ממשלת רומניה, בנוסף להיותה שרת החוץ.
הייתה שותפה פעילה בהפיכתה של רומניה לגרורה סובייטית, לצינון הקשרים עם מדינות המערב ולהשלטת הקומוניזם במדינה בדרכי אלימות וטרור כנגד גורמים שונים. בין השאר חתמה על הסכם סודי בו העבירה רומניה את הריבונות באי הנחשים שבים השחור לידי ברית המועצות. כמו כן, חזרה בה רומניה באופן חד-צדדי מן הקונקורדט שנחתם עם הותיקן ב-1927, שהבטיח לקתולים ברומניה חופש פולחן. היא המשיכה להחזיק בקשרים חזקים וחשובים עם המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות שם כונתה "החברה אנה" ובין תומכיה נמנה גם מולוטוב. כל זה לא מנע ממנה לצאת גם נגד הקו הסטליניסטי הרשמי. היא הייתה בין המתנגדים להלאמת החקלאות ברומניה בנוסח הקולחוזים הסובייטיים. היא מנעה את המבצע המתוכנן של מעצרם ואולי גם של הוצאתם להורג של ה"כיאבורים" (איכרים בעלי אדמות פרטיות), של "תומכי טיטו" ושל מתנגדי משטר שונים.  בסוף 1945, ביוזמתה וזו של טוהארי ג'אורג'סקו, שר הפנים, נוהלו מגעים בין המפלגה הקומוניסטית הרומנית ובין נציג של התנועה הלגיונרית, סיעתו של הוריה סימה וסוכמו שחרורם של לגיונרים ממחנות ריכוז והפסקת רדיפתם של אלה שירדו למחתרת בתמורה להסגרה מרצון ומסירת כלי נשק. הסכם שחיסל למעשה את התנועה הלגיונרית.  
הסכם זה שימש מאוחר יותר להאשמותיהם בסטייה ימינה והדחתם מתפקידיהם.
היא חלתה בסרטן השד ונותחה ב-1950. באחד הטיהורים, הודחה על ידי גאורגיו דז', המזכיר הראשי ומי שהיה ראש קבוצת בית הסוהר במפלגה, מכל תפקידיה, הואשמה בקוסמופוליטיות, ב"סטייה ימנית" וב"פעילות נגד המפלגה" והועמדה בפני חקירות במטרה להעמידה לדין. סימיון בוגיץ' מונה כשר חוץ תחתיה. בפברואר 1953 נעצרה, אך חודש וחצי לאחר מות סטלין, באפריל 1953, לאחר התערבותו של ויאצ'סלב מולוטוב, שוחררה ונשלחה למעצר בית. גם מאוחר יותר הועלו שוב ושוב ביקורות נגד מה שכונה "הקבוצה האנטיפרטינית" ("שחתרה נגד המפלגה") "אנה פאוקר – וסילה לוקה, והיא נדרשה להכיר בטעויותיה, אך סירבה. בשנת 1954 בוטלה חברותה במפלגה הקומוניסטית.
בשנותיה האחרונות עבדה כמתרגמת מצרפתית ומגרמנית, אך מבלי ששמה יצוין בספרים שתרגמה. היה לה תפקיד אישי חשוב בטיפוחו וחינוכו של יון איליאסקו שהיה לימים נשיא רומניה. אחרי משפט סלנסקי בצ'כיה ומשפט הרופאים בברית המועצות, מעצרה התלווה במערכה ומשפטים חדשים נגד הפעילים הציונים ברומניה.  בשנת 1945 נכתב עליה בהמשקיף: "אין הגב' פאוקר מתערבת כלל וכלל בחיים היהודיים, היות שהיא לא חושבת את עצמה כבת העם היהודי. בעת מינויה לשרת החוץ, בנובמבר 1947 נכתב עליה בהצופה: "לאנא פאוקר אין שום קשר עם עמה ומעולם לא נתנה את ידה לעניין יהודי". עם זאת, בשנות הנהגתה, חרף היותה אנטי ציונית, כשאר מנהיגי המפלגה, שיתפה פעולה עם המהלך שאיפשר את העלייה ההמונית של למעלה מ-100,000 יהודים לישראל . 
ב-3 ביוני 1960 נפטרה מסרטן השד בבוקרשט. גופתה נשרפה. לאחר עלייתו לשלטון של ניקולאה צ'אושסקו, זכתה פאוקר בשנת 1968 לטיהור פוליטי ואפרה הופקד במאוזולאום הלאומי בפארק קרול הראשון. בשנת 1991 פורק המאוזולאום ומשפחתה העבירה את אפרה לישראל.

ג'ורג' גסטון מרין (Gaston Marin), האיש ש"חישמל" את רומניה. 1918 –  2010.
 קומוניסט, רומני, יהודי בעל תפקידים רבים תחת גאורגה גאורגיו-דז' וניקולאה צ'אושסקו וד"ר לפיזיקה.
נולד כג'ורג' גרוסמן למשפחה יהודית בעיירה פדורני, למד תחילה מתמטיקה ופיזיקה בסורבון (1936–38) והנדסת חשמל בגרנובל שבצרפת (1938-1941). כחבר המחתרת הצרפתית "פרנק-טירר" [29]קיבל את האחריות על דרום מערב צרפת במלחמת העולם השנייה. ביולי 1944 מרין הנהיג את המרד במכרות טארן (Tarn), אחד הצעדים הראשונים בשחרור צרפת מהכיבוש הגרמני. באוגוסט 1944 שיחרר גאסטון את העיר הצרפתית כארמו (Carmaux), ולקח בשבי 120 חיילים גרמנים. כמה ימים לאחר מכן שחרר את אלבי, בירת חבל טארן. בצרפת הכיר ונשא לאשה את בתו של מזכיר המפלגה הקומוניסטית בגרנובל. כבר בשנים הראשונות של רומניה הקומוניסטית מרין התמנה למועצת השרים הרומנית בשנים 1945-1949 ולשר הכלכלה בשנים 1948-49; מרין היה חלק ממשלחת רומניה לוועידת השלום בפריס 1947. בין השנים 1949 ל-1954 היה גסטון מרין שר האנרגיה והתשתיות, ולאחר מכן, עד 1965, נשיא ועדת התכנון. בשנים 1955-1966 כיהן כנשיא הוועדה הממלכתית לאנרגיה גרעינית (1962-1969), סגן נשיא מועצת השרים, וכן שר למטלורגיה, כרייה, כימיה, תחבורה ותקשורת, בינוי, תעשייה כימית והמסחר הלאומי. נחשב לאיש ש"חישמל" את רומניה [30
 בשנת 1963, לאחר שהשתתף בהלווייתו של ג'ון פ. קנדי, פיתח מרין את היחסים הדיפלומטיים עם העולם המערבי, כולל ארצות הברית. הללו ממשלת ארצות הברית ונשיא ארצות הברית עודדו צעדים אלו לינדון ג'ונסון ובעקבותיהם קיבלה רומניה מעמד של מדינה קומוניסטית מועדפת.  בין השנים 1969 ל-1982 היה מרין נשיא ועדת התמחור.
במהלך מלחמת העולם השנייה הוריו ואחותו גורשו לאושוויץ על ידי השלטון ההונגרי ששלט אז באזור. אביו נספה מיד עם הגיעו למחנה ההשמדה בתאי הגזים. אמו ואחותו סקרלט בת ה-20 נורו למוות. בצעירותו היה חבר במפלגת פועלי ציון ובשנת 1989 עלה לישראל והתגורר בחדרה. בשנים האחרונות לחייו שב לבוקרשט ושם נפטר. הוא נקבר בישראל, בבית הקברות משמרות, הסמוך לפרדס חנה-כרכור. היה אב לשלושה ילדים : אליאנה בתו נישאה בצרפת וגרה בדיז'ון . אחותה ג'קי נישאה לצרפתי, ראדו אוסמן, עלתה לישראל וגרה בחדרה. בנו בכורו מינו פרופסור לפיזיקה ב-MIT, שנולד בצרפת, נפטר.

לוטננט-גנרל אלכסנדר ניקולשי Nicolschi (בוריס גרינברג), ממייסדי ה Securitate.
נולד בקישינייב שבמולדובה לאב בעל תחנת קמח. היו לו ארבעה אחים ואחות. לאחר שסיים את ביה"ס היסודי, בשל בעיות פרנסה לא יכול היה להתקבל לבית ספר תיכון. בשנים 1930-1932 עבד כשוליה של מייצר חותמות. לאחר מכן עבר להתלמד בבית מלאכה של צורף (1932-1937). באביב 1932 החל להיות פעיל בתנועת הנוער הקומוניסטית בעירו קישינייב. בתנועת הנוער הפך למזכיר הקן בשכונה בה התגורר ולמדריך בתנועה. כאשר הצטרף לתנועת הנוער הקומוניסטית המחתרתית, קיבל את הכינוי "וזה". בשנת 1933 הוא אף נעצר על השתייכות לארגון בלתי-חוקי. במאסר הבחין ששירותי הביטחון מעודכנים הייטב במתרחש בתנועה הקומוניסטית. לאחר מספר שבועות הוא שוחרר כאשר התברר שתפקידיו הקומוניסטים זוטרים ביותר. לאחר שחרורו המשיך לפעול במסגרת תנועת הנוער הקומוניסטי ובשנת 1934 החל לפעול במסגרת הועד המחוזי האנטי-פאשיסטי בבסרביה. ועד זה פורק ע"י הצבא הרומני וניקולשי אף נעצר לכמה ימים אבל שוחרר וב 1935 נבחר למזכיר הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית בבסרביה. רק בשנת 1937, לאחר פעילות ממושכת בתנועת הנוער, התקבל סוף-סוף ניקולשי כחבר בוגר במפלגה הקומוניסטית.
בחודש אפריל 1937 גוייס ניקולשי לצבא הרומני ושירת שרות חובה כטכנאי טלפונים שרות שסיים בשנת 1938 בדרגת רב"ט. בכל תקופת שירותו הצבאי המשיך לשמר את הקשר עם המפלגה הקומוניסטית.
לאחר שחרורו החל לעבוד כטכנאי טלפונים בעירו, קישינייב, אלא שלאחר זמן קצר, כבר בשנת 1939, הוא הוחזר לצבא הקבע שהיה חסר אנשי קשר טכניים ומונה כטכנאי בפלוגת הקשר של דיביזיית חי"ר 6. כעבור מספר חודשים, ביולי 1940 הוא שוב שוחרר משירות צבאי עם סיפוחה של בסרביה לבריה"מ על פי חוזה ריבנטרופ-מולוטוב.
ניקולשי חזר לעירו והמשיך לעבוד כטכנאי טלפונים בדואר המקומי. זמן קצר לאחר מכן הוא גוייס לראשונה ל NKVD לביצוע משימה חשאית בשטח רומניה כחלק מהכשרתו כסוכן NKVD. בחודש מרץ 1941 הוחדר ניקולשי שוב לרומניה לאסוף מידע על סד"כ והיערכות הכוחות הרומנים והגרמניים בצפון המדינה ועל מוראל האוכלוסייה המקומית. הוא קיבל סכום כסף של 13,450 ליי לקניית בגדים וכרטיסי אוטובוס או רכבת. במחצית חודש מאי 1941, כחודש לפני הפלישה לבריה"מ עבר ניקוליש את הגבול במגמה לדווח על ריכוזי הכוחות הגרמניים. ולמחרת בבוקר כבר נתפס ע"י משמר הגבול הרומני. לאחר חקירה ויומיים לאחר תחילת מבצע "ברברוסה" נשלח ניקולש'י לבקאו להישפט בפני בית דין צבאי באשמת ריגול. נמצא אשם ונדון למאסר עולם עם עבודת פרך. הוא נשלח לריצוי עונשו בכלא הצבאי באיוד (Aiud), כלא למרגלים וטרוריסטים. בכלא הוא יצר קשר עם המחתרת הקומוניסטית שבחוץ ותפקידו היה לחלק כסף וחבילות לאסירים הקומוניסטים. כשכזה הפך לאחד ממנהיגי הקומוניסטים בכלא. לאחר שחרור המקום ע"י הצבא הסובייטי, הוביל ניקולשי קבוצה של כ- 70 אסירים ברכבת לעבר בוקרשט, אליה הגיעו כעבור 4 ימים.
לאחר הפיכת ה- 23 באוגוסט 1944, בספטמבר, כבר מונה לראש מדור במפקדה הכללית של "הכוחות הפטריוטיים" של אמיל בודנראש אשר הוקם מייד לאחר הגעת הצבא הסובייטי במגמה לשמר את ביטחון-הפנים ברומניה. בסוף השנה נשלח כמדריך לועד המחוזי של המפלגה בברשוב.
בשנת 1945 מונה החל ניקולשי את דרכו במסגרת משטרת רומניה. בעת ההיא צריך היה להחליף את מרבית בעלי התפקידים שהיו נאמנים למשטר הפשיסטי של אנטונסקו באנשים חדשים, חברי המפלגה הקומוניסטית הנאמנים לשלטון החדש. ניקולשי, חבר מפלגה נאמן, בעל הכשרה מודיעינית וממנהיגי האסירים בכלא הפשיסטי, נראה כמתאים ביותר. הוא החל את תפקידו באגף הבילוש (חקירות ומודיעין) של המשטרה, ובאפריל 1945 כבר הפך לקומיסר האגף. בתקופה זו מנה האגף 220 קצינים וסוכנים. ניקולשי השאיר 57 בעלי מקצוע של המנגנון הישן, הפשיסטי, את שאר 163 בעלי התפקידים פיטר והחליף באנשי המפלגה הקומוניסטית או אוהדיה. מיד החל במאות מאסרים של נאמני אנטונסקו ובהם 21 שהוגדרו כפושעי מלחמה. ומיד החל ניקולשי לאתר את חברי התנועה הלגיונרית-פשיסטית במטרה לחסל תנועה זו אחת-ולתמיד. ליעול הפעילות הקים ניקולש עוצבת ימ"ם ניידת, שהפכה לאמצעי העיקרי בהשגת משימות האגף. משימה נוספת של האגף הייתה לאתר ולעקוב אחר חברי המפלגות הרומניות שמלפני המלחמה אשר גם הן הצטיינו ב"ניחוח" פשיסטי.

בתוקף תפקידו, קלט ניקולשי באפריל 1946 את אנטונסקו ומרעיו (מיחאי אנטונסקו סגנו, "פיקי" ואסיליו, ראש שרותי הביטחון ואחרים) כאשר הוחזרו ממוסקבה במטרה להעמידם לדין ברומניה כפושעי מלחמה. הוא היה אחראי על אבטחתם ושמירה עליהם עד לסיום המשפט והוצאתם להורג.
ביוני 1947 התמנה ניקוליש למנכ"ל שירות הביטחון שכונה עדיין Siguranta. בינתיים הוא ביצע את אחד ממבצעי ההונאה החשובים ביותר. לאחר פגישה עם ראש התנועה הלגיונרית , שירדה למחתרת, הוא הפגיש אותו עם הבוס שלו, שר הפנים, טיהוראי ג'ורג'סקו ועם הדמות החזקה ביותר במשטר החדש, אנה פאוקר. הם הגיעו להסכם שיקבלו את הרשימות של כל חברי התנועה הלגיונרית שירדו למחתרת תמורת חנינה. ניקוליש קיבל את הרשימה ולאחר אימות הנתונים עם מה שכבר היה לו במאגרי המידע של המשטרה ושירות הביטחון, הוא בנה תיק לכל אחד מהם שהיה מאז נתון למעקב ומנוע מלקבל תפקיד כלשהו בשירות המדינה. הישג זה של ניקוליש, מחק למעשה את התנועה הלגיונרית (שהיו לה עדיין אוהדים רבים ברומניה) מהמפה הפוליטית והחברתית.[31]

בשנת 1947 הוא גם היה איש מפתח בחיסול "מפלגת האיכרים הלאומית" של רומניה, (ובתוכה אנטישמיים בעמדות הנהגה) את כל הנהגת המפלגה בשדה תעופה ליד בוקרשט, באשמה שניסו לברוח מהארץ.
בחודש אוגוסט 1948 קודם ניקוליש לדרגת מיור-גנרל ומונה לסמנכ"ל שירותי הביטחון של רומניה שזה לא מכבר אורגנו מחדש. בתפקידו זה היה ממונה על: מנהלת-מודיעין 1: מידע פנים; מ"מ 2: נגד חבלה; מ"מ 3: מודיעין מסכל; מ"מ 4: ביטחון שדה של הצבא; מ"מ 5: חקירות; מ"מ 6: אבטחת הממשלה; מ"מ 7: מודיעין טכני.
עם הארגון מחדש גם שונה שמם של שירותי הביטחון הרומניים מ"סיגורנצה" ל"סקוריטאטה" וניקוליש הוא זה שעמד בראשם הלכה למעשה ועיצב את מאפייני פעולתם.
בשנים 1957-1961 היה ניקוליש מנכ"ל משרד הפנים, המשרד הממונה על שירותי הביטחון.
הוא פרש בשנת 1962 מהשירות והיה בחיים גם שנתיים לאחר המהפכה ברומניה ועוד הספיק להעניק מספר ראיונות לתקשורת.

אליזבטה לוקה (Luca), "בטי האדומה" בירמן. 1909 – 1992.
נולדה בבלוטיקה שבמחוז בלצי (Balti) בבסרביה למשפחה יהודית. בעלה הראשון היה קומוניסט רומני בשם אברהם וייסמן, לאחר זמן נפרדו דרכיהם.
בין יוני 1938 לפברואר 1939 חיה בטי בברצלונה והשתתפה במלחמת האזרחים בספרד. היא התנדבה לבריגדות הבינ"ל שתמכו בממשלה הרפובליקאית והשתייכה לקבוצה הרומנית, שם שרתה כסייעת במערך הרפואי ושימשה מזכירתו האישית (ויש אומרים הפילגש) של פטרה בורילה (Borila), נציג הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הרומנית במלחמת האזרחים בספרד והממונה על כל המתנדבים הרומנים.
בפברואר 1939, לאחר הפצצה כבדה על ברצלונה, כאשר היה ברור שפרנקו עומד לנצח במלחמה, עברה, בטי, יחד עם מתנדבים רבים אחרים, את הגבול לצרפת בפרפיניאן. בהוראת מוסקבה, ברחה ממחנה הפליטים בפרפיניאן והתייצבה במשרדי המפלגה הקומוניסטית הצרפתית בפריז. שם נקשרה לקבוצת מהגרים רומניים שנרדפו ברומניה וברחו לצרפת. החלה עוסקת בגיוס תרומות עבור המתנדבים הרומניים שעדיין שהו בספרד, ומונתה כנציגת הרומנים בועד לעזרת ספרד הרפובליקאית. בקיץ 1939 התחתנה עם בוריס זלצר, קומוניסט יהודי-צרפתי שכינויו המחתרתח היה "רנה". עם פרוץ המלחמה התנדב בעלה לצבא צרפת ובמהלך המתקפה הגרמנית נפל בשבי. לאחר נפילתו של בעלה בשבי הייתה זכאית לקיצבה ממשלתית כאשת שבוי. כאשר כבשו הגרמנים את פריז ביוני 1940, נמלטה ברגל מהבירה עם קבוצה של רומנים אבל לא היה לה לאן לברוח והחליטה לשוב לפריז. שם נודע לה על "שחרור" בסרביה וצפון-בוקובינה, מולדתה, ע"י הצבא הסובייטי. כעת הייתה לה מטרה לשוב למולדת, כי נעלמה הסכנה לרדיפתה כקומוניסטית-יהודיה. באוקטובר 1940 התייצבה בקונסוליה הסובייטית בוישי אולם בשל הביקוש הרב לנסיעה לבריה"מ והאפשרויות המוגבלות נאלצה להמתין 5 חודשים ורק במרץ 1941 הפליגה ממרסיי באוניה לרוסיה (בתקופה זו עבדה כסייעת בגן ילדים).
עם הגעתה לבריה"מ התקבלה בסבר פנים יפות וקיבלה "חופשת הבראה ושיקום" בת חודשיים בעיר הנופש סוצ'י.
במשך כשנתיים עבדה במערכת רדיו "רומניה החופשית" – תחנה במוסקבה שעסקה בשידורי תעמולה קומוניסטית בשפה הרומנית לרומניה שתחת שלטון אנטונסקו. באותה תקופה שימשה גם מזכירתה הטכנית של אנה פאוקר שעמדה בראש קבוצת הקומוניסטים הרומנים הגולים במוסקבה. מיוני 1943 קיבלה משימה נוספת מהקומינטרן כמפקחת בביה"ס האנטי-פאשיסטי של השבויים הרומנים ברוסיה. שם היא גם הכירה את וסילה לוקה (לימים שר האוצר של רומניה) שהיה מבכירי הקומוניסטים הרומנים שברחו למוסקבה. לאחר שחיו ביחד תקופת מה במלון "מוסקבה", נודע לה שבעלה הצרפתי מת בשבי ואז התחתנה עם וסילה לוקה.
עם החזרה לרומניה לאחר 1944, השתלבה בצמרת ההנהגה הקומוניסטית אשר תפסה את השלטון עת בעלה התמנה לשר האוצר. כאשר הוא נאסר ונשפט בשנת 1952, עם חיסול "הקבוצה המוסקובאית" בהנהגה הרומנית, נאסרה אף היא (יחד עם בעלה) באשמות שונות, בין השאר בציונות, ושוחררה לאחר חמש שנים בכלא.[[32]  בשנת 1971, בתקופת שילטון צ'אושסקו, טוהר שמה ואף עוטרה במסדר "תיאודור ולאדימירסקו".

מיור- גנרל ולטר רומן (Roman), ארנסט ניולנדר, 1913 – 1983.[33]

נולד באורדיאה שברומניה למשפחה יהודית-הונגרית. היה מפעילי המפלגה הקומוניסטית ברומניה. התנדב לבריגדות הבינ"ל במלחמת האזרחים בספרד, שם לחם ביחידת ארטילריה ואימץ את השם ולטר רומן. נפצע פעמיים בקרב ולבסוף עבר לבריה"מ. בשנים 1938-1941 עבד במפעל בטחוני בעיר קלינין ואחר-כך במדור הרומני ב"קומינטרן". בתקופת המלחמה, בשנים 1941-1945 עבד במכון למחקר מדעי של משרד המלחמה. באותה תקופה גם עמד בראש תחנת השידור ברומנית של ה"קומינטרן" - "רומניה החופשית" - ששידרה ממוסקבה לאזרחי רומניה נגד שלטונו של אנטונסקו ותוקפנות הצבא הרומני בשטחי בריה"מ כבעל- ברית של הצבא הגרמני-הנאצי. 
לאחר כיבוש רומניה ע"י הצבא הסובייטי, שב לרומניה כקומיסר הפוליטי של דיביזיית "הוריה, קלושקה וקרישאן" שאורגנה משבויים רומנים במחנות ברוסיה והיו זקוקים לחניכה ופיקוח של קומוניסטים נאמנים. 
עם עלייתה לשילטון ברומניה של המפלגה הקומוניסטית, כיהן כקצין חינוך ראשי של הצבא, ראש המנהל הפוליטי של הצבא הרומני ולבסוף ראש מטה הצבא בשנים 1947-1951.  
לאחר שחרורו משירות צבאי, בשנים 1951-1953 כיהן כשר התקשורת. בשנת 1953 הודח מתפקידיו, כחלק מסילוק "הקבוצה המוסקובאית" של אנה פאוקר, אלא שלאחר זמן טוהר שמו והוא חזר למעמד בכיר בהנהגה הקומוניסטית של רומניה. עמד בראש ההוצאה-לאור הפוליטית (Editura Politica) של רומניה כ- 30 שנים (1954-1983) תפקיד שאיפשר לו לפקח למעשה, כמעט על כל הפרסומים במדינה. בה בעת שימש גם כפרופסור-מרצה באוניברסיטת בוקרשט.  [34]

קולונל פטרה בורילה (Borila), יורדן דרגן רוסב, 1906-1973.
נולד למשפחה יהודית-בולגרית בעיירה סיליסטרה שבדוברוג'ה הדרומית. קיבל הסמכה כטכנאי אלקטרו-מכני. בשנת 1922, בגיל 16, הצטרף כחבר לנוער המפלגה הקומוניסטית בדוברוג'ה ובגיל 18 התקבל כחבר למפלגה הקומוניסטית הרומנית, המחתרתית. היה פעיל במחתרת הקומוניסטית לשמירה על זכויות המיעוטים בדוברוג'ה ובתחילת שנות השלושים שינה את שמו לפטרה בורילה. ב- 1931 נבחר לחבר הועד המחוזי של המפלגה בדוברוג'ה. נשלח ע"י המפלגה לסיור בגרמניה, צ'כוסלובקיה, אוסטריה ובולגריה להעשרת פעילותו הקומוניסטית.
בשנת 1936 נשלח לבריה"מ להכשרה רעיונית בביה"ס המפלגתי על שם לנין. שנה אחר-כך, בשנת 1937 נשלח ע"י המפלגה הקומוניסטית הרומנית לפקד על כל המתנדבים הרומניים בבריגדות הבינ"ל במלחמת האזרחים בספרד. שם השתייך לחוג המצומצם של הנהגת הקומוניסטים בספרד הרפובליקאית.
לקראת סוף המלחמה, ובהוראת מוסקבה, יצא מספרד ועבר לבריה"מ. ברוסיה, בתקופת מלחמת העולם השנייה עסק, בארגון דיביזיית "תאודור ולאדימירסקו" שהייתה מבוססת על שבויי מלחמה רומנים. הוא, כקומוניסט נאמן וותיק מלחמת האזרחים בספרד, מונה לקומיסר הפוליטי של הדיביזיה בדרגת לוטננט-קולונל ולחם בשורותיה במסגרת הצבא הסובייטי עד לשחרור רומניה. לאחר ההפיכה ברומניה, באוגוסט 1944, צורפה דיביזיית "תאודור ולאדימירסקו" לצבא הרומני ויחד אתו המשיכה להלחם כנגד הצבא הגרמני בהונגריה וסלובקיה. בעת הזו (1944-1947) מונה בורילה למפקד הדיביזיה בדרגת קולונל. בתקופה זו גם קיבל אחריות על ארגון המפלגה הקומוניסטית הרומנית בבירה – בוקרשט. מ- 1948, היה חבר הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הרומנית.
בשנים 1948-1950 היה ממונה על המנהלה הפוליטית של הצבא בתפקיד סגן-שר הצבא. בשנים 1950-1951 שימש כשר הבינוי. עמד בראש הועדה להקמת "מפלגת הפועלים הרומנית" ובפירוק "הועד היהודי הדמוקראטי". בשנים 1951-1958 נשא בתפקיד מבקר המדינה. בשנים 1953-1955 היה שר התעשייה, ובשנים 1954-1965 סגן ראש הממשלה.35]נישא לקומוניסטית יהודיה בשם יקטרינה אברהם, והבת שלהם, יורדנה, נישאה לבן של צ'אושסקו, ולנטין. בנם/נכדו (ונכדו של ניקולאי צ'אושסקו), דניאל התחתן אף הוא עם יהודיה ובשנות התשעים עלו לישראל. לאחר זמן עברו לארה"ב ולבסוף חזרו לגור ברומניה.

טיהוראי ג'ורג'סקו (Georgescu), שמואל, ברוך טסקוביץ'. 1908 – 1976.
נולד בעיירה קיטילה ליד בוקרשט ליהודי עני, בעל מכולת. למד בבית ספר יסודי בבוקרשט וסיים רק שתי כתות תיכון. בגיל 15 התחיל לעבוד בבית דפוס בבוקרשט והתמיד במשרה זו עד שנת 1933, במשך כעשור, בו למד את מקצוע הדפוס על בוריו. בשנת 1927 החל להיות פעיל קומוניסטי והנהיג את פועלי בית הדפוס בו עבד. אולם רק בשנת 1929 הפך לחבר במפלגה הקומוניסטית (הבלתי-חוקית).
בשנת 1929 נקרא לשירות צבאי ועבר טירונות ואימון ראשוני בבסיס הצבא באורדיאה. בשנות השלושים, בהיותו בין הראשים של האיגודים המקצועיים בבוקרשט עסק בהפצת כרוזים קומוניסטים ונעצר מספר פעמים.
בשנים 1936-1937 עבד בבית הדפוס המחתרתח של המפלגה הקומוניסטית ובשנים 1938-1940 כבר היה חבר הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית בבוקרשט. בשנת 1940 כבר היה חבר במזכירות המפלגה.
באותה שנה נתבקש להגיע למוסקבה בה עבר קורס של הצפנה ופיצוח צפנים במסגרת הקומינטרן. עם שובו לרומניה תפקידו היה לתאם את כל המבצעים המיוחדים של המפלגה הקומוניסטית. בעת ההיא נראה כצעיר מבטיח ואחד המועמדים לעמוד בעתיד בראש המפלגה הקומוניסטית הרומנית.
בשנת 1941, לאחר מספר חודשים מאז חזרתו לרומניה, נאסר ג'ורג'סקו ונדון לעשר שנות מאסר עם עבודת פרך. אולם, בשנות המלחמה, עת היה אסור בבית הכלא קרנסבש (Caransebes) נהנה מתנאי מאסר נוחים יחסית ואף קיבל חופשות מהכלא. בתקופה זו התחבר עם גיאורגיו-דז', לימים ראש ממשלת רומניה ועם אמיל בודנראש (שהיה סגנו של ג'ורג'סקו בכלא), שר ההגנה לעתיד וממנהיגי המפלגה הקומוניסטית הרומנית. בכלא הוא המשיך להפעיל בית דפוס מחתרתי של מפלגתו והיה מנהיגם של 150 האסירים הקומוניסטים שם.
לאחר הפיכת ה- 23 לאוגוסט ושחרורו מהכלא, החזיר לפעולה את בית הדפוס הקומוניסטי בבוקרשט והיה ממנהיגי המפלגה אשר ראתה בכלל החברה הרומנית שתמכה בפשיסטים, סביבה זרה שיש לשנות. בנובמבר 1944 כאשר הצטרפה המפלגה הקומוניסטית לממשלתו של גנרל רדסקו, מונה ג'ורג'סקו לסגן שר הפנים למינהל. הוא ניצל את תפקידו להציב קומוניסטים נאמנים בראש 9 מתוך 16 המחוזות של משרדו. בכלל השיטה הדמוקראטית ששאפו להשליט ברומניה הייתה זרה מכל וכל לג'ורג'סקו ולהנהגה הקומוניסטית, מה עוד שהיו אלו ממשלות שמונו ע"י המלך ובראשן גנרלים. לכן ג'ורג'סקו פעל ככל יכולתו להביא את המפלגה הקומוניסטית לשלטון ולהפטר מכל האחרים.[36]

הוא כיהן בתפקידו עד שלהי חודש פברואר 1945, ובתחילת מרץ מינה המלך לראש הממשלה את פטרו גרוזה, אוהד הקומוניסטים. בממשלתו של גרוזה מונה ג'ורג'סקו לשר הפנים, עדיין בתקופת המלחמה, כאשר הצבא הרומני נלחם שכם-אל-שכם עם בעלות הברית. הוא החזיק במשרה זו למשך 7 השנים הבאות ועיצב את מנגנון השליטה של המפלגה הקומוניסטית למשך כל התקופה הקומוניסטית.
בתפקידו כשר הפנים שלט ג'ורג'סקו על כל מנגנון המדינה, הנהלת המחוזות, הערים והמועצות המקומיות. לאחר סילוק המלך ב- 30 בדצמבר 1947 והקמת הרפובליקה העממית של רומניה (R.P.R.) אורגן משרד הפנים על פי המודל הסובייטי ותחת פיקודו של ג'ורג'סקו הועמדו כל שירותי ביטחון הפנים והמודיעין במדינה: המשטרה, הג'נדרמריה, שירות הביטחון ומודיעין-החוץ. הוא הפך להיות אחד האנשים החזקים ביותר ברומניה. בשנת 1950 נמנה על "פורום ה- 16" שהנהיג את המפלגה הקומוניסטית והנחיל רפורמות מרחיקות לכת בממשלה ובמנגנון המדינה. בתקופה זו הפכה המפלגה ל"מפלגת הפועלים הרומנית" (P.M.R.), ה"סיגורנצה" (שירותי הביטחון) ל"סקוריטטה" ועוצב מחדש המנגנון הממשלתי כולו. לימים, מונה גם לסגן ראש הממשלה, היה ממונה גם על תחום ההגירה מרומניה ובתקופת כהונתו כשר הפנים איפשר עלייה של למעלה מ- 150,000 יהודים לישראל בתקופה הקריטית שלאחר קום המדינה כשישראל שיוועה לכוח-אדם.
במחצית שנת 1952 נעצר יחד עם עמיתיו חברי "הקבוצה המוסקובאית" והואשם ב"פשעים נגד העם הרומני". בין שאר ההאשמות נגדו הואשם גם על היותו ציוני. לאחר מאסר של 4 שנים בהן נחקר ארוכות, ולאחר התערבות ממוסקבה שוחרר.
הוא כמובן סולק מכל תפקידיו בהנהגה וחזר למקצועו המקורי כעובד בבית הדפוס ולאחר מכן כמנהל בית-הדפוס הממשלתי.
לאחר מותו של גיורגיו-דז' ועלייתו של צ'אושסקו לשלטון, טוהר שמו של ג'ורג'סקו בשנת 1968והוא נבחר שוב לחבר בועד המרכזי של המפלגה בשנת 1972. הוא נפטר בשנת 1976 ונקבר בבוקרשט. הוא התכחש ליהדותו ועל קברו יש צלב.

רס"ן סורין טומא (Toma), מוסקוביץ'. 1914 –  2016.
נולד בבוקרשט. בוגר מתמתיקה ושפות זרות מאוניברסיטת בוקרשט.
בשנים 1931 – 1937 למד מתמתיקה לתואר שני בביה"ס הפוליטכני בבוקרשט. משנת 1932 היה חבר במפלגה הקומוניסטית-המחתרתית.
בשנים 1938 – 1940 שרת כקצין בצבא הרומני. עם עליית משטרו של אנטונסקו לשלטון, היגר לבריה"מ. שם מונה למערכת ההוצאה-לאור בשפות זרות וקיבל דרגת קצונה בצבא הסובייטי.
לאחר כניסת הצבא הרוסי לרומניה חזר טומא יחד עם דיביזיית "הוריה, קלושקה וקרישאן" כקצין עתונות דיביזיוני ושרת בתפקיד זה עד שנת 1946 (מ- 1945 זה היה שוב במסגרת הצבא הרומני).
עם שחרורו מהצבא הרומני מונה לעורך הראשי של עיתון המפלגה הקומוניסטית "סקנטיה" (הניצוץ), תפקיד בו כיהן עד לשנת 1960. החל משנת 1960 ועד יציאתו לפנסיה בשנת 1975 שימש כעורך ראשי של ההוצאה-לאור המדעית של המדינה.[37]היה נשוי לאנה טומא, סגנית שרת החוץ של אנא פאוקר בראשית שנות החמשים.
בנו עלה לישראל בשנת 1975 ובשנת 1978 קיבל אישור לבקר את בנו ואז הודיע שהוא נשאר אצל בנו ואינו שב לרומניה.

סילביו ברוקן (Brucan), שאול ברוקנר. 1916 – 2006.
נולד בבוקרשט למשפחה יהודית. בבירה למד גם בבית הספר היסודי וגם בתיכון. הצטרף כחבר למפלגה הקומוניסטית בגיל 19. בשנת 1935 החל לעבוד כעיתונאי ואף היה למזכיר המערכת של אחד העיתונים הקומוניסטיים במחתרת.
בתקופת מלחמת העולם השנייה, בשנים 1940 – 1944 תחת משטרו של אנטונסקו, היה פעיל במסגרת ארגון הנוער הקומוניסטי במבצעים מחתרתיים שונים. בשנת 1943 מונה לאחראי על כל פרסומי המפלגה הקומוניסטית במחתרת ובמיוחד על עתון המפלגה "סקנטיה" (הניצוץ). ובשנת 1944, לאחר המהפך ברומניה כאשר הפעילות הקומוניסטית נהייתה חוקית מונה למזכיר המערכת של העיתון "סקנטיה". בשנים 1948 – 1949 היה למרצה לעיתונות באוניברסיטה של בוקרשט, אם כי נעדר כל השכלה אקדמאית.
בשנת 1955 מונה לשגריר רומניה בארה"ב ובשנים 1959-1962 לשגריר רומניה באו"ם. בשנים 1962-1966 עמד בראש רשות השידור והקים את הטלויזיה הרומנית.
פרש מתפקידו לאחר מותו של גיאורגיו-דז' ובתקופת צ'אושסקו היה לעיתונאי-חוקר עצמאי. אחד הבודדים ברומניה שהורשה לעבוד בחו"ל. במסגרת זו ראיין אישים מכל העולם ואף את מיכאיל גורבצ'וב.
בשלהי שלטונו של צ'אושסקו הפך למבקר מוצהר של שלטונו. לאחר המהפכה נמנה על "ועד ההצלה הלאומית" והיה גם למבקר של הנשיא הדמוקרטי איליאסקו.

מקורות
ספרים

אטינגר עמוס, צניחה עיוורת, זמורה-ביתן, ת"א, 1986.
בועז אריה, עלום ונוכח בכל, סיפור חייו של שאול אביגור, משהב"ט, ת"א, 2001.
סגל פלטיאל (יו"ר המערכת), יהדות רומניה בתקומת ישראל, "שורשים", שי"ר, ת"א, 1992.
סגל פלטיאל (יו"ר המערכת), יהדות רומניה בתקומת ישראל ב', אסירי ציון, שי"ר, ת"א, 1993.
שפרן אלכסנדר, אל מול פני הסערה, יד ושם, ירושלים, 1991.
Ancel Jean, Wilhelm Filderman: Memoirs and Diaries, Tel Aviv, 2015. 
Gaston Marin Gheorghe, In serviciul Romaniei lui Ghe. Gheorghiu- Dej, Bucuresti, 2000.
Hentea Calin, Brief Romanian Military History, Scarcrow Press, US, 2007.
Levy Robert, Ana Pauker, the rise and fall of a Jewish Communist, Barkley, California, 2001.
Meyer Peter, Bernard D. Weinryb, Eugene Duschinsky,Nicolas Sylvain, The Jews in the Soviet Satellites, Syracuse University Press, 1953
Stan Florin C., Situatia Evreilor din Romania intre anii 1940 – 1944, Argonaut, Cluj, 2012.
Adelin Cristian Dumitru, Valter Roman (1913-1983). A biography, Institutul National pentru Studiul Totalitarismului, Bucarest, 2015.
גלר יעקב, הצלת פליטים יהודים מפולין והונגריה בתקופת השואה ע"י יהודי רומניה, מתוך: לוי אריה שריד, במבחן הענות והפדות, מוסד ביאליק, ירושלים, 1997.
מיכלסון בני, הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שריון 32, מאי 2009.
מיכלסון בני, הנרי מורגנטאו (MORGENTHAU) וחוק "החכר והשאל" -  שהפך לעמוד התווך בניצחון בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, http://www.jwmww2.org/.
23 August in marturiile actorilor sai RIM 3-4, ISPAIM, 2009.
Betea Lavinia, Glorie si decadere, Ancheta sotiei "tradatorului" Vasile Luca Jurnalul.ro, 17 Mai 2005
Burca Mihai, Marius Stan, Alexandru Nicolschi, ilegalist communist, spion sovietic, detinut si General de Securitate, IICCMER, 25 Merch, 2011.
Culiciu Cristian, Teohari Georgescu: a short biography of the minister who transformed Romania into a communist state, RJHIS(2), University of Bucharest, 2017
Filipescu Ionut-Marian, Petre Borila (1906-1973), INPST 3-4,  Dictionar Biografic, Academia Romana, 2015.
Toma Mircea, in Dosarul de la Securitate al lui Sorin Toma – Moscovici, seful Scinteii, Ziarist online, 23 December, 2010.   

[1] בני מיכלסון, הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שריון 32, מאי 2009.

[2] Florin C. Stan, Situatia Evreilor din Romania intre anii 1940 – 1944, Argonaut, Cluj, 2012, p. 406.

[3] ראדו לקה (ברומנית: Radu Lecca)‏, 15 בפברואר 1890–1980, היה איש עסקים, תעשיין, עיתונאי ופקיד ממשלתי רומני, קומיסר כללי לענייני יהודים מטעם השלטון בתקופת שואת יהודי רומניה. לקה נשפט לאחר מלחמת העולם השנייה בבית הדין העממי בבוקרשט כפושע מלחמה על פעולותיו במרכז היהודים, שם היה נציגו של יון אנטונסקו ונידון למוות, אך ביום בו היה אמור להיות מוצא להורג הומתק דינו למאסר עולם. ראדו לקה נידון ב-19 במאי 1946 למוות על עיקר העבירות ולעוד שנתיים מאסר על עבירות של סחר במטבע זר ובמתכות יקרות. הוא הגיש בקשת חנינה למלך אשר המיר לו את עונש המוות למאסר עולם עם עבודת פרך. בעת מאסרו כתב לקה ספר זכרונות אפולוגטי על כהונתו כממונה על מרכז היהודים. אחרי 17 שנות מאסר הוא קיבל חנינה נוספת ושוחרר מהכלא ב-15 באפריל 1963. אחרי מותו ואחרי המהפכה הרומנית (1989), נמצא כתב היד של ספרו בארכיונים של המדינה ופורסם ב-1994 תחת השם Eu i-am salvat pe evreii din România (אני הצלתי את יהודי רומניה).

[4] אפרים אופיר, התנועה הציונית ברומניה בתקופת השואה, בתוך: פלטיאל סגל (יו"ר המערכת), יהדות רומניה בתקומת ישראל, "שורשים", שי"ר, ת"א, 1992, עמ' 131.

[5] אריה בועז, עלום ונוכח בכל, סיפור חייו של שאול אביגור, משהב"ט, ת"א, 2001, עמ' 165.

[6] בועז, שם, עמ' 170.

[7] אריה שטיינברג, העלייה מרומניה ודרכיה בין 1939-1944, בתוך, סגל, שם, עמ' 243.

[8]  Stan, Ibid.,p. 410.

[9] MI-9 – מדור מודיעיני בריטי מיוחד שנועד לחלץ צוותי-אוויר ממחנות שבויים של האויב.

[10] "הועד למען פליטי המלחמה",  War Refugee Board הוקם בארה"ב ב- 22 ינואר 1944, ע"י הנשיא רוזוולט.

[11] ג'ו שוורץ, מנהל הפעילות של הג'וינט (Joint Distribution Committee) באירופה בזמן מלחמת העולם השנייה. ככזה הוא היה למעשה ארגון הצלה של איש אחד. הוא העביר כספים ליהודים שהיו בגטאות ומחוץ לגטאות, גם בדרכים בלתי שגרתיות. בין השאר העביר כסף למימון מרד גטו ורשה, למאמצי ההצלה של קסטנר בבודפשט ועוד. הוא קיבל ממרכז הג'וינט בניו יורק רק הנחיות כלליות ופעל לפי שיקול דעתו, לפעמים אף התעלם מן ההנחיות שקיבל. תרם רבות ל"מוסד לעליה ב".

[12] בני מיכלסון, הנרי מורגנטאו (MORGENTHAU) וחוק "החכר והשאל" -  שהפך לעמוד התווך בניצחון בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, http://www.jwmww2.org/.

[13] בועז, שם, עמ' 174.

[14] עמוס אטינגר, צניחה עיוורת, זמורה-ביתן, ת"א, 1986, עמ' 123.

[15] אמיל בודנראש ( Emil Bodnăraș;‏ 10 בפברואר 1904 - 24 בינואר 1976), איש צבא ומנהיג קומוניסטי רומני. נמנה עם מקימי המשטר הקומוניסטי ברומניה, עם עוזריו הקרובים של גאורגה גאורגיו-דז' ואחר כך של ניקולאיה צ'אושסקו. בשנים 1947–1955 עמד בראש משרד ההגנה של רומניה בדרגת קולונל-גנרל. מאוחר יותר כיהן כסגן ראש הממשלה (1965-1957), היה דמות מרכזית בהעלאת צ'אושסקו לשילטון עם מותו של גיאורגיו-דז'. מונה ע"י צ'אושסקו כסגן ראשון לראש הממשלה (1967-1965) ואחר כך בתפקיד הסמלי של סגן יושב ראש מועצת המדינה לצדו של צ'אושסקו (בשנים 1976-1967). תמך בעלייה לישראל במרבית התקופה.

16] 23 August in marturiile actorilor sai RIM 3-4, ISPAIM, 2009.

[17]  Calin Hentea, Brief Romanian Military History, Scarcrow Press, US, 2007, p. 154.

[18] בברית המועצות התארגנו במהלך מלחמת העולם השנייה שתי דיביזיות רומניות במסגרת הצבא האדום: "תיאודור ולאדימירסקו" ו"הוראה, קולושקה וקרישן". הן הוקמו על בסיס שבויים של הצבא הרומני בעיקר ממערכת סטלינגראד. שיכנוע החיילים הרומניים השבויים ובעיקר הקצינים להתנדב לדיביזיות אלו נעשה ע"י מספר קומוניסטים יהודים מהמחתרת הרומנית שברחו לרוסיה בעת המלחמה וניהלו משם פעילות תעמולתית כנגד השלטון הפשיסטי של אנטונסקו. דיביזיית "תאודור ולאדימירסקו" המשיכה להלחם לאחר אוגוסט 1944 יחד עם הצבא הרוסי נגד גרמניה הנאצית.

[19] אטינגר, שם, עמ' 169.

[20]Peter Meyer, Bernard D. Weinryb, Eugene Duschinsky,Nicolas Sylvain, The Jews in the Soviet Satellites, Syracuse University Press, 1953, p. 516.

[21] טיאוהרי ג'ורג'סקו, Teohari Georgescu (Burah Tescovici) 1908-1976:, שר הפנים של רומניה בשנים 1945-1952, הממונה גם על המשטרה ושירותי הביטחון.

[22] יעקב גלר, הצלת פליטים יהודים מפולין והונגריה בתקופת השואה ע"י יהודי רומניה, מתוך: לוי אריה שריד, במבחן הענות והפדות, מוסד ביאליק, ירושלים, 1997.

[23] Jean Ancel, Wilhelm Filderman: Memoirs and Diaries, Tel Aviv, 2015.

[24] אלכסנדר שפרן, אל מול פני הסערה, יד ושם, ירושלים, 1991.

[25] פלטיאל סגל (יו"ר המערכת), יהדות רומניה בתקומת ישראל ב', אסירי ציון, שי"ר, ת"א, 1993.

[26] סגל, שם, שם.

[27] סגל, שם, שם.

[28] Robert Levy, Ana Pauker, the rise and fall of a Jewish Communist, Barkley, California, 2001.

[29] Francs-tireurs et partisans – מחתרת צרפתית במלחמת העולם השנייה על בסיס יוצאי מפלגות "החזית העממית" של לאון בלום. נשלטה ע"י הקומוניסטים והייתה לרוב חזקה יותר מהמחתרת הגוליסטית.

[30]  Gheorghe Gaston Marin, In serviciul Romaniei lui Ghe. Gheorghiu- Dej, Bucuresti, 2000.

[31] Mihai Burca, Marius Stan, Alexandru Nicolschi, ilegalist communist, spion sovietic, detinut si General de Securitate, IICCMER, 25 Merch, 2011.   

[32] Lavinia Betea, Glorie si decadere, Ancheta sotiei "tradatorului" Vasile Luca Jurnalul.ro, 17 Mai 2005. 

[33] אביו של פטרה רומאן Petre Roman נולד ב-22 ביולי 1946 בבוקרשט, רומניה, היה ראש ממשלת רומניה לאחר המהפכה, בין השנים 1989–1991, עד להדחתו, נשיא הסנאט הרומני בין השנים 1996–1999 ושר החוץ הרומני בשנים 1999–2000.

34] Adelin Cristian Dumitru, Valter Roman (1913-1983). A biography, Institutul National pentru Studiul Totalitarismului, Bucarest, 2015.

[35] Ionut-Marian Filipescu, Petre Borila (1906-1973), INPST 3-4,  Dictionar Biografic, Academia Romana, 2015.

[36]  Cristian Culiciu, Teohari Georgescu: a short biography of the minister who transformed Romania into a communist state, RJHIS(2), University of Bucharest, 2017.

[37] Mircea Toma in Dosarul de la Securitate al lui Sorin Toma – Moscovici, seful Scinteii, Ziarist online, 23 December, 2010.