הנרי מורגנטאו וחוק- החכר והשאל

הנרי מורגנטאו (MORGENTHAU) וחוק "החכר והשאל" -  שהפך לעמוד התווך בניצחון בעלות הברית במלחמת העולם השנייה.
 מאת אל"מ (מיל') בני מיכלסון

ב- 11 לחודש מרץ 1941, לפני 70 שנה, עבר בקונגרס האמריקאי חוק "החכר והשאל" (LEND-LEASE ACT), ועל אף שארה"ב עדיין לא נטלה חלק במלחמה ולא הייתה צד לוחם, ברור היה לצד מי היא נוטה. התגובה המיידית של היטלר למעורבות אמריקאית זו לצד בעלות הברית הייתה בהכרזת מלחמת צוללות בלתי מוגבלת באוקיינוס האטלנטי, גם כנגד ספינות אמריקאיות.
 
הנרי מורגנטאו – שר האוצר של ארה"ב
 יומיים לאחר שבריטניה וצרפת הכריזו מלחמה על גרמניה, ב- 4 לספטמבר 1939, פרסם נשיא ארה"ב פרנקלין ד. רוזוולט הצהרת ניטרליות והוציא צו להקפאת כל המכירות של אמל"ח ותחמושת לצדדים הלוחמים. אולם רוזוולט לא דרש מהאמריקאים להיות ניטרליים גם מבחינה רגשית לגבי המאבק האירופאי. רוזוולט ידע כי יכולתן של צרפת ובריטניה להביס את גרמניה הנאצית תלויה בהספקה שוטפת של נשק וחימוש. על כן הוא החל מייד בלחץ על הקונגרס להסיר את האמברגו על אמצעי לחימה שהוכרז.
השיטה נהגתה והוצעה ע"י שר האוצר היהודי של ארה"ב, הנרי מורגנטאו אשר כינה אותה "שלם וקח". באופן זה, הספינות האמריקאיות לא תועמדנה בסכנה באשר כל הרוכש יהיה אחראי על הובלת הרכש באמצעיו הוא. הדוגלים בבדלנות בקונגרס נזעקו, אולם התמיכה במדיניותו של רוזוולט על פי שיטתו של מורגנטאו זכתה לרוב מספק. חוק הניטרליות של 1939 סיים את האמברגו על אמצעי לחימה ואפשר מכירת נשק ותחמושת על בסיס "שלם וקח". לכל העולם היה ברור כי בשל ההסגר הימי שהטיל הצי הבריטי על גרמניה ובעלות בריתה, הנהנים העיקריים משינוי זה בחוק תהיינה בעלות הברית אנגליה וצרפת.
 
מי היה הנרי מורגנטאו ?
נשיאותו של פרנקלין דלאנו רוזוולט הייתה, ללא ספק, רבת האירועים והמעצבת ביותר במאה העשרים. במהלך כהונתו בת 12 השנים, כנשיא ארה"ב, נוצרה מדיניות הרווחה- המבוקרת, הקואליציה הפוליטית אשר שררה בארה"ב בשליש המרכזי של המאה העשרים וארה"ב לחמה במלחמה גלובלית אשר בעקבותיה תפסה את ההובלה ביחסים הבינלאומיים והפכה למעצמה מספר אחת בעולם.
לצידו של רוזוולט, בתקופת השפל הכלכלי ומלחמת העולם השנייה, ולרוב במרכז קבלת ההחלטות, עמד ידידו הקרוב הנרי מורגנטאו, שר האוצר בשנים 1934-1945.
תומך נאמן, ויועץ קרוב אשר הקפיד לחלוק אתו ארוחת צהריים שבועית. במעמד זה, הייתה למורגנטאו גישה ייחודית לרבים מהאירועים המרכזיים וההחלטות המכריעות בתקופת נשיאותו של רוזוולט.[1]
מורגנטאו נולד למשפחה יהודית, בעיר ניו יורק ב- 1891, אחד מארבעה ילדים והבן היחיד לאב עשיר אשר עשה את הונו בעסקי הנדל"ן, והיה פעיל במפלגה הדמוקרטית. שניהם, גם אמו וגם אביו היו פעילים חברתיים ומורגנטאו ירש מהם דאגה חברתית עמוקה ונטייה לשירות ציבורי. אולם הוא לא פנה לעסקי הנדל"ן של אביו כפי שהאחרון היה נחוש בדעתו שיפנה. הנרי הצעיר, נשר מלימודי הארכיטקטורה באוניברסיטת קורנל לאחר 3 סמסטרים (על פי תוכנית הלימודים הקפדנית שאביו ייעד לו כהכנה לעסקי הנדל"ן). לאחר שישב זמן מה בבית, הוא נסע לטקסס על מנת להחלים ממחלה זיהומית בדרכי העיכול בה לקה.
בטקסס, הוא גילה כי הוא מתעניין מאד בחקלאות והחליט להיות חוואי. הוא שב במהירות לאוניברסיטת קורנל ללימודי חקלאות ואז, בשנת 1913, הוא השתמש בכספי המשפחה לרכוש חווה במחוז דוצ'ס (DUTCHESS) שבמדינת ניו יורק לא הרחק מההייד-פארק. מורגנטאו השתמש במיכון על מנת להפוך את החווה שלו לגוף יצרני ורווחי. ברצונו לחלוק בידיעותיו ובניסיונו בתחום ולהפיץ את תפיסתו החל בהפצת כתב עת בשם "החקלאי האמריקאי" (American Agriculturalist) בשנת 1922, אשר הפך במהרה לבעל השפעה רבה בתחום.
לראשונה פגש מורגנטאו את פרנקלין ד. רוזוולט ב- 1915, כאשר רוזוולט, שהיה אז תת-שר הצי, פנה אליו לרוץ למשרת שריף המחוז מטעם המפלגה הדמוקרטית. מורגנטאו נכשל בבחירות הללו והסתבר לו מהר מאד שהוא לא מתאים לרוץ לבחירות כלשהן. אולם למורגנטאו היו גם מעלות, אשר רוזוולט, זיהה בו והעריך: אינטליגנציה, אינטגריטי, תעשיין מוכשר, דאגה לחלשים בחברה ונאמנות. על אף הטמפרמנט השונה של שני האישים ולעתים היבט שונה על החיים, חלקו שניהם גישה אבהית לשירות הציבורי, שכנוע עמוק בתפקיד החיובי שעל הממשל לתפוס בחיי האזרחים, ואמונה עמוקה בחוסן הבסיסי של האומה האמריקאית. פעם אף העניק רוזוולט לרעייתו של מורגנטאו, אלינור, תמונה של שניהם וכתב בהקדשה "מאחד מהשניים שקורצו מאותו חומר".
לאחר פגישתם הראשונה, התפתחה חברות אמיצה בין רוזוולט למורגנטאו. וכמו כן בין נשותיהם אלנור רוזוולט ואלינור מורגנטאו, אשר חלקו את אותה ערנות חברתית, שתפו פעולה במיזמים פוליטיים והפכו לחברות לכל החיים. כאשר חלה רוזוולט במחלת הפוליו ב- 1921 והחל להיות מוגבל (לקביים ואחר כך לכסא גלגלים) ניתן היה לראות לעתים תכופות את מורגנטאו לצידו, תומך, ומארח לחברה. כאשר החל רוזוולט בשיקומו, נשאר מורגנטאו בקרבתו, לעתים תפקד כנהג ומלווה כאשר החל רוזוולט בחזרתו לחיים הפוליטיים.
כאשר נבחר רוזוולט למושל מדינת ניו יורק בשנת 1928 החל מורגנטאו בעשייתו הציבורית. רוזוולט מינה את מורגנטאו ליו"ר המועצה החקלאית שלו וב- 1930, כאשר נבחר שוב, מינה את מורגנטאו כמפקח על שימור הסביבה. בשני התפקידים קידם מורגנטאו מדיניות אשר הייתה חשובה לשניהם ואשר הכשירה את הקרקע לאמצעים שננקטו מאוחר יותר במסגרת מדיניות ה"ניו-דיל". בתפקידו זה החל מורגנטאו עובד גם עם הארי הופקינס אשר, בנוסף לתפקידים אחרים, עמד אחר כך בראש הסוכנויות לעבודות-דחק של ה"ניו דיל" וסייע בהטמעת שיטות אשר עיצבו את ארגון השימור האזרחי ומנהל הנוער הלאומי במסגרת ה"ניו דיל".
כאשר נבחר רוזוולט לנשיא בשנת 1932, מורגנטאו רצה מאד להתלוות אליו לוושינגטון, כשר החקלאות. בשל סיבות מגוונות, העדיף רוזוולט למנות את הנרי וולאס (WALLACE) לתפקיד, באכזבו לא רק את מורגנטאו אלא גם מנהיגים רבים של יהדות ארה"ב. אולם רוזוולט בכל זאת רצה את מורגנטאו לצידו וביקש ממנו לעמוד בראש הסוכנות החדשה למובטלים. מורגנטאו העריך הערכת חסר תפקיד זה וסרב למשרה אשר עברה להרי הופקינס. אז נענה מורגנטאו להצעה אחרת של רוזוולט לעמוד בראש מועצת המנהלים הפדרלית של כלל חוואי ארה"ב.
כך הפך מורגנטאו לחלק מ"חבורת אולבני" אשר ליוותה את רוזוולט לוושינגטון. אולם הוא היה הרבה יותר מכך. חברו משנים רבות ואדם שניתן לבטוח בו, הפך מורגנטאו לא רק בעל ברית פוליטי אלא גם מקור לא אכזב לתמיכה וייעוץ. שני האישים החלו בשגרה של ארוחות צהריים משותפות בימי שני בשבוע, אשר אפשרו למורגנטאו גישה קבועה לנשיא כפי שלא הייתה לאף אחד אחר בממשל. בחודשים הראשונים של ה"ניו דיל" הפך מורגנטאו את מועצת החקלאות למנהל להלוואות וערבויות לחקלאים (FARM CREDIT ADMINISTRATION), סוכנות אשר לא רק סייעה להציל מפשיטת רגל אין ספור חוות בתקופת השפל הכלכלי אלא גם הבטיחה את המשך קיומם של הבנקים שהחזיקו במשכנתאות של החוואים.
יוזמה אחרת של רוזוולט, הפכה בשנת 1933 את מורגנטאו לשר האוצר. בהאמינו כי עלייה עולמית במחיר הזהב תעלה גם את רמת המחירים באמריקה ותסייע במאבק בדפלציה, רצה רוזוולט לנקוט במדיניות של קניית זהב ע"י ארה"ב. כיוון ששר האוצר וויליאם וודין (WOODIN) היה חולה בסרטן, מדיניות משרד האוצר נקבעה ע"י תת-השר דין אצ'יסון אשר התנגד לקניית זהב. כאשר מורגנטאו הוכיח לרוזוולט כי ניתן לבצע את מדיניותו וכי יש תוקף חוקי לקניית זהב ואצ'יסון התפטר במחאה, מינה רוזוולט את מורגנטאו לשר האוצר בפועל בשלהי שנת 1933 ואז לשר האוצר כאשר הסתבר בוודאות שוודין לא יוכל לשוב לתפקידו.
הנרי מורגנטאו שרת כשר האוצר יותר מכל אחד אחר בהיסטוריה של ארה"ב (מלבד אנדריו מלון) – 12 שנים. והיה לעתים תכופות דמות מרכזית בתהליך קבלת ההחלטות והתווית המדיניות אשר גרמה למהפך בהיקף ובמגוון הפעילויות לא רק של משרד האוצר האמריקאי אלא של הממשל כולו. בתפקידו כשר האוצר היה מעורב מורגנטאו לעומק בהתוויית מדיניות המטבע והתקצוב של ה"ניו דיל", גיוס כללי של הכלכלה והמשק האמריקאי בתקופת המלחמה ועיצוב מוסדות כלכליים בינלאומיים בתקופה שלאחר המלחמה. על אף החסר בהופעותיו הציבוריות, היה מורגנטאו מנהלן ואיש ארגון בעל יכולת ויעיל אשר בפגישות פרטיות גילה ביטחון עצמי וידע רב, אדם שונה לחלוטין והחלטי ביותר מכפי שניתן היה להתרשם מתדמיתו בציבור.
לעתים, לא הצליח מורגנטאו לקדם את דעותיו כפי שניתן להיווכח מהמאבק על המדיניות הכלכלית בשנים 1937-1938, תקופה שכונתה "תקופת המיתון של רוזוולט". בתקופה זו דגל מורגנטאו בשמרנות כספית ובתקציב מאוזן אולם רוזוולט החליט הפוך, על מדיניות מרחיבה (של הוצאות הממשלה), ומאותה עת, הייתה זו מדיניות כלכלית על פי משנתו של קיינס (KEYNES).[2] מורגנטאו תמיד חשב שמדיניות כלכלית זו בטעות יסודה והתנגד לה, אלם עמדתו זו לא גרמה לירידת קרנו או השפעתו על רוזוולט אשר לא חשש מאופוזיציה ולא הקיף עצמו רק באומרי הן.
אולם ניתן לתלות את המשך מעמדו גם בשל כך שבמרבית הנושאים, היו הוא ורוזוולט שותפים לדעה. בנושאים כמו: דאגה לחלשים בחברה האמריקאית, שניהם דגלו בממשלה פעילה המעורבת בתחומי הכלכלה השונים, העדפת רווחה חברתית ומיסוי פרוגרסיבי, חוסר אמון עמוק ב"וול סטריט", שכנוע שארה"ב צריכה לתפוס תפקיד מוביל בעניינים הגלובליים. כמו כן ידע רוזוולט שהוא תמיד יכול לסמוך על נאמנותו של מורגנטאו ונכונותו לשרת. לכן מורגנטאו טיפל בנושאים רבים מעבר לגבולות ותפקידי משרד האוצר בלבד.
החל משנות השלושים, השתמש רוזוולט במורגנטאו כאשר רצה לקדם מדיניות בינ"ל בניגוד למשרד החוץ. כמו במקרה שעשה רוזוולט במשרד האוצר על מנת לעקוף את מדיניות משרד החוץ בכל הנוגע להכרה בברה"מ בתחילת שנות השלושים (ע"י חתימת חוזים כלכליים אתה)[3], באותו אופן השתמש רוזוולט בידידו מורגנטאו באופן רשמי ובלתי רשמי, בסוף שנות השלושים על מנת לסייע בהספקת כסף וצורכי מלחמה לבריטניה וצרפת חרף התנגדות משרדי החוץ, המלחמה והצי.[4] מאוחר יותר, יחד עם פנים חדשות בקבינט, סייע מורגנטאו בפיתוח אמצעים לטובת בעלות הברית ובכלל זה "החכר והשאל", ובעיצוב מוסדות הכלכלה והמוסדות הפיננסיים שלאחר המלחמה כפי שבא הדבר לביטוי בוועידת ברטון-וודס ב- 1944[5] ובהקמת מוסדות האו"ם.
אולם פעילותו של מורגנטאו השתרעה הרבה מעבר לנושאי מדיניות חוץ ואוצר בלבד. החל משלהי שנות השלושים הפציר מורגנטאו, ללא הצלחה רבה ברוזוולט לעשות יותר למען היהודים וגורלם באירופה של היטלר. במקביל להתנגדותו לצעדים שננקטו כנגד היפנים בעלי האזרחות האמריקאית בבית, הוא פעל ללא לאות למען סיוע אמריקאי ליהדות אירופה ולכלל בעיית פליטי המלחמה שהחלה צוברת היקף חסר תקדים. ולקראת סוף המלחמה עמד בראש מועצת פליטי המלחמה. כמו כן הוא התפרסם מאד בזמנו ונחרת בזיכרון גם שנים רבות אחר כך בשל מה שכונה "תוכנית מורגנטאו" (MORGENTHAU PLAN) אשר קראה לא רק לדה-נאציפיקציה של גרמניה ופירוקה מנשק אלא גם לפירוק תעשייתה של גרמניה המובסת והפיכתה לאומה חקלאית, על מנת שיקשה עליה להתחמש מחדש בעתיד הנראה לעין.
תוכנית מורגנטאו הביאה לקיצה, ובאופן בלתי צפוי את שירותו הציבורי. המלצותיו התקבלו כנקמניות והרסניות והתוכנית זכתה להתנגדות חריפה וביקורת מרה. על אף שהמלצותיו כפי שהוצגו בתוכניתו היו על הנייר בלבד, הן היו כה שנויות במחלוקת שאילצו את הנשיא טרומן לבקש את התפטרותו ביולי 1945. מורגנטאו נענה באי רצון לבקשתו של טרומן וחזר לאורח חייו כחוואי באחוזתו במחוז דאצ'ז עד למותו בשנת 1967.
 
על הסף, תקופת 1940-1942
תקופה זו ביומניו של מורגנטאו (הכוללת 114 כרכים) הנה בעלת עניין מיוחד כי היא מתארת את התהליכים שהתלוו לכניסתה של ארה"ב למלחמת העולם השנייה מנקודת ראות של קבלת ההחלטות בדרג העליון בארה"ב.
עד לאחרונה, תפקידו של מורגנטאו בתקופה זו, היה פחות ידוע מאשר תרומתו ל"ניו דיל" או לטיפול בקורבנותיה של גרמניה הנאצית בסוף המלחמה. יחד עם זאת, מעקב אחר פעילותו של האיש בתקופה מכרעת זו מספק לנו הצצה נדירה לנושאי מפתח במדיניות ארה"ב, להנהגתו של רוזוולט וליחסים עם בכירים רבים בממשל.
פעילותו היום-יומית של מורגנטאו בתקופה זו הייתה מן הסתם בנושאי משרד האוצר, בראשו עמד, אולם סדר הקדימויות והעדיפויות להן הוקדשה תשומת ליבו הניהולית היו בראש ובראשונה לנושאים שקשורים היו למלחמה המתנהלת בעולם (ולא לנושאי כלכלה פנימיים למשל), על אף שארה"ב עדיין לא הייתה בה צד מעורב. לפני פרל-הרבור, פירוש הדבר היהמציאת דרכים לתמיכה בהתנגדות לגרמניה וליפן כאשר ברקע חתומה ארה"ב על הסכמי הנייטרליות של מחצית שנות השלושים והרוחות המנשבות בציבור ובקונגרס תומכות בבדלנותה של אמריקה. השאלה הגרמנית הייתה מרכזית במאמציו של מורגנטאו משלהי שנות השלושים ועד לסיום המלחמה. בשנת 1940, הוא, ואחרים בממשל התמקדו במיוחד בנושא מתן הסיוע לבריטניה וצרפת הלוחמות כנגד גרמניה הנאצית מאז הפלישה הגרמנית לפולין בספטמבר 1939. לאחר פרוץ המלחמה באירופה, הצליח הנשיא רוזוולט לשכנע את הקונגרס לסגת מחוק האמברגו על הצדדים הלוחמים ולאפשר להם לרכוש נשק וציוד מלחמתי על בסיס "שלם וקח" (המצאה של מורגנטאו) – באופן זה הרוכשים שילמו על הקניות בכספם והובילו את אמצעי הלחימה בספינותיהם שלהם, מבלי לסכן ספינות אמריקאיות. בשל העוצמה הימית הבריטית ומה שנראה כאיתנות הכלכלית של האימפריה שלהם, הובן ששיטת "שלם וקח" תקנה יתרון קודם כל לבריטניה וצרפת באירופה[6] (אולם גם ליפנים באוקיינוס השקט).
מורגנטאו, בראשות משרד האוצר, יצר את הנהלים והמכניזם לאפשר את ההשברה וההובלה של צורכי ציוד הלחימה עבור בריטניה וצרפת תוך תשומת לב מתמדת שמאמצים אלו לא יפגעו בצורכי משרד המלחמה האמריקאי להתחמשות כוחותיה המזוינים של ארה"ב בעיקר בכל הקשור למטוסי קרב וציוד לחימה עיקרי. תרומתו של מורגנטאו הייתה חשובה ביותר במיוחד בנושא הסדרת התשלומים של בריטניה וצרפת על הרכש שביצעו. פעילותו זו של מורגנטאו התבצעה לא פעם אל מול ביקורת רבה מצד הקונגרס אך תוך הדיפה מיומנת של ביקורת זו ולבסוף השגת תמיכה בפעילות ממרבית חברי הבית ולשביעות רצונו המלאה של הנשיא אשר אף הביע אותה באוזני הרי הופקינס.
מתקפת הבזק הנאצית במערב אירופה באביב 1940 אשר החלה בסקנדינביה ואחר כך כנגד ארצות השפלה וצרפת תוך דחיקת הצבא הבריטי מיבשת אירופה דרך דונקירק הפכה את מאמצי הממשל האמריקאי לתמוך בהתנגדות לגרמניה לדחופים מאי פעם. מורגנטאו פעל בשני אפיקים במקביל: הקפאת קרנות ואגרות ביטוח אמריקאיות אשר הוחזקו בידי אזרחי אירופה, על מנת שלא יפלו לידי הנאצים והגברת המאמצים לספק ציוד מלחמתי לצרפת, לפני תבוסתה ביוני ומעל הכול לבריטניה, במיוחד לאחר שכל הציוד של הצבא הבריטי ננטש בצרפת עם הפינוי מדונקירק. כמו כן תמך מורגנטאו בכל משאבי משרד האוצר שעמדו לרשותו בתוכנית, שזה עתה התקבלה, לגיוס המשק האמריקאי לצורך הגנת ארה"ב לבניין כוחה הצבאי ולהחשת הכנותיה ההגנתיות של המדינה והייצור הביטחוני.
בהשקט ובבטחה, החלה דעת הקהל האמריקאית בתקופה זו, נוטה לתמיכה בבריטים. למרבה המזל, בריטניה החזיקה מעמד בעת שדעת הקהל בארה"ב הייתה מפולגת.
על רקע זה, פנה ראש ממשלתה החדש של בריטניה, ווינסטון צ'רצ'יל, בבהילות לנשיא רוזוולט בבקשה לקבלת סיוע.
בקיץ 1940, היה מורגנטאו אחד האישים האמריקאים הבכירים אשר היו מעורבים במו"מ עם בריטניה, כמענה לפנייתו של צ'רצ'יל, אשר הגיע לשיאו בעסקת ה"משחתות תמורת בסיסים". במסגרת זו הסכימה ארה"ב להעביר 50 משחתות ישנות שנחוצות היו לצי הבריטי ללחימה בצוללות הגרמניות בתמורה לקבלת בסיסים בחצי הכדור המערבי, בקרבה לחופי ארה"ב. סיוע ישיר זה לבריטניה היה המהלך המשמעותי הראשון של סיוע מלחמתי לבריטניה והוא הקשה על ארה"ב מעתה והלאה להמשיך ולהחזיק במעמדה הניטרלי.
בתקופה זו החל אף שיתוף הפעולה הקרוב בין שר האוצר מורגנטאו לשר המלחמה החדש הנרי סטימסון (STIMSON), תומך נלהב נוסף בסיוע לבריטניה אשר ציין עד כמה חשובים היו מאמציו של מורגנטאו בהשגת ההסכם הנ"ל.
בסתיו 1940, בעת "הקרב על בריטניה", התברר באופן בולט למורגנטאו ולממשל האמריקאי, עד כמה משוועת בריטניה לספינות ואמצעי לחימה ועד כמה יכולתה הכספית לשלם עבורם כמעט ולא קיימת יותר. בתקופה זו, פעילותו של מורגנטאו (יחד עם הנשיא ושר המלחמה) היוותה גורם מפתח בהכנת חוק ה"החכר והשאל" שעבר בקונגרס במרץ 1941, אשר אפשר לנשיא, להחכיר, להשאיל או להעביר ציוד לכל מדינה החיונית לביטחונה של ארה"ב – במקרה זה, לבריטניה.
לאחר פלישת גרמניה לברה"מ בקיץ 1941, היה מורגנטאו בין אלה שחיפשו דרכים לספק נשק לברה"מ ולהרחיב את חוק ה"החכר והשאל" גם לטובת רוסיה בהמשך אותה שנה. בהפעלת החוק לטובת רוסיה הסובייטית, חשב מורגנטאו כי "תהיה זו טעות לבלבל לסטלין את המוח בעת הזו בדבר תשלום עבור הנשק והציוד ולהסיט את תשומת ליבו מהמלחמה" ודחף למדיניות "החכר והשאל" נדיבה ביותר שנועדה לספק לברה"מ חומרי מלחמה מהר ככל האפשר.
על אף שאירופה, והמאמצים להכיל את התפשטותה של גרמניה והבסת הנאציזם עמדו בראש העדיפויות בפעילותו של מורגנטאו בתחום מדיניות החוץ  בשנים 1940 ו- 1941, הוא היה גם מתנגד נחרץ לתוקפנותה של יפן הקיסרית במזרח אסיה. מורגנטאו היה בין אלו שתמכו בנקיטת "יד קשה" כנגד יפן ובתוך כך הטלת מגבלות על יצוא דלקים ומוצרי מתכת ליפן.
על אף ספקותיו לגבי נקיון כפיו ויעילות משטרו הלאומני של צ'אנג-קאי-שק בסין, תמך מורגנטאו בסיוע לצ'יאנג כאמצעי לעמידה כנגד יפן. בנושא המדיניות כלפי יפן, כמו בנושאים אחרים, מצא עצמו מורגנטאו עובד בשיתוף פעולה מלא עם שר המלחמה סטימסון אולם בוויכוח חריף כנגד קורדל האל, שר החוץ, ואחרים בממשל אשר חששו שמדיניות אמריקאית קשוחה תוביל למלחמה עם יפן. כמו בנושאים אחרים, ציפה מורגנטאו לקבל הנחיות ממוקדות יותר והחלטיות מצד הנשיא אולם רוזוולט נטה לא להכריע באופן ישיר בין שריו אלא לפעול בדרכו שלו. אולם מורגנטאו חש סיפוק כאשר ראה בהקשחה הדרגתית של המדיניות כלפי יפן בשנים 1940 ו- 1941, ובכלל זה ההחלטות להטיל אמברגו על נפט ומוצרי מתכת על יפן וכן להקפיא את כול הנכסים היפנים באמריקה בשל המשך התוקפנות היפנית באסיה.
מיד לאחר ההלם מהמתקפה היפנית על פרל הרבור וכניסתה הרשמית של ארה"ב למלחמת העולם השנייה, למורגנטאו היה תפקיד מרכזי בעיצוב הסיוע הכספי והחומרי האמריקאי ל"ברית הגדולה" כנגד מדינות הציר – ובשל יחסיו הקרובים עם רוזוולט, נשמע קולו אף בנושאים אחרים של ניהול המלחמה והמדיניות שלאחריה, עם כי בדרך כלל לא בנושאי אסטרטגיה צבאית. על אף שלעתים פקפק אף הוא, כמו עמיתיו במשרד החוץ קורדל האל ודין אצ'סון במטרותיה הכלכליות והאינטרסים של בריטניה והיה נחוש בדעתו להפוך את ארה"ב למעצמה הכלכלית מספר אחת בעולם שלאחר המלחמה, העריץ מורגנטאו את הבריטים בשל לחימתם האמיצה ובקורבנות שהקריבו במלחמה. ולכן המשיך במהלך המלחמה כולה לאפשר לבריטניה לקבל את צרכיה על בסיס חוק ה"החכר והשאל" וללא תמורה כספית.
על אף אי אמונו העמוק בממשלתו של צ'אנג-קאי-שק וסלידתו ממנה, לבסוף, מורגנטאו "סתם את האף" ואפשר מלווה ענק בשנת 1942 לצ'יאנג כפי שרוזוולט והאל רצו על מנת להחזיק את סין במלחמה כנגד יפן. אולם מורגנטאו ראה במדיניות זו כמובילה למבוי סתום.
לעומת זאת, בידעו עד כמה חיוני לסובייטים להצליח במאבקם כנגד גרמניה ושסיוע אמריקאי בשעה זו יתקבל בזרועות פתוחות, דחף מורגנטאו בעקביות להגדלת והרחבת סיוע ה"החכר והשאל" לברה"מ. רוזוולט הסכים למדיניות זו של מורגנטאו והאחרון רשם ביומנו: "עבורי זה מעודד ביותר שהוא מטפל בנושאים הללו ושאינו מרפה אף לרגע מניהול המלחמה. לעניות דעתי זוהי הגישה הנכונה שעל המפקד העליון לנקוט בה. מורגנטאו היה הרבה פחות מרוצה (בלשון המעטה) בסוף 1942 מ"ההשלכות הגרועות" של ההסכם שנעשה (באישורו של רוזוולט) עם האדמירל ז'אן דרלאן, לסיום המערכה בצפון אפריקה, עם תומך זה של הנאצים אשר פעל בשורות הממשל הצרפתי משתף הפעולה של וישי.
בין השנים 1940-1942, נשא מורגנטאו באחריות רבה לעיצוב והפעלת כלכלת הפנים בארה"ב לצורכי המלחמה וגיוס כולל של המשק האמריקאי. המדיניות הפיסקלית – מיסוי והוצאות – היו במרכז מאמציו.
מורגנטאו חשש, שצעדים כלכליים לא נכונים עלולים לפגוע בהתאוששות הכלכלית שהתרחשה כתוצאה מהיצור הביטחוני המואץ, והוא האמין שמיסים עשויים למנוע את תופעת "רווחי המלחמה", להיאבק באינפלציה ולשמר את תוכניות הרפורמות הסוציאליות לנזקקים. כמו בשלהי שנות השלושים הוא מצא עצמו במאבק כנגד קונגרס שמרני ולעתים מה שנראה כנשיא בלתי עקבי, המסרב לקדם חקיקה להגדלת המיסים הנובעים מרווחי מלחמה. כפי שדיווח מורגנטאו באוגוסט 1940, רוזוולט אמר "אני רוצה חוק מיסוי; ואני רוצה כזה במהירות; לא איכפת לי מה יהיה תוכנו... החוזים (בתחום הביטחון) מוקפאים ולכן אני רוצה חוק מיסוי מידי". דעתו של מורגנטאו הייתה שהנשיא "טועה לחלוטין, אולם אני איני הנשיא, ואינני רץ לנשיאות, ואילו הוא כן". מורגנטאו לא הצליח לקדם בהרבה את חוק המיסוי שלו אשר עבר בשנת 1940 למימון הייצור המלחמתי, והוא עמד בהצלחה מועטה כנגד מאמצי הקונגרס וחלק מהממשל לבלום באמצעות מיסים את התעשיות הביטחוניות.
בנוסף למיסים, שימשו אגרות מלווה המלחמה (BONDS), אמצעי נוסף למימון המלחמה והמאבק באינפלציה. בנושא זה, מורגנטאו, בעצה אחת עם רוזוולט, הצליח לשכנע כי אגרות מלווה מלחמה יוצעו לרכישה בציבור ולא ייכפו עליו כהכרח. רק מי שמעוניין ירכוש. מדיניות זו נהגתה ע"י השניים, בחלקה, בשל החשש שחיוב רכש אגרות המלחמה יקשה על הקונגרס לחוקק חוק להגדלת מס ההכנסה. תוכנית מכירת אגרות מלווה המלחמה זקוקה הייתה, לפיכך, למסע פרסום נמרץ, אולם מורגנטאו הבין כי מאמץ כזה יביא גם תוצאה שולית של עירוב הציבור במלחמה, כפי שנאמר כי גישה זו הביאה ל"אגרות אשר עזרו לשווק את המלחמה" (ולא להיפך).
בשנת 1942, כאשר ארה"ב כבר הייתה צד לוחם, התפתח אולי הוויכוח המאפיין ביותר בדבר מדיניות הוצאות הממשלה שמטרתה הייתה לתמוך בגיוס המשק לשעת חירום ולנגוד את המגמות האינפלציוניות שעלולות היו לנבוע מכך. בנושא זה התקיים דיון וויכוח חריף בין השמרנים לליברלים ובין הבית הלבן לקונגרס ואף בתוך הממשל עצמו בהקשר להתוויית המדיניות הכלכלית. עם כל הכבוד לתמרונים של גורמים שונים בתוך הממשל, שמעו את מורגנטאו אומר: "תמיד גרסתי כי בעת שאתה מתכוון להעביר חוק מיסוי, עליך לשכב על הרצפה על מנת שלא ינעצו לך סכין בגב". לא רק מלווה מלחמה ומיסוי, אלא גם בעיות של מזון, ופיקוח על המחירים עמדו בויכוח. וכך עמדו על הפרק בכל התקופה השאלות, עד כמה יש למסות את רווחי המלחמה וכיצד לסגור פרצות מגוונות במנגנוני האכיפה.
כאשר עברו החוקים בקונגרס, מורגנטאו לא היה שבע רצון לחלוטין מהתוצאה שהתקבלה. חוק ההכנסות של 1942 לא הגדיל את מס ההכנסה בשיעור שמורגנטאו וליברלים אחרים בממשל חפצו. אמנם הוא לא היה כה קיצוני כמו כמה מעמיתיו בממשל לגבי גובה המס אולם הוא עדיין חשב שיש להגדילו. אולם גם התוצאה שהתקבלה לבסוף בלחצו של מורגנטאו הייתה מהפכה של ממש בארה"ב באשר הוא השיט מס הכנסה על כל פרט שהרוויח מעל 642 $. ובאם בשנת 1939 היו 4 מליון משלמי מס בארה"ב הרי בשנת 1943 היו כבר יותר מ- 40 מיליון כאלה. בשנת 1944, לראשונה בתולדות ארה"ב עלו תשלומי המיסים של הפרט על אלה של החברות, תופעה שהמשיכה גם בשנים שלאחר המלחמה.
בשלהי שנת 1942, נושא אחר החל מעסיק את מחשבותיו של מורגנטאו, את תשומת ליבו הניהולית ואת פעילותו היום-יומית: השואה. דאגה לאופן בו הנאצים התנהגו ליהודים הייתה מרכזית למורגנטאו החל משנות השלושים והשפיעה עמוקות כלפי יחסו לגרמניה הנאצית. בשלהי שנות השלושים הפציר מורגנטאו ברוזוולט בהצלחה מועטה ביותר, לפעול באופן משמעותי לסיוע לפליטים היהודיים. בחורף 1942-1943 התרבו העדויות בדבר השמדת יהודי אירופה ע"י היטלר. מכאן, על אף שהמדיניות הכלכלית, וארגון הכלכלה הבינ"ל שלאחר המלחמה המשיכו להיות עיסוקו העיקרי של מורגנטאו, הרי הוא הגביר מאד את מאמציו להצלת יהודי אירופה, סיוע לפליטים והריסת עוצמתה של גרמניה.
       
[1] יומניו של מורגנטאו מספקים מכרה עשיר ביותר למידע על תהליכי קבלת ההחלטות של התקופה. היקפם כולל 865 כרכים בני 250 עמודים כ"א ושמורים במיקרופילם.

[2] ג'ון מיינרד קיינס היה כלכלן בריטי מודרני. משנתו הכלכלית הוצגה בספר "התיאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף" ב-1935, שנכתב בהשפעת המשבר הכלכלי העולמי (השפל הגדול) שפרץ בשנת 1929. קיינס טען כי כדי להבטיח צמיחה כלכלית יש צורך בהתערבות ממשלתית פעילה בשוק.
[3] כאשר מורגנטאו עבד בעניין זה מול שר החוץ היהודי של ברה"מ מקסים ליטבינוב, ראה: בני מיכלסון, מקסים מקסימוביץ ליטבינוב, שריון 32, מאי 2009.
[4]  Warren F. Kimball, Lend-Lease and the Open Door: The Temptation of British Opulence, 1937-1942 Political Science Quarterly, Vol. 86, No. 2. (Jun., 1971), pp. 232-259.
[5] ועידת ברטון-וודס (Bretton-Woods) ועידת פסגה כלכלית בינלאומית שנערכה ביולי 1944 בעיירה ברטון-וודס שבניו-המפשייר שבארצות הברית. ועידת ברטון-וודס נועדה להניח את היסודות לשיטה הפיננסית העולמית לאחר מלחמת העולם השנייה והשתתפו בה 44 מדינות. בעקבות הוועידה הוקמו קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי.