לאחר שהחליטה גרמניה לבודד את בריטניה תבעה את חיסולה של מצרים כאמצעי לניפוץ עוצמתה הימית של בריטניה ולהחלשת האימפריה. הצלחה של היטלר בבלקן, בכרתים ובחופי צפון אפריקה יכולה הייתה להעניק להיטלר קירבה אסטרטגית חשובה למזרח התיכון - וכך להשיג שליטה על הדרך לשדות-הנפט של ברית-המועצות.
כאשר תקפה איטליה ב- 10 ביוני 1940, היו תחת פיקודו של הפילדמרשל הבריטי ויוול במזרח התיכון. האסטרטגיה של האיטלקים הייתה צריכה להיות מהלומה ניצחת על הכוחות הבריטיים במצרים, ואולם ויוול הדף את האיטלקים ובסופו של דבר נסוגו מלוב ובעזרתו של גנרל אוקונור הביסו את האיטלקים בקרבות מוצלחים במדבר המערבי.
ויוול שלח במקביל גם כוחות לסודאן ולקניה כדי לטהר את אפריקה המזרחית מהאיטלקים. באפריל 1941 נכנסו הכוחות הבריטיים לאדיס אבבה ועד סוף החודש טהרו את נתיבי ההספקה לכוחותיהם בים-סוף. בקרבות אלה נעזרו בחיילי גרילה אתיופיים.
בלוב נשאר הכוח הבריטי הקטן שהחזיק את הקווים מדרום לבנגזי. המטרה הייתה לסלק לחלוטין את הכוחות האיטלקיים מצפון-אפריקה. הודו ואוסטרליה ספקו משאבי-אנוש למערכות הללו, בעיקר בתקופה שלפני המעורבות האמריקנית. צ'רצ'יל פעל באזור הים התיכון כאילו הייתה זו חזית בעדיפות עליונה, על אף שהפיקוד הבכיר לא העמידו בראש סדר העדיפויות המלחמתיות. הוא הרחיב את המעורבות הצבאית של הכוחות הבריטיים במזרח-התיכון מעל ומעבר לרצוי בעיני ראשי המטות הבריטיים וחלק מהקבינט שלו.