התכנון הגרמני של מבצע "ברברוסה" בוצע בעיקרו ע"י צוות קצינים במטכ"ל בפיקודו של גנרל מרכס (ראש אגף התכנון) בסתיו וחורף 1940. ברקע התוכנית הייתה תפיסה נועזת בכל מה שקשור לגורמי הזמן והמרחב, הכמויות והאיכויות של האנשים והציוד ולגדולתו של הסיכון המדיני. התוכנית על אף מורכבותה הייתה בראיה הכוללת פשוטה, בכך הייתה עצמתה ויתרונה. היא הייתה מושרשת היטב במצב הגיאוגרפי, הכלכלי והצבאי, עברה תהליך עבודת מטה ונוהל קרב שיטתיים כולל משחקי מלחמה.
עיקרי התוכנית
הרעיון האסטרטגי של "ברברוסה" היה להרוס את המדינה הסובייטית מהגבול הפולני עד לוולגה במהלומת קיץ אדירה ולהוריד את מחוזותיה לדרגת מושבות בלתי חמושות שבהן יוצבו חיילות מצב גרמניים ושינוהלו ע"י גרמניה. אז אפשר יהיה לנתק או לכבוש, לפי הצרכים, את השטחים "הפרימיטיבים" ממזרח לוולגה, את ערבות סיביר הקפואות ואת היערות הריקים מעבר להרי אוראל. מהאזורים המרוחקים ההם שום מפציץ שהיה קיים אז, לא יכול היה לאיים (בהגעתו) על גרמניה, גורם חיוני בשיקולים. קו ההתחלה היה בפולין. אורכו היה כשמונה מאות קילומטרים מן הצפון לדרום, מהים הבלטי ועד הרי הקרפטים (בנוסף הייתה גם פעולה התקפית מרומניה, שנועדה לאבטח את שדות הנפט של פלויאשטי).
קו היעד היה באורך של כמעט 3,200 ק"מ מארכנגלסק על חוף הים הלבן דרומה לקזאן ולאורך הוולגה לים הכספי. הנקודה המרוחקת ביותר עליו נמצאה במרחק של כ- 2,000 ק"מ מקו ההתחלה.
הקו שאליו הגיעו הגרמנים בדצמבר 1941, נמתח מלנינגרד במפרץ הפיני, דרך מוסקבה לחצי-האי קרים ולים-השחור במרחק קטן בלבד מרוסטוב שעל נהר הדון. אורכו כמעט 2,000 ק"מ ובמרחק של כתשע מאות קילומטרים מקו ההתחלה.
ברור איפוא, שהגרמנים נבלמו ע"י הרוסים בערך במחצית הדרך. אבל לאמיתו של דבר אין זה כך. הם נבלמו ממש ברגע האחרון - בחפירה האחרונה.
באביב 1941 דיווח המודיעין הגרמני, שהצבא האדום מרוכז במערב, בפולין, במקום בו נפגשו הצבאות לאחר כיבושה. הערכות זו של הרוסים אשר צופפה את הצבא האדום בהישג ידה של מהלומת-חיסול מהירה אחת ויתרה לכאורה על היתרון הרוסי הגדול של תמרון בשטח. לרוסים הייתה עדיפות הן בכמויות והן באיכות אמצעי הלחימה. התוכנית הגרמנית התבססה על המידע שהיה באותו זמן בידיהם ועל פיו יחסי הכוחות הכלליים הצביעו על כך שהגרמנים יתקפו עם 150 דיביזיות כ- 200 רוסיות; כ- 3,200 טנקים לעומת כ- 10,000 ויעמדו נוכח יתרון בלתי ידוע (לגרמנים) במטוסים. הגרמנים השליכו יהבם בתוכנית זו על יתרון באימון, במצביאות, בעבודת מטה, בחיילים טובים יותר ובניצול החלטי וזריז של גורם ההפתעה. אחרי מלחמת פינלנד-רוסיה נראה הדבר כסיכון סביר.
מבצעית - הגרמנים ציפו להבקיע את רצועת ההגנה בגבול המערבי בשלוש התקפות-בזק אדירות בו-זמנית, שתיים מצפון לביצות הפריפיאט ואחת מדרומן, שיכתרו ויחסלו את הכוחות הרוסיים המרוסקים תוך כמה שבועות. כך יחדל להתקיים חלקו העיקרי של הצבא האדום כמעט מההתחלה.
מהלך קרבות הקיץ, יוני-אוגוסט 1941
כאשר פלשו הגרמנים לברית המועצות, הם פעלו על פי השיטה שהוכתבה בהוראה מס' 21 (של הפיקוד העליון) למבצע "ברברוסה" מה- 18 לדצמבר 1940. ובתרגומה לפקודות אשר ריכזו את עיקר הכוחות המשוריינים והממוכנים הגרמניים בקבוצות השריון ה- 2 וה- 3 (שהפכו מאוחר יותר לארמיות שריון) במסגרת קבוצת-הארמיות מרכז של פלדמרשל פדור פון בוק. ריכוז עוצמה זה בא לאפשר את רציפות והמשכיות המתקפה היבשתית לכוון מוסקבה (דרך מינסק, סמולנסק וויאזמה). השיטה בה דגלו רוב המפקדים הגרמנים.
ב- 22 ליוני, חדרה קבוצת-הארמיות מרכז לתוך רוסיה הלבנה, אזור מכוסה יערות עבותים ודליל אוכלוסייה הנחצה ע"י דרכים ספורות.
התקדמותה של קבוצת-הארמיות מרכז עם קבוצות-השריון באגפיה הייתה מהירה. בצפון התקדמה קבוצת-השריון ה- 4 מפרוסיה המזרחית . בוק ומפקדי השריון שלו, (גנרל הרמן הות (HOTH) מפקד קבוצת-השריון ה- 3 וגנרל היינץ גודריאן (GUDERIAN) מפקד קבוצת השריון ה- 2) שאפו להפגיש את חודי-החנית המשוריינים במרחב סמולנסק בעומק 600 ק"מ מקו ההתחלה וגנרל פרנץ הלדר (HALDER) ראש מטה צבא היבשה אישר מגמה זו. אולם היטלר חשב את מפקדיו לפזיזים מדי וסרב לקחת את הסיכון. במקום זאת, הכוחות הלופתים יצרו מגע ביניהם בבירת רוסיה הלבנה - מינסק ב- 27 ליוני.
הכוחות הרוסיים אשר נשארו מכותרים מערבה למינסק כללו את הארמיות הסובייטיות ה- 3 וה- 10 וחלקים משלוש ארמיות אחרות. ובסה"כ 290,000 שבוים.
מופתעים מעצמת המתקפה הגרמנית, אמנם נלקח בחשבון בהערכת-המצב הרוסית כי הגנתם עלולה להיכשל בשלבי הפלישה הראשונים. אולם טעויות במצביאות הפכו כישלונות אלו לתבוסות חסרות תקדים. נראה כי סטאלין סבל מדיכאון (או חולי) זמני לפני שחזר לעצמו (ב-11 ליולי). אפילו מחלקת המבצעים במטכ"ל במוסקבה שכנה במבנים לא מתאימים וחסרה תקשורת אמינה עם מפקדות החזיתות. הצבא האדום התבסס בעיקרו על קשר קווי שנמתח לאורך עמודי טלפון והפך לבלתי אמין לחלוטין בתנאי קרב. לסובייטים היו מכשירי רדיו ספורים בלבד ושיטת הקוד שלהם הייתה כה מסובכת שכמעט לא ניתנה לשימוש.
בהישענם על מערכת תקשורת זו, איבדו במהירות הקצינים הרוסיים את השליטה בעוצבותיהם אף בדרגים הגבוהים ביותר. המודיעין הקרבי שעמד לרשות מפקד החזית המערבית -גנרל דימיטרי פבלוב - ברוסיה הלבנה היה כה לקוי עד כי נודע לו על כיתור כוחותיו רק לאחר שהגרמנים הודיעו על כך בשידורי החדשות שלהם. הוא נידון בפני בית דין צבאי והוצא להורג. במקומו מונה מרשל סמן קונסטנטינוביץ טימושנקו - מנצח מלחמת החורף נגד פינלנד - כמפקד החזית המערבית. אמצעים חריפים מסוג זה ננקטו בחלקם, משום אי הבנת הגורמים האמיתיים למפלות הראשונות וניסיונו של סטאלין לתלותם בשלומיאליות של המפקדים בשטח. הצבא האדום, על אף ציודו הטוב יחסית וכמות הטנקים והמטוסים הרבה, חסר היה בדרך כלל בשנת 1941 את האימון המתאים והניסיון לניהול לחימה ניידת. לרוב, לחמו הכוחות להיחלץ מכיתור, ופעמים עלה הדבר בידם אולם כשלים בפיקוד והקרבת ציוד וכ"א בכמויות אדירות בחודשים הראשונים, בניסיון לבלום את שטף ההתקדמות הגרמני, רק הקלו על האחרונים עוד יותר.
לאחר השלמת טיהור כיס מינסק בתחילת יולי, המשיכה קבוצת-הארמיות מרכז את מתקפתה באמצעות הארמיה ה- 4 (בפיקוד גנרל פון קלוגא) שריכזה כעת תחת פיקודה את שתי קבוצות-השריון, של הות ושל גודריאן. הארמיות ה- 9 וה- 2 אשר נעו בעקבות השריון אבטחו את אגפיו וטיהרו את השטח. בניגוד למבצע מינסק כעת צריך היה לאבטח אגפים חשופים הולכים ומתארכים כאשר בדרום לא היו קיימות כבר ביצות הפריפייאט הבלתי עבירות ואילו בצפון, קבוצת-הארמיות הגרמנית חסרה שריון מספיק לשמש כאבטחת אגף. בינתיים חיל ההנדסה הגרמני החל להחליף את מסילות הברזל לתקן האירופי (או להשתמש בינתיים בקרונות וקטרי שלל). על המערך התחזוקתי היה לתספק בינתיים את חודי-החנית המשוריינים באמצעות תובלת משאיות ממחסנים המתרחקים והולכים מבסיסי המוצא.
על אף שהחי"ר הגרמני התאמץ בצעידתו עד כדי 50 - 60 ק"מ ליום הוא התקשה יותר ויותר לסגור על הפער הגדל והולך בינו לבין השריון. עובדה זו השפיעה על ההתקדמות הגרמנית כיוון שקרבות רציניים תמיד היו תלויים בעצמה הקבועה של דיויזיות החי"ר. על אף מאמציהם של הסובייטים לתגבר את החזית המערבית בגזרת סמולנסק, הם לא הצליחו לעצור את ההתקדמות הגרמנית. בדרך כלל התמוטטו המערכים הסובייטים אל מול השריון הגרמני, כאשר קצינים בודדים מוצאים עצמם אוספים נחשלים ומאלתרים קווי הגנה חדשים.
בהתקדמה על פני גזרה רחבה הגיעה קבוצת-השריון ה- 3 של הות לויטבסק במחצית יולי וחלפה הלאה מצפון לסמולנסק; קבוצת-השריון ה- 2 של גודריאן צלחה את הדנייפר במוהילב ב- 10 ליולי. הרוסים תקפו נגד נואשות את אגפי הגרמנים ואף כבשו מחדש את רוגצ'ב שעל הדנייפר ב- 13 ביולי. אולם הגרמנים הגנו בדרך כלל היטב על אגפיהם ונכנסו לסמולנסק ב- 16 ליולי. הארמיות הסובייטיות ה- 16 וה- 20 נלכדו ממערב לסמולנסק ותקפו מזרחה דרך העיר כאשר שאר כוחות החזית המערבית משתדלים לחלצן. הגרמנים החזיקו היטב בטבעת הכיתור וגמרו את טיהור כיס סמולנסק ב- 5 לאוגוסט בשבותם 300,000 רוסים לערך.
בשתי מערכות לפיתה גדולות ממדים, השמידה קבוצת הארמיות מרכז של בוק את הארמיות הסובייטיות שהגנו על רוסיה הלבנה בתפסה 600,000 שבויים. זו הייתה מלחמת-בזק מוצלחת בקנה מידה רחב. בטחון הגרמנים בניצחונם גבר והלך תוך שחשו שהם מתקרבים לסיום המערכה.
בצפותם שהגרמנים ימשיכו לכוון מוסקבה, ריכזו הרוסים ארמיות נוספות ותקפו נגד בעקשנות במהלך חודש אוגוסט. כאשר קבוצת ארמיות מרכז עברה למגננה, הסיקו הרוסים שהם השיגו ניצחון.
אך ההסבר היה אחר, קבוצות הארמיות צפון ודרום לא יכולות היו לנהל מבצעי לפיתה קלסיים כמו במינסק וסמולנסק באשר לא היה מצוי ברשותן מספיק גייסות משוריינים וממוכנים. קבוצות ארמיות אלו היו בעלות זרוע אחת בלבד כיוון שהיה ברשות כל אחת רק קבוצת-שריון אחת (למול שתיים בקבוצת-ארמיות מרכז). משימתה של קבוצת-הארמיות צפון, בפיקודו של פלדמרשל ריטר פון לאב, הייתה פחות מורכבת. שטחי הכינוס שלה מצויים היו במזרח-פרוסיה ואוכלוסיית הארצות הבלטיות הייתה עוינת את הממשלה הסובייטית. בכל מקרה הקרקע הביצתית ומכוסת היערות סיפקה שטחי תמרון מועטים בלבד. קרקע זו והמחסור בשריון מנעו מקבוצת-ארמיות צפון להגיע להישגים כה מרשימים כמו קבוצת-ארמיות מרכז - הייתה לה רק קבוצת-השריון ה- 4 בפיקודו של גנרל אריק האפנר. בכל זאת הצליחו הגרמנים גם בגזרה זו להתגבר בקלות על המגננה הרוסית וחצו את נהר הדווינה ב- 26 ליוני. לאחר מכן התקדמו לתוך אסטוניה ומעבר לאגם פיפוס במחצית יולי.
קבוצת הארמיות דרום הייתה פחות מוכנה וקיבלה את המשימה המורכבת ביותר. במקור, הפיקוד העליון הגרמני תכנן לפיתה שתתמקד סביב אזור קייב, אך במחצית מרץ 1941 החליט שקבוצת הארמיות תשנה את שיטת ההתקפה ובמקום לפיתה תבצע איגוף מצפון לכיוון קייב. החלטה זו הייתה פועל יוצא מכמות עוצבות השריון - 5 דיוויזיות בלבד - בקבוצת ארמיות דרום ומוכנותן. עוצבות אלו לא היו רעננות לחלוטין לאחר המערכה בבלקנים. הארמיה ה- 4 הרומנית שנועדה לתקוף לכיוון בסרביה באגף הדרומי, חסרה הייתה לחלוטין ציוד ואמל"ח מודרני ובכלל זה שריון ותותחי נ"ט. יתר על כן, צריך היה להגן היטב על הגבול הרומני ע"מ למנוע מהרוסים מלפגוע בשדות הנפט של פלויאשטי.
מצדו השני של הגבול, ערכו הסובייטים את מירב ומיטב כוחם הלוחם ועוצבותיהם החזקות ביותר באוקראינה, בצפותם שמאמץ הפלישה העיקרי יונחת שם. תוכנית רוסית זו הייתה הגיונית ביותר מכמה סיבות. ראשית, ריכוז התעשייה באגן הדון היה בעל חשיבות דומה לריכוז התעשייה הגרמנית במחוז הריין. כ- 60% מהפחם הרוסי וכ- 30% מהברזל הופקו באזור זה. ובנוסף, פלישה לאוקראינה יכלה לנתק את רוסיה משדות הנפט הגדולים של בקו על שפת הים הכספי אשר הפיקו באותה תקופה 70% מהנפט של המדינה. מה שעשה את המצב לגרוע יותר, אוכלוסיית אוקראינה עיינה את רוסיה הסובייטית ועלולה הייתה לסייע לפולש. ולבסוף, מרחבי השדה הפתוחים וחסרי תוואי השטח הבולטים של אוקראינה סיפקו את שטח התמרון הטוב ביותר לשריון ברוסיה האירופית. מכל הסיבות הללו, הרוסים בטוחים היו בהעריכם כי המאמץ העיקרי הגרמני יהיה באוקראינה.
פלדמרשל גרד פון רונדשטדט, מפקד קבוצת-הארמיות דרום תכנן לתקוף דרומה לכיוון קייב ע"מ לתפוש ראשי-גשר על נהר הדנייפר למבצעים בעתיד תוך השענות על השטח הבלתי עביר של ביצות הפריפיאט באגפו הצפוני. הארמייה ה- 11 של פון שוברט ברומניה, אמורה הייתה להמתין להצלחת מבצע זה ואז להתקדם במהירות לתוך אוקראינה במקביל להתקדמות הארמייה הרומנית ה- 4 לכיוון אודסה. כפי שהתפתחו המבצעים בפועל, גנרל אוואלד פון קלייסט, מפקד קבוצת-השריון ה- 1, התקדם בשיטתיות, תוך היתקלויות ביחידות קטנות של הרוסים, אותן הביס בדרכו והגיע לז'יטומיר, כ- 160 ק"מ מקייב ב- 9 ליולי, הוא פעל בשיתוף פעולה צמוד עם הארמייה ה- 6 של רייכנאו . כאשר צלחה הארמייה ה- 11 את הפרוט ונכנסה לבסרביה, מבקעו העמוק של קלייסט החל מסכן את הארמיות הרוסיות שהיו ערוכות עדיין לאורך הגבולות של פולין ורומניה. אך בגזרה זו הורה מפקד פיקוד קייב הרוסי - גנרל קירפונוס - על נסיגה לאלתר. הארמייה ה- 5 הסובייטית בפיקוד גנרל פוטפוב, נערכה להגנה עיקשת בהישענה בגבה על ביצות הפריפיאט ותקפה נגד במיומנות את האגף הגרמני הצפוני.
ללחימתה של ארמייה ספציפית זו הייתה השפעה מיוחדת על הכוונת המערכה בהמשך ע"י הפיקוד הגרמני העליון. להוציא את הנסיגה הראשונית, מירב כוחות הארמיות הרוסיות ה- 6 וה- 12, כ- 20 דיביזיות בסה"כ, כותרו ב- 2 לאוגוסט באזור אומן. עם חיסולו של כיס אומן נתפשו כ- 103,000 שבויים.
המצב הכללי בתחילת אוגוסט נטה ברורות לטובת הגרמנים, על אף שלא הגיעו עדיין לאף יעד אסטרטגי, לא לנינגרד, לא מוסקבה ולא לאגן הדונייץ; והצלחתם הצבאית המרשימה הייתה בעיקרה ברוסיה הלבנה, הרי הם ניצחו בכל הקרבות החשובים, כבשו את הארצות הבלטיות, השתלטו על דרך המלך למוסקבה, העוברת בסמולנסק, והתקרבו לקייב. הים הבלטי הפך לאגם גרמני ועל פי כל הדיווחים מהחזית, הייתה התמונה שהצטיירה בפיקוד העליון הגרמני - ששוב ניצחה גרמניה במלחמה - תוך כשלושה שבועות ועתה עסקו רק בחיסול קני התנגדות.
כמובן התקדמות עצומה זו דרשה קורבנות אדם, אובדן ציוד ושחיקת מכונות. התבקשה הפסקה לצורך ייצוב שנמשכה עד אמצע אוגוסט. הפסקה זו תאמה את לוח הזמנים הגרמני המקורי. בתקופת עצירה אופרטיבית זו נערך הוורמכט מהים הבלטי ועד הים השחור. הצטייד ותיקן את ציודו תוך שידוד מערכות לשלב הבא.
התפנית דרומה, אוגוסט-ספטמבר 1941
ב- 19 וב- 23 ליולי הוציא הפיקוד העליון הגרמני הוראות להמשך המבצעים. קבוצת-השריון ה- 3 של הות הועברה ת"פ קבוצת-ארמיות צפון וקיבלה את המשימה להתקדם לכיוון צפון מזרח, לנתק את צירי התחזוקה שבין מוסקבה ולנינגרד ולהתקדם בתאום עם קבוצת-השריון ה- 4 לכוון לנינגרד. משימת קבוצת-השריון ה- 2 של גודריאן, שהועברה ת"פ קבוצת-ארמיות דרום, הייתה להשתתף בהשמדת כל הכוחות הרוסיים מערבית לנהר הדנייפר. קבוצת-הארמיות מרכז, לאחר הלקח ממנה השריון צריכה הייתה להמשיך את התקדמותה מזרחה בכח החי"ר בלבד ולטהר את השטח שכבר נכבש.
בעת העצירה האופרטיבית נסתבר לגרמנים שעד עתה כבר נספרו 360 דיוויזיות רוסיות (לעומת ההערכה ההתחלתית של 200) ושעד אוגוסט הם כבר ספגו 260,000 נפגעים.
במחצית חודש אוגוסט חידשו הגרמנים את המתקפה. קבוצת-הארמיות מרכז כבשה את גומל וקבוצת-הארמיות דרום הגיעה לדנייפר, הישגים אלו יצרו כיס ענקי במערך הרוסי. בשל חילוקי דעות בקרב הפיקוד העליון הגרמני באשר להמשך כיוון המתקפה, ווידא היטלר אישית שהמתקפה של שתי קבוצות-הארמיות לא תיעצר משני אגפי הכיס עד אשר כותרו כל הכוחות הרוסיים יחד עם הארמייה ה- 5 מצפון לקייב.
בהמשך לפקודותיו של היטלר התחילה ב- 25 לאוגוסט מערכת כיתור רחבת היקף במערב אוקראינה. הארמייה ה- 2 וקבוצת השריון ה- 2 של גודריאן, תקפו דרומה מכיוון גומל, חצו את נהר הדסנה והבקיעו במהירות את חזית הארמיות הרוסיות ה- 21 וה- 40. לגבי גודריאן ההתקדמות הוטרדה בהתקפות-נגד מסוכנות משני אגפיו. הודות להפוגה שניתנה להם בתחילת אוגוסט לתחזק את האמל"ח שבידיהם והמנוחה שהתאפשרה לחיילים שוב היו דיוויזיות השריון של גודריאן בכושר מבצעי מלא כמעט לחלוטין. במקביל להתקדמותו של גודריאן דרומה הבקיעה קבוצת-השריון ה- 1 של קלייסט מראש הגשר שלה - שמצוי היה מזרחית לדנייפר - צפונה, במגמה לחבור לכוחות גודריאן כ- 250 ק"מ מזרחית לקייב. בינתיים הארמייה ה- 6 הגרמנית תקפה את הארמייה ה- 5 הסובייטית בצלחה תחילה את הדנייפר ואח"כ את נהר הדסנה. כמו פעמים רבות בעבר גם הפעם תגובת הפיקוד העליון הרוסי התמהמה ופקודות הנסיגה בוששו להגיע. המפקדים הרוסים בשדה היו עדיין בתהליך של בקשה לאישורי נסיגה כאשר כוחותיהם של גודריאן וקלייסט חברו בקוקיויסטה ב- 16 לספטמבר. הכיס הענקי של קייב הכיל את הארמייה ה- 5 הסובייטית אשר זמן כה רב בלמה את התקדמות קבוצת-הארמיות דרום - יחד עם הארמיות ה- 21, ה- 26 וה- 37 וכן חלקים מהארמיות ה- 38 וה- 40. סה"כ 665,000 שבויים. הצלחה טקטית כבירה זו נראתה בנסיבות ההן כניצחון אסטרטגי.
במקביל ל"פנייה דרומה" איחדו הגרמנים ובעלי בריתם הפינים את מאמציהם כנגד לנינגרד בצפון. אחד היעדים שקיבל עדיפות גבוהה במיוחד בהוראת מבצע ברברוסה. בסוף יולי התייצבה הארמייה הגרמנית ה- 18 על גדות אגם אילמן. אולם הקרקע הביצתית בעלת התכסית המיוערת לא התאימה למבצעי שריון וקבוצת-השריון של האפנר נתקלה במכשולים רבים. מדרום לאגם אילמן, באזור סטריה-רוסה, תקפו נגד הרוסים בעוצמה כה גדולה עד כי הפיקוד העליון הגרמני החליט להעביר את הקורפוס הממונע ה- 39 מקבוצת-השריון ה- 3 צפונה. בהגיע תגבור זה פתחה קבוצת-הארמיות של לאב בהתקפה בשלהי חודש אוגוסט. הארמייה ה- 18 כבשה את נובוגרוד והתקדמה לכוון טיקוין בצלחה שטח קשה עבירות אל מול התנגדות גוברת והולכת. הארמייה ה- 16 הגיעה לדמיאנסק בקרבת גבעות ולאדי בתחילת ספטמבר. הסובייטים הגיבו בארגנם מחדש את מערך הפיקוד והשליטה ובהטילם למערכה ארמיות רעננות. חזיתות לנינגרד, הקארלית והצפונית-מערבית הוכפפו ישירות לפיקוד הסובייטי העליון (הסטבקה) במוסקבה באמצעות דרג פיקודי חדש שכונה הזירה הצפונית אשר עליה נשלח לפקד הגנרל גיורגי קונסטנטינוביץ ז'וקוב בחודש ספטמבר. לנינגרד הפכה לפיקוד החשוב הראשון שעשה את ז'וקוב לגנרל הרוסי המפורסם ביותר במלחמה. ב- 10 ליולי תקף צבאה הקארלית של פינלנד ובנצלו את התנאים הגרועים בהם מצאו עצמם הרוסים מדרום ללנינגרד הצליח להדוף במהירות את הארמיות הרוסיות ה- 7 וה- 23 חזרה מעבר לגבול 1939. 50 ק"מ בלבד מצפון ללנינגרד עברו הפינים למגננה. הגרמנים הפצירו בהם לצלוח את נהר הסויר ממזרח לאגם לאדוגה ולחבור עם קבוצת-ארמיות צפון או לחילופין לתקוף את לנינגרד מצפון. אך הפינים סרבו לערב עצמם בהתקפה על לנינגרד ועצרו מיד מדרום לסויר. בהשיגם את יעדי המלחמה (השטחים שנלקחו מהם עקב מלחמת החורף) הפינים לא התקדמו יותר. אך הם גם לא ניהלו שום משא ומתן עם רוסיה שציפו לתבוסתה הקרובה.
בצפון פינלנד, פקד גנרל ניקולאוס פון פלאקנהורסט, כובש נורבגיה, על ארמייה שכללה שני קורפוסים. ב- 29 ליוני תקף הקורפוס ההררי מאזור פטסאמו לכיוון הנמל החשוב של מורמנסק ובו-בזמן תקף הקורפוס ה- 36 לכיוון סאלה. בשל תנאי האקלים הקיצוניים והתכסית העבותה, מעולם לא השיגה ארמיית נורבגיה (מנובמבר כונתה הארמייה הלפלנדית תחת פיקודו של גנרל אדוארד דיטל) הישג רציני כלשהו.
ב- 8 לספטמבר התייצבה הארמייה הגרמנית ה- 18 על גדת אגם לאדוגה בנתקה את קשר היבשה ללנינגרד.
ב- 10 לספטמבר כבש קורפוס השריון ה- 31 רכס שולט כ- 12 ק"מ מדרום לעיר באפשרו תצפית חזותית; אך אז הוחזר הקורפוס לשליטתה של קבוצת-הארמיות מרכז והמתקפה בגזרה זו נסתיימה. הארמייה ה- 18 שהפכה לכוח המצור העיקרי סביב לעיר עברה לשיטה של התשה באמצעות הפגזות, אך זמן רב חסרה את החת"ם הכבד המתאים לנסיבות אלו. חיל האוויר הגרמני, אף הוא נאלץ במהירות להפסיק הפצצותיו על העיר בהעתיקו את מאמציו לגזרת קבוצת-הארמיות מרכז. בכך התבצעה תוכניתו של הפיקוד הגרמני העליון: להרעיב את תושבי העיר (במקום להאכילם לאחר כיבוש) ועל אף שהמצור לא היה מושלם והרוסים המשיכו לתספק את לנינגרד דרך אגם לאדוגה הקפוא, הפכה העיר לנטל כבד והולך על הרוסים עד לשחרורה בשלהי שנת 1943.
בסוף ספטמבר, על פי הערכות המפקדה העליונה של הכוחות המזוינים הגרמניים, הגיעו אבדות הרוסים עד אז לסך של 2.5 מליון איש, 22,000 תותחים ו- 18,000 טנקים. כמה אבדות מסוגלים היו עוד הרוסים לספוג בסדרי גודל כאלו ?
סיבות לכישלון המתקפה הגרמנית
1. מרחביה העצומים של רוסיה מנעו מהגרמנים איגוף הצבא הרוסי והשגת מטרות אסטרטגיות.
2. למרות שנהרגו בצבא האדום 2.5 מיליון חיילים עד סוף 1941, הוא לא נשבר. הוא נקט בשיטת "האדמה החרוכה" (נסיגה תוך השמדת כל דבר שיכול להועיל לגרמנים). תחת מפקדיו האמיצים יצר קווי הגנה יציבים ואף יצא למתקפת נגד בסוף 1941.
3. היטלר מינה עצמו לראש הצבא, מכיוון שהגנרלים שלו לא קיבלו את דעותיו. הם רצו לרכז את המאמצים לעבר מוסקבה. הוא גרם לטעויות אסטרטגיות גורליות וסרב לאשר נסיגה גם במחיר של השמדת כוחותיו.
4. סטלין, למרות היותו רודן אכזר, הצליח להלהיב את העם הרוסי ולעורר בו פטריוטיזם.
5. העתודה הסובייטית, אוכלוסיית בריה"מ כולה, היתה גדולה מאוד כך שלוחמים לא פסקו מלזרום לחזיתות כאשר הצבא הגרמני ללא תגבורות גדולות הלך ונחלש.
6. רוסיה הצליחה להעביר את מפעלי הנשק מחוץ לטווח הלופטוואפה וכך יכל הצבא הרוסי להצטייד בנשק מתקדם בהיקפים גדולים.
7. "גנרל חורף" שעצר את נפוליאון עצר גם את היטלר. הטמפרטורות הנמוכות גרמו לקשיים פיזיים ומוראליים לחייל הגרמני שהיו קשים מנשוא. היה מחסור מוחלט בציוד לחורף והחייל הפשוט לא היה מורגל לתנאי מזג האוויר. הרובים והמקלעים לא ירו כי קפא בהם השמן. מנועים השתתקו, השמן קפא והטנקים נתקעו בבוץ העמוק. התארכות הטורים בחדירה העמוקה לתוך רוסיה עיכבה אספקות-חירום. לעומת-זאת לרוסים היה ניסיון בהתמודדות עם הקור והשלג. היה להם ציוד חורף מתאים ויחידות שהתמחו בלוחמת חורף גרמו לאבידות רבות בקרב הגרמנים.