מלחמת התשה כלל עולמית- גואדלקנל- סטלינגראד- צפון אפריקה

מלחמת התשה כלל עולמית- גואדלקנל- סטלינגראד- צפון אפריקה
במחצית השנה אשר החלה באוגוסט 1942 ונמשכה עד סוף פברואר 1943 נערכו שלוש מהמערכות הארוכות והעקובות מדם של מלחמת העולם השנייה. הרוסים נלחמו לחיים ולמוות עם חרי-אפו של הצבא הגרמני במערכה יבשתית נוראה סביב לעיר הנושאת את שמו של מנהיגה סטאלין. הבריטים החלו מתקדמים בצפון-אפריקה, והפעם מערבה, בעקבות צבאו הנסוג של רומל לאחר ניצחונם במערכת אל-עלמין. ואילו האמריקאים שיגרו את כוחותיהם במקביל לשני עברי כדור הארץ; במקביל למערכה שוחקת באוקיינוס השקט כנגד הצבא היפני באיי שלמה Salomon Islands, אשר נחרטה לעד בהיסטוריה של הצבא וצי ארה"ב, בשם נורא ההוד 'גואדלקנל' ריכזו מאמץ עיקרי למבצע "לפיד" - הנחיתה בצפון-אפריקה במגמה לבצע תמרון לפיתה אסטרטגי ענקי, יחד עם הבריטים, כנגד הצבא הגרמני בצפון היבשת השחורה.
גואדלקנל
בששת החודשים אשר בין אוגוסט 1942 לפברואר 1943, לחמו ארה"ב ובעלות בריתה באוקיינוס השקט, אוסטרליה וניו-זילנד, מערכה משולבת, אכזרית וקשה כנגד היפנים על השליטה באחד האיים המרכזיים באיי-שלמה - גואדלקנל (אי קטן שכל שטחו הסתכם באורך של 150 ק"מ וברוחב 40 ק"מ), אשר הווה שטח מפתח בזירה זו, ממנו ניתן היה לשלוט על נתיבי הספנות לאוסטרליה ולמערכה המתנהלת בגיניאה-החדשה. הייתה זו המתקפה הראשונה של ארה"ב בזירת האוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה. היה זה הימור רציני כיוון שיפן נהנתה עדיין מעליונות ימית לא מבוטלת באוקיינוס השקט. לאחר התמוטטות פיקוד ABDACOM (הפיקוד המשותף לארה"ב בריטניה, אוסטרליה והולנד) הצריך המצב ארגון מחדש של מערכת הפיקוד-והשליטה של בעלות הברית בלחימה כנגד היפנים. זירת הלחימה חולקה בין הצבא לצי ארה"ב כאשר פיקוד דרום-מזרח אסיה נוהל ע"י הצבא תחת פיקודו של הגנרל דגלס מקארתור (שזה עתה נמלט בעור שיניו מהפיליפינים) ובאחריותו אוסטרליה, גיניאה-החדשה, הפיליפינים ופורמוזה ואילו פיקוד האוקיינוס השקט ע"י הצי בפיקודו של אדמירל צ'סטר נימיץ (המנצח של מערכת מידווי) אשר קיבל אחריות על כל איי ומימי האוקיינוס השקט, בואכה איי הבית של יפן. ברור היה כי בשני פיקודים חדשים אלו יצטרכו הצבא והצי לשתף פעולה באופן הדוק בשל אופים הגיאוגרפי.
איי שלמה וגואדלקנל נפלו בגזרת פיקוד הצי. פיקוד האוקיינוס השקט של הצי חילק את שטח מבצעיו העצום למספר פיקודי-משנה כאשר לצורך הלחימה באיי שלמה והמרחב הסמוך הוקם הפיקוד-המרחבי דרום האוקיינוס השקת בפיקודו של תת-אדמירל ג'ורמלי אשר פיקד על כלל כוחות ארה"ב בים, באוויר וביבשה במערכה זו ובכלל זה כוחות דיביזיית הנחתים הלוחמת באי.
היפנים כבשו את האי טולאגי, צפונית לגואדלקנל מייד לאחר קרב ים-האלמוגים ומיקמו שם בסיס למטוסי-ים כמרכיב בתוכניתם להכיל ממזרח את המערכה בגיניאה-החדשה ולנתק את נתיבי הים לאוסטרליה. בהמשך לתפישה זו השתלטו גם על גואדלקנל והחלו בונים באי שדה-תעופה.
בנסיבות אלה נחתה באי דיביזיית הנחתים (מרינס) הראשונה ב 7 לאוגוסט 1942 (בעוצמה של 16,000 חייל) במגמה להשתלט על שדה תעופה אשר בנייתו כמעט הושלמה (ע"י היפנים) (אשר מנו בעת הזו 2,900 חיילים, בחלקם חיילי הנדסה-בינוי) בלונגה-פוינט וכן על מעגן באי הסמוך - טולאגי, בקצהו של מייצר ימי אשר יזכה במהרה לשם "מייצר קרקעית הברזל" (בשל הכמות הגדולה של ספינות שטבעו בו בימי המערכה). ההחפה הפתיעה את היפנים, אשר חשבו כי זוהי פשיטה בלבד, ועל כן התנהלה למישרין, כאשר תגובתם בדמות תקיפות נגד אוויריות עלו באבדות ולא היו יעילות.
אולם יומיים בלבד אחר כך כבר ספגו ציי בעלות הברית, ארה"ב ואוסטרליה את תבוסתן הימית הראשונה במערכה זו בקרבת האי סאבו. האדמירל היפני גוניצ'י מיקאווה, מפקד הצי ה- 8 היפני, יצא מייד אם היוודע לו דבר הנחיתה האמריקאית, בראש כוחותיו דרומה מרבאול (כ 1,000 ק"מ צפונה משם). הוא הגיע לאזור הלחימה בליל 9/8 לאוגוסט ובקרב לילי מנוהל היטב הטביע 4 סיירות של בעלות הברית וגרם נזק ניכר לסיירת נוספת ושתי משחתות. אולם הצלחה זו לא נוצלה על-ידו להטבעת ספינות התובלה אשר הנחיתו את הנחתים בגואדלקנל והיו כעת חסרות אונים מול הצי היפני. הוא נסוג עם עלות השחר מחשש להיחשף לתקיפת מטוסים מהנושאות האמריקאיות (שלא היו באזור אולם הוא לא ידע על כך) ועל כך ספג נזיפה ממפקד הצי ימאמוטו. בקרב זה בלבד ספגו בעלות הברית 1,790 הרוגים ו 709 פצועים (אל מול 57 ו 70 בהתאמה ליפנים אשר להם ניזוקה סיירת אחת בלבד).

הכוחות היפנים באי השתייכו לארמייה ה- 17 היפנית בפיקודו של לט. גנרל היראיוצ'י היאקוטאקה אשר החל במרוץ כנגד האמריקאים לתגבור הכוחות הלוחמים באי. מאבק עיקש התנהל סביב שדה התעופה בלונגה-פוינט אשר כונה שדה הנדרסון. על אף ההפצצות הנמשכות של היפנים על שדה התעופה, המשיך האחרון להיות מבצעי ולספק סיוע קרוב לכוחות הקרקע הלוחמים וכן הפך את מאמצי היפנים לתגבר את כוחותיהם באי לבעיתיים וקשים ביותר. הלחימה ביבשה הייתה קשה ובתנאי אקלים גרועים ביותר, שני הצדדים ניסו במהלך המערכה כולה להבטיח תגבורות והזרמת אפסניה לכוחותיהם. שיירות ספינות ההספקה היפניות המלוות בצי שלהם פעלו לרוב בלילה וזכו לכינוי "טוקיו אקספרס". האקלים הקשה (הטרופי) והמחלות גבו מהצדדים הלוחמים מחיר גבוה יותר משדה-הקרב. חיילי המרינס הגיעו לקצה גבול יכולתם לאחר שלושה חודשי לחימה בהם הצליחו לבסס ראש גשר ברוחב 10 ק"מ ובעומק 5 ק"מ בלבד מסביב לשדה התעופה ולהגן עליו בשיניים. וכך הדיביזיה הראשונה של המרינס, בפיקודו של מייג'ור גנרל אלכסנדר וונדרגריפט, עוצבת השדה האמריקאית הראשונה אשר פתחה במתקפה במלחמה עמדה מול כל ההתקפות היפניות לזרוק אותם חזרה לים. למזלם זלזלו היפנים בחיילי ארה"ב (לאחר הניסיון נגדם בקרבות קודמים) והתקפותיהם נוהלו לשיעורין ובכוחות בלתי-מספיקים עם כי בהתלהבות רבה. שגיאה חמורה זו של הפיקוד היפני אשר חטא באי ריכוז הכוח היא-היא, שאפשרה לנחתים להחזיק מעמד זמן כה רב. אולם כוחם תש ולבסוף נאלצו האמריקאים להחליף את חיילי המרינס בקורפוס של הצבא. הדיביזיה הראשונה של המרינס הוצאה למנוחה ולשיקום לאחר הסאגה אותה עברה באי. הכוח המחליף כלל בתחילה את דיביזיית 'אמריקל' (עוצבה מעורבת מיחידות שונות שהגיעו לאוסטרליה לאחר פרוץ המלחמה) בפיקודו של מייג'ור גנרל אלכסנדר פאטץ'.
עוד קודם לכן החליט הצי להחליף את מפקד המרחב (והמערכה) אשר המליץ מספר פעמים לוותר על הלחימה ולסגת מהאי, ועל מקומו של אדמירל ג'ורמלי שהואשם בהססנות, התמנה תת-אדמירל וויליאם הלסי שהיה ידוע כתוקפן יותר באופיו ומומחה ללחימה עם נושאות מטוסים ואוויריה ימית.
עוצמת צבא ארה"ב החלה גדלה בהדרגה עד לסדר-כוחות של קורפוס - הקורפוס ה- 14 (מפקדה חדשה שהוקמה בעת הלחימה ע"י פיקוד דרום-האוקיינוס השקט של הצבא בפיקוד מייג'ור גנרל הארמון) ואשר גנרל פאטץ' מונה למפקדו. הקורפוס כלל 2 דיביזיות צבא: ה'אמריקל' ודיביזיית המשמר-הלאומי ה- 25 ודיביזיית נחתים אחת - המרינס ה- 2 ובסה"כ הגיע כוח זה בשיאו ל 30,000 חיילים. עוצמה זו, בסיוע מקומי זעיר של מתיישבים בריטים ואוסטרלים אשר קיימו מערכת תצפיות בכל מרחב איי שלמה, הצליחה להחזיק מעמד ולדחוק בהדרגה את היחידות היפניות אשר בסה"כ (בכל ימי המערכה) הגיעו ל 29,000 חייל, רק בזכות עוצמת-אש עדיפה ועקשנות רבה.
בים, במהלך המערכה, התנהלו שני קרבות בין נושאות המטוסים היפניות לאמריקאיות כאשר האמריקאים סובלים אבדות רבות יותר. כמו כן התנהלה פעילות צוללות ואוויריה ימית רבה אשר נתנה לבעלות הברית יתרון מסוים. במייצרי "קרקעית הברזל" ובקרבתם התנהלו 5 קרבות ימיים ראויים לציון ומספר רב של היתקלויות בין הציים. כל אלה הדגימו עד כמה עדיף היה הצי היפני בלוחמת לילה (תותחנות בעיקר) ולוחמת טורפדו. יחד עם זאת תוצאות המערכה לא הוכרעו במשך 4 חודשים עד אשר ב- 8 לפברואר 1943 החליטו היפנים לוותר על גואדלקנל ולפנות את כוחותיהם מהאי באופן חשאי והצליחו לבצע זאת מתחת לאפם של האמריקאים ובלא שהאחרונים ירגישו בכך.
שני הצדדים סבלו אבדות כבדות במערכה, האמריקאים: אשר השקיעו במערכה כ- 60,000 חיילים איבדו 1,592 הרוגים, 4,183 פצועים ועוד כ 14,000 שפונו עקב מחלות טרופיות (מלריה, טיפוס, דיפטריה ועוד) הצי איבד עוד 5,492 הרוגים ו 405 פצועים. ליפנים היו 14,800 הרוגים ועוד 9,000 שנפטרו ממחלות טרופיות. מנהגם של היפנים לא להתמסר לשבי גרם לכמות ההרוגים הרבה בצידם, 1,000 השבויים שנפלו לבסוף לידי האמריקאים היו ברובם פצועים או מוכי הלם-קרב.
שני הצדדים סבלו אבדות כבדות בספינות ומטוסים ועל אף שבעלות הברית סבלו יותר, אבדותיהן הושלמו במהרה בעוד אלו היפניות היו ללא תחליף. צי ארה"ב למד לקחים חשובים מהמערכה בים וראה קושי רב בהתמודדות עם הצי הקיסרי היפני תחת פיקודו של אדמירל איסורוקו יממוטו אשר הנחיל לו כמה מהתבוסות הצורבות והמשפילות ביותר בתולדותיו, וכך חודשיים לאחר סיום המערכה, באפריל 1943, חיסלו האמריקאים את אדמירל יממוטו במבצע מממוקד נקודתי. מבחינה אסטרטגית מערכה זו ביססה את בלימת היפנים אשר החלה מספר חודשים קודם לכן, במערכת מידווי. הייתה זו נקודת תפנית במלחמה, מכאן ואילך עברו היפנים למגננה, תוך הגנה עיקשת על כל אי וכל עמדה, ארה"ב נצטרכה ללחימה קשה של עוד שנתיים וחצי ושתי פצצות אטום על מנת להכניע את יפן לבסוף בספטמבר 1945.

סטלינגראד

הקרב על סטאלינגרד היה אחד הקרבות הבולטים ביותר במהלך מלחמת העולם השנייה, ואולי החשוב בקרבות שהביאו את המפנה במלחמה כולה. במהלכו הארמיה ה-6 של הוורמאכט (צבא גרמניה) ניסה לכבוש את העיר סטאלינגרד ובסופו של דבר הושמד על ידי הצבא האדום.
רקע
לאחר קרב ההגנה על מוסקבה, בחורף 1941, ומתקפת הנגד "המוסקבאית" בדצמבר 1941, מצאו עצמם הצבא הגרמני והצבא הרוסי בחזית קשיחה המשתרעת לאורך אלפי קילומטרים. שני המטות הכלליים, הסטאבקה הרוסית וה או.ק.וו. הגרמני, חיפשו את הדרכים לשבור את קוי האוייב, ולפרוץ במתקפת קיץ, שתבוא לכסות על אבידות השנה שחלפה.
מדיניות "אף שעל", שהכתיב היטלר למטכ"ל הגרמני עם תבוסות החורף קרוב לודאי הצילה למעשה את הצבא הגרמני, כי בנסיגה בתנאי חורף הסיכויים שלו לשרוד היו קטנים. היטלר אמנם צדק, אבל בכך מצא את עצמו במצב בו הוא מסוגל להכתיב לצבא כל תכנית העולה על רוחו ללא כל שמץ של התנגדות. מסע המלחמה המתוכנן על ידי הגנרלים היה אמור להיות מערכה מוגבלת, שנועדה לשמור ולבסס את הישגי קיץ 1941. היטלר, אשר טען כי הוא רואה צרכים כלכליים של ניהול המלחמה בכללותה, הכתיב תכנית שאפתנית, שעיקרה כיבוש העיר סטלינגרד, והאיזור שבין הנהרות דון ווולגה. כוונתו היתה להשתמש בעיר כציר לפניה צפונה עם הוולגה לניתוק קווי התחבורה של הצבאות המגינים על מוסקבה, ואולי אף פניה מזרחה לעבר הרי אורל. בה בעת אמור היה צבאו של הגנרל פון מאנשטיין לפנות מאגן הדון דרומה, לכבוש את הקווקז, לנתק את אספקת הדלק הסובייטית, ולהגיע לגבול פרס ותורכיה. כבר בשלב זה ברור היה כי יעדי התכנית מחייבים פיצול משמעותי בין הכח המסתער על הקווקז, ובין הכח שמטרתו לכבוש את סטלינגרד. עם זאת, סדר הגודל של הכוחות (וזאת על אף האבידות הנוראות במשך החורף שספג הצבא הגרמני) היה גדול אף מסדר הגודל של הכוחות שביצעו את מתקפת ברברוסה בקיץ 1941.
תכנית שאפתנית זו נעזרה בכשלונן של שורת מתקפות רוסיות באיזור קרים וחארקוב, בחודשים מאי ויוני 1942. מייד לאחר שהתקפות אלו הסתיימו בכשלון, פרצה התקפה בכוח של שלוש ארמיות את קווי הרוסים, בערבות הרחבות המובילות אל איזור סטלינגרד. תוך כמה שבועות עברו ארמיות הפנצ'ר מאות קילומטרים, כמעט ללא התנגדות, עד שהגיעו לעיקול הדון, ולאגן שבין הדון והוולגה. ב-23 לאוגוסט 1942 הגיעו חילות גרמנים אל נהר הוולגה מצפון לסטלינגרד. יומיים קודם לכן נכבש ההר הגבוה ביותר בקווקז אלברוס, וזאת כהקדמה לכיבוש שדות הנפט השופעים של מאיקופ. החזית הפעילה נמתחה על פני מאות קילומטרים מהקווקז בדרום ועד וורונז' בצפון, ובמרכזה - העיר סטלינגרד. כיבושה של עיר הזו היה מסלק את אחרוני הכוחות הרוסים ממערב לוולגה, וחותם את הגולל על תבוסה רוסית גרועה מזו שנחלה בשנת 1941.
מהלך הקרב
בסוף אוגוסט הגיעו כוחותיה הראשונים של הארמיה השישית אל פרברי העיר סטלינגרד. העיר עצמה סבלה מזה כמה ימים מהפצצת ענק של ה-לופטוואפה אשר הרגה חלק ניכר מן האוכלוסייה האזרחית, והביאה להרס של אחוז ניכר מן המבנים.
ברוב חלקי העיר שלטה הארמיה ה-62 של צבא בריה"מ בראשותו של צ'ויקוב. החלה מתקפה נואשת של הגרמנים, שנתקלה במגננה עיקשת של הרוסים. הקרב היה בין האכזריים שהתנהלו אי פעם, וכל בית הרוס, כל מפעל, כל מבנה, הפך ליעד מבוצר, שעליו נלחמו חיילי הצבא האדום כנגד כוחות עדיפים עד טיפת דמם האחרונה.
מתקפות ענק רבות נערכו בין אוגוסט 1942 ונובמבר 1942, וכל אחת מטרתה היתה להגיע אל הוולגה בנקודות רבות ככל האפשר, ולמנוע את המעבר של ציוד, אספקה ותגבורת אל כוחותיו של צ'ויקוב.
המתקפה הגרמנית אשר החלה באופן כה מזהיר, בתנועה מהירה של שריון, הפכה עתה לקרב פנים אל פנים על רחובות, ולעיתים על בתים בודדים, אשר שאב לתוכו את עתודות כח האדם והאספקה של ה-וורמאכט. היטלר ראה בקרב עניין אישי, וכיבוש העיר הנקראת על שמו של סטאלין הפך אצלו לאובססיה. מנגד סבלו כוחותיו של צ'ויקוב מאבידות כבדות, ובחודש נובמבר 1942 החזיקו הרוסים ברצועות צרות על גדות הוולגה, שרק לעיתים עלה רוחבן על 300 מטר. חשוב להדגיש, למרות שהאבדות בקרב הרוסים היו עצומות, אבדות הגרמנים היו קשות יותר.

ב-19 בנובמבר 1942, הסתבר כי עמידתו העיקשת של צ'ויקוב לא הייתה לשווא, אלא הייתה חלק ממלכודת מתוכננת אליה נפל הצבא הגרמני. במבצע "אוראנוס" פרצו כוחות רעננים אשר רוכזו בסתר בשבועות האחרונים על גדות הוולגה מצפון ומדרום לסטלינגרד, כאשר הם מנצלים את העובדה כי באגפי החזית לא הוחזקו יחידות העילית של הוורמאכט, אלא יחידות של המדינות הגרורות: רומנים, איטלקים והונגרים. תוך ימים ספורים התחברו הכוחות שפרצו מדרום עם הכוחות שפרצו מצפון, והודקה טבעת כיתור סביב הארמיה השישית הגרמנית הלכודה בסטלינגרד.
בשלב זה ניתן היה, בשילוב של פריצה משני צידי טבעת הכיתור, לחלץ את הארמיה השישית ולהציל את מרבית אנשיה וציודה. היטלר סירב בתוקף לתכנית זו. תחת לחץ כבד של הגנרלים שלו הסכים היטלר לניסיון פריצה מצד מערב בלבד. המשימה הוטלה על גנרל פון מנשטיין (Von Manstein). הוא קיבץ יחידות מחזיתות משניות, עתודות מטכ"ל זמינות וחלק מהארמיה המשוריינת הרביעית. לקבוצת הארמיות הזאת קראו "קבוצת ארמיות דון" והניסיון לסייע לארמיה הששית נכשל. הגנרל הגרמני הות (Hoth), מפקד הארמיה הרביעית, הגיע עד למרחק של 30 קילומטר מסטאלינגרד, אך כוחו לא עמד לו לפרוץ את המצור מבלי לקבל סיוע מן הנצורים עצמם. מפקדם הגנרל פון פאולוס (Von Paulus) ראה עצמו מחוייב לפקודתו של היטלר שלא לסגת מקו הוולגה ולא לשחרר את אחיזתו בעיר סטלינגרד ולכן לא שיתף פעולה עם הכח שנשלח לחלצו.
בדצמבר 1942 היו כמאתיים וחמישים אלף גרמנים לכודים בסטלינגרד. בינואר 1943 תנאי מזג האוויר, ועליונותו של חיל האוויר הסובייטי בגזרה, הפכו את רכבת האוויר של הלופטוואפה שהבטיח הרמן גרינג לבלתי אפשרית. חיל האוויר הגרמני איבד 488 מטוסי תובלה וכ-1000 אנשי צוות אוויר בנסיון הכושל לספק את צרכי הארמיה המכותרת במשך חודשי דצמבר וינואר.
לאחר שבועות של ייסורים, בקור וברעב, ותוך התקפות בלתי פוסקות של הכוחות הרעננים של הצבא האדום, עמדה על הפרק כניעתה של הארמיה השישית. היטלר אסר על הארמיה להכנע, ופקד עליה להילחם עד האיש האחרון, תוך שהוא ממנה את הגנרל פון פאולוס לפילדמרשל. זה לא עזר. ב-2 בפברואר 1943 נכנע פון פאולוס ליחידה סובייטית בפיקודו של קצין צעיר בדרגת לויטננט, אשר הגיע למרתף בית הכלבו "אוניברמג" ששימש לו כמפקדה.
מתוך הכח התוקף שמנה 285,000 חיילים בתחילת הכיתור בספטמבר 1942, 91,000 חיילים נשבו לרבות 24 גנרלים והפילדמרשל פאולוס בראשם. רק 5,000 מתוך השבויים זכו להגיע בחזרה לגרמניה עשר שנים לאחר מכן. לגרמנים היו כ-71,000 הרוגים בקרב ועשרות אלפים מתו ממחלות, רעב ומהקור הנורא. עמידות הצבא הרוסי בסטאלינגרד הפכה לסמל וסמנה את המפנה במלחמה. בהמשך החלה סדרה של ניצחונות של הרוסים שהצליחו לשחרר את כל השטחים הכבושים.

צפון אפריקה

לאחר שצ'רצ'יל שכנע את רוזוולט שהמקום המתאים ביותר לנחיתה מהים הוא צפון אפריקה, ניתנה ההוראה לביצוע ביולי 1942.
כוח המשימה המערבי הוליך 35,000 חיילים היישר מארצות הברית לקאזאבלנקה; כוח המשימה המרכזי הפליג עם 40,000 חיילים מבריטניה לאוראן וכוח המשימה המזרחי יצא אף הוא מבריטניה ותקף את אלג'יר. מפקד הפעולה היה לוטננט-גנרל דוויט איזנהאור.
הפלישה החלה ב- 8 בנובמבר 1942. כוחות גרמניים הוטסו במהירות לטוניסיה ואילו חלק רב מהכוח הימי הצרפתי טובע.
על אף מזג אוויר סוער, ובהצטרף כוח הארמיה ה- 8 מן הדרום והארמיה ה- 1 מהצפון הופעלו כוחות בנות-הברית נגד הכוחות המשוריינים של רומל בטוניס ועד ל- 12 במאי 1943 הביסו את התנגדותם של הגרמנים ולראשונה טוהרה אפריקה מחיילי כוחות ה"ציר".
במערכה בצפון אפריקה, לקחו חלק מספר צבאות:

צבא בריטניה - שכלל את הצבא ההודי הבריטי, צבא אוסטרליה, צבא ניו- זילנד, צבא דרום אפריקה, צבא צרפת החופשית, צבא פולין החופשית, צבא צ'כיה החופשית וצבא ארצות הברית בכל אחד מהם שירתו יהודים.
צבא אוסטרליה - נלחם בצפון אפריקה משנת 1939. ב-1942 לאחר מערכת אל עלמיין, לאחר ההתקפה היפנית על פרל הארבור והתקיפות האוויריות על אוסטרליה, 3 דיוויזיות אוסטרליות חזרו מצפון אפריקה, למולדתן - להגן מפני היפנים. בצבא האוסטרלי שרתו 3854 יהודים.
צבא ארה"ב - השתלב במלחמה החל מ-8 בנובמבר 1942, בנחיתה בצפון אפריקה, מבצע "לפיד"- כשמפקד כוח המשלוח היה הגנרל דיויד אייזנהוואר.
צבא דרום אפריקה - פעל במערכה בצפון אפריקה, עם שתי דיוויזיות. צבא זה היה צבא מתנדבים, בו 8366 יהודים, התנדבו, לחמו והשפיעו, שיעור גבוה מאוד של מתנדבים יחסית לאוכלוסייה ולצבא.
צבא צרפת החופשית - שהוקם אחרי תבוסת צרפת, השתתף במערכות בצפון אפריקה. הצבא השתתף בצפון אפריקה עם 2 חטיבות, הראשונה והשנייה, וכן עם שדרתו של הגנרל ז'ק פיליפ לקלרק, שתקפה את כוחות הציר, מדרום לצפון, מצ'אד לטריפולי, כבש אותה בסוף ינואר 1943 וחבר לארמייה השמינית בפברואר 1943. בצבא זה הייתה כמות היהודים, ללא שיעור, והשפיעה רבות. מבדיקת אותות ההצטיינות, אות ההצטיינות היוקרתי של קצינים שלחמו נקרא ORDRE DE LIBERASION ("מסדר השחרור"), אות זה חולק ל- 1038 איש, מאז ומעולם, מכל הצבאות, צרפתים ולא צרפתים, לפחות כ-70 קצינים יהודיים קיבלו את האות הזה, חלקם הגיע לרמה של גנרל ארבעה כוכבים בצבא הצרפתי ולתפקידים רבים אחרים.
צבא פולין החופשית - לחם במרחב עם חטיבה אחת - "הבריגאדה הקרפטית". אימון ההקמה שלה היה בלטרון והיא החליפה בלחימה את הכוחות האוסטרליים, בטוברוק הנצורה.