הצבאות העממיים הפולני והצ'כוסלוסקי בברית המועצות

הצבאות העממיים הפולני והצ'כוסלוסקי בברית המועצות

אל"מ (מיל) ד"ר בני מיכלסון

כיבוש צ'כוסלובקיה ופולין ע"י הגרמנים בראשית מלחמת העולם השנייה יצרו מצב ששתי המדינות הקימו ממשלות בגולה – בלונדון. בראש הממשלה הצ'כית עמד אדוארד בנש ובראש ממשלת פולין ולדיסלב שיקורסקי ולאחר מותו מיקולאיצ'יק.

הכוחות המזויינים של שתי המדינות שהצליחו לברוח מהשטחים שנכבשו והוקמו מחוץ להישג ידם של הגרמנים סרו באופן פורמלי למרותן של הממשלות הגולות, אשר ירשו את הממשלות שנבחרו באופן דמוקרטי לפני המלחמה.

ברית המועצות אשר ראתה במדינות פולין וצ'כוסלובקיה מרכיבים ברצועת ההגנה המערבית אשר תגן עליה מתוקפנות מרכז אירופאית (גרמנית בעיקרה) מעוניינת הייתה שלאחר המלחמה מדינות אלו תהוונה חלק ממרחב ההשפעה הסובייטי.

מצב בו צבאותיהן הלאומיים של המדינות הללו יסורו למרותן של ממשלות פרו-מערביות לא עלה בקנה אחד עם מדיניותה של בריה"מ. מנקודת מבט סובייטית צבא בריה"מ ילחם וישפוך את דמו לשחרור מדינות אלו מהכיבוש הנאצי ואז יגיעו הצבאות הפרו מערביים ו"יקבלו על מוכן" על כתפי הצבא הסובייטי, את ארצותיהם שיהפכו לחלק ממרחב ההשפעה המערבי.

הפתרון הסובייטי היה להקים "צבא עממי" על בסיס אזרחי המדינות הללו השוהים בבריה"מ (ואף מחוצה לה) אשר ילחם יחד עם צבא ברה"מ ויהפוך לכוח "המשחרר" שיתפוס את השלטון במדינותיהם עם גירוש הגרמנים משטחם.

האנטישמיות השורשית בממסדים הצבאיים הלאומיים הן הצ'כי והן הפולני דחפה לכך שעל אף ההתלהבות היהודית הסוחפת להתנדב ולהלחם בנאצים, הוערמו קשיים שונים ומשונים בדרך גיוסם לצבאות הללו ועוד יותר בדרך קידומם לעמדות בכירות ומשפיעות. כתוצאה, החיילים היהודיים ביחידות הצ'כיות והפולניות במערב (כולל צבא אנדרס) הוו אחוז קטן ביחס לכמות המתדפקים על לשכות הגיוס ואחוזם בקצונה היה קטן עוד יותר.

יצא מכך, שבשטחי בריה"מ שהו יהודים רבים אזרחי צ'כיה ופולין אשר שאפו לחזית ולהלחם בנאצים אולם לא עלה בידם להתקבל לצבאות הלאומיים.

עם הקמת "הצבאות העממיים" בבריה"מ אשר ניזונו מהאידיאולוגיה המרקסיסטית-קומוניסטית, קל היה בהרבה להתגייס ליחידות בצבאות אלו בהן אין (לכאורה) משקל לדת ולמוצא אלא לשיוך המעמדי. יתר על כן, כיוון שמרבית המגויסים לצבאות הלאומיים לא היו יהודיים ולא נשארו אזרחים צ'כים ופולנים רבים (בעיקר לאחר עזיבת צבא אנדרס את ברה"מ) בעלי נתוני גיוס שניתן היה לאתרם, אזי מאגר הגיוס היהודי הפך להיות בעל משקל רב ועל כן אחוז היהודים בצבאות העממיים היה מעל ומעבר לשיעורם באוכלוסייה. כתוצאה מכך, עם גידול הצבאות העממיים והשתלטותם על ארצותיהם, אנו מוצאים יהודים רבים בדרגים הבכירים ובעמדות מפתח. בנוסף, המדיניות הסובייטית להפוך את הצבאות העממיים למודרכים בחינוך הקומוניסטי על מנת שיהפכו למשענת האידיאולוגית העיקרית במדינות המשוחררות הפכו את המערכים הפוליטיים בצבאות אלו למערכים החשובים ביותר והמשפיעים ביותר בשל תפקידם החינוכי הנדרש. וכך אנו מוצאים במערכים הפוליטיים של הצבאות העממיים שיעור מכריע של יהודים. כמו כן במערכים הרפואיים, המודיעיניים והמשפטיים, יחד עם זאת לא נפקד מקומם, ובאחוזים גבוהים, גם בדרג הלוחם.

היהודים בצבא סבובודה

במרץ 1939, לאחר שגרמניה השתלטה על חבלי בוהמיה ומוראביה (מה שנשאר מצ'כוסלובקיה לאחר "הסכם מינכן" והתנתקות סלובקיה), הוקמה ממשלת צ'כוסלובקיה הגולה בלונדון. ממשלה זו החלה פועלת להקמת צבא גולה אשר בבוא העת יוכל לשוב לצ'כוסלובקיה.

לפני מינכן חיו בצ'כוסלובקיה 356,830 יהודים שהוו 2.42% מהאוכלוסייה.

היחידה הראשונה שהוקמה הייתה "הלגיון הצ'כי" בצבא פולין. פולין הייתה המדינה הקרובה ביותר שניתן היה לברוח אליה עם הכיבוש הגרמני ופטריוטים צ'כים רבים, בהם שיעור ניכר של יהודים אשר העריכו שמצבם בשטחים הכבושים לא יהיה טוב, ברחו לשם. כ- 75% מהגולים הצ'כים בפולין היו יהודים, שאר אזרחי צ'כוסלובקיה לא ראו לעצמם סכנה מיידית והעדיפו להשאר במקומות מגוריהם.

הכוונה של הממשלה הגולה הייתה להקים בפולין כוח צ'כי משמעותי שיוכל להשתתף בעתיד בשחרורה של צ'כוסלובקיה. אולם בחודשים הספורים שנותרו עד למתקפה הגרמנית על פולין, לא היה זמן מספיק להקמת יחידה מבצעית מאומנת.

בראש ה"לגיון" עמד סא"ל לודביק סוובודה.

"הלגיון" הצ'כי בפולין מנה 1,200 איש מתוכם כ- 250 יהודים (21%) אשר לא הספיקו לעבור אימוני גיבוש או הכשרה בסיסית. עם פרוץ הקרבות מצא עצמו ה"לגיון" תחת אש גרמנית ולאחר שספג אבידות מספר נסוג מזרחה ולבסוף נפל בשבי הצבא הסובייטי שכבש את מזרחה של פולין.

למעלה משנתיים נתונים היו החיילים הצ'כים במחנה מעצר בברה"מ. בכל התקופה הזו הסכימו השלטונות הסובייטים לשחרר מדי פעם קבוצות חיילים אשר יצטרפו ליח' הצ'כוסלובקיות שהוקמו ע"י הממשלה הגולה במזרח התיכון ובמערב תחת פיקוד הצבא הבריטי בדרך-כלל.

רק כחצי שנה לאחר הפלישה הגרמנית לברה"מ וחתימת מזכר-הבנה אסטרטגי בין הממשלה הצ'כוסלובקית הגולה לברה"מ ובלימת הגרמנים בשערי מוסקבה, החלו בהקמת יחידה צ'כוסלובקית בעוצמה גדודית במסגרת הצבא האדום.

ההקמה החלה בחודש דצמבר 1941 על בסיס שאריות "הלגיון הצ'כי" בפיקודו של סוובודה ואזרחים צ'כים מתנדבים ששהו במחנות מעצר ועבודה ברחבי רוסיה ונקראו לדגל. מקום ההקמה נקבע בבוזולוק, עיר במחוז האוראלי, כ- 180 ק"מ ממזרח לקוויבישב. לקוויבישב עברו משרדי הממשלה הסובייטית עם התקרבות הגרמנים למוסקבה, ובמסגרת זו גם הצירות הצ'כוסלובקית בה היה גם משרדו של סוובודה.

מטבע הדברים, מרבית המתנדבים שהתייצבו בבוזולוק היו יהודים, באשר אזרחים צ'כים אחרים סלדו מברה"מ ואלו שלא נשארו בשטחי צ'כוסלובקיה לשעבר מצאו דרכם למערב. הראשונים הגיעו והפיכו רוח חיים ביחידה המתהווה היו חברי המפלגה הקומוניסטית הצ'כוסלובקית שגלו לברה"מ לאחר "הסכם מינכן" ובהם יהודים כמו רודולף סלנסקי מהוועד המרכזי של המפלגה. אנשים אלו היו המארגנים הראשונים ובהם שלישו האישי של סוובודה, סמל ד"ר פאבל שטיינר היהודי. מבין 30 המתנדבים הראשונים, 20 היו יהודים.

14 חודשים עברו מתחילת הקמת הגדוד הצ'כוסלובקי הראשון ועד כניסתו לקרב. אולם רק כארבעה חודשים לפני הכניסה לקרב, בחודשים אוקטובר-נובמבר 1942 קיבל הגדוד נשק, עד אז, כל האימונים נעשו עם דמיים מעץ.

בראשית 1943 מנה הגדוד 974 חיילים מהם כשני שלישים יהודים בהם מ"פ ג', רס"ן ולאדימיר יאנקו (לימים גנרל בצבא צ'כוסלוסקיה), בדריך רייצין הקצין הפוליטי (הפוליטרוק) של היחידה (לימים סגן שר ההגנה בצ'כוסלובקיה), אוטוקר ריטיר (לימים רמטכ"ל הצבא הצ'כוסלובקי), מלווינה פרידמן, האחות הראשית ורבים אחרים.

על אף שהממשלה הגולה בלונדון גרסה שהיחידה הצ'כוסלובקית קטנה מדי ובלתי מנוסה מכדי לשתפה בקרבות הרי הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הצ'כוסלובקית במוסקבה וסוובודה בעצמו חתרו לשדה הקרב, לא מעט על פי בקשתם של החיילים, מרביתם יהודים, שרצו כבר להלחם סוף-סוף נגד הגרמנים. מה שהכריע את הכף לבסוף היה הצורך המבצעי הסובייטי כתוצאה ממתקפת הנגד הגרמנית כנגד חרקוב אשר נפתחה בראשית פברואר 1943, בפיקודו של פלדמרשל אריך פון מנשטיין.

יחידות ועוצבות הצבא הסובייטי שהיו תשושות ולאחר אבידות כבדות עם סיום מערכת סטלינגרד (היו דיביזיות שמצבתן ירדה ל- 1000-2000 חייל בלבד) התקשו לעמוד מול מתקפתו המוצלחת של מנשטיין ועל רקע זה כל תגבורת ולו הקטנה ביותר הייתה בעלת משקל וערך רב.

הגדוד קיבל משימת הגנה ולחם כנגד ההתקפה הגרמנית בין ה- 8 – 13 למרץ 1943. ההיערכות שלו להגנה סביב הכפר סוקולובו בגדה צפונית של הנהר מאז' – עם הגב לנהר – הייתה לא טובה ולאחר קרב גבורה כנגד השריון הגרמני כשברשות הגדוד 14 רובי-נ"ט דגטארייב בלבד ו- 2 תותחי 45 מ"מ, נסוג הגדוד בעור שיניו ממלתעות הגרמנים לאחר שספג אבידות כבדות, 248 חיילים, כרבע מאנשי הגדוד.

בקרב סוקולובו, בגדוד הראשון הצ'כוסלובקי, שליש מבעלי התפקידים במפקדת הגדוד היו יהודים, 50% מהמש"קים ומפקדים זוטרים אחרים, 75% מהחיילים, 55% מהחיילות, 60% מהאבידות ו- 29% מהעיטורים. מבין 85 החיילים שקיבלו עיטורים סובייטים, 25 היו יהודים.

הופעתה הקרבית הראשונה של צ'כוסלובקיה הופקדה בעיקרה בידי חיילים יהודים. חסרי ניסיון וחימוש, אף על פי כן הם הוכיחו את עצמם. בלעדי השתתפותם והקרבתם היה ארגונה של יחידה בעלת כושר קרבי בלתי אפשרי. לחימתם התרחשה שבעה חודשים לפני הקרב הראשון של הצבא העממי הפולני בלנינו באוקטובר אותה שנה.

ההנהגה הצ'כוסלובקית ידעה כי בסוקולובו נכרתה ברית דמים וידידות בין ברה"מ לצ'כוסלובקיה. נלקח בחשבון כי האבידות שהיחידה סבלה היו קרבן בלתי נמנע להישג המדיני, בהיותו הצבא העממי הראשון שהתייצב ללחימה כתף-אל-כתף עם הצבא האדום.

לאחר קרב סוקולובו גדל צבאו של סוובודה מגדוד לחטיבה: "הבריגדה הצ'כוסלובקית". חטיבה זו הייתה בת 3,200 חיילים ובהם כשליש יהודים. רבים מהמגוייסים החדשים הובאו ממחנות שבויים הונגרים ומחוזות חדשים שהצבא הסובייטי כבש ובהם הרבה רותנים. אמנם שיעור היהודים ירד אבל כ- 100 שצברו ניסיון קרבי בסוקולובו מונו לתפקידי מפתח בהם: הקצין הפוליטי של הבריגדה, רייצין. קצין הרפואה החטיבתי, רס"ן ד"ר ליבאל לייבריך. קצין המנהלה רס"ן פליקס סלאדק-זיסמן. מפקד הנ"מ גוסטב מאייר. קצין המודיעין ורמ"ח כוח-אדם.

בסוף 1943, לאחר ששה חודשי לחימה סבלה הבריגדה שהשתתפה, בין השאר, בכיבוש קייב - 50% אבידות. קיבלה 126 אותות הצטיינות סובייטים בהם 25 יהודים (20%).

אחד הקצינים היהודים הראויים לציון שלחם בשורות צבאו של סוובודה והגיע בסוף המלחמה לדרגת אל"מ כחבר המטה הכללי הצ'כוסלובקי היה תיאודור פיש: 
בסתיו 1939 התגייס כפליט פוליטי לפלוגת עבודה סובייטית ואחרי הפלישה הגרמנית לברה"מ, בקייץ 1941,כשהוחל בפינוי מהיר הצטרף לשורות הצבא הסובייטי. הוא לחם בקרבות המרים ליד וורושילובגראד, שם נותרו בחיים 120 איש בלבד מתוך 3,000 חיילים של חטיבה סובייטית אחת. אחרי הנסיגה התקבלה פקודה לשחרר מהצבא את כל המתנדבים מחשש לחדירת גורמים עויינים, כך נתגלה שפיש הוא מצ'כוסלובקיה. הוא הובל מיד למשרדי הנ.ק.וו.ד. בסטלינגראד ונחקר שם שתי והערב;  חיפשו אי התאמות בתולדות חייו, שנרשמו עשרות פעמים אך לא העלו דבר. משסיימו את החקירה הוליכו את פיש אל פולקובניק של הנ.ק.וו.ד. שהציע לו להתנדב לפעולות מיוחדות בעורף האויב הגרמני. פיש שקל את המצב והסכים בלית-ברירה להתנדב. הוא נשלח לבית ספר לפעילות חבלה בלנינסקויה.

לאחר קורס החבלה אמור היה פיש להיות מוצנח אל עורפו של הצבא הגרמני. כחודש אחר כך נאמר לו כי קיבלו הוראה מהחלונות הגבוהים לשלוח את כל הצ'כוסלובקים לבוזולוק.

ביחידה הצ'כית התקדם בסולם הדרגות והתפקידים תוך הצטיינות בלחימה כנגד טנקים גרמניים בסוקולובו וכמפקד יחידה ממונעת בבריגדה הצ'כית.

עם הקמת הארמייה הצ'כוסלובקית בשנת 1944, כאשר הועלה סוובודה לדרגת גנרל ומונה למפקד הארמייה, חיפש רופא בכיר ברמה הלאומית שיעמוד בראש שירות הרפואה של הארמיה. ואז ביקש לקבל את אחד הכירורגים הנודעים ביותר ששימש בצירות הצ'כוסלובקית בטהרן, י. שקווארייל ומינה אותו לקצין הרפואה הראשי של הארמיה הצ'כוסלובקית שמרבית רופאיה היו יהודים.

הצבא הפולני העממי בבריה"מ

ב- 9 במאי 1943, בתאום בין ממשלת בריה"מ ו"איחוד הפטריוטים הפולנים", הוקמה על אדמת בריה"מ הדיביזיה הפולנית הראשונה על שם תדיאוש קושציושקו, שנועדה להילחם לצידו של הצבא האדום לשחרור פולין. קולונל זיגמונט ברלינג (BERLING) אשר קודם אחר כך לדרגת גנרל, מונה כמפקד הדיביזיה. ואחר כך הארמייה הפולנית הראשונה.

יהודים רבים, אזרחי פולין, בחלקיה הרחוקים של ברה"מ, אשר שוחררו מהמחנות אולם נדחו ע"י צבא אנדרס התנדבו בהתלהבות לעוצבה הפולנית החדשה וכמקודם רבים נדחו ע"י הרשויות. הסיבה הייתה, לשמור על אופייה הפולני של הדיביזיה.

יהודים בעלי כושר פיקודי התבקשו לשנות את שמם לכאלה עם צליל פולני-סלאבי ולהצהיר על לאומיותם הפולנית. מרבית אלו שסירבו שוחררו לבתיהם. במקרים מיוחדים, יהודים שהיו רופאים, מהנדסים, עורכי דין וכדומה התבקשו לחתום על הצהרה שהתנדבו לשרות הצבאי.

רבים מקציני הצבא העממי הפולני היו קציני הצבא האדום עם ניסיון קרבי, ואף מעוטרים, חלקם בעלי אזרחות פולנית. נוכחותם בצבא הפולני על אף שלבשו מדים פולנים ערער את לכידות הכוח ופגע במאפיינים הפולניים של צבא זה.

במגמה לפצות על המחסור בקצינים ובמש"קים ממוצא פולני נפתחו בתי ספר וקורסים להכשרות שדה של אזרחים פולנים. לאחר מספר שבועות אימונים חזרו החניכים ליחידותיהם כמפקדי כתות ומפקדי מחלקות. עם גידול הצבא גדל גם המחסור בקצינים, נפתחו בתי ספר לקצינים על פי שיטת הצבא האדום. בשיטה זו הוסמכו 2,300 קצינים מהם 980 אשר למדו בבתי הספר והאקדמיות של הצבא האדום.

במסגרת זו היו אף צוערים יהודים רבים. על פי דגם הצבא האדום ועל מנת לוודא את נאמנות הסגל הפיקודי הוקם במסגרת הצבא העממי הפולני (כמו בצ'כוסלובקי) סגל קצונה חינוכי-פוליטי אשר הווה אגף מיוחד ובכיר בצבא זה. קצינים נאמנים שנבחרו במיוחד עברו הכשרה חינוכית-פוליטית מיוחדת ומונו לסגני מפקדים פוליטיים (פוליטרוקים) מרמת הפלוגה ועד רמת הדיביזיה.

ב- 12 וב- 13 לאוקטובר 1943 השתתפה דיביזיית קושצ'יושקו בקרב עקוב מדם בגזרת לנינו בנפת מוגילב שליד סמולנסק, וספגה אבידות כבדות: 540 הרוגים ו- 768 פצועים מהם 73 יהודים הרוגים ו- 42 פצועים.

חיילים וקצינים יהודים רבים הצטיינו ועוטרו בקרב לנינו: 5 קיבלו את ה"וירטוטי מיליטרי", 4 את צלב גרינוולד, 48 את צלב הכבוד, 5 את עיטור הזהב של הניצחון בשדה הקרב (GOLDEN MEDAL OF FIELD GLORY), 61 את עיטור הכסף, 103 את עיטור הארד. הוענקו להם גם עיטורים רוסיים: סרן יוליוס היבנר קיבל את "גיבור ברית המועצות", אחד קיבל את מסדר הדגל האדום, 10 את מסדר הכוכב האדום ועוד 37 קיבלו עיטורים שונים.

בהמשך המלחמה, הפכה דיביזיית החי"ר הראשונה לגרעיןהצבא העממי כולו. בשיאו מנה הצבא העממי הפולני 391,410 חיילים כולל 38,488 קצינים. כ- 20,000 חיילים יהודים שרתו בצבא זה, בהם כ- 3,200 קצינים. חשוב לציין כי בארמיה הראשונה, מתוך 590 קצינים 203 (34.4%) היו יהודים.[1] הם שרתו לצד עמיתיהם הפולנים בשחרור ורשה ב- 17 לינואר 1945, ובמערכות בפומרניה, לחוף הים הבלטי, בברלין ובמרחב דרזדן-סקסוניה עד לנהר האלבה. בכל המערכות האלו נפלו 2,077 חיילים יהודים בהם 1,645 הרוגים ו- 432 נעדרים.

המפקד העליון של הצבא הפולני העממי, המרשל רולה-ז'ימיירסקי, אמר בישיבת המועצה הלאומית הפולנית העליונה בינואר 1945: "אנצל הזדמנות זו כדי לקבוע, שהחיילים והקצינים היהודים נלחמים בפולש הנאצי במלוא המסירות והגבורה. אלה הם חיילים עזי נפש ולרוב לוחמים בגבורה למען שחרורה של פולין".

הסיבה להתנדבותם ההמונית של יהודים לצבא העממי הפולני בכלל ולדיביזיית קושצ'יושקו בפרט לא היו המאפיינים האידיאולוגים של צבא זה (הקומוניזם) אלא ההזדמנות שניתנה להם לראשונה להלחם נגד הנאצים ואף בתפקידי שדה, שלא כמו בצבא אנדרס ובצבא הפולני בכללו. רבים מהם תפסו לאחר המלחמה עמדות חשובות בהקמת מוסדות המדינה הפולנית הקומוניסטית בכלל והקמת צבאה בפרט.

בצבא העממי הפולני היו 4 מח"טים יהודים, 8 ראשי-מטות חטיבתיים, 66 קציני מטה ברמות מהחטיבה ומעלה, 17 מפקדי גדודים ומקביליהם.

בריגדיר גנרל יצחק מדרס/ ויקטור גרוש, הקומיסר הפוליטי של צבא פולין. 1907 – 1956 (Wiktor Grosz (Izaak Medres). נולד למשפחה יהודית, בנו של מהנדס חשמל בשם רפאל מדרס ואמו אירנה שנייברג. משנת 1934 היה חבר המפלגה הקומוניסטית הפולנית. היה מהמארגנים והמקימים של "איחוד הפטריוטים הפולנים" בברה"מ והדיביזיה הפולנית ה- 1 ע"ש תידיאוש קושצ'יושקו. עם הקמת הארמיה הפולנית הראשונה מונה לקצין הפוליטי (הפוליטרוק) של הארמיה ולאחר מכן מונה לראש המנהל הפוליטי של צבא פולין בדרגת בריגדיר גנרל.

לאחר המלחמה מונה כשגריר פולין בצ'כוסלובקיה (1949-1956) ומשנת 1956 חבר בועדה הבינ"ל בקמבודיה.

אל"מ ולדיסלב בונק/זאב עדרי, מג"ד ובסיום המלחמה הקים את משמר החופים של פולין. לאחר עלייתו לישראל היה ראש אגף במשרד הבינוי. כתב ספר על שירותו בצבא הפולני העממי שתורגם לעברי ונקרא: על הגבול הימי.

לרשותנו עומדים שני מחקרים בסיסיים על הלוחמים היהודיים בצבא הצ'כי והפולני במלחמת העולם השנייה:

אריך קולקה, היהודים בצבא סוובודה בברית-המועצות, יד ושם, ירושלים, 1977.

קלמן נוסבאום, והיה להם לרועץ – היהודים בצבא העממי הפולני בברית-המועצות, אונ' ת"א, 1984.