ויקטור מירקין – גיבור צבא צרפת
מאת אל"מ (מיל') בני מיכלסון
לעתים נדירות נתקלים אנו בקצין יהודי ארץ ישראלי אשר היה מנכ"ל (משותף) של נכסי הברון רוטשילד בארץ, התגייס לצבא הצרפתי במלחמת העולם השנייה ונפל במהלך שחרורה של צרפת בהיותו מפקד גדוד בצבא זה. למעשה מלבד הבריגדיר קיש, אין לנו עדויות מפורטות על ארץ ישראלים בצבאות זרים בתקופת מלחמת העולם השנייה שלא במסגרת ההתנדבות בארץ ליחידות הצבא הבריטי והבריגדה. לכן יש מן הייחודיות בסיפורו של ויקטור מירקין אשר עוטר בעיטור היוקרתי ביותר של צרפת במלחמת העולם השנייה – מסדר השחרור (ORDRE DE LIBERATION), עיטור אותו קיבלו בסה"כ 1,038 איש מאז ומעולם.
קצין בצבא צרפת
ויקטור מירקין נולד ב- 19 לדצמבר 1909 בעיר יקטרינוסלב אשר ברוסיה. לאחר המהפכה הבולשביקית היגר עם הוריו יוסף ורחל לצרפת. את בית הספר התיכון פסטר (PASTEUR) סיים בהצטיינות. את לימודי המשפטים סיים מירקין באוניברסיטת נויי (NEUILLY) ובמקביל, בשנת 1930 התנדב לצבא הצרפתי. בשנת 1931 התנדב לקורס לקציני מילואים בסן-סיר (SAINT-SIR) היה בין עשרת התלמידים הראשונים שהתנדבו לקורס המילואים במוסד יוקרתי זה. עם סיום הקורס בחודש מרץ 1932 קיבל דרגת סגן-משנה והוצב לחטיבת חיל הרגלים מס' 5 של כוחות המילואים. במסגרתה נקרא מספר פעמים לשירות-מילואים-פעיל.
לאחר תקופה קצרה בה עבד כעורך דין בצרפת עבר לבריטניה בה עמד בבחינות של לשכת עורכי הדין וקיבל הסמכה לעיסוק במשפטים ברחבי האימפריה הבריטית.
בעת שהותו בבריטניה הוצב ליחידת מעבר חו"ל של כוחות המילואים של צבא צרפת, מרכז גיוס מס. 211 במסגרת זו הוא גם הועלה לדרגת סגן במילואים בשנת 1935.
בשנת 1937 החליט ויקטור לעלות לארץ ישראל בה השתקע והקים משפחה. בארץ הוא הועסק כמנכ"ל משותף של חברת פיק"א.
ויקטור מירקין בארץ ישראל
בארץ ישראל התגורר ויקטור מירקין כשנתיים וחצי בהם כיהן בהנהלת חברת פיק"א (PICA – PALESTINE JEWISH COLONIZATION ASSOCIATION), חברה של הברון ג'ימס דה-רטשילד אשר ישב באנגליה ובאמצעות הנהלה בפריז ונציגויות בארץ ניהל אותה. באותה התקופה היו לחברת פיק"א שני משרדים, בחיפה ובתל אביב כאשר החשוב מביניהם היה בחיפה בה עבד ויקטור מירקין כמנכ"ל משותף. תפקידיו בארץ כללו בעיקר קיום מגע מתמיד עם כל מיזמי ונכסי החברה בארץ, עם מוסדות המנדט ומוסדות היישוב, קיום פגישות עם כל הפונים לחברה ובעיקר עם משקיעים בכוח והמלצות להנהלת החברה בפריז על כיווני פעולה נדרשים כאשר להמלצותיו הייתה השפעה ניכרת על ההנהלה. עבודתו היום יומית כללה בעיקר חיבור דו"חות על בסיס המידע הנאסף שתורגם לשפה הצרפתית בעבור ההנהלה בחו"ל ודחיפת ההנהלה לקבלת החלטות נאותות לקיום המשך תנועת ההתיישבות והפיתוח החקלאי של ארץ ישראל. עבודתו דרשה ימים רבים של שהות מחוץ לבית, סיורים רבים בארץ ישראל במושבות החברה ומפעליה וכתוצאה הכרה טובה מאד של הארץ ופיתוח הרגש הציוני בקרבו. ויקטור היה גם חובב ספורט מושבע ובעיקר הצטיין בסייף ובג'ודו, הוא היה אלוף הארץ בסייף באותה התקופה והגיע לחגורה שחורה דן-5 בג'ודו. בתקופה זו הוא התגורר עם משפחתו בחיפה.
פרוץ מלחמת העולם השנייה – שירות בסוריה
יום לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ב- 2 לספטמבר 1939 התייצב סגן ויקטור מירקין, בהיותו קצין מילואים בצבא צרפת, לשירות במפקדת חיל המשלוח הצרפתי בלבאנט אשר בסוריה. חודשיים אחר-כך, בנובמבר אותה שנה הוצב במטה המחוז הצבאי של נהר הפרת, על גבול עיראק. הוא שרת שם כקמב"ץ המחוז עד לכניעתה של צרפת ביולי 1940 עת שוחרר משירות ב- 31 לחודש, כחלק מתנאי הכניעה וחזר לארץ.
חודשיים וחצי אחר-כך, עם הקמת צבא צרפת החופשית ע"י הגנרל שרל דה-גול, היה ויקטור מראשוני המצטרפים לצבא זה והראשון מארץ ישראל. הוא ניגש לנציגות צרפת החופשית בארץ והתגייס. זמן קצר אחר כך הוצב בגדוד הנחתים ה- 1 של צבא צרפת החופשית (1er Bataillon d'infanterie de marine). גדוד זה נוצר מפליטי חטיבת הרגלים ה- 24 אשר לאחר כניעת צרפת ברחו מסוריה לקפריסין (שהייתה בשליטה בריטית) ומשם הועברו למצרים. במצרים הוקם הגדוד משתי פלוגות של חיילים צרפתים שלא רצו להיות חלק ממשטר וישי התבוסתני. ויקטור, הוצב כמפקד מחלקה בפלוגה ב' של סרן ג'ירו (GIROD). פלוגה ב' הצטרפה לפלוגה א' שכבר הוכפפה, במצרים לדיביזיית השריון ה- 7 הבריטית. עם הצטרפות פלוגה ב', הוקם למעשה הגדוד והמ"פ א' פויו (FOLLIOT), הפך למפקד הזמני של הגדוד. זמן קצר ביותר לאחר הגעת פלוגה ב' וויקטור לזירה פתח גנרל וויבל, מפקד פיקוד המזה"ת במבצע "מצפן" – מתקפה כוללת על האיטלקים אשר פלשו למצרים. למתקפה זו היו הצלחות יוצאות דופן ובמסגרתה השתתפה פל' ב' בכיבוש ברדיה ב- 6 לינואר 1941 ובכיבוש טוברוק ב- 21 לחודש. בשתי התקפות אלה הצטיין ויקטור מירקין בהובילו בראש אנשיו. התנהגותו של ויקטור מירקין וביצועיו במערכה זו לא נשארו ללא תשומת לב וב- 15 לפברואר 1941 הועלה ויקטור לדרגת סרן והתמנה לסגן מפקד פלוגה.
לאחר המערכה כנגד האיטלקים בלוב, הועברו 2 הפלוגות ממצרים למחנה קסטינה בארץ ישראל שם הושלמה הקמת גדוד הנחתים ה- 1 ע"י צירוף פלוגה שהגיעה מהמערכה בחבש ופלוגה חדשה שגויסה באיסמעיליה שבמצרים ממגויסים חדשים. ארגון הגדוד בא"י נעשה לקראת הפלישה הצפויה למושבות צרפת של וישי בסוריה שיועדה לחודש הבא. ב- 27 למאי הגיע הגנרל דה גול מלונדון וסקר את הגדוד בקסטינה – אחת היחידות המאורגנות הראשונות של צבא צרפת החופשית. ביוני 1941 השתתף הגדוד במתקפה הבריטית על סוריה בהובילו את כוחות הברית לכיבוש דמשק. הישג אשר בעקבותיו הוענק לגדוד העיטור הגבוה ביותר של צבא צרפת החופשית – צלב השחרור (CROIX DE LIBERATION). ויקטור, כהרגלו, הוביל בראש אנשיו צוות-קרב-פלוגתי ובשערי דמשק נפצע. על הצטיינותו במערכה זו הוענק לויקטור העיטור הראשון (מתוך סדרה של עיטורים אותם הוא עתיד לקבל – ראה להלן) מטעם הרפובליקה של סוריה, היה זה עיטור הכבוד והמופת (MEDAILLE D'HONNEUR DU MERITE SYRIENNE) , כנראה שזהו הארץ ישראלי היחיד שקיבל עיטור סורי רשמי אי פעם. היה זה הודות למתן עצמאות לסוריה ע"י הצרפתים זמן קצר קודם לכן. העצמאות ניתנה עם כיבושה משלטונות וישי בהכרזה של הגנרל הצרפתי קטרו (CATROUX) המפקד העליון (מטעם כוחות צרפת החופשית והגנרל דה גול) של סוריה והלבנון. דה גול רצה להציג את הכיבוש וגירוש כוחות וישי כצעד במתן עצמאות לסוריה על מנת לזכות בפעולה זו ללגיטימציה של דעת הקהל בצרפת ובעולם כולו.
במדבר המערבי
לאחר פרק זמן של כחודש ימים של החלמה בארץ ישראל חזר ויקטור ליחידתו אשר הייתה כעת חלק מהחטיבה מס' 1 של צבא צרפת החופשית בפיקודו של הגנרל פייר קניג. ב- 30 לספטמבר 1941 עזבה החטיבה את הלבאנט והוכפפה לארמייה ה- 8 במדבר המערבי.
כיבוש סוריה ולבנון ע"י בעלות הברית הביא להקמת יחידות חדשות במסגרת צבא צרפת החופשית על בסיס היחידות שהיו במרחב הלבאנט כחלק מצבא וישי. לאחר שהושלמה הקמתה של חטיבה מס. 1 בפיקודו של הגנרל קניג על כל מרכיביה ותקורתה המנהלתית הוחל בהקמת חטיבה מס. 2. בתחילת ינואר 1942 הועבר ויקטור מירקין, יחד עם גדוד הנחתים הראשון לחטיבה מס. 2 של צרפת החופשית שהייתה בשלבי הקמה. מפקדת החטיבה הייתה בדמשק והחלה בונה את כוחה בהדרגה. באפריל 1942 הוצבה החטיבה, אף על פי שעדיין לא הסתיימה הקמתה, במסגרת כוחות צרפת החופשית במדבר המערבי של גנרל לרמינה (LARMINAT). החטיבה הוכפפה לארמייה ה- 8 באזור ברדיה במדבר המערבי בעוצמה של 3,159 חיילים (2,000 פחות מבחטיבה מס. 1). לקראת הכנסת החטיבה לחזית מונה ויקטור מירקין לקצין האג"ם החטיבתי. בתפקידו זה ניהל למעשה את כל מבצעי החטיבה. בחודש יוני 1942 ערך את כוחות החטיבה באזור גאמבוט (כ- 50 ק"מ ממזרח לטוברוק) במתחם חטיבתי אשר הגן על אחד משטחי המפתח החשובים ביותר בזירה. בתקופת מערכת גזאלה והתבוסה הבריטית הגדולה במדבר המערבי מצאו עצמם כוחות החטיבה של קניג נצורים בביר-חכים. כוחות החטיבה ה- 2 סייעו בחילוץ הכוחות הנצורים באיסוף אלו שהצליחו להימלט משם, בארגונם ובהכללתם מחדש במסגרת הארמיה ה- 8.
בקיץ 1942, עדיין בעוצמה של 2 גדודים בלבד, הוסגה החטיבה לאזור הדלתה במצרים (במסגרת ארגון מחדש של כלל כוחות צרפת החופשית במדבר הערבי) וקיבלה אחריות על הגנת מרחב חיוני באזור זה למשך 3 חודשים. ב- 17 לאוקטובר קורבה מחדש לחזית וב- 20 לחודש לקחה חלק בקרב עלם-חלפה בו נעצר רומל בהתקפה האחרונה שלו לעבר מצרים. ב- 23 באוקטובר החלה מערכת אל-עלמיין במסגרתה השתתפה החטיבה במתקפה הכוללת עד להבקעת מערכי הגרמנים לכל עומקם. בסיום ההבקעה, בתחילת נובמבר, בהעדר אמצעים למלחמת תנועה, לא יכולות היו חטיבות צרפת החופשית להשתתף במרדף אחר כוחותיו הנסוגים של רומל ונכנסו להיערכות והתארגנות מחדש.
בכל הקרבות הללו במדבר הלובי ובשערי מצרים תחת פיקוד הצבא הבריטי הייתה לשליטתו של ויקטור בשתי השפות אנגלית וצרפתית ערך בל יסולא בפז בתכנון כל המבצעים המשותפים ובתיאום המבצעים בין היחידות הצרפתיות לאלו הבריטיות ואלו מרחבי האימפריה תוך תרגום כל הפקודות, סיכומי המודיעין והמסמכים הצבאיים למיניהם מאנגלית לצרפתית ולהיפך.
בתחילת 1943 מונה קולונל ברוסה (BROSSET) למפקד חטיבה 2 ומינוי זה עתיד היה להשפיע באופן ישיר על המשך הקריירה של ויקטור מירקין. קצין קשוח זה, אשר את מרבית שנותיו העביר במושבות צרפת באפריקה מצא בויקטור מירקין, האינטלקטואל בעל הידע הרב בשפות והשש אלי קרב כמוהו עזר רב ומהרגע שהם נפגשו המשיכו לשרת יחד עד אשר גם נהרגו באותו זמן ונקברו יחדיו אחד ליד השני.
בתקופה זו כבר מולאו התקנים של חטיבה 2 באמצעות השלמות שהגיעו מהמושבה הצרפתית בסומלי – ג'יבוטי - וכללה כבר 3 גדודים. החטיבה הוצבה בקירנאיקה שבלוב לסדרת אימונים אינטנסיבית תחת ידו האמונה של בורסה למשך 4 חודשים. בתום תקופת אימונים זו הפכה החטיבה לעוצבה מבצעית לכל דבר ובתחילת חודש מאי הועברה לתוניסיה במסגרת הדיביזיה ה- 1 של כוחות צרפת החופשית בדיוק לפני המערכה הסופית במדינה זו. על שירותו הכפול במערכות בלוב, בתחילה כמ"מ וסמ"פ ב- 1941 ואחר כך כקצין אג"ם חטיבה בשנים 1942-3 הוענק לויקטור עיטור המושבות (MEDAILLE COLONIALE) עם הציון לוב. העיטור הוענק לו בשל התנהגותו המופתית בקרבות השונים ותרומתו הראויה לציון לפעילותה המבצעית של חטיבה 2 במסגרת הצבא הבריטי.
המערכה בתוניסיה
בימים 6 ו- 7 למאי 1943 הוצבה חטיבה מס. 2 תחת פיקוד הדיביזיה הבריטית ה- 51, מרמת סקוטלנד בקרבות טקרונה. ב- 10 למאי תקפה החטיבה כוחות מהדיביזיה ה- 90 הקלה הגרמנית באזור הררי קשה ולאחר קרב קשה כבשו את השטח מידי הגרמנים. במשך כל יום וליל ה- 11 לחודש כבר לקח ויקטור חלק פעיל בשבייתם של 265 חיילים גרמניים ו- 85 איטלקים כאשר הוא נמצא בחפ"ק של החטיבה ובאמצעות תצפית ישירה על הקרב מתאם את מאמצי הגדודים בהיותו חשוף לאש ארטילרית של האויב במשך היום כולו. בליל המחרת תפסו כוחות החטיבה את המעבר ההכרחי במרחב וכיתרו את כוחות הציר. ב- 14 למאי נכנע המפקד האיטלקי של הקורפוס ה- 21, גנרל אורלנדו לחטיבה תוך שויקטור לוקח חלק פעיל בכך. הייתה זו הכניעה של כוח הציר האחרון בצפון אפריקה. בכך נסתיימה המערכה בתוניסיה, החטיבה מירקה את עצמה והשתתפה ב- 20 למאי במצעד הניצחון ברחובות תוניס יחד עם כוחות חטיבה 1 של צרפת החופשית, שדרתו של לקלרק שהגיעה מצ'אד וכוחות אחרים של בעלות הברית. גם במערכה קצרה זו (10 ימים ברוטו) לקח ויקטור חלק פעיל כקצין אג"ם החטיבה, בעיקר בתיאום עם הבריטים ובארגון הכניעות של האיטלקים והגרמנים. על פעלו זה קיבל ויקטור, הפעם משליט תוניסיה, מוחמד אל-אמין פשה-ביי את עיטור המפקד במסדר ניכן איפטיקאר (NICHAN IFTIKHAR) מדרגה שנייה. והיה לקצין הארץ-ישראלי היחידי שקיבל עיטורים משתי מדינות ערביות. בנוסף קיבל מירקין את צלב המלחמה (CROIX DE GUERRE) מכסף על כל פעלו במלחמה עד אז ובמיוחד בקרבות האחרונים במערכת תוניסיה.
מונטה קאסינו
בספטמבר 1943, חודש לאחר מינויו של ברוסה למפקד הדיביזיה ה- 1 של צרפת החופשית וקידומו לדרגת בריגדיר-גנרל (החליף את גנרל קניג המפורסם בתפקיד זה), הוא דרש וקיבל מיד את מירקין כקצין האג"ם של הדיביזיה. מרגע זה החלה הדיביזיה בסדרת אימונים אינטנסיבית עם קבלתן של תגבורות והחלה בהכנות לקראת המשך השתתפותה במלחמה. בתחילת חודש ינואר 1944 הועברה הדיביזיה לטריפוליטניה בלוב ואורגנה על פי תקן של דיביזיה אמריקאית לכל דבר תוך קליטת ציוד ואמצעי לחימה מצבא ארה"ב. תהליך זה הצריך עבודה מאומצת בתחומי ההכשרה והתרגול. כל הציוד ואמצעי הלחימה הגיעו עם הסברים באנגלית וכן תקנוני השדה (תורת הלחימה) שנלוו לכך. כיוון שמרבית החיילים והקצינים דיברו אך ורק צרפתית, שוב נדרשו כישורי השפות של ויקטור לעמוד במבחן לא רק בתרגום אלא ממש בכתיבת תורת לחימה ותפיסת הפעלה בצרפתית לדיביזיה במתכונתה החדשה.
כעבור 4 חודשים, באפריל 1944, לאחר שסיימה הדיביזיה את הכנותיה, הועברה למערכה באיטליה וב- 11 למאי כבר נכנסה ללחימה בעמק לירי. היה זה במסגרת המתקפה הרביעית (והאחרונה) של בעלות הברית על קו גוסטב הגרמני ככלל ועל מערך מונטה-קאסינו במיוחד. כ- 120,000 חיילים צרפתים לחמו באיטליה במסגרת חיל-המשלוח הצרפתי שהיה בעוצמה של קורפוס תחת פיקודו של הגנרל ז'ואן (JUIN). קורפוס זה אפשר את כיבוש מונטה קאסינו ע"י כיבוש הרכס השולט מדרום מזרח – מונטה מאיו. כמו כן השתתפו הצרפתים בהבקעה לכוון רומא בקרבות נהר הגרליאנו ורכס פיקו. באיטליה לבדה, איבד חיל המשלוח הצרפתי 7,000 הרוגים, 30,000 פצועים ו- 42,000 נעדרים.
במערכה על מונטה קאסינו, השתתפה הדיביזיה בשלושה קרבות ראויים לציון, בעמק הלירי (11-16 למאי), בצליחת נהר הגארליאנו ובהתקפה על "קו היטלר" באזור פונטקרובו (PONTECROVO) ב- 18 למאי. היה זה הקורפוס הצרפתי, מכל בעלות הברית שתקפו, אשר הצליח להבקיע את "קו גוסטב" בכובשו את הר מאיו. הבקעה זו נוצלה ע"י הארמייה ה- 5 של גנרל מרק קלרק האמריקאי והתקדמות בעלות הברית במעלה המגף האיטלקי חודשה לאחר שהייתה תקועה מאז ינואר. במהלך החודשים מאי ויוני המשיכה הדיביזיה ה- 1 של צרפת החופשית בהתקפה צפונה ונטלה חלק בשחרור רומא ובמערכה בחבל טוסקנה.
על השתתפותו במערכה באיטליה הוענק לויקטור מירקין בשנית עיטור "צלב המלחמה" הפעם ברמת הקורפוס, עיטור מכסף עם ציפוי זהב. בכתב שהתלווה לעיטור נאמר: "קצין בעל אומץ לב מרשים, הקורא היטב את הקרב ומתפקד היטב תחת אש. בהיותו קצין האג"ם של הדיביזיה מצא לנכון להוביל מהחזית. הוא ארגן צוות-קרב אשר הוביל את הדיביזיה במיומנות רבה ובשל שליטתו בשפות, צרף אליו גדוד טנקים וגדוד הנדסה של בעלי הברית ופעל בנחישות למרדף אחר האויב".
כיבוש טולון ולגיון הכבוד
כחודש עסקה הדיביזיה בהתארגנות באיטליה ובהכנות לנחיתה בצרפת. במחצית 1944 הגיע עוצמתו של צבא צרפת החופשית כבר ל 500,000. חיל המשלוח לאיטליה שימש כמקור להקמת הארמיה הצרפתית ה- 1 בפיקודו של הגנרל דה-לטר דה-טאסיני (Jean de Lattre de Tassigny). ארמיה זו נחתה בדרום צרפת במסגרת מבצע "אנוויל-דראגון". במסגרת המבצע שיחררה ארמיה זו את נמלי דרום צרפת כמו מרסיי וטולון. ארמיה זו השתתפה במבצעי בעלות הברית להדיפת הגרמנים מצרפת בציר מרסיי–ליון–וילפרנש-אוטון וצפונה ומזרחה מעבר לריין ולדנובה. מערכה זו פחות ידועה על אף שהשתתפו בה רק 3 דיביזיות של צבא ארה"ב לעומת 7-8 צרפתיות. למעשה הערים מרסיי וטולון כמו האיים אלבה וקורסיקה שוחררו ע"י כוחות צרפתיים בלבד.
טולון ומרסיי אשר שוחררו ב- 28 לאוגוסט 1944 שימשו מהר מאד כנמלים אשר דרכם הועברה הספקה לחיל המשלוח של בעלות הברית באירופה יותר מאשר דרך כל נמלי נורמנדי גם יחד.
ב- 16 לאוגוסט 1944 נחתה הדיביזיה ה- 1 של צרפת החופשית בחופי דרום צרפת, לא הרחק מעיר הנמל טולון (TOULON) במסגרת מבצע "דרגון" אשר היה מבצע משלים לנחיתה בנורמנדי חודש לפני כן.
כמפקד הכוח הנוחת – הארמייה ה- 7 האמריקאית - מונה הגנרל האמריקאי אלכסנדר פאץ' (Alexander M. Patch), שהגיע זה לא מכבר מהמערכה בגוואדלקנל (באוקיינוס השקט). זאת על אף שעיקר כוחו הורכב מכוחותיו הצרפתיים של דה-טאסיני. בעת הזו, העריך הפיקוד העליון של בעלות הברית כי לצרפתים אין עדיין מספיק ניסיון לחימה בעוצבות גדולות ועל כן הוסכם שהכוח המוביל של הארמייה ה- 7 בנחיתה יהיה קורפוס אמריקאי, ה- 6, בפיקודו של גנרל לוסיאן טראסקוט (Lucian Truscott) המנוסה ואילו שני הקורפוסים הצרפתיים מהארמייה של דה טאסיני ינחתו בעקבותיו ויפנו למשימה העיקרית של כיבוש הנמלים (והערים) טולון ומרסיי.
הנחיתה תוכננה באזור "חוף התכלת" של סן טרופה (SAN TROPEZ), ממזרח לטולון ובקרבת קאן. בשלב השני צריכה הייתה לנחות הארמיה הצרפתית ולפנות מערבה לכיבוש שני הנמלים. תוכניתו של דה טאסיני הייתה לכבשן בדירוג, קודם טולון, הקרובה יותר ולאחריה מרסיי המצויה מערבה לטולון. לכך נועדו שני קורפוסים צרפתיים זה של גנרל לרמינה (Edgar de Larminat ), ובתוכו הדיביזיה ה- 1 של צרפת החופשית, אשר נועד לטולון והשני של גנרל מונסבר (Goislard de Monsabert) שנועד למרסיי.
מירקין כקצין האג"ם של הדיביזיה עסוק היה בתכנון כיבושה של טולון ובהעמסת הדיביזיה על האוניות בנאפולי. השייט מנאפולי עד חופי פרובנס ערך 6 ימים בים שקט להפליא "כמו ראי". מירקין הפליג בספינה שנשאה כ- 200 חיילים ולוותה בשתי ספינות מלחמה ועוד ספינת משא שנשאה את התותחים והרכב.
הנחיתה התחילה בבוקר ה- 15 לאוגוסט לאחר ריכוך אווירי וימי (תותחי הספינות) של ביצורי החוף הגרמניים. בשלב זה הסתערו על החוף הצנחנים וחיילי הכוחות המיוחדים של צבא ארה"ב (הרינג'רס). בשלב הראשון, כאמור, נחתו האמריקאים בלבד אולם מירקין ביקש וקיבל רשות להצטרף אליהם, עם כמה עוזרים, על מנת לסייר את החוף לקראת נחיתת כוחה העיקרי של הדיביזיה. מירקין נחת בחוף ים שקט הנשלט ע"י כמה וילות ומלון שנראה באופק. הם הונחתו כ- 30-40 מ' מהחוף ונרטבו עד לשד עצמותיהם לפני שהגיעו לחוף הרחצה אשר ממנו הובילה שדרת דקלים לפנים היבשה. מירקין ואנשיו עברו, חלפו על פני גדרות התיל שרוסקו מההפגזות ובין הביצורים שנשטפו כבר ע"י האמריקאים, כל זאת כשתותחי האוניות ממשיכים להמטיר אש ולנטרל כל כיס התנגדות. החוף כולו כוסה בעשן מההתפוצצויות שהקשה על התצפית. הגרמנים שהגנו על פיסת חוף זו גילו התנגדות מועטה ומוגרו במהירות. שלב הנחיתה הסתיים והתחיל להתנהל קרב יבשתי רגיל. מירקין הודיע לגדוד ההנדסה הדיביזיוני לנחות ולארגן את החוף לנחיתה והחל מתאם את מבצע הנחיתה של כלל הדיביזיה ה- 1 של צרפת החופשית, מבצע שהיה מנהלתי בעיקרו.
עתה החלו שבועיים של לחימה רצופה לכיבוש שני הנמלים שהיו כה חשובים לבעלות הברית. הכוח הגרמני בדרום צרפת היה מאורגן תחת קבוצת הארמיות G של הגנרל בלסקוביץ (Johannes Blaskowitz) כאשר להגנת פרובנס הוקצתה הארמייה ה- 19 בפיקודו של גנרל וייס (Friedrich Wiese ). גנרל וייס ביצר היטב את הנמלים טולון ומרסיי בהכירו בחשיבותם ולאחר שקיבל התראה על הנחיתה הקרובה ממטוסי סיור של חיל האוויר הגרמני הכניס את כל חייליו לכוננות עליונה. תחת פיקודו עמדו 3 קורפוסים אשר כללו 7 דיביזיות ועוד דיביזיה הררית ודיביזיית השריון ה- 11 כעתודה ארמיונית בטולוז. אמנם עוצבותיו היו תת-תקניות באנשים, נשק וציוד אולם הן היו רעננות ובפיקוד קצינים ומש"קים וותיקי קרבות. שתי דיביזיות הוקצו להגנת הערים טולון ומרסיי, החי"ר ה- 242 (18,000 חייל) להגנת טולון והחי"ר ה- 244 (13,000 חייל) להגנת מרסיי.
הנחיתה של הקורפוס האמריקאי ה- 6 הצליחה מעבר למשוער וטראסקוט שהיה וותיק אנציו החליט להמשיך ולהתקדם לפנים הארץ מהר ככל האפשר על מנת לא לאפשר לגרמנים להיערך מחדש (כפי שעשו באיטלי באנציו ואחר כך האמריקאים לא יכלו לצאת מראש החוף). ב- 19 לאוגוסט כבר התקדמו כוחותיו לכוון אביניון תוך שהם עוקפים, מצפון, את הערים טולון ומרסיי. בינתיים ב- 16 לאוגוסט הצליחה פריצתו של פאטון מראש הגשר בנורמנדי בגזרת סט-לו והגרמנים עמדו בפני כיתור כלל כוחותיהם בצרפת. על רקע זה הם עשו הערכה מחדש, התקבלה החלטה עקרונית להסיג את הצבא הגרמני מאדמת צרפת והורו לבלסקוביץ להסיג את כוחותיו צפונה דרך עמק הרון. הדיביזיה ההררית שלו ועוד דיביזיה אחת הצטוו לסגת לכוון צפון איטליה ולהצטרף לכוחות הגרמניים שם ואילו שתי הדיביזיות שהגנו על טולון ומרסיי קיבלו הודעה שפקודת הנסיגה הכללית לא חלה עליהן ועליהן להגן על הנמלים החשובים עד האיש האחרון והכדור האחרון. משימתן הייתה למנוע מבעלות הברית את השימוש בנמלים זמן רב ככל האפשר ולבסוף להרסם ואת הערים שסביבם, זאת על מנת לעכב את המרדף של בעלות הברית לאחר הצבא הגרמני הנסוג ולאפשר לו זמן מספיק להיערך מחדש על גבול גרמניה.
החל מרוץ נגד הזמן בין הכוחות הנוחתים לבין הצבא הגרמני. היעדר נמלים ראויים לשמם במצב תקין בנורמנדי רק העלו את החשיבות של כיבוש נמל טולון מהר ככל האפשר ובמצב שמיש. על רקע זה החלה ההתקפה של הדיביזיה ה- 1 של צרפת החופשית לכיבוש טולון.
ב- 23 לאוגוסט הכוחות הצרפתיים כבר נמצאו בפאתי טולון ואף הצליחו לחדור לתוך השטח הבנוי בנקודות מספר. בינתיים ובמקביל לנחיתת בעלות הברית החלה התקוממות של המחתרות בתוך העיר ובעיקר ה FFI הנאמנה לדה-גול אשר הצטוותה לסייע כמיטב יכולתה לצבא המתקדם. הכוחות הגרמנים אשר הגנו על העיר התמקמו היטב תוך שליטה בדרכי הגישה לנמל אשר הווה גם את הלב העירוני. דיביזיית החי"ר הצרפתית מס. 9, הקולוניאלית, אשר כתרה את העיר מצפון, (והייתה שכנתה של הדיביזיה ה- 1) שלחה סיור אלים שכלל מספר נ"נים חמושים במקלעים ומספר שריוניות. כאשר הגיע כוח זה למבואות שדרות ז'ופר (JOFFRE), הרחוב הראשי המוביל לנמל ממזרח, הם נתקלו באש ישירה ממבצר סט. קתרין העתיק אשר הגרמנים ניצלו את תכונותיו כשטח שולט בנוי והיו מבוצרים בו היטב. מבצר זה שלט על הכניסה לשדרה ומכאן על הגישות לנמל. הגרמנים ערוכים היו לעומק לאורך השדרה כאשר מצפון ומדרום (במבואות הנמל עצמו) תפסו כוחותיהם שטחים שולטים בנויים בתוך מבצרים מהמאה ה- 19 אשר שימשו בדרך כלל כמחנות צבא, היו אלו מבנים מסיבים עם חומות אבן בעובי של מטרים אחדים ועם חרכי ירי המאפשרים ירי אינפילדי לאורך השדרה ותוך חיפוי הדדי ביניהם. הצפוני נקרא ARSENAL DE TERRE (מחסן הנשק של הצבא) והדרומי ARSENAL DE MER (מחסן הנשק של הצי) אשר גם היו מקושרים ביניהם במנהרה תת-קרקעית. היה זה מתחם מוגן אדיר שתפוס היה על ידי גדוד חי"ר מוגבר גרמני.
בשעה 231700 הגיע ויקטור מירקין למבואות שדרת ז'ופר, כהרגלו לפני כוחות הדיביזיה על מנת לסייר את המבואות לנמל ולהתרשם באופן אישי מהמצב כדי לתכנן את המשך מבצעי הדיביזיה. עם הגעתו, ניגש אליו קצין משטרה מקומי (ששיך היה למחתרת) ודווח לו כי הגרמנים נטשו כנראה את מוצב הצי, העתיקו את כל כוחותיהם למוצב הצבא, כמה לוחמי מחתרת כבר חדרו למוצב הצי ויש הזדמנות להשתלט עליו, לטהרו ולנתק בין המוצבים השונים. ויקטור החליט לפרוץ לעיר במגמה לנתק את הקשר בין שני המוצבים ולקבל את כניעתו של מוצב הצי השולט פיזית על הכניסה לנמל. בהבינו את חשיבות גורם הזמן, לא המתין להגעת כוחות עוצבתו, הוא בנה מייד צוות קרב שכלל את הג'יפ שלו, שני נ"נים עם מקלעים ושתי שריוניות והחל בנסיעה מהירה לאורך שדרת ז'ופר תוך ירי אוטומטי מכל הכלים לצדדים. תוך כדי נסיעה לעבר הכיכר הראשונה בשדרה "אידי מרס" (CHAMP DE MARS) הוא הבחין בפגיעות כדורים לפני הג'יפ שלו וכדורים רבים שרקו מסביבו, הג'יפ ספג מספר פגיעות ונהגו חטף כדור בזרוע. היה זה ירי ממבצר סט. קתרין, בכל זאת הצליח הכוח להגיע לכיכר תוך שהוא עוקף מתרס שבנו הגרמנים לרוחב השדרה. ויקטור לא עצר אלא המשיך בנסיעה מהירה מעבר לכיכר ולתוך שדרות שטרסבור העוקבות. בשדרה זו הוא נתקל באנשי מחתרת רבים וסתם אזרחים אשר החלו ממלאים את הרחובות עם חדירת הצבא הצרפתי. ויקטור עצר רק בכיכר הראשונה בשדרות שטרסבור – כיכר החרות - אשר מצויה הייתה בכניסה למוצב הצי ומצפונו. בכיכר החרות הוא נעצר להערכת מצב, במקום התייצבו אצלו, מפקד המחתרת הגוליסטית (FFI) של טולון עם כמה מאות לוחמים חמושים וסגן מהדיביזיה השכנה, הקולוניאלית ה- 9 אשר הצליח לחדור לעיר עם 32 מחייליו. כאן הסתבר לו, בניגוד למידע הקודם כי מוצב הצי לא ננטש, הגרמנים יורים משם ואף ירו בשוטר צרפתי שנשלח לשם תחת דגל לבן לדרוש את כניעתם. במצב זה, כאשר שני המוצבים מאוישים ע"י האויב, ויורים בכל מי שמתקרב או נע ברחובות החליט ויקטור לחלק את כוחותיו ברחובות הקטנים והסמטאות מסביב במגמה לכתר את שני המוצבים ובמקביל קבע כוחות שינהלו אש באופן רצוף עם מוצבי האויב. ראשית החליט ויקטור לנסות ולהשתלט על מוצב הצבא אשר ממוקם היה בשטח גבוה יותר ושולט מבחינה טופוגרפית. הוא תכנן להשיג את כניעת הכוח הגרמני המאייש ע"י שליחת שבוי גרמני שיעביר את תנאי הכניעה. בהעדר שבויים ברשותו החליט ויקטור להשתמש בחלק מ- 14 השבויים הגרמנים שעצורים היו בינתיים בתחנת המשטרה העירונית הסמוכה. ויקטור בחר מש"ק גרמני שנראה לו כוותיק ובעל סמכות והסביר לו כי העיר נכבשה ע"י הצבא הצרפתי הסדיר והוא, ויקטור, מייצג את הגנרל, מפקד כוחות הכיבוש והוא מקצה למפקד הכוח הגרמני במוצב מחצית השעה להיכנע ולא הוא ינחית הפצצה אווירית שתמחק את מוצב הצבא על כל הנמצאים בו. ויקטור אלתר דגל לבן, לקח אתו שני חיילים, 3 שוטרים ושלושה לוחמי מחתרת ובהובלת המש"ק הגרמני החלו צועדים לעבר המוצב-מבצר. בשעה 1945 נכנס המש"ק למוצב וכעבור 10 דקות הוא יצא ואמר כי הכוח במוצב נאות להיכנע ב- 2015 והוא מבקש לבטל את ההפצצה שנועדה ל- 2030. אולם המוצב המשיך להלחם, הירי מהמוצב נמשך ומפעם לפעם אף הושלכו רימונים, הצרפתים כמובן השיבו בירי מכל הכלים שברשותם. ויקטור שלח שוב את המש"ק והפעם איים עליו כי הוא, באופן אישי, ירה לו בין העיניים עם הוא לא יעשה מה שנאמר לו. והנה כעבור זמן לא רב חזר המש"ק עם קצין גרמני ונעצר במרחק של כ- 25 מ' מויקטור ואנשיו. ויקטור צעק לו בגרמנית שהוא מורה על ההפצצה בתוך 20 שניות, השעה הייתה 2028. הגרמני הזדרז להתקרב למירקין ולהודיע כי הוא מפקד המוצב-מבצר. ויקטור שאל אותו כמה לוחמים יש לו ונענה 17 קצינים ו- 800 חיילים. ויקטור הודיע לו כי יש לו 15 דקות לצאת עם אנשיו ללא נשק תוך שהם צועדים ברביעיות. הגרמני מחה ואמר שהוא לא יספיק להתארגן ברבע שעה, מירקין ענה לו תוך הגברת קולו כי זה לא מעניין אותו ושהגרמני כבר איבד דקה אחת מזמנו. הגרמני הצדיע ופנה לתוך המוצב והנה לא עבר זמן רב והשדרה הגרמנית של 800+ החלה יוצאת במצעד של ארבעה-ארבעה החוצה ללא נשק ותוך התייצבות לכניעה אצל ויקטור. אז הסתבר שזהו הכוח הגדודי שאייש בעצם את שני המוצבים (הצבא והצי) וכן את מרבית המתחם שאמור היה להגן על הכניסה לנמל "עד האיש האחרון והכדור האחרון" – כהוראת היטלר. השעה כבר הייתה אחרי 9 בערב והייתה בעיה היכן לכלוא את השבויים. את הקצינים נעל ויקטור במבוא של סניף הבנק קרדיט-ליונייס ואילו את החיילים בתוך מרתף גדול של אחת מחנויות מרכז העיר. לאחר חצות חזר ויקטור מירקין למפקדת הדיביזיה שלו לא לפני שהביא את נהגו הפצוע בזרוע לבית החולים הדיביזיוני ודאג לכיבוש מבצר סט. קתרין שעתה כבר דלל את אישו במבואות שדרת ז'ופר.
מבצעו האישי של ויקטור מירקין באותו היום היה דוגמא קלאסית של אלתור וניצול הזדמנויות. ללא כוחות תחת פיקודו הישיר, הגיע למבוא הראשי לנמל ובהכירו בחשיבות ההשתלטות המהירה עליו לפני שהגרמנים יצליחו לחבל בו, בנה צוות קרב מאולתר תוך שימוש בחיילים מהעוצבה השכנה ולוחמי מחתרת ותוך שימוש בשוטרים המקומיים ושליטתו בגרמנית יצר רושם כאילו העיר כבר נכבשה וכל כוחות בעלות הברית עומדים לרשותו. רושם זה ערער את נחישותם של הגרמנים להמשיך ולהלחם וגרם לכניעתו המהירה של הכוח ששלט על המבואות לנמל. כל זאת עשה ויקטור זמן רב לפני שכוחות הדיביזיה העיקריים הגיעו לעיר ובכך קיצר בהרבה את ההשתלטות על נמל טולון, הנמל הצבאי החשוב ביותר בים התיכון ואחד הגדולים במערב אירופה. פעולתו המהירה של מירקין אפשרה להשמיש את הנמל במהירות ולהפעילו לתספוק כוחות בעלות הברית בצרפת ובכלל זה אלו שנחתו בנורמנדי תוך שמירת המשכיות ורציפות הפעולה במרדף אחר הצבא הגרמני הנסוג.
על פועלו זה הוענק לויקטור מירקין, ע"י מפקד הארמייה, הגנרל (לעתיד מרשל של צרפת) דה-לטר דה-טאסיני, עיטור אביר במסדר לגיון הכבוד (CHEVALIER DE LA LEGION DHONNEUR), העיטור הגבוה ביותר אשר הוענק במהלך המלחמה על הצטיינות בשדה הקרב. במקרה של מירקין, ללגיון הכבוד התלווה עיטור נוסף של כוכב המלחמה עם עלי אלון (AVEC CROIX DE GUERRE ET PALME), בפעם השלישית שהוענק לויקטור מירקין "צלב המלחמה" והפעם בדרגה הגבוהה ביותר – כבוד שניתן בזמנו רק לאנשי צבא צרפת החופשית שהצטיינו מעל ומעבר. אולם כיוון שעוצבתו של מירקין השתייכה בנחיתה בדרום צרפת לעוצבת-על אמריקאית, הארמייה ה- 7 והשירות שהוא ביצע שרת למעשה את צבא בעלות הברית בכללו, הוא קיבל מצבא ארה"ב, (למעשה מגנרל אייזנהאואר, המפקד העליון של צבאות בעלות הברית במערב אירופה) על מבצעו זה את עיטור "צלב השירות המצוין" (DISTINGUISHED SERVICE CROSS). עיטור זה נוסד ע"י הנשיא וודרו ווילסון במהלך מלחמת העולם הראשונה והוא עיטור הגבורה הגבוה ביותר הניתן ע"י צבא ארה"ב לזרים ובכוחות המזוינים האמריקאים, שני רק לעיטור הכבוד של הקונגרס. במהלך מלחמת העולם השנייה רק 258 זרים זכו בעיטור זה (ובסה"כ, כולל – בעיקר אמריקאים - 5,059 חיילים).
שחרור צרפת ומות גיבורים
לאחר המערכה על טולון קודם ויקטור ומונה לראש-מטה חטיבת החי"ר מס. 4 אשר הייתה עוצבה סדירה של הדיביזיה ה- 1. לאחר כיבוש טולון המשיכה הארמייה הצרפתית הראשונה במרדף אחר הצבא הגרמני צפונה במרחבי צרפת. כבר מלכתחילה ועוד לפני הנחיתה, הוסכם בפיקוד העליון של בעלות הברית כי לאחר החבירה בין הכוחות שנחתו בדרום צרפת לאלו שנחתו בנורמנדי ישונו סדרי הפיקוד והשליטה והצבא הצרפתי לא יימצא יותר תחת פיקוד כוח אמריקאי הקטן ממנו בהרבה. ב- 11 בספטמבר 1944, מעט פחות מחודש מתחילת המערכה, בוצעה החבירה בין כוחות הארמייה ה- 7 של פאץ' שהתקדמו מדרום צרפת לארמיה ה- 3 של פאטון שהגיעה מנורמנדי. עם התרחשות אירוע זה (ועל פי המתוכנן) עברו כוחות הארמיה ה- 7 מפיקודו של מפקד זירת המזרח-התיכון והים התיכון, מייטלנד ווילסון לפיקודו של מפקד חיל המשלוח של בעלות הברית באירופה הגנרל ד. ד. אייזנהאואר. הארמייה הצרפתית ה- 1 של גנרל דה-טאסיני קיבלה סוף-סוף, ב- 25 לספטמבר, הכרה רשמית כארמייה עצמאית וקבלה גזרת פעולה משלה. בעלות הברית יצרו למעשה קבוצת ארמיות חדשה (בנוסף ל- 21 של מונטגומרי וה- 15 של ברדלי) ה- 6 של גנרל דווארס (Jacob L. Devers) שכללה כעת את הארמיות ה- 7 האמריקאית (12 דיביזיות) וה- 1 הצרפתית (15 דיביזיות). גזרתה של הארמייה ה- 1 הייתה הימנית ביותר של בעלות הברית וכללה את המרחב שמצפון לאלפים (והגבול השוויצרי) ואת מחוזות לוריין ואלזס בכלל. הדיביזיה ה- 1 המשיכה להיות עוצבה מובילה במסגרת צבא צרפת כאשר חטיבה 4, בפיקודו של קול. ריינל (RAYNAL) והובלתו של מירקין מקבלת את המשימות הנועזות ביותר. שבועות ספורים בלבד הספיק מירקין לשרת בתפקידו החדש וכבר הספיק להתידד עם המח"ט וקציני המטה שלו. באחד הקרבות, במסגרת המרדף אחר הצבא הגרמני הנסוג מאדמת צרפת, ב- 20 לנובמבר 1944, עת יצא מירקין, כהרגלו לסיור מקדים לפני כוחות החטיבה, עלה הג'יפ שלו על מוקש באזור כפר בשם רונשמפ (RONCHAMP) כ- 50 ק"מ מהגבול הגרמני וכ- 40 ק"מ ממערב לעיר המחוז בלפור (BELFORT). ויקטור נפצע קל וכאשר פונה לבית החולים הדיביזיוני לקבלת טיפול נודע לו כי מפקדו הנערץ וידידו בשנתיים האחרונות, מפקד הדיביזיה – הגנרל ברוסה - נהרג מאש האויב. הייתה זו מכה קשה עבור ויקטור ששרת תחת ברוסה בקרבות רבים בצפון אפריקה איטליה וצרפת. במהרה חזר ויקטור לפעילות מלאה ו- 4 ימים אחר כך, ב- 24 לנובמבר 1944 עת הגיעה החטיבה לכפר גרוסמני (GROSMAGNY) בהרי הווז', בשטח הררי מיוער (430-600 מ' מעל פני הים) כ- 6-7 ק"מ מגבול גרמניה, שוב הוביל ויקטור את התקפת החטיבה מחפ"ק קדמי ביותר. הגרמנים, אשר התבצרו בכנסייה קטנה וציורית בשם נוטרדם דה-גריפו (Chapelle Notre Dame du Grippot) בסמוך לכפר, פתחו באש מטווח קצר ומירקין אשר כנראה לא האמין שהם ישתמשו במבנה הכנסייה כעמדה לנשק נפגע מכדור ונהרג במקום.
בן 35 היה ויקטור מירקין כאשר נהרג מאש אויב בהוליכו בראש חייליו כנגד הצבא הגרמני. 4 שנים עברו מאז התייצב בלשכת הגיוס של צבא צרפת החופשית בארץ-ישראל. היו אלה 4 שנות מלחמת עולם, יחד עם צבא זה לחם מירקין ב- 3 יבשות וב- 6 ארצות. תמיד בראש ותמיד מקרין סמכותיות, מנהיגות ותכונות של פיקוד, ניהול ודוגמא אישית תוך ניצול מרבי של שלל השפות בהן שלט, צרפתית, אנגלית וגרמנית בעיקר.
לאחר מותו, החליט הפיקוד העליון הצרפתי להעניק לויקטור מירקין את עיטור הגבורה היוקרתי ביותר בצרפת, עיטור אשר רק 1,038 איש זכו בו מאז ומעולם, מסדר השחרור (ORDRE DE LIBERATION). עיטור זה הוענק לאחר בחינה מדוקדקת ואישור אישי של גנרל שרל דה-גול בעצמו על כל פעילותו למען צרפת החופשית מאז התנדבותו בארץ ישראל ועד מותו.
בנופלו הוא נקבר ליד ידידו ומפקדו הגנרל דייגו ברוסה בעיירה ווילרסקסל (VILLRSEXEL) בבית קברות צבאי ארעי עם מגן דוד על המצבה וכתובת המציינת את תפקידו ודרגתו. הוא נקבר בטקס צבאי מלא כאשר משמר הכבוד נערך ע"י מחלקה מגדוד הנחתים אליו השתייך כיחידת-אם מלכתחילה ובנוכחות כל מפקדי החטיבה וקציני המטה שלה.
במותו נשא ויקטור מירקין בתואר מפקד-גדוד (chef de bataillon) ובדרגת רב סרן (Commandant). בתקופת שרותו זכה ויקטור מירקין להערכה רבה ממפקדיו, עמיתיו ופקודיו. באופן רשמי הוענקו לו 10 עיטורי גבורה ואותו הצטיינות מהגבוהים ביותר כלהלן:
1. עיטור הכבוד הסורי.
2. אות השירות במושבות (מעבר לים) עם ציון מיוחד – לוב.
3. צלב המלחמה מכסף.
4. מסדר ניכאן איפטיקר התוניסי.
5. צלב המלחמה מכסף עם ציפוי זהב.
6. אביר מסדר לגיון הכבוד.
7. צלב המלחמה מכסף עם עלי אלון.
8. צלב השירות המצוין האמריקאי.
9. צלב השחרור – במסגרת מסדר השחרור.
10. אות מיוחד לשירות במסגרת כוחות צבא צרפת החופשית.
אות אחרון זה (MEDAILLE COMMEMORATIVE DES SERVICES VOLONAIRES DANS LA FRANCE LIBRE) הוענק במיוחד בסוף המלחמה, על מנת להבדיל בין אותם מתנדבים שהלכו אחרי דה גול "במדבר (תרתי משמע) בארץ לא זרועה" בשנים הקשות בהן מרבית הצרפתים וצבא צרפת שמרו אמונים למשטר וישי, לבין אלו שלחמו כחיילי גיוס חובה בצבא צרפת ב- 1940 ומ- 1944 ואילך ומרביתם כאמור היו משרתי וישי נאמנים מרבית התקופה.
מקורות
1. גולדשטיין יעקב ושטרן בת שבע, פיק"א- ארגונה ומטרותיה, קתדרה 59, יד בן צבי, ירושלים, מרץ 1991.
2. מסמכים אישיים – דן מירקין: מכתב של ויקטור מירקין לאשתו שנשלח כחודש לאחר כיבוש טולון.
3. מכתב של מפקדו של מירקין, קולונל ריינל, לאלמנתו מה- 21 לדצמבר 1944.
4. Service historique de l'Armee de terre, fishe renseignements, Mirkin Victor s.c. Ye-39172d, Ministere de la Defense.
5. www.ordredelaliberation.fr, les compagnons, Victor Mirkin.
6. http://www.ordredelaliberation.fr/fr_unite/ric.html, Le 2e R?giment d'infanterie colonial.
7. http://www.multimanpublishing.com/pp/provence.html, the battle and liberation of Toulon.
8. Clarke, Jeffrey J. The US Army Campaigns of World War 2, Southern France 1944, U.S. Army Center of Military History, Washington DC, 2003.
9. Laurie, Clayton D. The US Army Campaigns of World War 2, Rome-Arno, U.S. Army, CMH, Washington DC, 2003.
כתבי אותות ועיטורים
10. EXTRAIT DU JOURNAL OFFICIEL DE LA REPUBLIQUE SYRIENNE No. 48 du 10 Dec.1942.
11. Le General de Division KOENIG, Commandant de la 1er DFL, Ordre General No. 13, Capitaine Mirkin, 20 Juin 1943.
12. Salah Eddine el Baccouche, 21 avril 1944.
13. Clayton D. Laurie, The US Army Campaigns of World War 2, Rome-Arno, CMH, Washington DC, 2003, p.18-20.
14. Le General D'Armee Juin, Commandant le Corps Expeditionnaire Francais, ORDRE GENERAL No.129, MIRKIN – Chef de Battalion – E.M. 1er D.F.L., 22 Juillet 1944.
15. Forces Francaises Libres, 1ere Division Francaise Libre, Etat-Major – 1ere Bureau, Citation Comportant L'attribution de la Legion D'Honneur avec Croix de Guerre et Palme, Chef de Bataillon MIRKIN Victor, 5 Septembre 1944.
16. Le Chancelier de l'Ordre de la Liberation, La Croix de la Liberation a ete Decernee au Commandant Mirkin Victor, 15 Janvier 1946.
17. Republique Francaise, Le Ministre des Armees certifie le Commandant Victor Mrkin a droit au port de la Medaille Commemorative des Services Volontaires dans la France Libre, 30 Mars 1948.