עם נפילת שלטונו של מוסוליני ומינוי הגנרל בדוליו (Badoglio) לראש הממשלה במקומו ב-25 יולי 43 התחדדו היחסים בין השלטון החדש לבין השלטונות הגרמניים, אשר החלו עתה להזרים גם כוחות נוספים לאיטליה, כדי להגביר את אחיזתם בה. בספט' אותה שנה אף הביאו לחלוקתה בפועל לשני חלקים, כאשר בחלק הצפוני, בו הם שלטו, הוקמה רפובליקה סוציאליסטית (RSI) בהנהגתו של מוסוליני, בעוד שבשאר חלקיה שלטה ממשלת בדוליו, שנתמכה עתה ע"י כוחות בעלות הברית. חלק מהמחוזות שבצפון המדינה אף הוכפפו ישירות תחת שליטת הכוחות הגרמניים, שהחלו להתנהג אל האוכלוסיה המקומית כאל עם כבוש. במסגרת זאת אף העבירו לגרמניה כ-100 אלף איש כעובדי כפיה ואף השתלטו על התעשיה האיטלקית, כך שתשרת את מאמץ המלחמה הגרמני. הדבר עורר זעם רב והתנגדות מצד האוכלוסיה האיטלקית, שלא הסכימה למדיניות זו, כביכול של הרפובליקה החדשה. אלה הביאו עד מהרה לתגובות נגד בדמות שביתות המוניות ואף בתחילת התארגנויות מחתרתיות בחבלים שבצפון המדינה לפעולה כנגד הגרמנים.
הגרעין של מחתרות אלה נבנה סביב קבוצות של חיילים, ששירתו בצבא הרפובליקה של מוסוליני, שערקו וסרבו לקבל יותר את מרות השלטון והגרמנים עליהם. זאת בין היתר על רקע התנגדותם לפעולות הדיכוי הקשות בהן החלו הגרמנים לנקוט כנגד גורמים שונים באוכלוסיה ובכלל זה כנגד היהודים שהתגוררו בצפון. התופעה התפשטה במהירות בערי הצפון בהובלת המפלגות הפוליטיות השונות ובעיקר המפלגה הקומוניסטית, שהחלו ליזום פעולות חבלה ואף התנקשויות בחייהם של תומכי המשטר הפשיסטי החדש. בהרי הצפון התארגנו קבוצות גדולות של פרטיזנים – "גריבלדי" של המפלגה הקומוניסטית, "צדק וחופש" של מפלגת הפעולה (Action), "מתיאוטי" (Matteotti) של הסוציאליסטים וקבוצות נוספות של המלוכנים, הקתולים ואחרים.
בעלות הברית הגישו להן סיוע באמל"ח ובציוד, שהוצנח באיזורי פעולתן ואף שיגרו אליהן נציגים להידוק שת"פ ביניהן. המחתרת האיטלקית, אליה הצטרפו גם צעירים יהודים רבים, שחיו בצפון המדינה וברחו מאימת הגרמנים, הלכה וגדלה בהיקפה והגיעה בסתיו 1944 ליותר מ-100 אלף איש ובתוכן נשים רבות. אנשיה ידעו לנצל את השטח הביתי שלהם היטב ופעולותיה הפכו למטרד רציני עבור הגרמנים. כוחות המחתרת היו אלה ששחררו את ערי הצפון מן הכיבוש הגרמני ורבים מלוחמיהן הפכו אחר המלחמה לדמויות מובילות בפוליטיקה באיטליה. יצויין כי חיילים איטלקיים, ששהו עם יחידותיהם באלבניה ובצפון יוון הצטרפו אף הם, לאחר כניעת איטליה ב-1943, לתנועות המחתרת המקומיות ונלחמו במסגרתן נגד הגרמנים.
ההערכה המקובלת כי באיטליה היו כאלף פרטיזנים יהודים, מהם לפחות 106 נפלו בקרב, מהם 61 נשים. היהודים התגייסו לפרטיזנים מכל הקשת הפוליטית, למעט התנועה הנוצרית דמוקרטית.
היהודים היוו 7% מהכוח הלוחם, אחוז גבוה יחסית למספרם באוכלוסיה, רבים מהם אף היו לבכירים בתנועות ההתנגדות. הפרטיזן האיטלקי הראשון שנפל בקרב היה היהודי סרג'יו דיאנה, כמו גם הפרטיזן הצעיר ביותר שנפל - היהודי פרנקו צ'זנה.