סיפורו של הפרטיזן שמחה איצקוביץ

סיפורו של הפרטיזן - שמחה איצקוביץ

א – מיר

אלה קורות חיי, אך נכון יותר לומר שכאן מסופר על יהודי בודד שניצל מהתופת שכילתה רבים כל כך מבני עמנו. המזל ודאי שיחק תפקיד נכבד בעובדת הישרדותי, אך מסיפורי ניתן אולי ללמוד דבר מה שישמש את הדורות הבאים. סיפורי מכוון לילדי ולנכדי, כי חשוב לי שידעו מאין באו ואיזה מאורעות איומים שטפו אותי ואת משפחתי בארץ מולדתנו, והביאו אותי לחוף מבטחים בקנדה.

אמי, מושקה גרוס, נולדה במיר בשנת 1893, ואבי דוד, נולד בקלצק, עיירה סמוכה למיר ב- 1898. בשנת 1908, אביו יעקב, נסע לאמריקה, ואתו שני בנים, לייבל וירחמיאל, ושתי בנות, זלאטקה וחיה. זמן קצר לאחר מכן, הוא חזר לבדו לבתו באשקה שנותרה בקלצק, והביא אותה לאחיותיה שבניו יורק. הוא הספיק לחזור פעם שנייה לקלצק ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה. אבי, שלא השתתף במסעות אלה, גויס לצבא הרוסי בשנת 1916, ונפצע פעמיים במהלך המלחמה, פעם אחת באורח קל ברגל, ופעם שנייה, באורח יותר חמור במרפק ימין. בעקבות פציעה זו, הוא עבר מספר ניתוחים, אך לבסוף החלים. בסוף המלחמה, אבי השתחרר מהצבא ועבר לגור במיר לצד אביו ואחיו הבוגר.  

מיר היא עיירה קטנה בבלרוס, כ- 85 ק"מ דרום-מערב לעיר הבירה, מינסק. אוכלוסייתה מונה כ- 6000 תושבים. במאה ה-19, היהודים מנו כמחצית מהאוכלוסייה, בדומה למצב בעיירות רבות בסביבת מיר. מיר הייתה ידועה בשל הישיבה הגדולה שנוסדה בעיירה בתחילת המאה ה-19. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, מיר נכללה בתוך גבולות מדינת פולין הגדולה, שזכתה לתקומה קצרה עד לחלוקתה בין רוסיה וגרמניה בעקבות חתימת הסכם מולוטוב-ריבנטרופ.

הורי התחתנו במיר בשנת 1919, ותוך 10 שנים, נולדו להם חמישה בנים. הגדול היה לייבל שנולד ב-1920, אחריו צדוק (ג'ק) שנולד ב-1922, ובעקבותיהם, איצ'קה ב-1923, וחיים ב-1928. אני נולדתי ב-3 לינואר 1927. אבי אמי היה אדם אמיד, והוא קנה להורי בית סמוך לשלו. אנחנו גרנו בחדרים הקדמיים של הבית, ומאחור, אבי פתח אטליז. את הבשר אבי מכר בעיקר בוורשא, אך חלק נועד לאספקה לישיבה. בבית היה מטבח גדול, סלון, ושני חדרי שינה. מאחורי הבית, חצר גדולה שבתוכה אורווה לבהמות (היתה לנו סוסה ושתי פרות לחלב) ואסם לחציר, ושני מחסנים. לפני הבית, חצר גדולה מרוצפת באבנים שטוחות מוקפת גדר עם שני שערים, אחד לבני אדם ושני לעגלות. היה עלינו לטאטא יום יום את החצר, וגם את קטע הרחוב שלפני הבית. אחד מתפקידי שוטר המקוף היה לוודא שכל משפחה ניקתה את המדרכה שגבלה בביתה. בחצר הבית תלינו רשת כדור-עף, וצדוק ואיצקה היו מזמינים את חבריהם לשחק אצלנו. בפינת החצר שכן כלב השמירה – רועה גרמני תוקפני שבלילות סייר בחצר הבית והטיל מורא על כל בני המשפחה.

את השכלתי התחלתי בגן שהתקיים בעזרת הנשים של בית הכנסת הגדול בעיירה (דה קאלטה שול). בשלב מאוחר יותר עברתי ללמוד בביתו של המלמד, שאותו לא חיבבתי במיוחד, ובהזדמנויות רבות הייתי בורח הביתה לפני סיום הלימודים. כשהתנהגות זו הגיעה לאזני לאבי, הוא הושיב אותי לידו בכרכרה שלו, והזמין את החזן המקומי להצטרף לנסיעה מצדי השני, וכך הובלתי חזרה לבית המלמד. המלמד הזמין אותנו להיכנס, לביתו והושיב אותי ליד שלחן גדול במטבח. נאלצתי לחזור אחריו, "א', ב', ג' וכו'". פתאום התחיל גשם של מטבעות לרדת על השלחן סביבי. המלמד סיפר שמלאך הוריד את המטבעות מן השמים, ואבי והחזן חיזקו את דבריו. אשתו של המלמד הביאה לי נרתיק למטבעות, וכך שוכנעתי לחזור ללימודי. אך כעבור זמן קצר, אחרי שאבי חזר הביתה, ברחתי שוב, אך הפעם היו כיסי מלאים במטבעות. אחרי ניסיון כושל זה, למדתי שלוש שנים בתלמוד-תורה, ובכיתות ג' ו-ד' עברתי ללמוד בבית ספר פולני בעיירה.

ב - הכיבוש הסובייטי

בשנת 1939, בעקבות הסכם 'מולוטוב-ריבנטרופ', הצבא הרוסי פלש לפולין. חיל הפרשים הפולני, שהיה אמור עם סוסיו לחסום את הטנקים ואת הארטילריה של הצבאות שהקיפו אותו, גייס 200 סוסים מהמחוז שלנו שנודע בסוסיו המשובחים. הסוס שלנו היה בין המגוייסים, ולייבל, שהיה חובב סוסים מושבע, לא ידע את נפשו מצער. אמא דווקא שמחה, כי הצבא הפולני שילם מחיר טוב עבור הסוס. היא לא ידעה שכעבור שבועיים, עם כניסת הצבא הרוסי לאזורנו, למטבע הפולני לא יהיה כל ערך. ב-1 בספטמבר, 1939, החלה המלחמה בעיירה. שתי פצצות נפלו בשולי העיירה, ואשה אחת נהרגה. אבי בכה מרוב אושר עם התקדמות הצבא האדום, אך למען בטחוננו, הוא שלח את אמי, יחד עם חיים ואיתי, להמתין בשולי העיירה עד שיתבהר המצב. במידה וצפויה סכנה כלשהי, הוא ישלח את אחד הבנים להזהיר אותנו, ובמקרה כזה, עלינו לבקש מחסה אצל קרלוטה, ידיד נאמן של המשפחה, איכר שגר ביער סטארה מירנקה, 7 ק"מ ממיר. תוך זמן קצר, הגיע איצ'קה רכוב על אופניים,  עם הודעה מאבא. עלינו להמתין במקום. הרוסים מתקרבים במהירות לעיירה. תוך מספר דקות, שמונה מטוסים רוסיים עברו מעל ראשנו, ושמענו את רעש הטנקים ואת התותחים. המחזה שנתגלה לעינינו גרם לנו לאושר רב, ובקושי הסכמנו לנטוש את עמדתנו הקדמית וללכת הביתה.

עם התקדמות הצבא האדום, מצב הכוחות היה כדלקמן: הנהר "בוג" הפריד בין הצבא הגרמני שישב במערב פולין לבין הצבא הרוסי שישב ממזרח. למשך שלושה חודשים, ביום ובלילה, עברו כוחות שריון וארטילריה סובייטים דרך העיירה מערבה על מנת לתגבר את הגבול החדש שהפריד בין הצבאות. החיילים הרוסיים היו ידידותיים. הם זרקו לנו סוכריות והכריזו: באנו לשחרר אתכם מעול הפולנים. הם הביאו מכשיר הקרנה והקרינו סרטי ז'ול וורן לילדי העיירה. הייתה שנאה גדולה בין הפולנים והרוסים, והפולנים שבאזור ברחו מערבה לאזור הכיבוש הגרמני.

השלטון הסובייטי גרר שינויים באורח החיים שלנו. נשלחו נציגים למינסק עיר הבירה, שם החליטו, תחת השגחה רוסית צמודה, לצרף את בלרוס לברית המועצות.  את מיר ייצג יהודי פשוט, נפח במקצועו, שאחרי החופשה הקצרה במינסק, חזר לעבוד בנפחיה המשפחתית בעיירה. אנשי המעמד הבינוני סבלו מהשלטון הקומוניסטי, ונאלצו לסגור את עסקיהם. בעלי קרקעות איבדו את אדמותיהם, וראינו רבים מהם נוטשים את אחוזותיהם עם מעט מטלטלים אשר העמיסו על עגלה, בדרך לתחנת הרכבת. שם הוחרמו הסוסים והעגלות, והם עם בני משפחתם נשלחו לסיביר.

את האדמות שהוחרמו, הציע השלטון הסובייטי לבני מעמד הפועלים, ויהודים רבים עברו לעסוק בחקלאות. אבי קיבל בדרך זו כ- 50 דונם אדמה, ולמרות ש- 40% מהיבול נלקח על ידי השלטונות, גידלנו ירקות לצורכי הבית, ואף נשאר עודף קטן למכירה.

כמובן שהסובייטים השתלטו על מערכת החינוך, ובמקום פולנית, למדנו רוסית, גרמנית וכמובן, את שפת בלרוס. מנהל בית הספר שלנו היה רוסי, אבל המורה היתה אישה מקומית ואף הכירה את משפחתנו. המנהל לימד אותנו היסטוריה, בה הוא הדגיש כמובן את תולדות המהפכה הקומוניסטית. מקרה אחד זכור לי: המנהל לימד את תולדות מהפכת 1905, ושאל איך מהפכה זו הובילה למהפכה הגדולה של 1917. אני הצבעתי ועניתי שמהפכת 1905 היתה חזרה גנרלית למהפכת 1917. תשובה זו מאד מצאה חן בעיני המנהל, ומעמדי בבית הספר היה מובטח. מינו אותי לערוך את העיתון של בית הספר, למרות שתפקיד זה היה ממש מעבר ליכולותי הספרותיות. נהניתי יותר מתפקידי כנציג התלמידים בועדת המשמעת. במסגרת תפקיד זה, היה עלי לבקר בביתם של תלמידים שהתרשלו בהכנת שיעורי הבית, או שהתחצפו למורה, ולשוחח על כך עם הוריהם.

בינתיים, איצ'קה וצדוק החליטו להרחיב את השכלתם וללמוד אנגלית. הם גייסו לשם כך בחור מישיבת מיר שהגיע מאנגליה ללמוד בישיבה. במקרים רבים, השיעורים גלשו לויכוחים פוליטיים על תפקידיה של אנגליה במדיניות הארופית.

בתקופה זו של כיבוש רוסי, קרה שחליתי. כנראה שנתקפתי בדלקת קשה בבלוטת לימפה באזור בית השחי. הרופאים התקשו להגיע לאבחון מדוייק, והדבר גרם לאמי למתח רב. מאז ומתמיד הייתי רגיל לפעלתנותה בבית ובעסק, והנה ראיתי אותה בוכה בחוסר אונים מרוב דאגה ואהבה אלי. פתאום קלטתי את עוצמת אהבתה אלינו.

השלטונות הסובייטים סגרו את כל בתי הכנסת בעיירה פרט לאחד, ושם חגגתי את בר המצווה בשנת 1940. כמו כן, שלוש משפחות הוגלו לסיביר: משפחות קאסמן, גלוור והרכבי. קאסמן נעצר כמרגל פולני, אך ממש לא התאים לתפקיד. הוא היה בעל חנות לגלידה, וכיהן (בהתנדבות) כראש צוות מכבי האש של מיר. רוב מכבי האש היו יהודים, ולא בכדי. אילו גוי פולני, בלרוסי או טטארי היה מכהן בתפקיד ראש הצוות, לא בטוח שבתי היהודים היו זוכים להגנה נאותה בפני שריפות.

עם מעצרו של קאסמן הוגלו לסיביר גם אשתו ובנו הקטן. יוחר מאוחר, אשחו גילתה לי שהתנאים היו כה קשים, והרעב מציק כל כך, שהיא גמלה אומר להטביע את בנה הפעוט בנהר. ברגע האחרון היא התחרטה. קאסמן עונה על ידי חוקריו, אך סרב להודות בריגול. קומיסר יהודי ביקר בתאו ויעץ לו להודות בריגול, כי אחרת כוונת השלטונות להוציא אותו להורג. בלית ברירה הוא הודה, ונידון לשמונה שנות מאסר, וכך כנראה, ניצלו חייו. אחרי המלחמה הוא הוחזר לפולין, ומשם היגר לקנדה, לאחר שנים נפגשנו במונטריאל וחידשנו את הקשר בינינו. סייענו אחד לשני בעתות מצוקה, ועדכנו אחד את השני על התלאות שעברנו במשך שנות המלחמה הארוכות.  

השלטון הרוסי החל במבצע הרחבת רחובותיה הצרים של מיר. אחי ואני הצטרפנו לפועלים, כדי לתרום את חלקנו לפרנסת הבית. אני וחיים סחבנו סלעים, ושלושת האחים הגדולים ריסקו את הסלעים לחצץ בעזרת פטישים כבדים. היה עלינו לסייע גם בעיבוד חלקת השדה המשפחתית, ואיסוף יבול הירקות. גידלנו עגבניות, מלפפונים, סלק, כרוב, צנונית ובצל. יבול שנת 1940 היה מבורך, ובאביב 1941 זרענו את השטח מחדש. אך את היבול הזה לא אספנו, כי ב-22 ליוני 1941, פלשו צבאות גרמניה הנאצית למזרח פולין, וב-27 ליוני כבשו את מיר. הנוער המקומי קלט מהר את משמעות חילופי השלטון, ותוך ימים ספורים, מנעו מאתנו כנופיות נוער גישה לגן הירק.

ג - הכיבוש הנאצי

עם כניסת הכוחות הגרמניים למיר,כל מרכז העיירה, והבית שלנו בתוכו, עלה בלהבות. ניסינו להציל מעט מצעים ובגדים מהאש, ולהחביאם בפרדס של אחד השכנים. את הפרה והכלב קשרנו לעץ קרוב. משפחות רבות נשארו ללא קורת גג, ומצאו מחסה אצל קרובי משפחה וידידים. אנחנו עברנו לגור עם דוד ארציק, יחד עם עוד חמש משפחות שאבדו את ביתם. ישנו באורווה יחד עם פרתנו. גם הסוס, שהספיק לערוק מהצבא הרוסי ולחזור הביתה, הצטרף אלינו.

יהודי העיירה, גברים, נשים וטף, החלו לעבוד בפינוי הריסות הבתים שנשרפו עם כניסת הגרמנים. בחורף עסקו בפינוי כבישים משלג. העבודה התנהלה תחת שרביט היודנראט, שכמובן קיבל הנחיות משלטונות הצבא הגרמני. תפקיד היודנראט היה לדאוג להתייצבות מכסת העובדים היומית, וגם לאסוף מהיהודים את שארית כספם ותכשיטיהם לפני הוצאתם להורג. הגרמנים ארגנו ג'נדרמיה מקומית, מאויישת בכפריים אנטישמים מהאזור. אלה ניצלו את מעמדם הרם להתעלל ביהודים חסרי הגנה, להכותם, לגזור את זקניהם, להרקיד אותם לפני שכניהם הלא יהודים, ולבזות אותם בכל דרך אפשרית. השפלות אלה הפכו להיות מעשים של יום יום, חלק משגרת החיינו.   

לא עבר זמן רב, וצ'רניאבסקי, שכננו הגוי, הלשין לגרמנים שאנחנו גרים באורווה, ושהסוס שלנו חזר. הגרמנים החרימו את הסוס, וידענו שהם לוטשים עין גם לפרה. הצענו לשכנה גויה שגרה מעבר לרחוב, שתיקח את הפרה ובתמורה נתחלק בחלב. היא מיד הסכימה, והוסיפה שבעת צרה, נוכל להתחבא אצלה. 

מצד מערב, חלקת גן הירק שעיבדנו גבלה ביער צפוף של עצי ליבנה ואורן. בשבתות, יער זה היווה מוקד לטיולים משפחתיים שבאו להתבשם מריח האורנים. במקום קסום זה, חודשיים לאחר כניסתם לעיירה, טבחו הגרמנים לראשונה ביהודי מיר. ללא התראה, פקדו הגרמנים על היהודים להתאסף בכיכר השוק, במקום בו נשרפו בתי יהודים חודשיים קודם. חבורת גויים מקומיים בחרה ב-38 יהודים שלא מצאו חן בעיניהם, והעלו אותם על משאית. בין היהודים שנבחרו היו מספר עשירים, וגם כאלה שפשוט לא היו אהודים על שכניהם הגויים. גם אחי הבכור לייבל הועלה למשאית, אך שוחרר ברגע האחרון, מכיוון שהיו מספר גויים שחיבבו אותו. 38 היהודים הוסעו ליער, שם עונו והוכו למוות. בהיוודע דבר הטבח נאספו גופותיהם המרוסקות בהנחיית היודנראט, והובאו לקבורה בקבר אחים. לפני מספר שנים השתתפתי בטקס הצבת מצבה לזכר יהודים אלה במקום בו נקברו. 

אח של אמי נורה ונהרג כאשר הפר את העוצר שהטילו הגרמנים. מלבד דוד זה, לא נפגעה משפחתנו הקרובה מאז תחילת הכיבוש הנאצי. מצב זה עמד להשתנות.  

ד - האקציה הראשונה

בתשיעי בנובמבר 1941, בשעה 5 לפנות בוקר, התעוררנו לקול צעקות בגרמנית הקוראות לכל היהודים להתאסף בכיכר השוק. אבי שלח את אמי יחד עם חיים להתחבא אצל אותה אישה שאצלה הפקדנו את פרתנו. אך למרות הבטחתה, שכנתנו הגויה התעלמה מהדפיקות בדלת ולא פתחה. אמי חזרה הביתה עם חיים, ומכיוון שהגרמנים כבר הסתובבו ברחובות, אבא אמר לי לקחת את חיים ולהסתתר בעליית הגג. הוא יצטרף אחרי שכולם ימצאו מסתור. עליית הגג היתה חשוכה, ללא חלון או פנס. בפינה היתה ערימה גדולה של חלונות חורף שנשענה על הקיר, ולתוך הרווח הצר שנוצר, זחלנו חיים ואני. פתאום נכנס אדם פנימה וחשבנו שזה אבא. אך היה זה מר סוטין, טכנאי שיניים ששכר חדר אצלנו בבית, עד שהבית נשרף, ואז עבר איתנו לבית הדוד. הזמנו אותו להצטרף למחבוא.

ובחוץ, ירי וצרחות אימה. לא ידענו על מי יורים. לאחר מספר דקות, קולות בבלורוסית עולים במדרגות. "לא לנשום" לחשתי. השוטרים הבלורוסים חיפשו בעליית הגג בעזרת גפרורים, עד שעמדו מעל לחלונות. אך האור הקלוש של הגפרורים לא חדר את שכבות הזכוכית העבה, והם ירדו חזרה אל תוך הבית. שמענו את אבא צועק: "אני הולך, אני הולך", ואחרי זה, שתי יריות. חמש דקות גסס אבא, ושמענו את גניחותיו, עד שנשתתק. הוא נהרג פסיעות בודדות מפתח ביתינו.

שמענו צעקה: "מצאנו שלושה יהודונים". שלושה ילדים הועמדו מול קיר הבית, ונורו. אלה היו בני דודים שלנו, ילדים יפהפיים, ילדה בת שמונה, ילד בן ארבע, ועוד פעוט בן שנתיים, שנרצחו על ידי השוטרים הבלרוסים. נודע לנו יותר מאוחר שגם דודנו פייטל, וגם חיים שווירזנסקי ובנו נרצחו.

באותו זמן לא ידענו שאימנו נלקחה עם שאר היהודים לכיכר השוק. על גורלה שמענו מגוי אחד שגויס על ידי הגרמנים לחפור קבר ענק ליהודי מיר. על היהודים פקדו להתפשט לפני שנורו. אמא סירבה, וקפצה בעודנה חיה על גופות היהודים שנרצחו. שם היא נורתה ונקברה יחד עם 1600 יהודי מיר. קולות הירי נמשכו כל היום, והבנו שאנו שומעים את הקולות של רצח יהודי מיר. מהמחבוא בעליית הגג, שמענו את פעמי הסוס שנשלח עם עגלתו לאסוף את גוויותיהם של אבי ודודי. בלילה שמענו את הכפריים בוזזים את בתיהם של שכניהם היהודים, וגם אל ביתנו פרצו. החלטנו לא לצאת מהמחבוא עד לפנות בוקר, עת קמים החקלאים להאביס את בהמותיהם. אולי בכסות אור הדמדומים נצליח לברוח מהכפר בלי להתגלות.

ה - הבריחה מהעיירה

אבי, שכנראה צפה את הבאות, הכין מראש תכנית מילוט מהעיירה. הוא הנחה אותנו, במקרה הצורך, למצוא מחסה אצל משפחת קרולוטה בכפר סטארה מירנקה המרוחק כשבעה ק"מ ממיר. משפחה זו היתה מיודדת כבר עם סבי, ומדי שבוע, ביום השוק, הם פקדו את ביתנו. באותו בוקר, חצינו את הגינה שמאחורי בית דודנו ועברנו את הרחוב הראשי בלי להתגלות. עשינו את דרכנו בשבילים נסתרים עד לביתו של חמיל, גוי אשר שירת עם אבי בצבא הצאר. היינו מאד רעבים. הוא לא נתן לנו מזון, אלא כיוון אותנו  לשדה בקרבת מקום שם הסתתרו יהודים נוספים אשר יום קודם קיבלו ממנו מעט מזון. נשארו מעט תפוחי אדמה שאותם טרפנו בחיפזון. לא אשכח את טעם התפו"דים הקרים הללו. נחנו מעט, ואז המשכנו בדרכנו לבית משפחת קרולוטה. כאן קיבלו אותנו בלבביות רבה. הכינו לנו אוכל, וסיפרו שעוד אחד מהאחים מסתתר ביער, ובקרוב יבוא לאכול ארוחת צהריים. חשבנו תחילה שמדובר באיצ'קה, שנשלח לעבוד בבניית גשר בכפר אושה, וכך לא היה במיר בזמן האקציה. להפתעתנו, יצא צדוק מהיער. נפלנו על צווארו ובכינו יחד על מאורעות הימים האחרונים. כמובן ששמחנו לגלות שהוא שרד את האקציה. הוא סיפר שהתחבא עם אבא בגורן, תחת ערימת קש. הגרמנים גילו את אבא, וירו בו. את צדוק, שהיה לידו, לא גילו.

שני אחי ואני יחד עם מר סוטין, שהינו בבית משפחת קרולוטה. בלילה הראשון ישנו בביתם על מצעים שאמא נתנה להם אחרי שהשריפה כילתה את ביתינו. לאחר מכן, ישנו במתבן ואת הארוחות אכלנו בביתם. ביום חמישי בבוקר הכינו לנו ארוחת בוקר, ויצאו לעבודתם בשדות. היינו מאד רעבים וחיסלנו כל מה שהיה על השולחן. פתאום ראינו את אחינו איצ'קה דרך החלון בא לקראתנו מלווה בשני חברים שהיו מגוייסים יחד איתו בבניית הגשר באושה. יצאנו לקראתם והזמנו אותם למטבח, אך את כל האוכל כבר כילינו אנחנו. במטבח נותרה רק צנצנת גדולה של שומן חזירים. תוך שניות, גם זה חוסל בעזרת האצבעות. כשחזרו הקרולוטים מהשדה, הם הכינו לאיצ'קה וחבריו ארוחה יותר מסודרת. אחד האחים קרולוטה הזדמן למיר וסיפר שראה יהודים מסתובבים ברחוב, כאילו לא אירע דבר. צדוק ואיצ'קה החליטו ללכת לעיירה ולבדוק את המצב לאשורו. קבענו שאם הם לא חוזרים, סימן שהכל בסדר, וגם אנו רשאים לחזור לעיירה. ואכן, בשעות אחר הצהריים, סוטין חיים ואני יצאנו לדרך. נצמדנו לשולי היער שהעניק מחסה, והלכנו בדרכים צדדיות וחבויות. פתאום, מתוך היער, הופיעה אישה מיסתורית, לבושה שחורים, מחזיקה בידיה שני ספלים, אחד אדום, אחד שחור. היא הופתעה מההיתקלות בנו, ומיהרה להעלם בין עצי היער. משום מה, תמונת אישה מיסתורית זו נחרטה בזכרוני מאז אותו יום.

בהיותנו בדרך למיר, ראינו דמות מתקרבת אלינו מהשדות. דמות זו עוררה בנו חשש, והגברנו את צעדינו. ההלך הזר הגיע לדרך בה הלכנו, אך פנה מאיתנו והלאה. פתאום, זיהינו את אחינו לייבל וצעקנו לו לעצור. המפגש הבלתי צפוי מילא אותנו שמחה, וסיכמנו שחיים ואני נמשיך למיר לחבור אל צדוק ואיצ'קה, ולייבל ילך לבית משפחת קרולוטה, שם ישתדל להסדיר את שהותנו אצלם לפרק זמן ממושך יותר.

חיים ואני הגענו למיר. בבית הדוד ארצ'יק, במקום בו הסתתרנו מפני הגרמנים, דודנו מושקה התאבל על רצח אשתו ושלושת ילדיו. בחוץ, שלוליות דם נותרו במקום בו נרצחו אבי והדוד פייטל, ובמתבן, מצאנו שני כובעים מנוקבים בכדורים ומלאים בדמם של דודנו חיים שוורזנסקי ובנו צודק. אשתו ובתו אסתר מצאו מחסה אצל משפחה נוצרית. הדודה שוורזנסקי הייתה תופרת מעולה, שתפרה שמלות לנשות מיר הלא יהודיות, וכשרון זה הציל את חייה. 

ו - גטו מיר

שבוע אחרי חזרתנו למיר, תושביה היהודים הועברו לגטו זמני במרכז העיירה. כאן שהינו עד סוף 1941. בתחילת שנת 1942, הגרמנים קבעו את מקום הגטו במבצר הנטוש והמוזנח של משפחת רדזיוויל (הזאמק) שבפאתי העיירה. 850 היהודים שנותרו במיר הצטופפו בביתם החדש והעלוב. ענדנו את הטלאי הצהוב, וחשנו שהמוות אורב לנו בכל פינה. ליהודים אסור היה לצאת מהגטו, אלא רק לצורכי עבודה לפי קביעת העריץ הגרמני. הגטו הוקף בגדר תיל, ונשמר על ידי שוטרים יהודים. שוטרים אלה היו כמובן כפופים למפקדם הגרמני, אך מצאו דרכים להקל על אחיהם היהודים. שערי הגטו לא נשמרו בקפדנות יתרה.

הצעירים מבין תושבי הגטו רוכזו באזור נפרד שנקרא ה"קבלרקו". גם אני ואחי גרנו שם. מוט ברזל שנתלה מעמוד בחצר שימש "שעון מעורר" ונציג היודנראט העיר אותנו לעבודה כל בוקר בשעה שש. מים שתינו מבאר בחצר.

בחודש דצמבר 1941, הוצבה בעיירה יחידה של המשטרה האזרחית הגרמנית. זמן קצר אחרי הצבתם, הם החלו בשוד שיטתי של היהודים. היודנראט נאלץ לאסוף זהב ותכשיטים מהיהודים ולמסרם לשלטונות הגרמנים. הגרמנים דאגו להפיץ שמועות שככל שייאסף יותר כסף, כך יוטב ליהודים.

בינתיים, אחי לייבל הצליח להשיג עבודה בטיפול בסוסי המשטרה. תפקידו היה לדאוג להאבסתם, לניקיונם ולבריאותם. עבודה זו התאימה לו ביותר, מכיוון שאהב מאד סוסים. ואכן, השוטרים הגרמנים היו מרוצים מעבודתו. צדוק עבד תחילה כעוזר לרופא הוטרינרי ואח"כ עבר לעבוד במשחטה. בזכות עבודה זו, התאפשר לו לתרום נתחי בשר נבחרים לתפריט העלוב שלנו בבית. בתור האח הצעיר, הוטלו עלי עבודות הבית, קרי בישול וניקיונות. לעתים, כשהיה צורך ביותר ידיים עובדות, למשל במקרה והיה צורך לפנות שלג מהדרכים, גוייסו כולם , בידי היודנראט, כולל נשים וילדים.

מפקד הז'נדארמיה המקומית היה גוי אנטישמי מהסביבה בשם סראפימוביץ'. היה לו מתורגמן בשם אוסוולד רופייזן. לייבל מאד חיבב את רופייזן, מכיוון שזה התייחס אליו בצורה אנושית, בניגוד לסראפימוביץ'. סראפימוביץ' זה נהג לצאת רכוב על סוסו נושא שוט ארוך. השוט לא נועד לדרבון הסוס, אלא לצלוף ביהודים ללא רחמים. ההיתקלות הראשונה שלי איתו הייתה כשעבדתי יחד עם עוד כעשרים יהודים בפינוי שלג אחרי סערה גדולה שפקדה את אזורנו. הוא הגיע, יחד עם רופייזן וראש העיר לבדוק אם אנו עובדים כראוי. הם עצרו ממש לידי, אך נראה שעבדנו לשביעות רצונם, והם המשיכו הלאה. לשמחת כולנו, מאקדחו של סראפימוביץ' נפלט כדור בעת רכיבתו, ופגע ברגלו. אוסוולד רופייזן מונה כמחליפו. (סראפימוביץ' נתגלה שוהה בלונדון בשנת 1993, נעצר ונשפט על פשעי מלחמה). 

בתחנת המשטרה עבד חשמלאי יהודי צעיר בשם ברצקה רזניק. הוא זיהה את אוסוולד רופייזן כידיד ותיק שהכיר מהתנועה הציונית בוילנה, ששם התקבצו יהודים רבים שברחו מהצבא הגרמני. אוסוולד אכן זיהה את רזניק, ובהזדמנות הראשונה, כאשר הצליחו להתחבא מעיניהם של השוטרים, הם התחבקו בהתרגשות רבה. אמנם רופייזן נולד להורים שבמקור היו יהודים פולנים, ועל כן דיבר פולנית שוטפת, אך הוא ידע גם גרמנית על בוריה. הגרמנים מצידם לא חשדו כלל שעוזרו של מפקד המשטרה הוא יהודי. אוסוולד הבטיח לברצקה כי לא ייטוש את יהודי מיר, ואף עודד אותו לארגן מחתרת יהודית. הוא הציע לגייס למחתרת את יוצאי הצבא הפולני וצעירים שיודעים להפעיל נשק. המחתרת אכן קמה במעטה של סודיות מוחלטת, וכל חבר ידע רק את שמות חבריו לתא. אוסוולד הבטיח לסייע באספקת נשק ותחמושת. הוא הכניס את לייבל לסוד העניינים, והטיל עליו להבריח את הנשק לתוך הגטו. התכנית התבססה על היותו של אוסוולד בעל ידע מוקדם בתכניות הגרמניות לחיסול הגטו. לקראת יום מר ונמהר זה, (שכולם ידעו שיגיע במוקדם או במאוחר) המחתרת תברח מהגטו וחבריה יסתתרו ביערות. במקרה ואין אפשרות לברוח, חברי המחתרת  יפתחו במרד מזויין נגד הכובש הגרמני. לייבל ביקש ממני לתפור תרמילים ולצייד את ארבעתנו, לקראת יציאתנו מהגטו. מצאתי מקום מבודד ב"זאמק", שם תפרתי בהחבא. הנחיותי היו להכין ציוד ומזון לשבוע. התכוננו לצאת את הגטו תוך כדי לחימה, ולא האמנו שנחזיק מעמד יותר משבוע. "לא נובל כצאן לטבח כפי שהובלו הורינו" אמר לי לייבל.

יום אחד, ביקר רופייזן בגטו. הוא נכנס לבית המדרש, מקום בו מצאו מספר יהודים קשישים מפלט בתפילה ובלימוד. כאשר ראו אותו מתקרב, סגרו, החביאו את הספרים והתכוננו לברוח. אך אוסוולד דיבר איתם בנחת, ואף עיין בספרים. לתימהון הקשישים, לאחר הביקור הקצר, יצא אוסוולד בשקט את החדר, בלי לגעור ובלי להעניש את היהודים. היו ביניהם כאלה שאף העלו חשד שאוסוולד אכן יהודי הוא.

בינתיים החל המבצע של הברחת נשק ותחמושת לגטו. לעיתים מזומנות, חזר לייבל מעבודתו במשטרה, וכיסיו מלאים בכדורים. כשהזמן להבריח רובה למחתרת, רתם לייבל סוס לעגלה, וכך חזר הביתה כשבעגלה מוסתר הרובה. יום אחד חזר לייבל הביתה כשכיסיו מלאים בכדורי אקדח. הוא נקלע בדרכו בראש העיר הגוי שהיה משתף פעולה ידוע עם הגרמנים. הלה צעק לו, "לובה, האופנוע שלי נתקע. תעזור לי להתניע אותו בדחיפה". לייבל כמובן לא יכול היה לסרב, ורשרוש הכדורים בכיסיו נשמע כמו רעם באוזניו. למזלו, מאמציו הצליחו ורעש המנוע שניצת גבר על רשרוש הכדורים. ראש העיר הסתלק בלי לחשוד בדבר, והכדורים הגיעו ליעדם.  

לעתים קרובות הגיעו איכרים מהאזור לתחנת המשטרה להתלונן על קבוצות פרטיזנים שהחרימו בהמות, מזון, בגדים ומיני מצרכים אחרים לשימושם השוטף. איכרים אלה המתינו לתורם להגיש תלונה, ולידם המתינו בסבלנות סוסיהם הרתומים לעגלות. יום אחד אוסוולד נתקל בלייבל בכניסה לתחנת המשטרה, והחל צועק עליו לפני קהל הממתינים, "יהודון – למה לא ניקית את הבית שלי?" הוא דחף את לייבל לתוך האורווה הקרובה, והפיל אותו על ערימת שחת. לייבל הרגיש שהוא נופל על דבר מה קשה, ומתחת לשחת התגלו שני רובים. למחרת, הגיע לייבל לעבודה עם סוס ועגלה, והרובים מצאו את דרכם לתוך הגטו. בסה"כ, לייבל הבריח לגטו 10 רובים, רובה חצי-אוטומטי אחד, 8 אקדחים, 12 רימונים ו-500 כדורים. כ- 45 צעירים יהודיים חמושים היו חברים במחתרת, כולל שתי בחורות שעברו הכשרה כחובשות בזמן השלטון הרוסי. שלושת אחי הבוגרים היו חברים במחתרת, ולכן אך טבעי היה שחיים ואנכי, למרות גילנו הצעיר, נחשבנו לחלק מהחבורה. כולנו ידענו את הצפוי לנו. התכנית היתה לברוח ליערות ולהצטרף לפרטיזנים. אך ידענו גם שאם רופייזן לא יספיק להתריע בזמן על חיסול הגטו בידי הגרמנים, עלינו להתבצר בגטו ועם כניסת הגרמנים, לפגוע בכמה שיותר לפני מותנו. כל יום שמענו בשורות קשות על רצח יהודים בעיירות סמוכות, ועל חיסול הגטאות בזה אחר זה. עיירות אלו הוכרזו כ- יודנריין, היינו, נקיות מיהודים. בין היהודים האדוקים במיר, היו כאלה שהאמינו שהקדוש ברוך הוא יחוס על מיר בזכות הישיבה הגדולה השוכנת בה. אולי אירוח תלמידי הישיבה יעמוד לזכותם בעת צרה.

ז - הבריחה

בתחילת אוגוסט, הודיע רופייזן למנהיגי המחתרת, שחיסול הגטו נקבע ליום ה-13 לאוגוסט, 1942. נשארו לנו שבועיים להכין את הבריחה מהגטו. לתוך כל אחד מהתרמילים שתפרתי, הוספתי עכשיו לחם, מעט בשר, חמאה, גבינה, תחתונים ושמיכה. ה-9 לאוגוסט נקבע כיום הבריחה מהגטו. שמועה פשטה בין היהודים שרופייזן בוגד. העלילו עליו שתכניתו הזדונית היא לארוב לחברי המחתרת מחוץ לכותלי הגטו, ולהרוג אותם ביציאתם. אחר כך הוא יוביל את השוטרים הגויים שתחת פיקודו לתוך הגטו ויסיים את מלאכת הריגת שאר היהודים. למעשה, תכניתו הייתה הפוכה. הוא התכוון להוביל את כוחות הג'נדרמיה ברדיפת סרק אחרי היהודים הבורחים, וכך לאפשר לשאר יהודי הגטו לברוח גם הם ליערות.

במוצאי שבת, ה-9 לאוגוסט, שלשלתי חבל ארוך מהקומה השנייה של ביתנו בגטו, והורדתי בו את התרמילים שהכנתי לעצמי ולאחי. פתאום בקעו צעקות מהרחוב, מהומות ואנדרלמוסיה. קטטות פרצו בין היהודים לבין עצמם. בפרוזדורים וברחובות, אנשים חסמו בגופם את חברי המחתרת שהתכוונו לברוח. היהודים חששו ממסע ענישה קשה מצד הגרמנים ליהודי העיירה הנשארים כשתתגלה הבריחה. אחרי ארבע שעות של ויכוחים, הוחלט להקפיא זמנית את תכנית הבריחה. למחרת, בבוקר יום א', נכנס אוסוולד לגטו והודיע לשלמה צ'חס, מנהיג המחתרת, שלילה זה הוא האחרון בו ניתן יהיה לברוח מהגטו. למחרת בבוקר, יקיפו יחידות גרמניות את הגטו, ויוחל בחיסולו. עם קבלת הידיעה, שלמה נפגש עם אלי ברוך, ראש היודנראט, והודיע לו שאנשיו יפתחו באש על מי שמנסה לעצור בעד המחתרת  לצאת מהגטו. ברוך לא התנגד לכך, אלא נתן הוראה לנסר את הסורגים ואת גדר התייל שהקיפו את הגטו. הכרז שכל יהודי החפץ לחבור למחתרת בבריחתה מהגטו מוזמן להצטרף. התמונות הקשות מאותו לילה, חרוטות בזיכרוני. ילדים נפרדו מהוריהם שלא יכלו לברוח. כולם בכו מרות. ביציאה מהגטו עמד אלי ברוך ובכה. הוא ידע איזה גורל מחכה לו למחרת, ולמרות זה איחל לנו הצלחה. אני הורדתי את התרמילים שהכנתי לאחים, יצאנו דרך החלונות, עברנו את גדר התייל, ויצאנו לדרך. ה"זאמק" נשאר מאחור, ויחד עם כ- 145 מיהודי העיירה שהחליטו גם הם לברוח, רצנו ליער.

אחי לייבל הוביל בראש. הוא הכיר היטב את הדרכים באזור, והביא אותנו לתחנתנו הראשונה בבית הקברות המוסלמי-טטארי כקילומטר מהעיירה. שלמה, מנהיג המחתרת, בישר ליהודים שהתלוו אלינו אך לא היו חברים במחתרת, שעליהם להיפרד מאתנו, מכיוון שצפויים בקרוב התנגשויות עם הכוחות הגרמניים שבאזור, ונוכחותם תכביד עלינו. קמה מהומה, והם לא הסכימו להיפרד מאיתנו. חששנו שאיכרים בסביבה ישמעו את הרעש, ועל כן לא הייתה לנו כל ברירה, אלא לאפשר להם להמשיך איתנו.

לייבל הוביל אותנו ליער סטארה מירנקה, כאשר אנו מקפידים להתנהל בשקט. היהודים שהצטרפו אלינו ברגע האחרון, לא היו מצוידים כראוי, ונאלצנו לחלוק אתם את מעט האוכל שהבאנו. כמובן שהם מאד שמחו על הסדר זה, אך כתוצאה מכך, למחרת היום נשארנו בלי אוכל כלל.

בעיית המזון הייתה קריטית, וכל ערב בחרנו שישה מבינינו שיבקרו בכפר סמוך לבקש אוכל מהמקומיים. לא כולם שיתפו פעולה, ומי שלא תרם מרצונו החופשי, נאלץ להפריש לנו מזון תחת איומים. לייבל הציע שאנחנו, האחים, נלך לחווה של קרולוטה. אולי נוכל לעבוד אצלו בתמורה לאוכל. לייבל עצמו נשאר עם הלוחמים, וארבעתנו התקבלנו בחום על ידי משפחת קרולוטה. איצ'קה וצדוק קצרו חציר, וחיים ואני קיימנו תצפית על הדרך, שמא יעברו בסביבה כוחות גרמניים או ג'נדרמיה מקומית. החציר היה לח מפאת גשמים שירדו לא מכבר, ואיצ'קה וצדוק עבדו יחפים ואף פשטו את חולצותיהם. בני משפחת קרולוטה הביאו לנו ארוחות דשנות של לחם, חמאה, וגבינה לשדה. לפעמים היה גם בשר. חששנו לישון במתבן, כי ידענו שהגרמנים עורכים שם חיפושי פתע. הם חיפשו חיילים רוסים שנשארו מאחור כאשר הצבא האדום נסוג בפני הדיוויזיות המשוריינות הגרמניות. חיילים אלה מצאו מקלט אצל האיכרים המקומיים, ובתמורה, עבדו אצלם ללא שכר. כדי לא להיתפש חפרנו לעצמנו מקלט קטן ומוסווה היטב בין העצים ושם לנו עד בוא החורף.

אחינו לייבל בא לבקר אותנו אצל קרולוטה, וסיפר שחברי המחתרת נטשו את שאר יהודי העיירה שברחו אתנו ליער. הלוחמים הסתתרו עמוק במעבי היער, ושאר היהודים התחלקו לחבורות קטנות, והכינו עצמם לחורף. יום אחד הופיעו ששה חברי מחתרת, ודרשו מלייבל שיתלווה אליהם עם נשקו. הם סיפרו שעל מנת להתקבל ליחידת פרטיזנים ("אוטריאד" ברוסית), עליהם לבוא מצויידים בנשק ותחמושת. תחמושת יש, אך אין להם מספיק רובים. הם אמרו ללייבל: או שתבוא אתנו עם הרובה, או שתתן לנו את הרובה ונלך בלעדיך. לייבל כעס ואמר: אני לא אנטוש את אחי, הרי אני הוא זה שהברחתי את הרובים לתוך הגטו, ועכשוו אתם רוצים שאמסור לכם את הרובה שלי? שניים מהלוחמים החמושים התקרבו אלל לייבל מאחור וירו שתי יריות באוויר. אם לא תמסור את הרובה, הכדור הבא יהיה מכוון אליך. היה איתנו גם גיסו של חברי שרייבר, וגם עליו איימו. אך הוא שלף את אקדחו מולם,והם הסתלקו.

כעבור מספר ימים, הגיע אלינו שליח מטעם אותם יהודים והסביר את התנהגותם בכך שהם נתקלו ביחידה גדולה של פרטיזנים לא יהודים ביער, הפרטיזנים המקומיים התגברו על היהודים ולקחו מהם שלושה רובים מהנשק שהיה ברשותם, לכן החליטו היהודים להשלים את החסר על חשבוננו. ואנחנו בתום ליבנו חשבנו אותם לידידים. אכן התפקחנו!    

ח - ביער

לקראת החורף היינו זקוקים למחסה של ממש. החלטנו לבנות את שלנו סמוך למשק של איכר בשם בושקובסקי, שבתו נשואה ליוסף, אחד מבני מיודענו קרולוטה. יוסף עצמו התייחס אלינו בחביבות, והראה לנו מקום מתאים לחפירת בונקר. בניסיון הראשון, חפרנו עמוק מדי, והבור התמלא במים. יוסף הציע שננסה שוב במקום קצת יותר גבוה. עבדנו במרץ כדי לסיים את העבודה לפני שנעורר את תשומת לבם של שכנינו הגויים. היה צורך לדפן את קירות החפירה בעצים כי האדמה הייתה חולית והתמוטטה בקלות. במשך חמישה ימים עבדנו יום ולילה, ובסופם היה לנו בור של 4X7 מטר. את הבור הסתרנו בתקרה שנבנתה מעצים מכוסים בעשבים ועלים מהסביבה. הכניסה הייתה בקוטר של חצי מטר בלבד, ומוסתרת מאחורי גזע עץ אורן. לאורך קיר אחד בנינו במה מוגבהת שעליה ישנו, והוספנו מקומות אחסון למזון ומים. תעלה חיצונית הובילה לשרותי שדה ומזבלה. אחינו צדוק גילף כלי מטבח מהעצים שבסביבת הבונקר, וביתנו החדש היה מוכן. חסר לנו רק תנור שהיה נחוץ לבישול ולחימום הבונקר בחורף הממשמש ובא. לייבל איתר תנור מתאים אצל אחד מאיכרי הסביבה, אך זה רצה תמורתו סכום אגדי של עשרה רובלי זהב. כיצד נשיג סכום כזה? למזלנו, הצטרף אלינו לא מכבר דודנו מושקה אשר נאלץ לעזוב את מחבואו אצל אחד מאיכרי הסביבה. היה ברשותו סכום כסף שהספיק לכיסוי עלות התנור. לא היה זה פשוט לשכנעו לוותר על כל הונו, אך לבסוף הוא הבין שגם הוא לא ישרוד את החורף בלי תנור. איך נדליק את התנור בלי שהעשן יגלה את מחבואנו לסיורי הגרמנים? את העשן הובלנו בצינור לגזע עץ חלול וכך הוא התפזר באוויר בלי להותיר סימנים.

ידענו שעקבותינו יתגלו בקלות אם נצא מהבונקר כאשר האדמה מכוסה בשלג. סכנה זו חייבה אותנו לאגור כמויות גדולות של מזון. לעתים, ניצלנו את השלג לטובתנו, ביודענו שתוך מספר דקות שלג חדש יכסה את עקבותינו. לפעמים הלכנו אחורנית ובעזרת מגבת קשורה למקל, טשטשנו את עקבותינו.כמו כן, נעזרנו במקל להפיל שלג מענפי העצים על מנת להסתיר עקבות. 

ביער מצאו מקלט מספר נערות יהודיות שלא היה להן מחסה מסודר. קלטנו שתיים מהן לבונקר שלנו, כך שמספר הדיירים הגיע לשמונה: ארבעת אחי, הדוד מושקה, שתי הנערות ואנוכי.

עם בוא החורף, איצ'קה עזב את הבונקר והצטרף לחבורת פרטיזנים שפעלה  כ-60 ק"מ מאתנו. הוא לקח איתו את הרובה שלו, כי הפרטיזנים קיבלו רק אנשים חמושים. תכניתו הייתה לשכנע את מנהיגי החבורה לקלוט גם אותנו.

חיינו ביער נכנסו לשגרה. מידי פעם היינו הולכים לביתו של בושקובסקי, ומתעדכנים אצל יוסף קרולוטה על מהלך המלחמה. הוא הציע לנו לצוד חזירי בר כתוספת לתפריט הדל שלנו. הוא אף השאיל לנו רובה צייד לשם כך. סביב לחלקות תפוחי אדמה בנו ציידים פלטפורמות ממספר גזעי עצים, ושם היו ממתינים בלילות להופעת החזירים אשר היו באים לזלול תפוחי אדמה. לפחות כך בתיאוריה. למעשה אחי בילו לילה שלם סמוך לעץ בלי לראות אף חזיר אחד, וכמעט קפאו למוות. לילה אחד כזה הספיק לשכנעם לנטוש את מקצוע הצייד.

ב- 16 למרץ 1943, התעוררנו מוקדם בבוקר לקולות ירי וצעקות בסביבתנו הקרובה. כוח גרמני בסיוע ג'נדרמים ממיר סרקו את יער סטרה מירנקה בחפשם פרטיזנים. בהתקרבם לבית בושקובסקי, ארבעה פרטיזנים שמצאו מחסה בבית, ניסו לברוח אך נורו על ידי הגרמנים. שלושה נוספים הצליחו לברוח דרך הדלת האחורית ולהתחבא ביער. אלה היו חיילים סובייטים שנשארו מאחור בזמן הנסיגה החפוזה של הרוסים, והעדיפו להצטרף לפרטיזנים מאשר ליפול בשבי הגרמני. לשמע היריות, ברחנו לכיוון הביצות שבקרבת מקום. כך תכננו מראש במקרה של היתקלות עם סיור גרמני. הצטרפו אלינו יהודים משני בונקרים סמוכים לשלנו. הכפור מהלילה יצר שכבת קרח על מי הביצה, אך לאור השמש הזורחת, נמס הקרח, ונאלצנו להלך בדרך כלל במים הקפואים שהגיעו עד לברכיים. כך בילינו את היום, ולפנות ערב חזרנו בזהירות לבונקר. לשמחתנו, הוא לא התגלה על ידי הגרמנים, ואחרי שסידרנו תור לשמירה במשך הלילה, הלכנו לישון.

אך שוב התעוררנו לקולות ירי. שלושת הפרטיזנים שהצליחו לברוח מביתו של בושקובסקי, היו משוכנעים שהיה זה בושקובסקי עצמו שהסגיר אותם לגרמנים.  הם רצחו את כל בני משפחת בושקובסקי וכן את משפחתו של יוסף קרולוטה. מסע הרצח לא תם והפרטיזנים עברו למשק השכן, שם ירו באב ובארבעת בניו, וכן בנערה יהודיה שמצאה אצלם מקלט. רק הבן הצעיר הצליח לברוח ועבר לגור עם משפחה בלרוסית במיר.

לאחר ארועים קשים אלה, חששנו לגור בבונקר הנאה שבנינו ביער, ועברנו, יחד עם עוד שתי קבוצות של יהודים, לאזור ביצות סמוך. כאן היו תנאי המגורים הרבה פחות נוחים. בנינו במה מעל גובה המים והבוץ, ועליה הקמנו אוהל גדול. הסווינו את האוהל מכל צדדיו ואף מלמעלה כנגד מטוסי תצפית של הגרמנים. סמכנו על כך שהגרמנים ואף הג'נדרמיה הבלרוסית לא  ישגרו כוחות סיור לתוך אזור הביצות, למרות קרבתו ליער ולמחבוא הקודם שלנו. אך היה צורך להשיג מזון, ובעקבות האירועים האחרונים, חששנו שמסוכן מידי לשלוח את לייבל ואת צדוק לעבור בין המשקים בחיפוש אחר תפוחי אדמה. הערכנו שהפרטיזנים לא יפגעו בילדים, ולכן הוחלט שחיים ואני נצא למשק של קרולוטה על מנת להביא כמה תפוחי אדמה שנוכל להעמיס על הכתפיים. היו מקומות שיכולנו להלך על הקרח, אך לעתים נשברה שכבת הקרח הדקה, ושקענו עד לברכיים במים הקפואים. הצלחנו לאסוף שני שקי תפוחי אדמה של 18 ק"ג, ועם המשא הכבד על הכתפיים, חזרנו לביצות. הגענו למחבוא החדש כשאנו תשושים, עם רגליים קפואות, אך קיבלו את פנינו בשמחה גדולה.

ט - אנו מצטרפים לפרטיזנים

בחודש מאי, נמסר לנו שאחינו איצ'קה, שבינתיים הצליח להשיג רובה, התקבל ליחידת פרטיזנים, ומזמין אותנו להצטרף ליחידה שבתכניתה לתת מחסה גם לנשים וילדים. לייבל הוביל אותנו ארבעה ימים דרך היערות, ובסופם הגענו למקום בו התמקמו שתי יחידות (אוטריאדים) של גדוד הפרטיזנים. האוטריאד של לידסקי הייתה יחידה לוחמת, וזו של לבדב, יחידה שנועדה למשפחות. צדוק לא בא איתנו, והחליט להישאר באזור סטארה מירנקה. אנו הצטרפנו ליחידה הלוחמת של לידסקי, שזה עתה סיימה את בניית הבונקרים ביער. לייבל קיבל מיד תפקיד אחראי, ותוך מספר ימים פיקד על סיור שהביא מזון ואספקה מאזור מיר. בדרך הם פגשו יהודי בשם ברקוביץ, אשר יחד עם שני בניו ברח מגטו ברנוביץ ורצה להצטרף לפרטיזנים. מכיון שהיה ברשותם אקדח אחד בלבד, היו מוכנים לקבל רק אחד מהם לאוטריאד. הם החליטו שהצעיר מבין האחים יצטרף, ומכיון שאנשי הסיור של לייבל היו מותשים מלילה של פעילות, הם בחרו במגויס הטרי לשמור בזמן שהאחרים ישנו. בזמן השמירה, ברקוביץ הצעיר הבחין בשני חיילים גרמנים עוברים בקרבת מקום עם סוס ועגלה. הוא פתח באש והרג את אחד הגרמנים, אך השני השיב אש וברקוביץ נהרג במקום.

התברר שברקוביץ הצעיר נהרג בטעות. ה"חיילים הגרמנים" היו בעצם פרטיזנים לבושים במדי צבא גרמנים. אילו היה מנוסה יותר, היה יודע שלא סביר להיתקל בשני חיילים גרמנים בודדים ביער. הגרמנים מעיזים לחדור ליער רק ביחידות גדולות מפחד הפרטיזנים. לרוע המזל, הפרטיזן שנותר בחיים היה חבר ביחידה שהייתה ידועה בשנאת היהודים שלה, וכמובן שלא שירת בה אף לא יהודי אחד. הוא רץ להזעיק את עזרת חבריו, ואלה פרקו את נישקם של לייבל וחבורתו, ופתחו עליהם באש. חמישה מתוך שנים עשר היהודים נהרגו מיד. מהנותרים, שלושה נבחרו באל כורחם להתלוות לפרטיזנים הלא יהודים ב"סיור", ביניהם אחי לייבל. כעבור עשר דקות, ארבעת הנותרים שמעו שלוש יריות והבינו מה נפל בגורל חבריהם. הם מיהרו לחזור לאוטריאד של לידסקי ולבשר לנו על רצח אחינו לייבל בידי הפרטיזנים הגויים. 

בזמן העדרו של לייבל, נשלחתי אני עם עוד מספר צעירים לעסוק בהקמת בית מלאכה לשיקום תחמושת שלל שנפל בידי הפרטיזנים, מרחק של כ-15 ק"מ מבסיסנו ביער. יחד עם כ-20 בעלי מקצוע שנועדו לעבוד במפעל, היה עלינו להקים את בית המלאכה ולהסוותו, ולצידו בונקר למגורי העובדים. הבנייה ערכה כחודש, ובסיומה, נפח בשם ברמן מהעיירה גורודוק הציע לי עבודה כשוליה. אשתו ושני ילדיו נרצחו על ידי הגרמנים, ואחיו שהיה לוחם באוטריאד של לידסקי, הציע לו להצטרף אליו ביער. הוא שיבח את מקצוע הנפחות, נפח טוב לעולם לא ירעב ללחם, אמר. הסכמתי להשאר ולעבוד אצלו.

בהתחלה, היה לי קשה אף להניף את הפטיש, אך בהמשך התחזקתי. בקבוצתנו היו נגרים, מסגרים, מנעולנים, מהנדסים וגם שתי נשים שדאגו לבישול והכנת המזון. היו לנו מספר פרות לחליבה, ותפקידי היה לטפל בהן. שני אחים, מהנדסים במקצועם, התקינו מערכת חשמל בבונקר כך שיכולנו לשמוע דיווחים ברדיון על מהלך המלחמה. באחד הימים, מצאתי סוס תועה ביער, ואימצתי אותו לעצמי. הפרטיזנים דאגו לי לאוכף, והסוס שימש אותי עד ליום השחרור מהכיבוש הגרמני ב- 1944.  באחד הערבים, שמענו בחדשות של עשר שהצבא האדום שחרר את מיר. מרוב שמחה, אכפתי את הסוס ודהרתי לתוך היער החשוך. ענפים וקוצים שרטו את פני, אך לא שמתי את לבי לכך.

י - הלחימה נגד הגרמנים

עבודתנו בבית המלאכה היתה לפרק פצצות ופגזים של הגרמנים, ולהפיק מהם חומר נפץ לפעולות החבלה שלנו. פרטיזנים מכל היחידות באזור הביאו לנו "חומר גלם" שנאסף ביער. הביאו גם פצצות של שני מטר אורך. ברמן לימד אותי לפרק את מרעום הפצצה ולהוציא את חומר הנפץ מבפנים. מחומר הנפץ הכנו מוקשים, ואותם הנחנו על מסילות הרכבת על מנת לחבל בהעברת כוחות ותחמושת של הגרמנים לחזית וממנה. חוליות מיוחדות עברו אימון ייעודי ברוסיה על מנת למלא תפקיד זה. לדוגמה, סאשה, ידידי עוד מימי מיר, היה אחראי לפיצוץ 18 רכבות גרמניות והוכרז "גיבור ברית המועצות", זהו אות ההצטיינות הגבוה ביותר המוענק על ידי הצבא הסובייטי. בשנת 1945 פגשתי בחור ששכב פצוע בבית חולים ברוסיה ושם פגש את סאשה שהיה חולה בשחפת. לא שמעתי יותר ממנו או עליו – כנראה שנפטר ממחלתו.

אחינו צדוק התגעגע לאחיו, והחליט לעזוב את יחידת הפרטיזנים של ביילסקי שבה הוא שרת, ולהצטרף לאוטריאד של וואסוטין בה שרת איצ'קה. באוטריאד זה היו כ- 400 לוחמים. חיים, הצעיר מבין האחים, הצטרף לאוטריאד משפחתי. כמעט כל יום היה רוכב על סוסו מרחק של 15 ק"מ לבקר אותנו ולקחת עיתון שנכתב על ידי אחד הבחורים בקבוצתנו. בעיתון הודפסו עיקר החדשות שליקטנו משידורי רדיו מוסקבה, ודפיו הופצו בין יחידות הלוחמים.

בערבים ישבנו סביב מדורה ושרנו. נהניתי מאד מתפקיד הסולן, ונראה לי שחברי נהנו גם הם.

הכנו מנחת למטוסים קלים בלב היער, ומטוסים רוסיים נחתו בו עם אספקה ותחמושת ללוחמים. בחזור, הוא שימש לפינוי פצועים שהיו זקוקים לטיפול בבית חולים.

פעם, הרוסים הצניחו עלינו 13 צנחנים גרמניים במדי הצבא הגרמני. אלה היו גרמנים שנשבו על ידי הרוסים, ואשר לפני המלחמה היו חברים במפלגה הקומוניסטית. הם התנדבו לבצע פעולות חבלה כנגד הכוחות הגרמניים. פעולותיהם היו מוצלחות ביותר, ופגעו קשה באויב. למרבה האירוניה, הגרמנים התיידדו דווקא עם הבחורים היהודים מכיוון שלא דיברו רוסית כלל, אבל היהודים דוברי היידיש, הבינו גרמנית. אצלם למדתי לשחק קלפים, ונהגנו לשבת בבונקר של קונין הצלם, ויחד עם אשתו שיחקנו עבור סיגריות. התמכרתי להימורים אלה, והיה לי קשה להניח את הקלפים מהיד. לימים נגמלתי, אך עד היום אני נזהר שלא להתקרב למשחקי קלפים.

בתחילת קיץ 1943, הגרמנים יצאו למתקפה גדולה נגד כוחות הפרטיזנים באזורנו. הם הקיפו את היער מצפון, מדרום וממזרח והתחילו להתקדם לתוכו. שלושה שבועות נמשך הקרב, עד שאזלה התחמושת. היה עלינו לבחור בין הסתננות דרך קווי האויב לבין נסיגה לכיוון מערב. היינו כ-25 ק"מ בתוך היער כאשר התקבלה פקודת הנסיגה. התלוו אלינו אנשי הסגל של בית חולים שדה של הפרטיזנים יחד עם הפצועים שיכלו ללכת בכוחות עצמם, ועוד 400 לוחמים מהאוטריאד של וואסוטין אשר צעדו בראש התור. צעדנו כל אותו היום וגם בלילה. בבוקר למחרת, הגענו לחופי אגם, ושם כולם נפלו ארצה מותשים ומיד נרדמו. היה תורי לשמור, וכשחזרתי לסייר בשולי היער, הבחנתי בכוח של שוטרים גרמנים שנעו לקראתנו במגמה לסגור עלינו מכל הצדדים. רצתי להעיר את המפקד, ובאמצעות המשקפת שלו, הוא אישר את הדיווח שלי. הערנו מהר את כולם, אך לא היה לנו שום מחסה מלבד הקנים שבשפת האגם. הסתתרנו ככל יכולתנו במים הרדודים, אך הגרמנים ירו עלינו בנשק קל ומרגמות. כששמענו שריקה של פגז, הורדנו את הראש אל מתחת למים. יחד עם עוד מספר חברים, יצאתי מהמים ומצאתי מסתור בערוץ עמוק שגם בו עמדו מים. אחד מהצוות הרפואי שהסתתר לידי יצא מהערוץ וחיפש מחסה יותר מוצלח. אך הוא מצא את עצמו בשדה פתוח, ומיד נפגע מירי מקלעים שניתח עלינו. כנראה שסבל מכאבים קשים, והוא ביקש שאני ארה בו. אך אני המשכתי לרוץ עד שהרגשתי שנפגעתי ברגל. בכל זאת המשכתי לרוץ, עד שהגעתי לעצים שבשולי היער. שם בדקתי את פציעתי, וראיתי שזו שריטה  בלבד. הכדור חדר את המגף ואת המכנס, אך ניצלתי מפגיעה בזכות כף מתכת שנשאתי במגפי, ואיתה אכלתי כל יום.

נזכרתי פעמים רבות בחבר שביקש שאגאל אותו מייסוריו. ידעתי שאיני מסוגל לכך.

בעקבות אירועים אלה, החלטתי להמשיך לבדי ביער. במקרה ושמעתי יריות מכיוון מסוים, כיוונתי את עצמי לאזור שקט יותר. קטפתי פירות יער משיחים בדרך ושתיתי מים משלוליות. אחרי יומיים של נדודים ביער, הגעתי לשביל שהוביל אותי לשני ארגזי עץ שהוסתרו בין שיחים וענפים שבורים. באחד הארגזים מצאתי בגדים ישנים וביניהם חולצה ומכנסיים. הם היו גדולים למידתי, אך מכיון שהייתי ספוג מים מהביצות שמחתי ללבוש בגדים יבשים. לצערי, לא מצאתי מגפיים או נעליים בארגז, ולכן נאלצתי להישאר עם המגפיים הרטובות שלרגלי. בארגז השני מצאתי כסת וכרים, אך למרות עייפותי הרבה, חששתי לישון בקרבת השביל. על הארגזים היו מונחים מספר שקי גרעינים, אך אלה היו מלאי מוץ ולא ניתנים לאכילה. הייתי מאד רעב, וכך ניסיתי לאכול מעט גרעינים, אך טעמם היה נורא. המשכתי בשביל עד שהגעתי לכפר שהועלה באש לא מכבר, ועדיין עלה עשן מבין הריסותיו. לא ראיתי איש בסביבה, והמשכתי בדרכי דרך היער. שם גיליתי את חפירה צבאי שלקחתי איתי. אולי אצטרך לחפור בונקר ללינת לילה. אך בדרך מצאתי חעלת קשר שנותרה מימי מלחמת העולם הראשונה, ובה ישנתי, כשאני מסווה את המקום בעלים וענפים. באמצע הלילה התעוררתי לקולות ירי בסביבה הקרובה. דמויות לא מזוהות רצו הלוך וחזור ליד המחבוא שלי. הכנתי את הנשק שלי לירי, וחששתי שנקלעתי בלי כוונה, לקרב שאני עלול למות בו. לקראת בוקר, המהומה שקטה, וכשיצאתי מהבונקר, השמש זרחה והיער היה רגוע כאילו לא אירע דבר בלילה. פחדתי לצאת מהיער, ולכן המשכתי בדרכי בין העצים, קוטף אוכמניות בכל הזדמנות, עד ששמעתי געיה של פרה. בקרחת יער, בקצה העצים שכן בית בודד מוקף במספר סככות ומחסנים. התקרבתי בזהירות ופתחתי את הדלת למטבח. בפנים שכבה אישה על הרצפה והשתעשעה עם שלושה ילדים קטנים. היא נבהלה מהרובה שעל כתפי, למרות שידעה שאני פרטיזן. היא הזהירה אותי שהאזור שורץ חיילים גרמנים רבים, ולעתים קרובות הם עוברים בדרך סמוך לבית. ראיתי סיר חמיצה על הכירה ושתיתי את כולו בלגימה אחת ארוכה. האישה טענה שאין לה יותר מזון לתת לי, אך יש בתים נוספים בהמשך הדרך. המשכתי לבית הבא, ושם זכיתי בכוס חלב ומעט תפוחי אדמה. בעל הבית אמר לי שאין לו לחם מכיון שהשנה לא זרע חיטה או שעורה. הוא סיפר שהפרטיזנים שלטו באיזור, אך נדחקו על ידי הגרמנים למעבי היער. למרות הסכנה, חזרתי לבית האישה וביקשתי לישון אצלה במתבן. היא הציעה לי לישון במלונת כלבים בתוך היער מכיון שהגרמנים עורכים חיפושי פתע באזור. שאלתי אם ידוע לה על פרטיזנים נוספים באיזור, והיא סיפרה שיש קצין רוסי פצוע ביער המטופל על ידי פרטיזן בודד שבא כל ערב לקחת אוכל שהיא מכינה עבורם. ישנתי מספר שעות במלונה הנטושה, וחזרתי לביתה לפגוש את הפרטיזן. הוא היה בחור חביב, אך לא הסכים שאלווה אותו למחבוא של הקצין הפצוע. היה כבר ערב, והאישה נתנה לי מעט אוכל, ושלחה אותי לישון במלונה. בבוקר חזרתי לבית האישה, אכלתי את המעט שהיא הניחה לפני, ושאלתי על הדרך לעיירה קלצק, שם רציתי ליצור קשר עם חבורת הפרטיזנים של ביילסקי. יתכן שהטעתה אותי, או שלא הבנתי את הנחיותיה, בכל מקרה, אחרי הליכה מפרכת כל היום, מצאתי את עצמי לפנות ערב, שוב עומד לפני הבית שלה. הגברת השתכנעה שכנראה כל חפצי הוא להמשיך לסעוד על שולחנה. היא תקפה אותי עם המטאטא שבידה, ולמרות שהייתי חמוש ברובה, החלטתי לא להתעמת איתה. ברחתי ממנה ליער, ותוך מספר דקות מצאתי את הקצין הפצוע שוכב על מיטת זרדים ומכוון עלי תת-מקלע. צעקתי לו שאני פרטיזן, והוא סימן לי להתקרב. סיפרתי לו את כל מה שעבר עלי בימים האחרונים, ולמה נשארתי לבד ביער. הוא הקשיב באמפטיה, אך כשביקשתי להצטרף אליו, הוא לא הסכים. לפתע שמענו קולות הבאים לקראתנו ביער. דרכתי את נשקי וצעקתי "סטוי! (עצור) מי שם". הם ענו בסיסמת הפרטיזנים: "לוצ'ינקה 9". פקדתי שרק אחד יתקרב, אך מיד הבחנתי שעומד לפני בחור יהודי. הוא סיפר שהם 13 איש, 12 יהודים מהאוטריאד של ביילסקי, ועוד רוסי אחד שהצטרף. שאלתי אם יש ביניהם רופא או חובש על מנת לטפל בקצין הפצוע, אך לא היה ביניהם אפילו אחד שהבין בעזרה ראשונה. בנצ'קה מנהיגם, היה מהעיירה קורליך, כ-30 ק"מ ממיר, והכיר היטב את אבא. סיפרתי לבנצ'קה על הטיפול שזכיתי לו מהאישה. הוא אמר מייד, בואו נבקר אותה. הבחורים נכנסו אליה הביתה, החרימו את כל המזון שהיה שם וסעדו את ליבם. במרתף מצאו צנצנת חמאה שחיסלו עד הסוף. הפעם היא לא העיזה למחות. משם הלכנו לעיירה הבאה, וביקשנו מראש העיר להביא לנו כבש. הדלקנו מדורה, שחטנו את הכבש, ואכלנו סעודת מלכים, והותרנו גם למחר. בזמן הסעודה היה תורי לשמור. פתאום שמעתי סוסים באים לקראתנו. דרשתי מהרוכבים לעצור ולהזדהות, והם אמרו שהם חברים באוטריאד של מיצ'קה. כשדרשתי את סיסמת הפרטיזנים, שמעתי אותם דורכים את נשקם. צעקתי להם להפסיק, אחרת אני יורה. ראיתי לפי לבושם שהם פרטיזנים, והרשיתי להם להתקרב. הם היו שניים בלבד, אך בנצ'קה זיהה אותם כחלק מחבורה שפעם סיכנה אותו. הוא רצה לירות בהם בו במקום, אך אני התחננתי בפניו לא לפגוע בהם. השניים המשיכו בדרכם, ואנו נשכבנו לישון.

בבוקר, לאחר שאכלנו, גם אנחנו המשכנו בדרכינו. אנשי ביילסקי הכירו את האיזור היטב, והובילו אותנו. כוחות הפרטיזנים היו מפוזרים ביער בלחץ המתקפה הגרמנית, וכעת עשו את דרכם חזרה לבסיסיהם, כל  אחד וסיפורו, איך הצליח לשרוד את המתקפה. פגשתי שני חברים ממיר, ויחד איתם יצאתי לחפש אוכל בעיירה פרילוק, כ-4 ק"מ ממיר. הגענו לפרילוק באמצע הלילה, הכפריים לא התלהבו מהביקור הלילי. רק באיומי נשק הם שיתפו פעולה, והכינו לנו אוכל. חלק אכלנו במקום, וחלק לקחנו איתנו ליער. הלילות הקיציים היו נעימים, וישנו בחוץ על האדמה. בבטן מלאה, העולם היה נראה אחר, והחלטנו כל אחד לחזור ליחידה שלו. לפני שהספקתי להגיע לאוטריאד שלי, עצרו אותי פרטיזנים מהאוטריאד של וואסוטין. סיפרתי להם ששניים מאחי משרתים איתם ביחידה. הם הכירו אותם, וגילו לי שאיצ'קה עצור בקרבת מקום בעוון שינה בשמירה. זו נחשבת לעבירה חמורה במיוחד, והמואשמים בה, בדרך כלל מוצאים להורג ביריה. איצקה הסביר למפקדיו, שהמחליף שלו בשמירה לא הופיע, ולכן הוא שמר 36 שעות ברציפות בלי שינה. הוא נידון ל-14 יום מחבוש, אך מכיון שלא היה תא מעצר מסודר, כפו עליו מפקדיו לשבת במקום אחד בלי תזוזה במשך 14 יום. אסור היה לו לקום או ללכת ממקום למקום. איצ'קה ידע שהוא יצא בשן ועין, ורק העובדה שהפרטיזן שהיה אמור להחליפו בשמירה העיד שבדרך לעמדת השמירה, הוא הלך לאיבוד, ולא מצא את העמדה, חייו של איצ'קה ניצלו.

אחרי הביקור אצל אחי, חזרתי ליחידתי באוטריאד של לידסקי, וחברי קיבלו אותי בשמחה רבה. גם אני שמחתי להיות שוב בין חברים.

י"א - המתקפה הגרמנית

כשבועיים אחרי שהצטרפתי לחברי, כוח של 500 חיילים גרמנים חדר ליער. אחד השומרים הבחין בהם, והזעיק אותנו לעמדות. למרות מחסור חמור בתחמושת, תפסנו עמדות לאורך הדרך שעברה ליד הבסיס שלנו ושדרכה יעברו הגרמנים בדרך לתקוף את האוטריאד של ווסוטין. הצוות של בית המלאכה שלי היה מסופח ליחידה של ווסוטין. היו לנו שני תותחי שדה, ואותם הצבנו על גבעה ששלטה בדרך, ואני שכבתי בעמדה כ-100 מטר מהם. הקרב העיקרי התנהל במורד הדרך, ובשלב מסויים, קיבלנו פקודה לסגת. לחפות על הנסיגה, התותחים ירו 7 פגזים כל אחד, ואלה הספיקו לנטרל את אש הגרמנים. את התותחים הסיגו לעמדות אחוריות יותר, ואנו נשארנו בעמדות, כדי לחפות על הכוחות הנסוגים. בקרב זה, נהרגו כ- 40 גרמנים ושני פרטיזנים, שניהם ממיר. אחד היה חבר של איצ'קה וצדוק, והשני ידיד שלי. שניהם נפגעו בבטן מאש מקלעים, ונהרגו מיד. קברנו אותם ביער בקרבת המחנה של ווסוטין, ופטיזנים רבים ליוו אותם בדרכם האחרונה.

נודע לנו מאוחר יותר, שכוונת הגרמנים היתה לתקוף את האוטריאד המשפחתי של לבדב, אך בדרך הם נקלעו לגשר עשוי בולי עץ שחצה פלג ביער. הסוסים של הפרשים הגרמנים לא הצליחו לחצות את הגשר כי פרסות הסוסים החליקי בין העצים. אחינו חיימקה היה בדרך לבקר אותנו וראה את הכוח הגרמני שדרכו נחסמה על ידי הגשר הקטן. הגרמנים לא הבחינו בו, והוא זה שהתריע בפני לבדב שהגרמנים בדרך לתקוף אותו. הפרטיזנים מיהרו לפנות את המחנה, והעיכוב של הגרמנים בגשר איפשר לנו לארגן את המארב שבלם את המתקפה. המשכנו בסיורים אינטנסיביים שמא הגרמנים יחדשו את המתקפה, אך הם כנראה נמלכו בדעתם.    

י"ב - חגיגות

השביעי בנובמבר הוא יום חג בברית המועצות, בו חוגגים את מהפיכת אוקטובר. גם אנו, עובדי הסדנא לפירוק פצצות , חגגנו עם שאר הפרטיזנים. הבנות התחילו בבישולים משעה מוקדמת, וכבר לארוחת הבוקר אכלנו תפוחי אדמה ובשר. לקינוח שתינו משקה שהוכן בזיקוק ביתי אצל הכפריים ושנקרא "סמגונקה". ריחו היה זוועתי, וטעמו עוד יותר, אך עוצמתו היתה כזאת שמכוס אחת אפשר היה להתבשם כהוגן. איך שגמרתי ללגום את הכוסית הראשונה, המפקד שלנו מלא את כוסי שנית. זה הספיק לגרום לי לדבר שטויות, ואף להעליב את אחי איצ'קה כך שהוא עזב אותנו וחזר למחנה שלו. אני נרדמתי, והתעוררתי לפנות ערב, מוכן ומזומן להמשך החגיגות. ידידי וולוול שרייבר עבד בהגשת מזון לפצועים בבית חולים שדה של הפרטיזנים, והזמין אותנו לסעודה חגיגית אצלו בבסיס. המנה העיקרית הייתה "קרפלאך" עם בשר, ושוב קינוח עם סמגונקה. השתייה שיפרה מאד את מצב הרוח שלנו. ישב לידנו זקן שלא הסתדר עם התנהגותנו הפרועה, והוא הזהיר אותנו לבל נשתולל יתר על המידה. יצאנו לדרך חזרה למחנה שלנו, אך במחצית הדרך, רגלינו כבר לא נשאו אותנו, ורק בעזרת חברינו, הצלחנו להגיע חזרה לבסיס. התעוררתי למחרת היום, והחברים שיבחו אותי על כך, שלפחות נרדמתי בשקט ולא השתוללתי. תוך כמה ימים המציאות הקשה בה חיינו השכיחה את החגיגות.

י"ג - אספקה

לקראת תחילת שנת 1943, אזלו חלק מהמצרכים שבמזווה, ובכדי לחגוג את תחילת השנה האזרחית כראוי, היה ברור שנצטרך לחדש את מלאי המזון שברשותנו, כלומר, יהיה צורך לארגן סיור "התרמה" בין הכפרים שבסביבה. המצרכים החסרים: אווזים, תרנגולות, כבשים וכמובן, סמגונקה. הייתי מידד עם בחור צעיר בשם וויצ'יה, שהגיע לצבא הסובייטי ממחוזות המזרח הרחוק, ושרת כקצין ביחידה של הצבא הרוסי שנשטפה בהתקדמות המהירה של הגרמנים לתוך רוסיה. במקצועו האזרחי היה מנעולן מעולה, ועליו הוטלה המשימה של חידוש מלאי המזון של האוטריאד. הוא הציע לי להצטרף, מכיון שהמגפיים שברשותי היו במצב של התפרקות כללית, ואולי אמצא זוג מגפיים טובות לאמץ במשך המסע. קניתי את הרעיון.

ב-22 לדצמבר יצאנו לדרך: 12 פרטיזנים, כולנו לבשנו מעילים לבנים כהסוואה בשלג, עם שלוש מזחלות שלג רתומות לסוסים, וסייר רכוב מלפנים שתפקידו לוודא שאין סכנות האורבות בדרך. המרחק לכפר היה גדול, והגענו אחרי חושך. נכנסנו לביתו של אחד הכפריים וביקשנו לסעוד איתו ארוחת ערב. אישתו הגישה לנו ארוחה טובה, ואחרי ששבענו, המשכנו לכפר הבא להמשיך במסע "הקניות". וולוול שרייבר רכב לפנינו, ואני נהגתי במזחלת האחרונה מבין השלושה. וויציה ישב לידי ועוד שני פרטיזנים מאחור. וויציה הזהיר אותי לשמור על רווח גדול בינינו לבין המזחלת שלפנינו. פתאום הבחנתי שהמזחלת שלפנינו, נעצרה. ראיתי את וולוול משוחח עם שוטר גרמני שהיה חלק ממארב שהציבו הגרמנים על הדרך. הפתענו את הגרמנים מאחור, עברו כמה דקות עד שהם קלטו מי אנחנו. כמובן שמייד פתחו עלינו באש, והאירו את האזור בפצצות תאורה. אנחנו נטשנו את המזחלות ואת הסוסים, ורצנו לתפוס מחסה בין העצים. בדרך נס אף אחד לא נפגע, ועמוק בתוך היער נעצרנו והתארגנו מחדש. וויציה נשא מקלע שהכביד עליו מאד. לקחתי ממנו את המקלע עם 72 כדורים, ונתתי לו את הרובה שלי. בהמשך הלילה עברנו בין הכפריים באזור עד שבבוקר החרמנו שלושה סוסים ושלוש מזחלות שלג. מצויידים מחדש, המשכנו לכפר הבא ושם תבענו מראש הכפר שישחט עבורנו מספר אווזים וטלאים, ויכין לנו כמות טובה של סמגונקה. במשך היום עברנו בין הכפרים הסמוכים ומלאנו את המזחלות בכל טוב, ובערב חזרנו לקחת את הבשר השחוט שהכינו לנו. לצערי, מגפיים מתאימות לא מצאתי.

המזחלות היו מלאות והתחלנו את הדרך חזרה למחנה שלנו ביער. בדרך, מצאנו בית בקצה של קרחת יער, כך שהמרחב שלפני הבית היה פתוח, אבל מאחור, עצי היער הגיעו קרוב מאד לקיר האחורי של הבית. החלטנו לעשות הפסקת מנוחה בבית, והאנשים נמנמו בחדרים, כשאני יצאתי מהדלת הקדמית בדרך לשירותים. מיד ראיתי חיילים גרמנים רבים שעשו את דרכם על מגלשיים בקצה קרחת היער. הם לא הבחינו בי, וחזרתי בריצה לבית כדי להזעיק את החברים. וויציה צעק לכולם לצאת את הבית, והיו כאלה שלא הבינו מאין נשקפת הסכנה, ויצאו מהדלת הקדמית. הפעם הגרמנים הבחינו בנו ופתחו עלינו באש צולבת. אלה מאתנו שנותרו בבית קפצו מהחלונות האחוריים ונעלמו בין עצי היער. גם הפעם אף אחד לא נפגע. הגרמנים לא יכלו לרדוף אחרינו לתוך היער בגלל המגלשיים שנעלו לרגליהם, שוב יצאנו בשן ועין, אך כל האספקה שאספנו יחד עם הסוסים והמזחלות ירדו לטמיון.

בזמן שאנו ברחנו מהגרמנים, איצ'קה אחי עבר הרפתקה דומה. הוא נלכד בתוך בית על ידי סיור גרמני ונאלץ לברוח יחף בשלג עד שהגיע לבית אחד הכפריים ושם הפשיר את רגליו הקפואות.

הרוסים עוברים למתקפה

הגיע ראש השנה האזרחי של שנת 1944, ואנו חגגנו את עובדת הישרדותנו. הצבא האדום עבר למתקפה, והגרמנים נסו לפניו באי סדר. קבוצות קטנות של חיילים גרמנים עברו בנסיגתם דרך היער, ואנו הגברנו את הערנות ותגברנו את השמירה סביב הבונקר. בקיץ היו בידינו כ- 60 שבויים גרמנים, חיילים וקצינים. לאחר מספר ימים ירינו בהם, והבונקר שלנו שימש קבר אחים. אנחנו ישנו בחוץ, תחת כיפת השמיים. הצבא הרוסי כבש את האזור, אך אנו נשארנו עוד כשבועיים ביער כדי לחסל שאריות מזדמנות של הכוחות הגרמנים הנסוגים.

כשפעולות החיסול הסתיימו, יצאנו בדרך למינסק, בירת בלרוס, על מנת להשתתף במצעד חגיגי של 40,000 פרטיזנים שהתאספו במקום. קהל רב גדש את מסלול המצעד כדי לאתר ידידים או קרובי משפחה מבין הפרטיזנים. כמובן שהיינו עדים  למפגשים מרגשים ביותר. התאספנו במגרש גדול בלב העיר, והצבא העמיד לרשותנו מטבחי שדה מלאים במזון. בקצה המגרש ניגנה תזמורת. מפקדי יחידות הפרטיזנים דיווחו לשלטונות הצבא את מספר העיטורים שברצונם להעניק, והלוחמים קיבלו את העיטורים יחד עם תעודה אישית.

בערב מצאנו בקצה העיר מקום לישון, רק עצמנו עיניים, ומעל לראשנו עברו מפציצים גרמנים בדרכם להפציץ את מינסק. נפתח עליהם אש חזקה מסוללות נ"מ שהקיפו את העיר, והמטוסים לא הצליחו לחדור את מסך האש שנורה לעברם. הם הצליחו רק להטיל מספר נורים שהאירו עלינו כבאור יום, ותחושת החשיפה הייתה מפחידה מאד.

למחרת, חזרנו למרכז העיר על מנת להרשם לגיוס לצבא הרוסי. בראשית דרכי כלוחם, שיקרתי ביחס לגילי כדי להתקבל לפרטיזני. הפעם, לפי עצתם של איצ'קה וצדוק, סיפרתי את גילי האמיתי (17), וכן עשה גם חיים. מלשכת הגיוס, שלחו את שנינו הביתה.

י"ד - אבל כבד

חזרתי למיר, ויחד עם מספר חברים ששרדו את התופת, חיים ואני נכנסנו לגור בבית שהיה בבעלות של יהודים שנספו. לפני שנרצחו, הורי נתנו למשפחת קרולוטה מעט בגדים למשמרת, ואת אלה הלכנו לאסוף. הם נתנו לנו את הבגדים ששמרו בנאמנות ועל זה הוסיפו קמח, תפוחי אדמה וחיטה.

הרוסים החליטו לשקם את המשטרה המקומית, וצרפו אליה מספר יהודים. אוסוולד רופייזן היה קצין במשרד הדרכונים, מכיון שידע את שמות אלה שפגעו ביהודים ואת אלה ששיתפו פעולה עם הגרמנים. את המידע הזה הוא הכניס בצורה מוצפנת לתעודות הזהות של המקומיים משתפי הפעולה.

חברי שמעון קגן, שנינו בני 17, היינו הבחורים היהודים היחידים שנרשמנו לגיוס לצבא האדום. לאחר שלושה שבועות של אימוני טירונות עם עוד בחורים לא יהודים מאזור מיר, חזרתי הביתה ומצאתי חבילה שהכילה את החפצים האישיים של אחי איצ'קה. מייד הבנתי את משמעות הדבר. משאית שבה הוא ישב עם אחינו צדוק, עלתה על מוקש בדרך לחזית. איצ'קה נהרג, וצדוק שוכב פצוע בבית חולים צבאי באזור ביאליסטוק. לא היה פירוט של מיקום בית החולים, אלא רק מספר הדואר הצבאי שלו. את המכתב הבאתי למפקד שלי בטירונות והוא מייד שיחרר אותי ל- 7 ימים עם אישור נסיעה לנסוע לבקר את צדוק בביאליסטוק. באותם ימים אסור היה לנסוע מעיר לעיר ללא אישור כזה. תפסתי טרמפ' על משאית של חיילים שהיו בדרכם לחזית באזור ביאליסטוק. בגלל הקירבה לחזית, האזור עדיין הופצץ על ידי הגרמנים. מצאתי מספר יהודים שיצאו זה עתה ממחבואם, והם הזמינו אותי ללון אצלם. אחד הכפריים במיר נתן לי כמה קילו חמאה לפני נסיעתי, וממכירת החמאה היה בכיסי מספיק כסף לקיום. עברתי מבסיס לבסיס, אבל אף אחד לא ידע לזהות את הדואר הצבאי שבמכתב. היו חיילים שהבחינו בעיטור הפרטיזנים שעל מעילי וניסו לעזור, והיו אחרים שעוררתי את חשדם ובדקו את אישור הנסיעה שלי בשבע עיניים. שבעת ימי האישור הגיעו לקיצם ואני חייב לחזור הביתה בלי שראיתי את צדוק, אחרת יאסרו אותי. עליתי על משאית צבאית שהייתה בדרך לוולקוביץ, היה כבר לילה, ובמפקדה המקומית כיוונו אותי לצריף מרופט, שם אוכל לישון. בתוך הצריף היה חושך מוחלט, ולאחר שדרכתי על כמה חיילים ישנים, הצלחתי להזדחל בין שניים אחרים ולהרדם. התעוררתי מוקדם מהקור, ודיירי הצריף שאלו אם אני יהודי. עניתי שכן, והם התחילו לקלל אותי. אחר כך נודע לי שנקלעתי לצריף שהכיל חיילים שנעצרו בעברות שונות, וחיכו למשפט. מוולקוביץ המשכתי בדרכי הביתה, ועליתי על משאית שהביאה אותי אל הכפר ז'ימוקובה, מרחק של כ- 8 ק"מ ממיר. כאן גרה אולגה, שעבדה אצלנו כעוזרת בית במשך 17 שנה. למעשה, היא גידלה אותנו כי אמא עבדה הרבה באטליז. היא באה לעבוד אצלנו כנערה נכה בת 15. היא נפלה בילדותה, והשבר ברגלה לא התאחה כראוי. אולגה הלכה בעזרת מקל, אבל הקפידה מאד בענייני ניקיון ומאד אהבנו אותה. היא דיברה יידיש שוטפת, אך הייתה נוצריה אדוקה. היא לא הסכימה לנטוש אותנו, וכששמעה שהורינו נרצחו, היא חזרה לגטו כדי לטפל בנו. בקושי הצלחנו לשכנע אותה לצאת לפני החיסול. היא עברה לגור אצל אחותה בז'ימוקובה, וכאן מצאתי אותה בדרכי הביתה. כששמעה על האסונות שפקדו את משפחתנו, היא פרצה בבכי מר. הבאתי לה מעט אבקת אפייה מביאליסטוק, ואיתה היא טיגנה לי לביבות. אלה עזרו פלאים לעודד את רוחנו.

ט"ו - בהרי אוראל

דכאון עמוק אחז בי בעקבות מותו של איצ'קה ופציעתו של צדוק. עם חזרתי למיר, היה עלי להתייצב מייד להמשך הטירונות. אבל קיבלתי החלטה שעלי לעשות הכל על מנת שיישאר שריד ממשפחתנו. הגשתי בקשה עם עוד מספר נערים יהודים ממיר, לעבור לבית ספר מקצועי בהרי אוראל ללימודי מכונאות רכב. שוחררתי מהמסלול להכשרה צבאית, והכנתי את עצמי לנסיעה הארוכה לתוך רוסיה. חיים, שהיה צעיר מכדי להתגייס לצבא, החל לעסוק במסחר בין הכפרים באזור, ולמרות שהדבר נאסר על ידי השלטונות, עסקיו פרחו. מניסיונו כפרטיזן הוא למד להסתדר בכל מצב.

בסוף ספטמבר 1944 יצאנו לדרך ברכבת להרי האוראל. נדחסנו לתוך קרונות שנועדו להובלת בהמות, 50 נערים בכל קרון , שתי מיטות לקרון. חבורת החמישה ממיר נצמדנו אחד לשני, וישנו מתחת לאחת המיטות. שאר הנערים שבקרון באו מאזור אחר, והיו כולם אנטישמים נלהבים. הם הציקו לנו ללא הרף ונהגו לשפוך עלינו מים להנאתם. התלוננו בפני הממונה על המסע, אך ללא הואיל. השמועה שיש חבורה של יהודים ברכבת עברה גם לקרונות האחרים, ובכל תחנה שנעצרה בה הרכבת, היו יורדים נערים גויים וזורקים עלינו אבנים. ניסינו להחזיר מכות, אך היינו מעטים מול רבים.

המסע היה ארוך – מעל חודש ימים היינו בדרך, עד שהגענו ליעדנו, כפר של כורים בשם זיריאנובסקי-רודניק. הגענו בסוף אוקטובר 1944, מספר ימים לפני חגיגות מהפכת אוקטובר. בית הספר עשה רושם טוב, חדרי המגורים היו מרווחים, 16 נערים לחדר. כאן התפצלה חבורת היהודים, אני ובחור בשם יענקל ליפשיץ היינו יחד בחדר, ובחדר סמוך, השלושה הנותרים. מובן ששאר דיירי החדר היו גויים. המזון היה עדיין מוקצב, ולכן החגיגות היו צנועות. שמנו לב שלתושבים המקומיים היה גוון של חלודה בעור פניהם, תוצאה של העבודה במכרות הברזל שבאזור. לא הפתיע אותנו לשמוע שבבית הספר לא הייתה מגמה של מכונאות רכב, כולם היו מיועדים לעבודה במכרות.

אחרי מספר ימים הכרנו נערה יהודית נאה ונחמדה בשם שפרה, שתפקידה היה לתקן את בגדי התלמידים בבית הספר. היא הגיעה למקום נידח זה מרומניה לפני מספר שנים, ושמחה על בואנו. היא הכירה לנו משפחה יהודית נוספת ממוצא פולני בשם קרסנופולסקי. אדון קרסנופולסקי היה סנדלר וגויס לצבא הרוסי, הוא שרת במקום רחוק, שם תפקידו היה לתקן את מגפי החיילים. שמחנו להכיר משפחה יהודית ועד מהרה התיידדנו. גברת קרסנופולסקי הכירה לי את בתה הבכורה שהייתה מורה בעיירה אלפאיבסק, מרחק של כ- 15 ק"מ מהכפר שלנו. נראה לי שלאמא היו כוונות נסתרות של שידוך בינינו, אך הבת לא הייתה לטעמי. לעומת זה, הכרתי נערה שקטה מאזור בסרביה שמאד מצאה חן בעיני, וביקרתי אצלה לעיתים קרובות.

סיפרנו לשיפרה שבעצם כוונתנו הייתה ללמוד מכונאות רכב ולא את מלאכת הכרייה, שהייתה מסוכנת לא פחות מאשר לחימה בחזית. שיפרה הכירה את קרוקוב, מנהל בית הספר, וסיפרה לנו שהוא מעולם לא דחה הצעת שוחד. כל אחד מאיתנו תרם 1500 רובל, ואת הסכום הכולל של 7500 רובל הביאה לו שיפרה. תוך מספר ימים נשלחנו כולנו לעבוד במוסך, שם שיפצו משאיות ישנות. בינתיים, החיים בפנימיה של בית הספר הפכו כמעט בלתי-נסבלים. הנערים הגויים התנכלו לנו והתגרו בנו ללא הרף, ונאלצנו לבקש ממנהל הפנימיה להוציא אותנו מהחדרים המעורבים, ולהעביר את כולנו יחד לחדר קטן בפנימייה שלא היה בשימוש. ואמנם כך נעשה, אך המצב לא השתפר. המצב החדש רק עורר קנאה בעיני הבחורים האחרים, והם הפיצו שמועות בעלי גוון אנטישמי בוטה בכפר, שם פשוט לא הכירו אף יהודי, ולכן השמועות נקלטו היטב. לעומת זה, הייתה גם יריבות בין תלמידי המוסד לבין המקומיים, ועל כך הסיפור הבא:

ליד המוסד היה מועדון, שם ארגנו התלמידים אירועים חברתיים כגון ערבי ריקודים מלווים בנגינת מפוחית בפי אחד התלמידים. למועדון הגיעו גם בני נוער מהכפר. ערב אחד נכנסתי למועדון מלווה בשני בחורים בלרוסים מהמוסד. שני בחורים מקומיים באו לקראתי וביקשו שאעזוב את המועדון. אני רציתי לצאת,אך שני המלווים שלי ניסו להשפיע עלי שאשאר, ובמקרה של קטטה, הם יסייעו לי. עניתי שאין לי עניין להסתכסך עם אף אחד, ואם יש מי שנוכחותי מפריעה לו, אוותר על הבילוי. כאשר סיפור המעשה התפשט בין שאר התלמידים, הם דוקא ראו בזה פגיעה ביוקרת המוסד, והיחסים החריפו בינם לבין הנוער המקומי. ערב אחד, ידידי וולוול שרייבר נכנס למועדון. נכחו במקום מספר תלמידים מהמוסד, כאשר אחד המקומיים הסתער עליו ודקר אותו בגב עם מחוגה. למזלו, הוא היה לבוש במעיל עור עבה, ולא נפגע, אך תלמידי המוסד התנפלו על המקומיים וקטטה גדולה פרצה במועדון. אירוע זה גרם להתרגשות רבה בבית הספר, ולמרבה ההפתעה, העלה את קרנינו בעיני התלמידים הגויים. הם פשוט שנאו את המקומיים יותר מאשר שנאו אותנו.

אחרי ששה חודשים הסתיים הקורס שלנו, ועברנו לגור בפנימייה בתוך הכפר. אני עבדתי כעוזר לגיאולוג יחד עם ידידי ליפשיץ. תפקידנו היה לבצע קידוחי ניסיון באזור המכרה, וכך לזהות את מיקום מרבצי הברזל להמשך הכרייה. העבודה הייתה קשה, במיוחד בחורף. בכל צוות היינו שלושה אנשים, ולא פעם עבדנו בקור של 40 מעלות מתחת לאפס. הידיים היו לרוב רטובות מהעבודה, ובטמפרטורות כאלה, הייתה סכנה שהידיים יקפאו. אך עבודה זו זיכתה אותנו במנות מזון נדיבות יותר. כהגנה בפני הקור, אלתרנו תנור מחבית ישנה, היסקנו אותו בעצים, ובו בישלנו תפוחי אדמה, וגם חיממנו את הידיים בזמן העבודה שהתנהלה במשמרות: מ- 7 בבוקר עד 3 אחה"צ,  מ- 3 עד 11 בלילה, ומ- 11 עד 7 בבוקר. 

ט"ז - המלחמה מסתיימת

סוף סוף, ב- 9 במאי 1945 הסתיימה המלחמה. התאספנו בכיכר העיירה וחגגנו את כניעת גרמניה. בעצם, היינו מחוייבים לשלוש שנות עבודה אחרי סיום הלימודים, אך התברר שכאזרחי פולין, היינו זכאים לחזור לפולין אם רצוננו בכך. וכך השתחררנו מהחובה לעבוד שלוש שנים בהרי אוראל, וממשלת בריה"מ הייתה מחוייבת לדאוג לנו להסעה הביתה ללא תשלום. באפריל 1946, עלינו על רכבת לפולין. שוב דחסו אותנו לקרונות משא לבהמות, ושוב המסע ערך יותר מחודש ימים. רוב הנוסעים היו יהודים שציפו-קיוו למצוא בפולין שריד כלשהו ממשפחתם ששרד את התופת. אף אני הייתי נחוש למצוא את אחי. ידעתי שהם שוהים ב"קיבוץ" של השומר הצעיר בלודז' ברחוב קילינסקגו 49. קיבוץ זה, כמו אחרים מסוגו, התארגנו בחסות ארגון "הבריחה" אשר אסף את השורדים המעטים באשר הם, ובאמצעים לא-תמיד-כשרים, ריכז אותם לקראת עלייתם ארצה בעליה ב'. כאשר הרכבת בה נסענו עברה בלודז', קפצתי ממנה לתחנה עם המזוודה שלי,  ומפחד המשטרה, התחבאתי בתחנה כל אותו הלילה. בבוקר, שמנו פעמנו ל"קיבוץ" ושם אמרו לנו שמספר ימים קודם לכן צדוק וחיים יצאו בדרכם הפתלתלה לארץ. התיידדנו עם הצעירים שבקיבוץ, והחלטנו לשהות שם זמן מה.

זמן קצר אחרי הגיענו ללודז', פרץ הפוגרום הנורא בקלצ'ה, מרחק לא רב מלודז'. כנופיית צעירים מקומיים רצחו כ- 40 יהודים שחזרו לביתם בכפר לאחר ששרדו את השואה. בעקבות אירוע זה, החלטנו להתארגן להגנה עצמית, ומכיוון שהייתי אני היחיד בעל ידע בהפעלת נשק, מסרו לי אקדח, ונבחרתי לשמור ליד דלת הכניסה. למזלנו, לא היו אירועים חריגים בתקופה זו.

שהינו בלודז' כשמונה שבועות עד שנשלחנו ל"מושבה" בגרמניה, תחנתנו הבאה בדרך הארוכה לארץ. כאן התאספו כ- 600 צעירים בני 18 עד 21, ומובן מאליו שהאווירה במקום מרוממת. התכנית הייתה לעבור דרך סלובקיה ומשם לוינה. הוסבר לנו שבמקרה ונחקר על ידי משטרת הגבולות, עלינו להזדהות כפליטים יוונים, ובכלל, עדיף לשתוק. סוכני ארגון הבריחה התרוצצו אנה ואנה על אופניים והציפו אותנו בשטף של הוראות איך לנהוג בכל מצב אפשרי.

בסלובקיה, היה עלינו להשמיד כל מסמך העשוי לגלות את זהותנו האמיתית: כתובות של קרובי משפחה, תעודות וכו'. לי הייתה רשימת כתובות, ואות הפרטיזן שהעניקו לי הרוסים, ואת אלה קברתי ליד ברטיסלבה.  הדרך לוינה שעברה דרך אזור כיבוש רוסי, עברה בשלום, משם נסענו בטראם לרוטשילד-ספיטאל שעבר הסבה למחנה מעבר לפליטים יהודים בדרכם לארץ. בדרך הטראם עבר ליד מחנה פליטים אחר ברחוב אלזרבאך. בלי שידעתי על כך, חיים אחי שהה במחנה זה, ומהרחוב הבחין בידידי ליפשיץ יושב ליד חלון הטראם. הוא קיווה שאני לידו, ורץ דרך הסמטאות לרוטשילד-ספיטל. כמה שמחתי לרדת מהטראם ולמצוא את חיים ממתין לבואי.

חיים סיפר לי על צדוק שהיה מאושפז בבית חולים בוינה. לא מכבר הוא עבר ניתוח שני בידו הפגועה, ומאד רציתי לבקר אצלו. מאז פציעתו לא ראיתי אותו, ולכן ביקשתי מהאחראי עלינו להשהות את עלייתי ארצה למספר שבועות כדי לסעוד אותו. קבוצת העולים שאליה צירפו אותי הייתה אמורה לצאת לאיטליה למחרת היום, ומאחד מנמליה, להפליג לארץ ישראל. הבטחתי להם שאצטרף אליהם באיטליה, ולמחרת עברתי למחנה של חיים, שם הצטרפתי לצוות המחנה,מבצע כל עבודה נחוצה כדי לקלוט את זרם הפליטים בדרכם לארץ. קבוצה גדולה של יהודים מרומניה הגיעה למחנה, והיה צורך לרסס אותם ב- DDT, ולהכין להם מיטות מוצעות. לא שילמו לי משכורת עבור עבודתי, אך תגמלו אותי בעודפי מזון וסיגריות. את אלה אפשר היה למכור בשוק השחור בסכום נאה.

השיקום של צדוק ערך זמן רב מעבר למצופה, ואת הזמן ניצלתי ללמוד נהיגה. אחרי שישה חודשים זכיתי ברישיון נהיגה, והתחלתי לעבוד כנהג בארגון ה"ג'וינט". תחילה, נסעתי באמבולנס של הצבא האמריקאי, ואח"כ קיבלתי ג'יפ פתוח, ותפקידי היה להסיע אנשי ה"ג'וינט" לבתי חולים, שם הביאו מתנות ומזון לפליטים חולים ופצועים. בערבים הייתי פנוי, ונרשמתי לקורס במכונאות רכב. הג'יפ נשאר אצלי אחרי העבודה, כך שיכולתי לנסוע איתו למקום הקורס, ואף להסיע חברים נוספים.   

במסגרת עבודתי ב"ג'וינט" הזדמן לי להשתתף בטכס ייחודי. אחת מפעולותיה הראשונות של ממשלת המדינה היהודית החדשה, הייתה להביא את עצמותיהם של זאב בנימין הרצל ומשפחתו לקבורה בירושלים. הגיעה משלחת של שליחי ממשלת ישראל לוינה כדי להשתתף בטכס, וללוות את הארונות ארצה. הג'וינט התבקש לדאוג לרכב עבור אנשי המשלחת בזמן שהותם הקצרה בוינה. אני, בתפקידי כנהג ג'יפ הייתי בשדה התעופה באותו יום מעונן וגשום כשהמשלחת הייתה אמורה להגיע. בגלל הערפל ששרר באותו היום, המטוס מהארץ נחת בשדה תעופה מחוץ לעיר והטכס נדחה ליום המחרת. גם ביום השני נכחתי בשדה, והפעם הארונות עם עצמותיהם של הרצל ובני משפחתו היו מוכנים להעמסה על המטוסים. ברגע שהרימו את ארונו של הרצל, נפתחו ארובות השמיים, וגשם זלעפות ירד עלינו. הארון הועלה על המטוס, והגשם פסק. הארון השני הורם, ושוב ירד עלינו גשם כבד. ושוב נפסק הגשם כשהארון הונח במטוס. וכך קרה עם כל ארון וארון, עד שהמטוס העמוס המריא בדרכו לארץ.

י"ז - חיים חדשים

צדוק השתחרר מבית החולים ב- 1947, ויחד איתו, שכרנו חדר בדירה שגרה בה משפחה מקומית. בסוף 1947, חיים היגר לקנדה בתקוה להתחיל שם חיים חדשים. ואני הגשתי בקשה לויזה בשגרירות אוסטרליה. קיויתי שהסמכתי כמכונאי רכב תסייע בידי. בהיותו תושב קנדה חדש, הגיש חיים עבורי בקשה מקבילה ממשלת קנדה. כתוצאה מכל זה, זכיתי לויזה גם לקנדה וגם לאוסטרליה. בחרתי להצטרף לחיים בקנדה, ומעסיקי בג'וינט שיתפו פעולה בסידור כל התיעוד הדרוש. ב- 1949, אחרי שלוש שנות מגורים בוינה, יצאתי מאוסטריה בדרכי לקנדה.

העניין לא פשוט בכלל. אחרי המלחמה, ארבע מעצמות, ארה"ב, אנגליה, צרפת ורוסיה חילקו ביניהם את שטח אוסטריה. חששתי שבתור אזרח פולין, הרוסים עשויים לעכב את יציאתי במקרה שאעבור בשטח הכיבוש שלהם, לכן יצאתי מאוסטריה דרך האויר, ובנמל ברמן בגרמניה עליתי על האוניה "סקיתיה" בערב ראש השנה. האוניה עגנה בקויבק ביום כיפור, ה- 3 לאוקטובר 1949. לפני תחילת הצום, מפרשית קטנה העבירה לאנייתנו מזון כשר כדי לאפשר לנו לערוך סעודה מפסקת לפני כניסת יום כיפור. הירשו לנו לדחות את ירידתנו מהספינה עד צאת הצום, ולמחרת בבוקר, עליתי לרכבת למונטריאל בדרכי להצטרף לחיים. כמובן שהפגישה הייתה נרגשת, ונכנסתי לגור עם חיים בחדר שהוא שכר אצל משפחה נחמדה בשם לבוס. המשימות הדחופות היו ללמוד אנגלית ולמצוא עבודה. התחלתי בלימודי ערב באנגלית ותוך זמן קצר מצאתי עבודה אצל יצרן פטפונים. עבודתי הייתה לקפל קרטונים לאריזת המכשירים. שכרי היה 45 סנט לשעה, ולאחר מספר חודשים, עברתי לעבוד במעדניה, ושכרי עלה לכדי 25 דולר לשבוע. רציתי להתקדם לעבודה בחיתוך הבשר כי השכר היה גבוה בהרבה, אך בעל המעדניה לא הסכים לשום העלאת שכר. לכן קיבלתי הצעת עבודה כקופאי במסעדה, שכללה שלוש ארוחות חינם כל יום. מכיוון שהמסעדה נסגרה כל יום בחמש אחה"צ, התפניתי ללימודי האנגלית בשעות הערב. העבודה במסעדה הייתה מאד מתסכלת, כי לא הצלחתי לאזן את תכולת הקופה בסוף היום מול חשבונות הלקוחות. אדון קרייזמן, בעל המסעדה, הרגיע אותי והבטיח שעם הזמן, העניינים יסתדרו. קרייזמן זה היה גם בעל דוכן לממכר סיגריות באותו בניין משרדים, והתיידדתי עם סם שעבד בדוכן. התלוננתי בפניו על הקושי באיזון הכנסות המסעדה. סם הסביר לי שקרייזמן בודק את היושר שלי, על ידי כך שהוא כל יום מוסיף או מוציא כסף מהקופה ובודק אם אני אכן מדווח לו על כך. זה הרגיז אותי מאד, ואמרתי לקרייזמן שאני אדם ישר, ובמשטר כזה של חשדנות לא אוכל להמשיך לעבוד אצלו. הוא קיבל את התנאים שלי, ולא הצטער על כך. תוך זמן קצר שיפרתי את מערך ההגשה העצמית כך שלא הייתה כל אפשרות "לעבוד" על הקופאי ולצאת בלי לשלם את מלוא עלות הארוחה. פתאום הקופה התאזנה כל יום ואדון קרייזמן שידרג את שכרי.

הלקוחות שאלו אותי לעיתים קרובות אם יש לי סחורה למכירה: חליפות, מעילים, נעליים וכו'. תוך זמן קצר, מכירות אלו "מהצד" הניבו רווח נאה, והודעתי למר קרייזמן שאני מסיים את העבודה אצלו. הצטרפתי כשותף לעסקיו של חיים, ותוך זמן קצר, העסקנו שני אנשי מכירות שעברו מדלת לדלת ומכרו סחורה. אני המשכתי לעסוק בגבייה, ושוב הצלחתי למכור סחורה נוספת ללקוחות שנתתי בהם אימון. היה ביקוש גם לרהיטים, והחילותי למכור גם רהיטים, כשאני קונה מחנות ומוכר מדלת לדלת. היה ברור שניתן לחסוך את דמי התיווך של החנות, ולקנות ישר מהסיטונאי. משם הדרך הייתה קצרה לפתיחת חנות רהיטים משלנו.

באותם ימים חל עוד מפנה גורלי בחיי. הכרתי בחורה בשם בלה פלדשטיין. היא הייתה בת 18 ואני בן 27. יצאנו יחד, התאהבנו ובשני לינואר 1955 נישאנו, יום לפני היותי בן 28. זאת הייתה מתנת יום הולדת היפה ביותר שלה זכיתי. השנה, בשני לינואר 2009, נחגוג 54 שנה לנישואנו.

בשנת 1956, חיים ואני השקענו 10,000$ מכספינו ולזה צרפנו עוד 5,000$ הלוואה מהבנק, ופתחנו חנות גדולה לממכר רהיטים. מבחינה עסקית, זו הייתה תקופה קשה, וחנויות רבות פשטו את הרגל. היה נחוץ לנו "פטנט" מיוחד שלא היה לאחרים, ואת זה מצאנו בקהילה היוונית במונטריאל. החנות שלנו הייתה ממוקמת באזור של תעשיית בגדים, ובו התגוררו מהגרים יוונים רבים. בעלי ההון שביניהם קנו דירות גדולות, חילקו אותן לדירות קטנות ולחדרים בודדים, והשכירו אותן למהגרים חדשים. את אלה היה צורך לרהט, ולקחנו איש מכירות מתוך הקהילה היוונית שיבסס את הקשר עם העדה הזאת. בנוסף, קניתי מכונת תפירה יד-שנייה, ובתחנת רדיו מקומית בשפה היוונית, פרסמנו שאפשר אצלנו ללמוד לתפור במכונה ללא תשלום. אחרי שהבנות למדו לתפור, עזרנו להן למצוא עבודה, גם זה ללא תשלום. התוצאה הייתה שהחנות הייתה מלאה כל שעות היום, וזה משך קונים לקנות רהיטים. התחלנו למכור מכונות תפירה לבנות שרצו לתפור בבית, וכל תשלום עבור מכונה זיכתה את הקונה בעוד שיעור תפירה חינם. תוך זמן קצר מכרנו כמה מאות מכונות תפירה, ולאחר שהצבנו ויטרינה גדולה עם מבחר גדול של תכשיטים ושעונים, החנות הפכה מוקד "עלייה לרגל" לבנות השכונה. כאשר בת כזו החליטה להתחתן, היה ברור שהחתן יקנה אצלנו את טבעות האירוסין והנישואין, ואת הדירה ירהטו מתוצרתנו. לעיתים קרובות נלוו לזוג גם ההורים שהחליטו לשדרג את הריהוט בביתם הם. העסקים שגשגו, והקשרים שלנו עם הקהילה היוונית התרחבו והתבססו במשך שנים רבות.

כזכור, בשנת 1956 התחוללה בהונגריה מהפכת נפל נגד המשטר הקומוניסטי, והרבה אזרחים הונגרים נמלטו מהמדינה מפחד הנקמה הסובייטית. חלק מהפליטים הגיעו למונטריאל. תושבי העיר ממוצא הונגרי התארגנו לסייע למהגרים החדשים, ואני פתחתי את מחסני החנות לאיחסון רהיטים משומשים שנאספו לטובת הפליטים. הצענו גם להשתמש במשאית שלנו להוביל את הרהיטים לביתם החדש. ארגון הסיוע לפליטים קיבל בשמחה את הצעתנו, ובפועל כשראו המהגרים את הרהיטים החדשים ממלאי החנות לצד הרהיטים הבלויים שנאספו עבורם, הם העדיפו במקרים רבים לקנות ריהוט חדש ככל שידם משגת. חלקם שילמו במזומן, ולאחרים הצענו תנאי אשראי נוחים, וכך נהנו שני הצדדים והחנות שגשגה.

בשנת 1967 נערך יריד מסחרי בין-לאומי במונטריאל, וב- 1976, אולימפיאדת החורף. גם ארועים אלה תרמו לשגשוג העסק. התאבון גבר, וב-1976 רכשתי מפעל לייצור מזרנים שהיה ממוקם 60 ק"מ מחוץ לעיר. כל יום נסעתי הלוך וחזור, אך כוחותי לא עמדו לי, ומכרתי את המפעל.

י"ח - פרק סיום

שלושת ילדינו, מרים, סלינה ושלדון, נשואים והביאו לנו שלוש נכדות ושני נכדים נפלאים. שתי בנותינו גרות במונטריאל, ובננו שלדון ומשפחתו גרים ליד בוסטון. בשנת 2003 הצלחתי אחרי מאמצים רבים למכור את החנות שלה הקדשתי 46 משנות חיי. לפני 20 שנה בלה ואני קנינו דירה בנתניה שממנה אפשר להשקיף אל הים, והיום אנו נהנים משני העולמות: מחצית השנה אנו שוהים בקנדה לצד בני המשפחה, ושישה חודשים אנו נהנים מהדירה שלנו בנתניה. אנו אזרחי שתי המדינות, ואנו מרגישים בבית בשתיהן.

לעיתים קרובות אני שוקע בזכרונות על אותן שנים נוראיות. רבות מהחוויות שעברו עלי לא חילקתי עם ילדי. כשהיו צעירים, לא התעניינו, וכשבגרו, לא היה להם פנאי להקשיב. בשנים האחרונות, בני שלדון יחד עם סלינה ומרים, עודדו אותי להשתלב במבצע התיעוד של שפילברג. בביקורים שלי בארץ אני נפגש עם חברים מאותם הימים הרחוקים, אך אישתי לא מוצאת עניין בהעלאת הזיכרונות. כשאוסוולד רופייזן, ידידי מימי מיר, היה בין החיים הקפדתי לבקרו במנזר שעל הכרמל. אחרי חיסול הגטו במיר, הגרמנים חשפו את זהותו האמיתית, והוא נאסר על ידם. הוא הצליח לברוח, ומצא מחסה אצל נזירות עד תום המלחמה. הוא התנצר, הצטרף למסדר הכרמליטי והתיישב בארץ לפני שנים רבות.

לפני שלוש שנים, באוגוסט 1992, צויין יובל שנים לחיסול גטו מיר. התארגנה משלחת של יוצאי מיר לפקוד את קברי האחים ולחנוך ארבע אנדרטאות באתרים שם התבצע רצח היהודים. לא נשתנה הרבה מאז אותם ימים נוראיים, והזכרונות צפו כאילו מעצמם. ככר השוק הפכה לגן ציבורי, והרחוב בו גרנו נחסם. הכנסיה שבקצה הרחוב עודנה עומדת, ולמרבה האירוניה, השריד היחיד שנשאר מהבית בו גדלתי הוא מבנה השירותים שעמד בחצר, ובזכות ריחוקו, לא נשרף כשהבית הועלה באש. תושבי הכפר קיבלו אותנו בחביבות, ובנו של קרולוטה הזקן שהציל אותנו ממוות, לא הפסיק לבכות במשך כל הביקור. אביו מת בכלא הסובייטי, כנראה בגלל מעמדו כבעל קרקעות. בתו שטרם נולדה כשאביה סיכן את כל משפחתו עבורנו, גרה במינסק, ואנו מתכתבים עד היום למרות שהשפה הרוסית כבר לא שגורה בפי. 

איך שרדתי אני, כשרבבות מאחי ניצודו ונרצחו על ידי הגרמנים צמאי הדם? אין לדעת – ודאי שיחק המזל תפקיד מכריע. אחי שמרו עלי והדריכו אותי במשך השנים ביערות. בנוסף, היה מאד חשוב בעיני שיישאר זכר למשפחת איצקוביץ. לדוגמה, במשך כל שנות המלחמה, לא שכחתי את כתובתה של דודה בטי בניו יורק. היא שמרה על קשר קבוע עם משפחתנו לפני המלחמה, והיה לי חשוב לספר לה על גורל המשפחה, מאז ניתק הקשר. עם תום המלחמה, שלחתי לה גלויה כשהייתי בדרך להרי האוראל, ושניה בזמן שהייתנו בכפר ברוסיה. היא השיבה מייד למכתבי ואף שלחה 25$  שעזרו לי מאד, מכיוון שערך המטבע הרוסי ירד מאד. היא גם שלחה חבילת מזון, ויותר מאוחר עזרה בהשגת ויזה לקנדה.

כשאני חוזר בזיכרוני לחוויות הקשות שעברו עלי בנעורי, לקח אחד עומד לנגד עיני, ואותו חובה עלינו להעביר לדורות הבאים. לעולם אין לקבל בהכנעה את הגורל שחורצים לנו אויבנו, כפי שעשו הורינו ושאר יהודי הגטו לעצמם ולילדיהם. יש להיאבק תמיד. כילד, לא הייתי מודע לאלטרנטיבות. אחי הצטרפו למחתרת, ואני, בלי שהבנתי את משמעות הדבר, הלכתי בעקבותיהם. יהודי הגטאות יכלו לנסות לברוח או להלחם – אך בחרו לחכות בפסיביות שירצחו אותם. היו תקופות ממושכות שלא האמנתי שאשרוד את התופת, אך מעולם לא הפסקתי להיאבק.