תנועת ההתנגדות האיטלקית ויהודיה, 1943-1945
אל"מ (מיל') ד"ר בני מיכלסון
תרומתם של הפרטיזנים האיטלקים למערכה באיטליה, בעיקר בצפונה ובשלב האחרון של המערכה, לא קיבלה במשך תקופה ארוכה את ההערכה הראויה. תנועת ההתנגדות האיטלקית הצליחה בתקופה משמעותית לרתק שבע דיביזיות גרמניות, למנוע שיתופן בלחימה בחזית ולהביא לכניעתן של שתי דיביזיות נוספות אשר גרמה להתמוטטות מוחלטת של המערך הגרמני באזורי גנואה, טורינו ומילאנו.
הישגים אלו שיתקו את הצבא הגרמני – במיוחד את מערך הפיקוד-והשליטה שלו – מה שסייע בסופו של דבר למיגורו הסופי.[1]
במרחבי צפון-איטליה, חטיבות פרטיזנים איטלקים בהרים וקבוצות מחתרת עירוניות שחררו כמעט את כל הערים לפני הגעת כוחות קבוצת הארמיות ה- 15 של בעלות-הברית אשר כללה שילוב של עוצבות אמריקאיות, בריטיות (ומרחבי האימפריה וחבר העמים), צרפתיות, פולניות, ברזילאיות, החטיבה-היהודית-הלוחמת והצבא האיטלקי החדש שהוקם לאחר הצטרפות איטליה לבעלות הברית.
איטליה נכנעת ומצטרפת לבעלות-הברית
ב- 30 באוגוסט 1943 הודיעו האיטלקים על הסכמתם לחתום על כניעה לבעלות-הברית. אולם בפיהם הייתה דרישה של המרשל פיאטרו בדוליו, ראש ממשלת איטליה, להנחית 15 דיביזיות של בעלות-הברית במרכז איטליה על מנת להשתלט על שטחה לפני שהגרמנים יעשו זאת ולפרסם את הכניעה האיטלקית רק לאחר נחיתתן. דרישה זו פתחה מחדש את הויכוח צ'רצ'יל-מרשל לגבי מיקום המאמץ העיקרי של בעלות הברית שזה עתה הסתיים בקוויבק, בוועידת קוודרנט, עם הסכמה בריטית לגבי צרפת בשנה הבאה. לכן אייזנהואר, הורה מייד לבדל-סמית, ראש מטהו, לדחות דרישה איטלקית זו מכל וכל. אולם לאחר הערכה מחדש של המצב הסכים אייזנהואר להטיס את הדיביזיה המוצנחת ה- 82 לחמישה שדות תעופה סביב רומא, ב- 9 בספטמבר, במקביל לנחיתה מהים, להשתלט על מרכזי השלטון בעיר ולסייע לאיטלקים להתגונן בפני מתקפת-הנגד הגרמנית הצפויה.
מייד לאחר החתימה על הכניעה, ב- 3 בספטמבר, החלה הארמייה ה- 8 הבריטית בהתקדמות לאורך המגף האיטלקי, לאחר שחצתה את מייצר מסינה וסוכם שההודעה על הכניעה תפורסם בערב הנחיתה העיקרית באיטליה - באלג'יר וברומא במקביל.[2]
 בבוקר ה- 8 בספטמבר, 5 ימים לאחר שהצבא הבריטי כבר היה על אדמת איטליה, הסתבר לאיטלקים לראשונה שבעלות הברית עומדות להנחית מאמץ עיקרי, ברובו אמריקאי, בדרום איטליה, בסלרנו, למחרת עם שחר. הם, משום מה, האמינו שהנחיתה תהיה רק ב- 12 בספטמבר ולכן שדות-התעופה בקרבת רומא, אליהם אמורה הייתה לטוס הדיביזייה ה- 82 לא נתפסו, וכוחות צבא איטלקיים מסויימים רק התחילו לנוע בדרכם אליהם. לכן ביקשו האיטלקים לדחות את ההודעה המשותפת על הכניעה רק לאחר הנחיתה בסלרנו. אולם כיוון שהכוחות הנוחתים היו כבר בדרך החליט אייזנהואר לא לדחות את ההכרזה על הכניעה וגם לא להטיס את הדיב' ה- 82 לשדות שעלולים להיות תפוסים ע"י הגרמנים. ואכן ב- 8 בספטמבר בשעה 1830 הודיע אייזנהואר מאלג'יר על הסכם שביתת-הנשק עם האיטלקים, לבדוליו לא הייתה בררה וגם הוא הודיע מצדו על כך כשעה אחר-כך מרומא. הגרמנים, אשר צפו את הכניעה האיטלקית, הוציאו לפועל תוכנית מוכנה מראש באמצעותה כבשו בזמן קצר את מרבית איטליה. בינתיים, בדוליו ומלך איטליה ויקטור עמנואל ה- 3 הצליחו לחמוק דרך אורטונה לדרום איטליה ולהקים את ממשלתם בברינדיזי.
 
מרשל פיאטרו בדוליו
בעת הזו, כוחות בעלות-הברית כבשו רק חלק מדרום איטליה ולכן לממשלת בדוליו והמלך הייתה אפשרות לשלוט רק בארבעה ממחוזות המדינה (סיציליה, קמפניה, קלבריה ופוליה). וגם זאת תוך סיוע כלכלי מסיבי שהחל לזרום מארה"ב. לאחר לחץ נוסף מוושינגטון, הכריז מלך איטליה ויקטור עמנואל ה- 3, ב- 13 באוקטובר 1943, מלחמה על גרמניה. החל מרגע זה הפכה איטליה למדינה-חברה בבעלות הברית.[3]
כאשר נחתם כתב הכניעה, הצבא האיטלקי נתפס בהפתעה, ללא פקודות ברורות מהמטכ"ל והנחיות מהדרג המדיני. אם המלטות המלך ומרשל בדוליו לברינדיזי, החיילים האיטלקיים נשארו כעדר ללא רועה.
ההתקוממות הראשונה – ארבעת הימים של נאפולי[4]
נאפולי, כנמל מרכזי של מדינות הציר, סבלה בשנות המלחמה מהפצצות שיטתיות של בעלות הברית בעיקר על הנמל ואזורי התעשייה. עד לכניעת איטליה, כמחצית מ- 800,000 תושבי העיר נטשוה. עם בריחת המלך והממשלה לדרום איטליה, מפקדי העיר הצבאיים לבשו בגדים אזרחיים ונמלטו אף הם. הצבא הגרמני נכנס לריק שנוצר והחל עוצר תושבים על מנת לשלחם למחנות עבודה. מדיניות גרמנית זו הביאה להתנגדות ספונטנית של התושבים אשר ב- 10 בספטמבר חסמו שיירה גרמנית שהעבירה עצורים, הרגו 6 גרמנים ושחררו את העצורים. הגרמנים, בתגובה פתחו באש על קהל מקומי ופגעו בעשרות תושבים. הוטל ממשל צבאי על העיר, הוכרז על עוצר, דרישה למסירה מיידית של כל הנשק שבידי התושבים ומאות נעצרו ושולחו למחנות עבודה.
ב- 22 וב- 23 בספטמבר השתלטו מפגינים על מחסני נשק של הצבא האיטלקי והחלו בחלוקתו למתקוממים. ב- 26 בספטמבר החלו מהומות המוניות כנגד המשך הפעילות הגרמנית לעצור אלפי אנשים ולגרשם. בארבעת הימים הבאים התפתחו המהומות בכל חלקי העיר ולגרמנים לא הייתה יכולת להתמודד. הם פנו למתקוממים והציעו לפנות את העיר ולשחרר את העצורים בתמורה למעבר חופשי. הושג הסכם וב- 30 בספטמבר החל מבצע הפינוי. לפני פינוי העיר, הספיקו הגרמנים לזרוע הרס רב בנמל, בתחנת הרכבת, באזורי התעשייה ובמחסני המזון והסחורות.
בהתקוממות נהרגו מעל 300 איטלקים ולאחר המלחמה הוענק לעיר עיטור הזהב על לחימתה.[5]
הצבא האמריקאי נכנס לעיר ההרוסה בבוקר ה- 1 באוקטובר והתקבל בזרועות פתוחות ובהקלה ע"י מנהיגי המתקוממים אשר שלטו כבר בכל העיר. המשחררים נדרשו לשלושה ימים רק לכיבוי האש במצבורי הפחם שהציתו הגרמנים ושלושה חודשים להחזיר את חיי העיר לשגרה.
התפתחות תנועת ההתנגדות והתרחבותה
הגרמנים הקימו בינתיים בשטח שכבשו מדינת בובות בראשות מוסוליני, שהצליחו למלטו מבית הסוהר בו נכלא במבצע קומנדו מעורר השראה. מוסוליני הקים (בחסות גרמנית) בשטח שעדיין לא נכבש ע"י בעלות-הברית מדינה שכונתה "הרפובליקה הסוציאליסטית האיטלקית" שמרכזה בעיר סלו (Salo). הוא מינה לרמטכ"ל הצבא האיטלקי-הפאשיסטי ושר ההגנה, את המרשל רודולפו גרציאני.
תנועת ההתנגדות בשטח הכבוש החלה באופן ספונטני ע"י אנשי צבא איטלקים שהצליחו להתחמק מהגרמנים וממחנות השבויים אליהם יועדו. נשארו עם נשקם האישי והחלו להתארגן. קבוצות חיילים אלו גדלו עם הזמן כאשר אליהם הצטרפו צעירים רבים שרצו להמנע מלהיות מגויסים לצבא הפשיסטי של מוסוליני או לפלוגות עבודה גרמניות. על אף קיומה לכאורה של ממשלה פשיסטית איטלקית בראשות מוסוליני, הגרמנים התיחסו מאותה עת לאיטליה כמדינה כבושה כמו לשאר המדינות הכבושות באירופה.
בעלות-הברית הופתעו מתנועת ההתנגדות רחבת-ההיקף שקמה בשטח שבשליטת הגרמנים. הם לא ציפו להתעוררות מסוג זה אולם פעילות ההתנגדות שהחלה כבר ב- 1943, כולל זו בנאפולי, הייתה ספורדית, לא מתואמת, לא יעילה וגררה פעולות תגמול אכזריות של הגרמנים. על אף זאת, תנועת ההתנגדות הלכה והתעצמה במהלך חורף 1943-1944 ובעלות-הברית החלו לספק לקבוצות פרטיזנים קטנות ציוד ונשק. לקראת תחילת המערכה על רומא, באביב וקיץ 1944 החלו בעלות-הברית לארגן מערך אשר יסייע ויכווין את פעילות ההתנגדות במגמה לשלבה במתקפת בעלות הברית המתוכננת.
שילוב הפרטיזנים האיטלקים בתוכניות בעלות-הברית – ארגון ועבודת-מטה
מפקדת בעלות-הברית לא צפתה את שיעור התפתחות תנועת ההתנגדות ולכן צריכה הייתה להתארגן במהירות לתיאום מבצעים מיוחדים באיטליה במגמה לרתום את פעילות הפרטיזנים למערכה. משימה זו לא הייתה פשוטה כיוון שבמערכה באיטליה לחמו צבא ארה"ב באמצעות הארמיה ה- 5 בפיקודו של גנרל מרק קלרק, צבא בריטניה באמצעות הארמיה ה- 8 בפיקודו של מונטגומרי אשר הוחלף תוך זמן קצר בגנרל אוליבר ליז (Leese) והצבא האיטלקי החדש, שזה לא מכבר הוקם בשטחים המשוחררים בפיקודו של גנרל אומברטו אוטילי (Utili). שתי הארמיות והצבא האיטלקי אוגדו תחת מפקדה משותפת שנקראה קבוצת-הארמיות ה- 15 בפיקודו של גנרל הארולד אלכסנדר הבריטי שבתורה הייתה כפופה למפקדה העליונה של בעלות-הברית בזירת הים התיכון בראשותו של אייזנהואר. שיתוף הפעולה גם בתחום המבצעים המיוחדים היה מורכב, כאשר הבריטים פעלו באמצעות כוח מס. 1 המיוחד של המנהל-למבצעים-מיוחדים (SOE) והאמריקאים באמצעות מפקדה (זמנית) 2677 של המשרד-לשירותים-אסטרטגיים (OSS). בתחילה, מונה קצין מסוים באגף המבצעים (G3) של מפקדת בעלות-הברית לתאם את פעילות שני הגופים, אולם בפברואר 1944 כבר הוקם מדור-מבצעים-מיוחדים יעודי בפיקוד בריגדיר גנרל בנג'מין קאפי (Caffey) האמריקאי ובאפריל, כאשר צריך היה לטפל בהיקף גדל והולך של מבצעים בכל זירת הים התיכון (דרום צרפת, הבלקנים ואיטליה) הוקם אגף שלם במפקדה שעסק בתחום (SOM) בפיקודו של מייג'ור גנרל סטוואל (Stawell) הבריטי.[6] בינתיים שולב גם שירות המודיעין האיטלקי (SIM) בתיאום פעילות תנועת ההתנגדות האיטלקית.
המנהל-למבצעים-מיוחדים הבריטי, שכבר פעל באיטליה לפני 1943 היה הראשון לפעול ומשימתו, שהייתה עד אז מדינית – מעקב אחר ההתפתחויות הפוליטיות באיטליה – שונתה באופן יסודי והפכה לסיוע טקטי ומערכתי למתקפת בעלות-הברית. מפקד הכוח המיוחד מס. 1, קומנדר ג'רלד (ג'רי) הולדסוורף (Holdsworth) קבע מושבו בבארי שבדרום איטליה, והחל מקים קשר עם מנהיגי פרטיזנים איטלקים ואישים פוליטים בעורף הגרמני. תנועת ההתנגדות האיטלקית כללה ארגונים שונים של התנועות הפוליטיות והמפלגות השונות באיטליה כאשר הקומוניסטים הסתמנו כתנועה הגדולה והמאורגנת ביותר. תנועת הפרטיזנים כללה את "בריגדות גריבלדי" הקומוניסטיות, בריגדות "הצדק והחרות" של "מפלגת הפעולה" ו"בריגדות מטאוטי" הסוציאליסטיות וכמו כן ארגונים קטנים יותר  כמו הקתולי והמלוכני. השלוחה הקדמית של ה- SOE שהתמקמה בברינדיזי, ליד מפקדת בעלות-הברית והממשלה האיטלקית, מצאה עצמה משגרת לוחמים, נשק וציוד לקבוצות התנגדות רבות בהרי האפנינים והאלפים הליגוריים.
תוכניתו של המנהל-למבצעים-מיוחדים הייתה ארוכת טווח במגמה להקים כוח תוקפני ויעיל על בסיס הפרטיזנים האיטלקים בעורף הגרמני. לצורך זה, מיד לאחר כניעת איטליה יצר קשר אמיץ עם המודיעין האיטלקי ה- SIM אשר העמיד את כל משאביו לרשות ה- SOE.
בשלב הראשון אומנו פעילים רבים והוחדרו אלחוטנים עם מכשירי הקשר שלהם לרומא לקבע את התקשורת עם מנהיגי תנועת ההתנגדות בבירה. בתוך שלושה שבועות מהקמת הבסיס בברינדיזי כבר עמד לרשות תנועת ההתנגדות קשר רדיו אמין עם המנהל-למבצעים-מיוחדים ומפקדת בעלות-הברית. באמצעות קשר זה מונה מלמפרע המושל הצבאי של רומא לאחר השחרור וכן נציגים לאזורי איטליה השונים.
תנועת ההתנגדות התפתחה בהדרגה בסדר הכוחות בעוצמה ובפעילות, כבר בשלהי 1943 פעלו 6 תחנות אלחוט עם כ- 100 מפעילים שקיימו את הקשר מהעורף הגרמני למפקדת ה- SOE. המנהל לא היה מוכן לגידול המואץ במספר חברי תנועת ההתנגדות שהגיע כבר בתחילת 1944 לכ- 50,000 ובמיוחד התקשה בהספקת הדרישות לנשק וציוד.[7]הקשר העיקרי נוצר עם הועד לשחרור לאומי (CLN) והועד לשחרור לאומי בצפון איטליה (CLNI). האחרון קיבל הכרה מממשלת איטליה באוגוסט 1944 כארגון הגג לתיאום כל הארגונים של תנועת ההתנגדות בצפון המדינה. בחודש ספטמבר 1944 כבר פעלו 35 לוחמים בריטים ו- 135 סוכנים איטלקים של ה- SOE בעורף הגרמני ו- 33 תחנות אלחוט קיימו קשר קבוע עם מפקדת ה- SOE.
במקביל, סוכנות ה- OSS האמריקאית בראשותו של אלן דלאס כללה שתי יחידות, טקטית, בפיקודו של לוט. קולונל אלרי הנטיגטון (Hantigton) שפעלה לטובת הארמיה ה- 5 ובחזיתה מקזרטה ואסטרטגית בפיקודו של קולונל אדוארד גאלוין (Galvin) מיקמה את בסיסיה בסרדיניה ובברינדיזי. אולם המפקדות הזירתיות הן של ה- SOE והן של ה- OSS התמקמו בשוויץ בערים ברן ולוגאנו בהתאמה ומשם ניהלו קשר רציף עם המפקדות הצבאיות בדרום איטליה ובמרכזה.
עם הזמן, התמשכות המבצעים והשקעת המשאבים האמריקאית התפתחה תחרות בין שני ארגונים אלה של בעלות-הברית כשהבכורה עברה בהדרגה לאמריקאים. הם הקימו בסיסי פעולה בקורסיקה, בסרדיניה ובדרום צרפת מהם הוחדרו מדריכים, נשק וציוד לתנועת ההתנגדות באוויר, בים וביבשה.
שני הארגונים, על אף היריבות ביניהם, פיתחו יחסים קרובים עם תנועת ההתנגדות וסיפקו לה סיוע חיוני. הם אימנו את הפרטיזנים ולוחמי הגרילה, אספו מודיעין רב וערכי באמצעותם במיוחד על "הקו הגותי" והסתייעו בהם בכיבוש שטחי מפתח נבחרים במהלך המערכה ושחרור ערים רבות כמו רוואנה, גנואה, טורינו ומילאנו.
במהלך המערכה העבירו בעלות-הברית לפרטיזנים מעל 6,000 טון ציוד ואמצעי לחימה.[8] בשלהי 1944 נחתם הסכם בין מפקדת בעלות-הברית ל- CLNI אשר בעקבותיו הועבר מימון שהיה קריטי לקיומה של תנועת ההתנגדות בצפון איטליה שהפכה עם השחרור לבסיס למדינה האיטלקית הדמוקרטית החדשה.
על אף הפעילות הברוטלית הגרמנית והפשיסטית כנגדה והאזרחים שסייעו לתנועת ההתנגדות הלכה זו והתרחבה תוך התעצמות והתיעלות.
הגרמנים והפשיסטים ביצעו פעולות גמול וענישה במקןמות רבים (בפוסה ארדטינה, מונטה סולה, סנטה אנה סטזמה ועוד) תוך גרימת כ- 14,000 קורבנות. אולם מדיניות הפשיסטים של מוסוליני והנאצים לא הצליחה לחבל בקשר האמיץ שהתפתח בין תנועת ההתנגדות, או הפרטיזנים, כפי שכונו במקומות רבים לבין האזרחים. לנשים היה חלק חשוב בפעילות ההתנגדות בתפקידי, לחימה, סיוע ותמיכה בלוחמים ואיסוף מודיעין.
בסתיו 1944, כאשר נעצרה מתקפת בעלות-הברית ב"קו הגותי" למשך חודשי החורף עברה תקופה קשה ומאתגרת על תנועת ההתנגדות אשר פעילותה לא יכלה להסתייע מההישגים בחזית. אולם באפריל כאשר התחדשה מתקפת בעלות-הברית חודשה ביתר שאת גם הפעילות הפרטיזנית שהצליחה לכונן בצפון איטליה ממשלה דמוקרטית עצמאית על בסיס ה- CLNI, עד להגעת צבאות בעלות-הברית.
לאחר המלחמה, הכירה איטליה ב- 185,000 איש ככאלה שלחמו בתנועת ההתנגדות בהם 35,000 נשים. התנועה איבדה 29,000 חללים בתוכם 683 נשים.[9]
סוכנות הסעד האיטלקית לפליטים יהודים -DELASEM – מודיעין ומבצעים מיוחדים
בספטמבר 1939, עם פרןץ מלחמת העולם השנייה, הפכה איטליה לארץ מקלט לפליטים יהודים מרחבי אירופה, בה הם נרדפו, בארצות רבות, ע"י הנאצים והשלטונות המקומיים. ועד הקהילות היהודיות של איטליה, בתמיכת הממשלה הפאשיסטית האיטלקית, החליט להקים ארגון שיסייע לפליטים הללו בחיי היום-יום ובהגירה למדינות אחרות מחוץ להישג ידם של הנאצים. היוזם, המיסד ויו"ר הארגון היה סגן מפכ"ל משטרת איטליה היהודי, דנטה אלמנסי (Almansi).
באותה עת חיו באיטליה 57,000 יהודים מהם למעלה מ- 10,000 פליטים שצריך היה לדאוג למחיתם. עד לכניסתה של איטליה למלחמה בחודש יוני 1940 עסקה סוכנות הסעד האיטלקית בתמיכה חומרית בפליטים, בתחומי הבריאות, החינוך הביגוד והמזון ובקיום חיי הרוח היהודיים, אבל בעיקר בסיוע להגירתם למדינות בטוחות. עם כניסת איטליה למלחמה לא ניתן היה יותר לשוט בבטחה במימי הים התיכון ולכן נושא ההגירה, בעיקרו, ירד מהפרק. הפתרון שאומץ ע"י סוכנות הסעד בגיבוי השלטונות האיטלקיים היה לרכז את הפליטים במחנות יעודיים בהם יהיה קל יותר לסייע ולהבטיח להם תנאי חיים נורמלים. באיטליה הוקמו 15 מחנות לפליטים יהודים (ללא אזרחות איטלקית) במקומות מרוחקים, על מנת להרחיקם מהישג ידם של גורמים עוינים למיניהם ולאפשר למשטרה לערוב לבטחונם.[10]
עם הקמת מחנות הפליטים, מצאה עצמה סוכנות הסעד היהודית מנהלת קשרים ענפים ממשרדיה ברומא ובגנואה עם 23 קהילות יהודיות ברחבי איטליה ועוד 15 מחנות פליטים ברחבי המדינה. בדרך כלל סודר שהקהילות היהודיות תתמוכנה במחנות הפליטים במחוזותיהן. אלמנסי, שהמשיך לכהן תקופה מסויימת, עד תחילת 1939 כסמפ"כל המשטרה, ניצל את משטרת איטליה וקשריו בקרב מפקדיה לקיום רשת ענפה שאספה מידע וגייסה תרומות ותמיכה לפליטים היהודים, בהם יהודים איטלקים שהתאזרחו לאחר 1911 ועל פי חוקי הגזע של 1938 נשללה אזרחותם.
מצב סוכנות הסעד DELASEM השתנה מן היסוד ביולי 1943 עם כניעתה של איטליה וכיבוש מרבית שטחה ע"י הגרמנים. ב- 8 בספטמבר 1943 נאלצה סוכנות הסעד לרדת למחתרת כיוון שהנאצים, בסיוע הפשיסטים האיטלקים, החלו בציד יהודים בכל שטחו של חצי האי האפניני. הפעם לא הבחינו בין יהודים אזרחים-איטלקים או פליטים. כל מי שנתפס רוכז במחנה ריכוז ליד מודנה ומשם נשלח למחנות ההשמדה בברגן-בלזן ואושוויץ. השלטונות הפשיסטים בהובלת ה- SS השתלטו על משרדי הארגון ברומא וגנואה תוך שימוש במידע שמצאו שם לרדיפת היהודים.
העם האיטלקי התגלה בתקופה זו בגדולתו. גורמים שונים סייעו לסוכנות הסעד וליהודים בכל דרך אפשרית. הכנסיה הקתולית איפשרה להעביר את המשרדים המרכזיים של DELASEM למנזר הפרנסיסקני-קפוצ'יני של רומא ויצא מסר למנזרים ולכנסיות ברחבי איטליה לעזור בהסתרת היהודים. הנהגת ועד הקהילות היהודיות נמלטה לשוויץ בהוראת אלמנסי והתמקמה בקרבת מפקדות ארגוני המודיעין של בעלות הברית כאשר אלמנסי נשאר באיטליה והמשיך להפעיל את הארגון מרומא, הפעם באופן חשאי, על בסיס התשתית שנבנתה בארבע השנים הקודמות ובסיוע תנועת ההתנגדות שקמה. בתקופה זו הצליחה הסוכנות להמשיך בפעילותו וסייעה לאלפי יהודים להסתתר מרדיפות הנאצים והפשיסטים ששיתפו אתם פעולה ולדאוג למחסורם. כתוצאה, איטליה הייתה לאחת המדינות הכבושות שמספר היהודים שניצלו בה היה מהגבוהים ביותר, השלישית לאחר דנמרק ובולגריה. מתוך 44,500 יהודים שהיו באיטליה בעת שנכבשה ע"י הגרמנים, 7,682 מהם נספו בשואה וכמעט 37,000 שרדו[11] הודות ליעילות סוכנות הסעד ותמיכת העם האיטלקי ובמיוחד תנועת ההתנגדות והכנסיה הקתולית.
סוכנות הסעד המחתרתית שהמשיכה לפעול, אף על פי שפעיליה היו צפויים לעונש מוות באם נתפסו, קיימה רשת מסועפת של איסוף מידע ומבצעים מיוחדים תוך שיתוף פעולה הדוק עם תנועת ההתנגדות, המנהל-למבצעים-מיוחדים הבריטי והמשרד-לשירותים-אסטרטגיים האמריקאי ובמיוחד עם שירות המודיעין האיטלקי (SIM) תוך שהעמידו לרשותם את כל המודיעין שנאסף על בסיס התשתית הענפה של הארגון שכללה עשרות אתרים ברחבי איטליה.
תשתית זו אף נוצלה אחרי המלחמה לצורכי "הבריחה" ועלייה ב' מאיטליה אף על פי שהארגון נסגר רשמית בשנת 1946.

 
משרדי Delasem והמטה ברומא.
אישים יהודים בתנועת ההתנגדות האיטלקית
הזדהותם של יהודי איטליה עם תנועת ההתנגדות וההצטרפות אליה נעוצה הייתה עמוק בערכי הליברליזם, השוויון הפוליטי, החרות והצדק החברתי שהתפתחו באיטליה במאה התשע-עשרה. ניצחון ערכים אלו לאחר 1848 הובילו לשוויון זכויותיהם של היהודים ולכן גם בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים הם ראו בהם את מורשתם. הם הבינו שהם לא יוכלו להתקיים בחברה שאינה מכבדת זכויות-יסוד ומפלה מיעוטים בשל השתייכותם הפוליטית, כמו קומוניסטים וסוציליסטים או דתם כמו פרוטסטנטים או יהודים.
כ- 2,000 פרטיזנים יהודים לחמו בשורות תנועת ההתנגדות (כ- 4.5% מהיהודים באיטליה הכבושה, זאת כאשר רק כ- 0.5% מכלל האוכלוסיה הצטרף לתנועת ההתנגדות). בכל מקום ברחבי איטליה בו התפתחה תנועת ההתנגדותניתן היה למצוא יהודים שהתנדבו להלחם בשורותיה. בשל שוויון יחסי ממנו נהנו בדרך-כלל יהודי איטליה הם הצטרפו למגוון הקבוצות שהרכיבו את תנועת ההתנגדות אם בקרב הפרטיזנים או המחתרות בערים. לא היה צורך או מחשבה להקים קבוצות פרטיזנים יהודיות. היהודים לחמו שכם-אל-שכם עם חבריהם תוך הפגנת רגשות פטריוטיים איטלקיים בנוסף לשאיפתם כיהודים להתנגד לשלטון הנאצי. כמובן שהם בלטו בעיקר ביחידות של אותן תנועות שהתנגדו לפאשיזם של מוסוליני מתחילתו כמו התנועה הקומוניסטית ותנועת "הצדק והחרות" הליברלית אשר יהודים היו ממקימיהן ועמדו בראשן שנים ארוכות. אולם היו גם כאלה שהזדהו עם הפאשיזם ועם מוסוליני ובשל רגשיהם הפטריוטים הצטרפו לתנועת ההתנגדות.
ניתן היה למצוא יהודים בכל התפקידים בתנועת ההתנגדות בהם כאלה שהגיעו לעמדות הנהגה או כאלה שהצטיינו בשדה-הקרב ועוטרו על כך.
להלן כמה מהדמויות היהודיות הבולטות בתנועת ההתנגדות האיטלקית:
דנטה אלמנסי (Almansi)
נולד בשנת 1877, בפרמה נפטר ב- 1949. נבחר בשנת 1939 ליו"ר ועד הקהילות היהודיות באיטליה וברחבי האימפריה האיטלקית: אלבניה, לוב, אתיופיה ורודוס. כיהן בתפקידו במשך כל תקופת מלחמת העולם השנייה עד לשנת 1945. ערב המלחמה כיהן בתפקיד סגן המפקח-הכללי של משטרת איטליה ומושל של מחוזות שונים במדינה. פרסום חוקי הגזע באיטליה בשנת 1938 אילצו את ממשלת איטליה להעבירו מתפקידו אולם הוא המשיך לשרת עד ראשית שנת 1939, עת נבחר לנשיא הקהילה היהודית, לתפקיד שהיה אף הוא של עובד מדינה שמומן ע"י ממשלת איטליה. כך יכול היה לשמור על זכויותיו לפנסיה ושנות הוותק שצבר בשירות המדינה. אלמנסי עמד גם ראש סוכנות הסעד לפליטים יהודים באיטליה Delasem אשר הגה ויסד. הוא אשר הפכה לאמצעי מרכזי בהצלת יהודי איטליה וסיוע מודיעיני לבעלות-הברית.
אחד האירועים המאפיינים ביותר את פעלו היה הצלת רוב יהודי רומא לאחר ההשתלטות הנאצית ב- 1943. הרברט קפלר הגרמני, מפקד הגסטאפו בעיר החל בריכוז יהודי רומא על מנת לשלחם לאושוויץ. אלמנסי החל במו"ם אתו על מנת לשלם כופר לפדיונם והוויכוח היה על כמות הזהב שתשולם. עד שאלמנסי סיים את המו"ם ואסף 110 ק"ג זהב מיהודים ולא-יהודים תושבי הבירה, הצליח להסתיר את מרבית יהודי הקהילה ולהוציאם מחוץ להישג ידי הנאצים והפאשיסטים עוזריהם. אמנם הנאצים הצליחו לעצור כ- 2,000 מיהודי העיר ולשלחם אולם כ- 10,000 ניצלו.[12]
עוטר בעיטור "אביר הצלב הגדול של מסדר הכתר". 
  
ליאו וליאני (ויכסן) (Valiani) 
נולד בפיומה, באימפריה האוסטרו-הונגרית בשנת 1909, נפטר בשנת 1999. סבתו הייתה בת-דודה של בנימין, זאב הרצל – חוזה המדינה. בשנת 1927 הפך שמו לאיטלקי. היה אנטי-פשיסט עוד מצעירותו ובשנת 1928 נעצר בארגנו מחאות נגד מוסוליני. הוגלה והחליט להתפקד למפלגה הקומוניסטית שהייתה באופוזיציה החזקה ביותר למוסוליני באיטליה. בשנת 1936 הצליח לברוח לחו"ל ושהה בצרפת, ספרד, מרוקו ומקסיקו. במלחמת האזרחים בספרד שימש ככתב צבאי של עתונים איטלקים שהופיעו מחוץ למדינה והבריח נשק לרפובליקנים. אולם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב שם קץ לאמונתו בקומוניזם ובשנת 1939 עבר ל"מפלגת הפעולה", מפלגת תנועת "הצדק והחרות" הליברלית שהייתה קטנה ודגלה בדמוקרטיה חברתית. בשנת 1940 נעצר וליאני בצרפת יחד עם פליטים אחרים שזוהו עם הקומוניסטים שלחמו במלחמת האזרחים בספרד. נכלא במחנה ורנה ממנו הצליח לברוח כעבור שנה, הפליג למקסיקו בה חי שנתיים.
בשנת 1943, לאחר כניעתה של איטליה גויס וליאני ע"י ה SOE ונשלח לחבור לפרטיזנים בצפון איטליה. מהר מאד הוכרו יכולותיו כ"ספרא וסייפא" ונבחר להנהגת ה- CLNI. היה ממנסחי ההסכם של ה- CLNI עם בעלות-הברית באמצעות ה- OSS. הסכם זה היה בעל חשיבות עליונה כיוון שהניח את התשית למדינה דמוקרטית באיטליה לאחר עשרות שנות פשיזם, איפשר לתנועת ההתנגדות להיות הגורם המכריע בשחרור מרבית הערים בצפון איטליה וחסך לבעלות הברית את הצורך בהשקעת משאבים רבים בהקמת ממשל-צבאי בשטח ששוחרר – ולא נכבש.
וליאני היה זה שפקד על ההתקוממות במילאנו באפריל 1945 ואחד משלושת מנהיגי תנועת ההתנגדות שאישרו את הוצאתו להורג של מוסוליני (אולם הזדעזע קשות מהוצאתה להורג של פילגשו קלרטה פטאצ'י ותליית הגופות במילאנו).[13]
לאחר המלחמה הפסיק לעסוק בפוליטיקה לאחר שמפלגתו – "מפלגת הפעולה" – התבטלה ב- 1947. היה עתונאי והיסטוריון ובשני העשורים האחרונים לחייו סנטור.

 
מריו ז'קיה (Jacchia) 
נולד בבולוניה בשנת 1896. אביו, עורך-דין יהודי מטריאסטה היה פטריוט איטלקי ופעל נמרצות להכליל את טריאסטה במדינה האיטלקית. עם כניסת איטליה למלחמת העולם הראשונה, התנדב מריו לצבא האיטלקי, הוסמך לקצונה ושרת בגדוד הררי-אלפיני, נפצע קשה אולם לאחר החלמתו סרב להיות מפונה לחופשת שיקום וחזר ליחידתו. במהלך שירותו הצבאי עוטר פעמיים ב"עטור הכסף", פעם אחת ב"עטור הארד" וב"צלב המלחמה".
לאחר המלחמה, השלים את לימודיו האקדמאים והוסמך כעורך דין. כוותיק-מלחמה, לאומן ואנטי-סוציאליסט הצטרף במהרה למפלגה הפשיסטית בבולוניה. לאחר שהפשיסטים רצחו את ג'יאקומו מטאוטי בשנת 1924, פרש מריו, במחאה מהמפלגה הפשיסטית. צעירי המפלגה הגיעו למשרדו ובתגובה, הפליאו בו את מכותיהם. על אף שהמשיך להיות מוטרד ע"י הפשיסטים, פעל במשך כ- 20 שנים כעורך דין בבולוניה.
בשנת 1943 הצטרף לתנועת ההתנגדות, ובמהרה זכה להכרה בכישוריו הצבאיים והיה למפקד הפרטיזנים באזור אמיליה (Emilia), שטח מפתח באזור הכיבוש הגרמני. בחודש אוגוסט 1944 נתפס ע"י הפשיסטים האיטלקים והוצא להורג לאחר שנבגד ע"י משתף-פעולה איטלקי.
על אומץ ליבו הוענק לו "עיטור הזהב" לאחר המוות.
לא היו לו בנים, אולם אימן את בתו ולריה אשר הצטרפה גם היא כלוחמת לתנועת ההתנגדות ולחמה בקרבות באזור מונטה פיורינו.[14]

אמיליו סרני (Sereni)
נולד בשנת 1907 ברומא למשפחה יהודית מהמעמד הגבוה (אביו היה רופאו האישי של מלך איטליה). למד חקלאות וקיבל תואר באגרונומיה ובגיל 20 הצטרף למפלגה הקומוניסטית. נסע רבות מחוץ לאיטליה בשנות השלושים ובין השאר נפגש בפריז עם מנהיגי המפלגה הקומוניסטית הצרפתית ומנהיגי זו האיטלקית שהתארחו אצלהם. כאשר חזר בשנת 1930 לאיטליה נאסר, אולם אחרי השתדלויות רבות של עמיתים וחברים של אביו, קיבל חנינה ויצא לצרפת שם המשיך בפעילותו האנטי-פאשיסטית. שב לאיטליה וב- 1943 נשפט והורשע שוב אולם הצליח לברוח. הסתתר במילנו בקרב הנהגת הפלג הקומוניסטי של תנועת ההתנגדות. נבחר להיות נציג המפלגה הקומוניסטית בועד לשחרור לאומי של צפון איטליה CLNI ועמד בראש אגף ההפגנות והתעמולה.
לאחר המלחמה הוא מונה לשר הרווחה ולאחר מכן לשר העבודות הציבוריות בממשלת איטליה החדשה ונבחר לסנטור.[15]

אומברטו טראציני (Terracini)
נולד בשנת 1895 למשפחה יהודית-חרדית. התחנך בחדר בטורינו שם למד לקרוא ולדבר עברית. אולם כמו כל בני דורו המשיך את לימודיו בתיכון ציבורי איטלקי, ובהדרגה עזב את אורח החיים החרדי. בשנת 1911 הצטרף לתנועת הנוער הסוציאליסטי בהיותו בן 16 בלבד.לאחר ששרת בצבא האיטלקי במלחמת העולם הראשונה החל בלימודי משפטים בטורינו. במהלך לימודיו התודע לשניים ממנהיגי התנועה קומוניסטית ויחד אתם הקים בשנת 1921 את המפלגה הקומוניסטית האיטלקית. בתקופת השלטון הפאשיסטי באיטליה שהה טראציני במשך שלוש-עשרה שנים בבתי כלא ומחנות מעצר. עם כניעת איטליה ב- 1943, שוחרר טראציני והלך לבקר את אחיו שגר בקרבת לאגו מאג'יורה. כמה ימים אחר כך כבשו הגרמנים את האזור אולם אחד הידידים הפאשיסטים של המשפחה הציל את טראציני (הקומוניסט) והבריח אותו לשוייץ.
בשנת 1944 שב טראציני לאיטליה והצטרף לתנועת ההתנגדות בעמק אוסולה, בחבל פיאמונט. שטח מפתח על ציר שהוביל מלאגו מאג'יורה למעברי האלפים בגבול שוייץ. בימים 8-10 בספטמבר 1944 שחררו הפרטיזנים האיטלקיים את האזור והקימו בו רפובליקה עממית. טראציני הפך למזכיר הכללי של הרפובליקה שכללה 32 ערים ועיירות ו- 85,000 תושבים. לאחר כארבעים יום הגרמנים תקפו את האזור והרפובליקה חדלה להתקיים אולם ההתנגדות המשיכה וכל המרחב הפך לשדה קרב מתמיד עבור הגרמנים.
לאחר המלחמה טראציני נבחר לפרלמנט האיטלקי, עמד במשך שנים רבות בראש הסיעה הקומוניסטית בפרלמנט האיטלקי וסנטור עד יום מותו. כל חייו היה טראציני יהודי גאה. נפטר בשנת 1983.
 
אדריאנו אוליבטי (Olivetti)
אדריאנו נולד בשנת 1901 באיברה. אביו, קמיליו אוליבטי יסד את חברת הדפוס הידועה בשנת 1909. קמיליו היה מראשוני התנועה האנטי-פאשיסטית באיטליה. עד שנת 1925 כתב מאמרים רבים בעד צדק חברתי בהם הפציר בתעשיינים האיטלקים לבצע רפורמות כלכליות להגן על חרויות האזרח ולקבל אחריות חברתית. כמו כן ביקר בחריפות תעשיינים שמימנו את התנועה הפאשיסטית.
במהלך שנות השלושים פרש קמיליו בהדרגה מעסקי המשפחה והעביר את ניהול החברה לבנו אדריאנו. אדריאנו הרחיב את פעילות החברה ופיתוח מוצריה כולל שיווק מכונת הכתיבה הנישאת הראשונה בעולם. בשנות השלושים המשיכה החברה, שהעסיקה מספר לא קטן של מהנדסים ומנהלים יהודים, בפעילות אנטי-פאשיסטית וכמה מעובדיה אף נעצרו. החברה, כמיטב המסורת של מיסדיה המשיכה להיות מרכז אנטי-פאשיסטי גם בשנות המלחמה. בשנים 1941-1942 הייתה למממנת העיקרית של "תנועת הצדק והחרות" (Giustizia e Liberta ) ושל "מפלגת הפעולה" האנטי-פאשיסטיות, בבואתה הפוליטית. תנועה זו אשר הייתה לאופוזיציה העיקרית באיטליה למוסוליני והפאשיזם (בנוסף למפלגה הקומוניסטית) נוסדה ע"י יהודי בשם קרלו רוסלי (Roselli).
במהלך מלחמת העולם השנייה יצר אדריאנו קשר עם אלן דלאס, ראש ה- OSS בשוייץ והפך לסוכן של ה- OSS. ביול 1943 נאסר אדריאנו אוליבטי באשמת קשירת-קשר לסיום המלחמה אולם שוחרר שעות ספורות לפני הכיבוש הגרמני.
קמיליו ואשתו לואיזה הסתתרו אצל איכרים, קמיליו נפטר בשנת 1943 בגיל 75 ואשתו שנה אחריו. בנו אדריאנו הצליח לברוח לשוייץ באמצעות תנועת ההתנגדות וממדינה זו המשיך לנהל את החברה שכללה כמה אלפי עובדים ולקיים ממנה מרכז תיאום של תנועת ההתנגדות באמצעות שני מנהלים יהודים אמיצים שפעלו על הקו שוייץ-איטליה. 24 מעובדי החברה נהרגו במאבק נגד הכיבוש הגרמני.[16]
אדריאנו אוליבטי נפטר בשנת 1960.

אדוארדו וולטרה (Volterra)
היסטוריון-חוקר איטלקי של החוק בתקופה הרומאית, נולד בשנת 1904. בנו של המתמטיקאי המפורסם ביותר באיטליה, ויטו וולטרה. אדוארדו כיהן כמרצה בשורה של אוניברסיטאות באיטליה בהן: קליארי, קאמרינו, פיזה ובולוניה עד שלבסוף נענה לקריאת אוניברסיטת ספיאנצה ברומא ללמד שם. פרסם שורת מחקרים על חוקי האימפריה הרומית.
היה ממתנגדי הפאשיזם באיטליה ובשנת 1938, בהיותו יהודי, פוטר מתפקידו בעקבות פרסום חוקי הגזע במדינה. במהלך המלחמה הצטרף לתנועת ההתנגדות במסגרת כוחות "מפלגת הפעולה". הוא פיקד על יחידת פרטיזנים אשר שחררה יהודים ממחנה ריכוז 59 בסארביליאנו (Sarvigliano) שעל החוף האדריאטי. מחנה זה שימש בראשיתו כמחנה לשבויים אוסטרים במלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה נעזב המחנה וחלקו אף נהרס. כאשר הצטרפה איטליה למלחמת העולם השנייה בשנת 1940, החליטו השלטונות להשתמש שוב במקום כמחנה שבויים. נבנה מחדש ובשנים 1940-1943 שימש כמחנה לשבויי מלחמה של בעלות-הברית אשר כלל מעל אלף שבויים. כאשר איטליה נכנעה בכאוס שנוצר, מרבית השבויים הצליחו לברוח אולם עם הכיבוש הגרמני, בשנים 1943-1944 נעשה שימוש במקום כמחנה ריכוז ליהודים לפני שילוחם למחנות השמדה כאושוויץ ומחנות אחרים.
יחידת הפרטיזנים של אדוארדו וולטרה ביצעה מספר התקפות על המחנה לשחרור היהודים הכלואים בו. הראשונה שבהן הייתה ב- 6 במרץ 1944 אולם בהתקפה זו רק מספר קטן של כלואים הצליחו לברוח. שלושה שבועות אחר-כך ביצע אדוארדו את ההתקפה המשולבת היחידה לשחרור יהודים ממחנה ריכוז במהלך מלחמת העולם השנייה בסיוע-אוויר-התקפי. באמצעות אלחוטאי של תנועת ההתנגדות תואמה תקיפה אווירית אמריקאית על גדרות המחנה ובחיפוי התקיפה האווירית בוצעה התקפת יחידת הפרטיזנים של וולטרה. הפעם מאות יהודים הצליחו לברוח מהמחנה. אולם הנאצים המשיכו לשלוח יהודים לסארביליאנו ובמאי 1944 שוב תקפה יחידתו של אדוארדו את המחנה לשחרור הכלואים. המחנה ננטש ושוחרר סופית ב- 9 ביוני 1944.[17] אדוארדו וולטרה עוטר בעיטור הכסף בשל הצטיינותו ואומץ לבו בלחימה נגד הפאשיסטים והנאצים.
לאחר המלחמה כיהן שנתיים כדיקן האוניברסיטה של בולוניה ולאחר מכן חזר להורות באוניברסיטת ספיאנצה ברומא. בשנת 1971 פורסמה סדרה בת 6 ספרים כהוקרה למחקריו על החוק הרומאי. אדוארדו נפטר בשנת 1984 ועל שמו יוסד פרויקט לסיוע לסטודנטים שעוסקים במחקר התקופה הרומאית.

ג'וליו בולאפי (Bolaffi)
ג'וליו בולאפי אשר הכינוי הקרבי שלו היה אלדו לגי (Laghi) היה מפקד חטיבת הפרטיזנים ה- 4, סטלינה (Stellina) בחבל פיאמונט. חטיבה זו הוקמה על-ידו ומומנה מכיסו הפרטי. הוא ראה עצמו כמזדהה עם "מפלגת הפעולה" ו"תנועת הצדק והחרות". בהיותו מלוכני בנשמתו הוא דאג לאנשיו למדים ירוקים-אפורים עם כוכבי המדים של הצבא המלוכני של משפחת סבויה. בולאפי-לגי הניף את דגל שלושת הצבעים עם המגן הצלבני כסמל לאיחוד כל האיטלקים נגד הפולש הגרמני. על אף היותו יהודי גאה שהושפל לאחר חוקי הגזע של 1938, כיבד בולאפי את אמונתם הנוצרית-קתולית של מרבית חייליו ודאג שכומר ילווה את עוצבתו בכל מקום גם כאשר שיחרר את סוזה והשתתף בשחרור טורינו. במשך 20 חודשים בשנים 1944-1945 פיקד בולאפי על חטיבתו אשר החלה בפעולתה בהרי האלפים ואחר-כך ירדה לעמקי הויו והסוזה.
הוא כתב יומן בן 9 פנקסים עבים (שפורסם כספר) המספרים את קורות תנועת ההתנגדות, הארגון, האימונים והמבצעים של חטיבת הפרטיזנים עליה פיקד.
בולאפי היה אחד מהפילטליסטים (אוספי הבולים) הידועים ביותר בכל הזמנים והחברה אותה הקים קיימת עד היום. דמותו אף הונצחה על בול איטלקי. לאחר המלחמה פיתח שיטות מתקדמות למיון והערכת בולים, דברי דואר ובעיקר תרם להערכתם של מסמכי דואר עתיקים.[18]