תנועת הפרטיזנים היוגוסלבית
אל"מ (מיל) ד"ר בני מיכלסון
ביוגוסלביה התפתחה תנועת ההתנגדות לכיבוש הגדולה והחזקה ביותר במלחמת העולם השנייה. מדינה זו מנתה בשנת 1941 - 16 מליון תושבים והייתה אחת המדינות החדשות שהוקמו לאחר מלחמת העולם הראשונה. סרביה, שהייתה בצד בעלות הברית המנצחות במלחמת העולם הראשונה, הפכה לליבת המדינה החדשה, אליה צורפו שטחים של האימפריה האוסטרו-הונגרית לשעבר. התוצאה הייתה מדינה שכללה לאומים רבים ששונים היו בשפתם, בדתם ובתרבותם, ומכאן תמכו בצדדים מנוגדים במלחמה. יוגוסלביה הוקמה כממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים, רק בשנת 1929 היא קיבלה את השם יוגוסלביה (ארץ הסלבים הדרומיים). מדינה חדשה זו התקיימה לא כל כך בשל המשותף ללאומים השונים אלא בעיקר בשל האיומים החיצוניים המשותפים והאמונה שאחדותם תשפר את סיכויי הישרדותם לעומת קיומם בנפרד.
הסרבים הוו את הלאום ההומוגני הגדול ביותר ביוגוסלביה ומלכם, אלכסנדר, הפך לראש המדינה החדשה. רבים מאלו שלא היו סרבים התלוננו שהפכו לאזרחים מדרגה שנייה ובשנת 1934, טרוריסט מקדוני, בשירות התנועה הלאומנית הקרואטית ה"אוסטשה", התנקש בחיי המלך ורצח אותו בעת ביקור ממלכתי בצרפת.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, הצהירה הנהגת יוגוסלביה על נייטרליות. הם קיוו להשאיר את מדינתם מחוץ למלחמה, אם כי הסרבים, בליבם, נטו לצד בעלות-הברית. הסרבים גם הוו את רוב הקצונה בצבא היוגוסלבי. בשלהי 1940, כמשקל נגד למדיניות הסובייטית ועל מנת לאבטח את אגפו הדרומי בפלישה המתוכננת לרוסיה, החל היטלר ללחוץ על מדינות הבלקן להצטרף למעצמות הציר.
הנסיך פאול (1893 – 1976) העוצר של המלך הצעיר פטר ה- 2 (1923 – 1970), ניסה להרוויח זמן, אולם בחודש מרץ 1941, לאחר פגישה עם היטלר בברכסטגאדן, הגיע למסקנה שהמשך ההתנגדות למדיניות הגרמנית לא תצלח ונכנע ללחציו של היטלר. ב- 25 במרץ 1941 נסעה הנהגת יוגוסלביה לברלין וחתמה על הצטרפות למעצמות הציר. בצעד זה הם האמינו שיצליחו לשמר את עצמאות יוגוסלביה; אולם דעת הקהל בסרביה התנגדה נמרצות לצעד זה והחלו הפגנות המוניות אשר הגיעו לשיאן כעבור יומיים. ב- 27 במרץ 1941 בוצעה הפיכה ע"י קציני חיל-האוויר היוגוסלבי בראשותו של גנרל דושן סימוביץ' (Simovic 1882 – 1962). הוא ביטל את העוצרות והקים ממשלה חדשה שהכירה בפטר ה- 2 כמלך ופעלה בסמכותו הישירה. על אף שהממשלה החדשה הבטיחה לגרמניה שלא יהיה שינוי במדיניות יוגוסלביה, היטלר קיבל זאת כפגיעה אישית והחל מתכנן פעולת תגמול. מבצע "תגמול", החל ב- 6 באפריל 1941 עם הפצצות כבדות על בלגרד בירת יוגוסלביה.
מבצע זה של הציר כלל גם כוחות איטלקים והונגרים בנוסף לאלו הגרמנים. ראש ממשלת הונגריה פאל טלאקי (Teleki, 1879 – 1941) התאבד כיוון שלא יכל לשאת את הבושה של תוקפנות נפשעת זו. 52 דיביזיות משלוש המדינות תקפו את יוגוסלביה ובקלות הביסו את צבאה הסדיר ושטפו את המדינה תוך 11 יום. ממשלת יוגוסלביה והמלך פטר ברחו ללונדון והגיעו לשם במחצית חודש יוני.[1] על אף הביצועים העלובים של צבאם התקבלו המלך והנהגת יוגוסלביה כגיבורים בלונדון בשל עמידתם כנגד תוקפנותו של היטלר. תוך זמן קצר הם הקימו ממשלה-גולה בבריטניה.
יוגוסלביה המובסת חולקה בין מדינות הציר. סלובניה חולקה בין גרמניה ואיטליה. קרואטיה ובוסניה-הרצגובינה אוחדו למדינה אחת, "קרואטיה החופשית" שהייתה אמורה להיות ממלכה בחסות איטלקית בראשותו של הדוכס אימונה ד'אאוסטה שהוכתר למלך קרואטיה, אולם, למעשה הייתה בשליטת התנועה הלאומנית ה"אוסטאשית" בהנהגתו של אנטה פבליץ' (Pavelic, 1889 – 1959) ואימונה מעולם לא הגיע ליוגוסלביה; הצבא האיטלקי כבש את החוף הדלמאטי ואת מונטנגרו; מקדוניה ואזור קוסובו סופחו לאלבניה; בולגריה קיבלה את מזרח מקדוניה והונגריה לקחה את מחוזות בקאה ובראניה; סרביה ובנאט הפכו לשטחי כיבוש גרמנים.[2]
כל שבויי המלחמה הקרואטים (מתוך 300,000 השבויים היוגוסלבים) שוחררו ובחודש אוגוסט 1941 הקימו הגרמנים ממשלת משתפי-פעולה בסרביה בהנהגתו של גנרל מילן נאדיץ' (Nedic, 1877 – 1946). בינתיים התנועה ה"אוסטאשית" בקרואטיה החלה ברצח-המוני של המיעוטים וכפו על הסרבים האורתודוכסים להמיר את אמונתם לקתולית. בשנת 1941 בלבד, רצחו הפאשיסטים הקרואטים כ- 300,000 סרבים, יהודים וצוענים מרביתם במחנה המוות יאסנובאץ (Jasenovac).[3]
ההתנגדות היוגוסלבית החלה באופן מיידי כשהמובילים היו הסרבים. בתחילה הוקמו שתי תנועות התנגדות. הראשונה הונהגה ע"י קולונל "דראזה" מיכאלוביץ' (Mihajlovic, 1893 – 1946), מהצבא הסדיר, אשר נסוג להרים עם כוח קטן והקים את תנועת ה"צ'טניקים" (על שם לוחמי הגרילה הסרבים שנלחמו נגד התורכים בזמן הכיבוש העות'מני). ה"צ'טניקים" החלו לקבל סיוע מ"המנהל למבצעים מיחודים" הבריטי (SOE) כבר בחודש יוני 1941. מיכאלוביץ' קיווה לבנות את כוחו בהרים תוך הימנעות מתקיפת כוחות הכיבוש במגמה למנוע פעילות תגמול של הגרמנים נגד האוכלוסייה האזרחית, ולהתקומם נגד הגרמנים כשהשעה תהא כשרה לכך. הוא ראה עצמו כזרוע הצבאית של הממשלה-בגולה ותומך נלהב של החזרת המלוכה.[4]
יוסיף ברוז "טיטו" (1892 – 1980), היה מנהיג המפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית משנת 1937, הנהיג את תנועת ההתנגדות השנייה שנודעה בשם "תנועת הפרטיזנים", אשר האסטרטגיה שלה הייתה לחימה מיידית ובכל מקום כנגד כוחות הכיבוש בלי להתחשב בפעולות התגמול כי במילא בוצע רצח-עם ע"י הגרמנים ועוזריהם ה"אוסטאשים". לאחר המתקפה הגרמנית על בריה"מ, מבצע "ברברוסה", ב- 22 ביוני 1941, השאירו הגרמנים ביוגוסלביה ארבע דיביזיות בלבד. טיטו ניצל מצב זה והפעילות הפרטיזנית התפתחה מאד בעיקר במונטנגרו, בסרביה ובבוסניה. בסתיו 1941, מנתה תנועת הפרטיזנים של טיטו כבר 50,000 איש והצליחה למנוע מהגרמנים שליטה בחלקים משטח המדינה. בניגוד למיכאלוביץ' טיטו דגל באיחוד כל הלאומים ביוגוסלביה למדינה אחת ללא הבדל לאום, גזע או דת אלא בפדרציה של כולם כאשר על פי הרעיון הקומוניסטי מדובר בפועלים ואיכרים שמתאחדים כנגד מנצליהם ולכן אין חשיבות ללאום או לדת.
בשלב ראשוני זה, היהודים שהבינו כי גורלם נחרץ, הצטרפו בכל הזדמנות לתנועת הפרטיזנים של טיטו. ביוגוסלביה היו בשנת 1941, 73,266 יהודים שהוו פחות מ- 0.5% מאוכלוסיית המדינה. אולם כבר בשנת 1941 הצטרפו 1,319 יהודים לתנועת הפרטיזנים[5] והוו 2.7% מהמתגיסים. שיעור גבוה בהרבה מחלקם באוכלוסייה הכללית. כמו כן ברור שעל אף הרדיפות וכליאת יהודים רבים במחנות ריכוז ורציחתם כבר בשלב ראשוני זה של הכיבוש, בכל זאת 1.8% מהם הצטרפו לתנועה הפרטיזנית (ובאם נתיחס רק למספרם של הצעירים, אלו שיכלו להלחם, הרי שיעור גדול במיוחד מהם בחרו בהתנגדות).
טיטו ומיכאלוביץ' נפגשו פעמיים בחודשים ספטמבר ואוקטובר 1941 אולם לא הצליחו להגיע לעמק השווה ולשתף פעולה נגד הגרמנים. מעשי האיבה בין שתי תנועות אלו החלו כבר בחודש נובמבר 1941 כאשר ה"צ'טניקים" תקפו את בסיס הפרטיזנים באוזיצ'ה (Uzice). יתרה מזאת, הצ'טניקים החלו לשתף פעולה עם כוחות הכיבוש האיטלקים וממשלת הבובות הגרמנית בבלגרד במטרה לטהר את מחוזות סרביה ומונטנגרו מהשפעתה של תנועת הפרטיזנים. הצ'טניקים הגיעו להסכם עם הכוחות הגרמניים ב- 11 בנובמבר במסגרתו איפשרו להם הגרמנים חופש-פעולה בתמורה לצעדים שינקטו הצ'טניקים נגד הפרטיזנים.
כוחה של תנועת הפרטיזנים המשיך להתעצם ובמהלך שנת 1942 הגיע ל- 100,000 ובשנת 1943 כבר עברה את 250,000 החברים. פעילות הפרטיזנים הייתה כה אפקטיבית שהגרמנים נאלצו להפנות עוד שתי דיביזיות ללחימה נגדם, את ה- 113 מהחזית המזרחית ואת ה- 342 מצרפת. במטרה להכיל את פעילות הגרילה הפרטיזנית הושקעו עוד 8 דיביזיות בולגריות ו- 17 דיביזיות איטלקיות. מכאן שההתנגדות היוגוסלבית הצליחה לרתק סדר גודל משמעותי של כוחות הציר אשר אחרת ניתן היה להקצותן לזירות מלחמה אחרות.
כוחות הציר הוציאו לפועל לפחות ששה מבצעי מתקפה רחבי היקף נגד הפרטיזנים בשנים 1941 – 1944. על אף זאת, ההישגים העיקריים של מתקפות אלו היו בהכרח של טיטו לצאת ממספר איזורי-בסיס ולעבור לשטחים אחרים. פעולות הנקם הגרמניות באוכלוסייה האזרחית שרצחו 20 איש על כל גרמני הרוג רק הגבירה את השנאה אליהם ואת התמיכה וההתגיסות לשורות הפרטיזנים. בשנת 1943, הן תנועת האוסטאשים בקרואטיה והן ממשלת הבובות של נדיץ' הפרו-נאצית בסרביה החלו מאבדות את אחיזתן באוכלוסייה וכוחן התערער והלך כאשר לעומתם כוחו של טיטו התפתח וגדל עד למצב בו הוא הכריז על תנועת הפרטיזנים כצבא הלאומי לשחרור יוגוסלביה. כמו כן, באותה שנה הקים טיטו בבוסניה ממשלת-צללים זמנית תחת השם: המועצה האנטי-פשיסטית לשחרור יוגוסלביה (AVNOJ). ממרכזה בבוסניה פרסה ממשלה זו רשת של וועדים מחוזיים בשטחים ששחררו הפרטיזנים בקרואטיה, מונטנגרו וסרביה.
המנהל-למבצעים-מיוחדים הבריטי המשיך לסייע לצ'טניקים של מיכאילוביץ' עד לחודש דצמבר 1943. כל אותה תקופה, נוצר אצל הבריטים הרושם, בעידוד ממשלת יוגוסלביה בגולה והמלך, שמיכאלוביץ' הינו הגורם הרציני היחיד שמגלה התנגדות כלשהי לכיבוש. אולם בחודש אפריל 1943 צנחה המשלחת הבריטית הראשונה של ה- SOE ליצירת קשר עם הפרטיזנים של טיטו. במשלחת זו היה גם הצנחן הארץ-ישראלי הראשון על אדמת אירופה – פרץ רוזנברג שהיה האלחוטן של המשלחת. הדיווחים של משלחת זו היו חיוניים לשינוי המדיניות הבריטית. כאשר הובהר לצ'רצ'יל לחלוטין שהצ'טניקים אינם לוחמים בגרמנים העבירו הבריטים את תמיכתם באופן סופי לפרטיזנים וניתקה למעשה את הקשר עם מיכאלוביץ'. טיטו לא שכח את חלקו של הצנחן הארץ-ישראלי בשינוי מדיניות חיוני זה.
ב- 29 בנובמבר 1943 הקימה ממשלת הצללים של טיטו את "הועד הלאומי לשחרור יוגוסלביה" כממשלה זמנית. ההחלטות הראשונות של הועד היו איסור על המלך פטר לשוב ליוגוסלביה ופרסום הכוונה להקים מדינה פדרטיבית בכל שטחה של יוגוסלביה לאחר המלחמה.
כאשר נכנעו יחידות הצבא האיטלקי ביוגוסלביה ב- 8 בספטמבר 1943 הצליחו הפרטיזנים להשתלט על מרבית בסיסיהם ומחסני התחמושת שלהם. אלפי חיילים איטלקים הצטרפו לתנועת הפרטיזנים ולחמו שכם-אל-שכם אתם נגד הגרמנים. הגרמנים נאלצו לתגבר את הכוחות ביוגוסלביה ובמיוחד חשובה הייתה להם השליטה בחוף האדריאטי. הם שלחו לשם את הקורפוס ההררי ה- 15 ובמיוחד התבלטה באכזריותה דיביזיית ה SS "פרינץ אויגן" שפעלה במרחב שבין דוברובניק לספליט.[6] המפקדה הגרמנית שנוכחה בהישגים המפתיעים והמרשימים של הפרטיזנים באזורים ההרריי-גבעיים של סרביה ובוסניה פתחו בשתיים מהמתקפות הגדולות ביותר כנגד הפרטיזנים בשלהי שנת 1943 בכוונה, שנבעה מתסכול ואשליות, להשמיד את תנועת הפרטיזנים. עדויות מלחימתם של הפרטיזנים ומעשי הגבורה של רבים בתקופה זו נכנסו למורשת המלחמתית שהוותה יסוד חשוב בקיומה של המדינה היוגוסלבית לאחר המלחמה.
לפני שינוי המדיניות האיטלקית והצטרפות איטליה לבעלות-הברית, ריכז הצבא האיטלקי ששלט באזורי דלמטיה כ- 2,000 מיהודי דוברובניק והסביבה במחנה פליטים באי ראב. שם הם היו רחוקים מהישג ידם של האוסטאשים המרצחים ופטרוניהם הנאצים ובטוחים יחסית. בספטמבר 1943, כאשר הגרמנים כבשו מהצבא האיטלקי את החוף האדריאטי, הם פסחו על האי ראב. כוחות הפרטיזנים של טיטו שחררו את היהודים שהיו באי והם פונו במהרה לשטחים המשוחררים של יוגוסלביה.[7] מרבית הנשים, הילדים והזקנים מצאו מחסה בכפרים ובעיירות באזורים ששוחררו עד סוף המלחמה ואילו הצעירים התגייסו לצבא הפרטיזני. הם הקימו יחידת פרטיזנים יהודית בת 243 לוחמים שכונתה הגדוד היהודי של ראב. לאחר מספר חודשי לחימה פורקה יחידה זו ולוחמיה פוזרו בין שאר יחידות הפרטיזנים (במסגרת הקומוניסטית לא היה מקום להגדרה לאומית). לאחר פינוי כללי של האי ראב, 1,339 יהודים מאלו שהיו כלואים באי הצטרפו לתנועת הפרטיזנים.
בתקופה זו הוקמה עוד יחידה יהודית על בסיס יהודים שהיו כלואים באיטליה ועם המהפך שם שוחררו. הם הקימו את היחידה היהודית של מונטנגרו במסגרת חטיבת הפרטיזנים פרקומוריה (Prekomurje). בסה"כ, כתוצאה מהכניעה האיטלקית התגייסו לשורות הפרטיזנים עוד 1,282 יהודים שברחו מהשטחים, המחנות והמתקנים שהיו קודם בשליטה איטלקית.[8]
כאשר החלו הגרמנים להשיג את כוחותיהם, השתלטו הפרטיזנים על שטחים נרחבים בפנים הארץ ועל מרבית דרכי התחבורה. במבצע מתואם היטב, נכנסו כוחות הפרטיזנים יחד עם הצבא הסובייטי והשתלטו על בלגרד, בירת יוגוסלביה, ב- 20 באוקטובר 1944. בעת ההיא כבר מנה הצבא היוגוסלבי של טיטו 800,000 חיילים. ב- 7 במרץ 1945, ממשלתו הזמנית של טיטו הכריזה על עצמה באופן רשמי כהנהגה הלגיטימית של הרפובליקה העממית המאוחדת של יוגוסלביה. אבדותיה של יוגוסלביה במלחמה היו כבדות, בסיומה נפלו כ- 1.7 מליון חללים, כ- 11% מתושביה, הן בלחימה והן כתוצאה ממעשי הזוועה של כוחות הכיבוש ומשתפי-הפעולה כנגד האזרחים.
4,556 יהודים השתתפו במלחמה לשחרור יוגוסלביה. מהם 2,897 בשורות הצבא (מהם 720 נהרגו) ועוד 1,569 בתנועת הפרטיזנים (מהם 599 נהרגו).
חשוב לציין שהיהודים היו בין הראשונים ללחום ונשאו בתפקידי מפתח בהנהגת תנועת הפרטיזנים.
ראש לכולם היה משה פיאדה, יד ימינו של טיטו, חבר הפיקוד העליון של הצבא לשחרור לאומי, האידיאולוג של התנועה והאיש שניסח את המצע המדיני ליוגוסלסיה המאוחדת שלאחר המלחמה וזה שאירגן את מנגנון תנועת הפרטיזנים במחוזות יוגוסלביה השונים תוך רתימת הלאומים המגוונים לאחדות על בסיס מכנה משותף שהניח את היסוד לחוקה היוגוסלבית.
מפקד הדיביזיה שמואל לרר, מהמפקדים הנועזים והמעוטרים ביותר של תנועת הפרטיזנים. לקראת סוף הכיבוש פיקד על דיביזיית המחץ העשירית ושבה אלפי חיילים גרמנים. הוענק לו עיטור הגבורה הגבוה ביותר: גיבור יוגוסלביה. לאחר המלחמה המשיך להתקדם בצבא העממי היוגוסלבי ומונה למפקד כוחות היבשה והדרגה הגבוהה של קולונל-גנרל.
מפקד בריגדה וקומיסר דיביזיית הפרטיזנים ה- 27, פאבלה גורנין שנהרג מהפצצה גרמנית על מפקדת הדיביזיה שלו באפריל 1944 וממפקדי הפרטיזנים הראשונים שעוטרו בעיטור הגבורה הגבוה ביותר: גיבור יוגוסלביה.
שני אישים נוספים הראויים לציון הינם ראשי המערך הרפואי של תנועת הפרטיזנים ואלו שעמדו אחר כך בראש חיל הרפואה של הצבא העממי היוגוסלבי. ד"ר רוזה פאפו אשר הצטרפה לתנועה הפרטיזנית כבר בשנת 1941 ועמדה בראש מערך האישפוז של התנועה הפרטיזנית. האשה הראשונה שקיבלה דרגת גנרל ביוגוסלביה וששה עיטורים גבוהים. השני היה ד"ר איזידור פאפו גם הוא הצטרף לתנועה הפרטיזנית כבר בשנת 1941, בתחילה כרופא גדודי, ובמהלך המלחמה טיפס בסולם הדרגות והתפקידים ובשנת 1943 כבר כיהן כראש מטה שירותי הרפואה. לאחר המלחמה השתלם באקדמיה לרפואה צבאית בלנינגרד, הפך לאחד ממנתחי הלב המפורסמים בעולם ולקצין רפואה ראשי של צבא יוגוסלביה בו הגיע לדרגה הבכירה של קולונל-גנרל.
מכלל היהודים ששרתו בתנועה הפרטיזנית ונשארו בחיים, 150 קיבלו את עיטור "כוכב הפרטיזנים" ו- 10 הוכרזו כגיבורי העם.
בצבא העממי היוגוסלבי שהתפתח מתנועת הפרטיזנים, 14 קצינים יהודים הגיעו לדרגת גנרל. בהם שני לוטננט-גנרל, שני מיור-גנרל ו- 10 בריגדיר-גנרלים.[9]
[1] יחד עם המלך ומרבית ממשלתו הצליחו להחלץ גם כמה אלפי קצינים וחיילים שהגיעו לארץ-ישראל דרך יוון.
[2] Milan Ristovic, The Resistance in Yugoslavia: Causes, Forms, Division, Results, Belgrade, 2010, p. 5.
[3] Ristovic, Ibid, p. 11.
[5] Jassa Romano, Jews of Yugoslavia, 1941 – 1945, victims of genocide and freedom fighters, FJCY, 1980, p. 573 – 590.
[6] מנחם שלח, המלחמה על הכבוד האבוד – צבא איטליה נגד הגרמנים בבלקנים, אוגוסט – ספטמבר 1943, ספרית פועלים, ת"א, 1995, עמ' 45.