אברהם אלבסן

בנם של ג'נטיל ויעקב, נולד בשנת תר"פ (1920) ביוון, בעיר הנמל סלוניקי. עם סיום בית הספר העממי החל לעבוד בבית המסחר של אביו. היה חבר בארגונים ציוניים ומגיל צעיר ראה בארץ ישראל את מולדתו האמיתית.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, ספטמבר 1939, התגייס לצבא היווני. הוא לחם בעוז נגד האיטלקים במסגרת הצבא היווני, ובתום המלחמה נגד איטליה, חזר לביתו בסלוניקי.

בהתקפת הצבא הגרמני את יוון, נכבשה סלוניקי על ידי הגרמנים באפריל 1941, ומיד הוחל בהחרמת הרכוש היהודי ובבזיזת אוצרות הספרות והתרבות. בשנת 1942 נכלאו יהודי סלוניקי בגטו. ביולי 1942 אירע "יום ראשון השחור", אז רוכזו כל הגברים היהודים ונשלחו למחנות לעבודת כפייה. מעטים הצליחו להימלט לאזור הכיבוש האיטלקי. בחורף 1943 קרוב ל-44,000 יהודים גורשו לאושוויץ והוא ומשפחתו בינהם. משם הועברו למחנה בירקנאו ולאחר מכן לוורשה. בהתקרב הצבא האדום במסע ניצחונו לבירת פולין, שולחו למחנה הריכוז דכאו, שם נספתה כל משפחתו. לאחר כשנה, ושוחרר עם הגעת הכוחות האמריקנים, באפריל 1945.

מיום שחרורו חתר לעלות לארץ ישראל. בלנדסברג, מקום מושבו הארעי, הצטרף לתנועת "בית"ר" (ברית יוסף טרומפלדור). בתקופת שהותו שם למד את מקצוע הצבעות ואת זמנו הפנוי הקדיש ללימוד השפה העברית, לקריאה ולהאזנה למוזיקה. הוא היה בין מייסדי קבוצת ההכשרה "בדרך", ובשנת 1946 ייצג את פלוגתו בכינוס הראשון של "ברית הצה"ר" (מפלגת הציונים הרוויזיוניסטים) שהתקיים בפרנוואלד.

 הוא יצא עם פלוגתו לצרפת, וב-1 במרס 1947 עלה עם חבריו על סיפון אוניית המעפילים "בן הכט" בדרכו לארץ. הספינה, שנרכשה על ידי האצ"ל בתרומות יהודי ארצות הברית, הפליגה מנמל פורט דה-בוק כשעל סיפונה כ-600 מעפילים, רובם חברי "בית"ר". בהגיעה ללב ים נתגלתה על ידי מטוסי סיור בריטיים שהזניקו לעברה שתי משחתות. המלחים הסתערו על האונייה ואילצו אותה להגיע לנמל חיפה. שם הועלו המעפילים על אוניות גירוש, והובלו למחנות המעצר בקפריסין.

שנה וחודש שהה בקפריסין, המשיך את לימודיו בעברית והשתתף בסמינריון. בהגיע רשיון עלייתו יצא לארץ, והגיע לחיפה באונייה "אנדרה" ב-20 באפריל 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות. הוא עבר לתל אביב, בה שכר חדר קטן, ומיד הצטרף אל לוחמי האצ"ל. בראשית מלחמת העצמאות ערכו כוחות אצ"ל כמה מבצעים בקנה מידה גדול, בעיקר ביפו, וכן לחמו בקרבות העיר העתיקה בירושלים ונגד יישובים ערביים בסביבת העיר. במאי 1948 ביקש הפיקוד העליון של ה"הגנה" את סיוע האצ"ל בתקיפת רמלה, שתושביה היו עוינים ליישוב היהודי והתנכלו לתחבורה היהודית לירושלים שעברה במקום. רמלה נתפסה כאיום על יישובי גוש דן הסמוכים, ובשל מספרם הרב של הלוחמים הערבים שהתרכזו בה סיכנה העיר גם את עורף היישובים היהודיים בדרום שהתכוננו לפלישה המצרית. האצ"ל נענה מיד לבקשת ה"הגנה" וגייס לשם המבצע מאות מלוחמיו מכל רחבי הארץ (למעט מירושלים הנצורה). הלוחמים, ואברהם ביניהם, רוכזו במושבה הסמוכה באר יעקב, ומשם יצאו במחצית מאי 1948 לשתי התקפות גדולות על עמדות רמלה הערבית. בד בבד, לחמו בכוח של הצבא הירדני שתקף את בסיסם בבית הספר לקצינים הסמוך לסרפנד (צריפין). בהתקפות אלו על רמלה, וכן בבלימת כוח משוריין ירדני שתקף עמדה של האצ"ל ביוני 1948, נפלו למעלה מחמישים מלוחמי הארגון הצבאי הלאומי והוא ביניהם. ביום כ"ד באייר תש"ח (2.6.1948). הוא נפח את נשמתו בזרועות חברו הקרוב ביותר, עמו ניצל מגיא ההשמדה, עבר את ניסיונות ההעפלה וראה בראשית הגאולה. בן עשרים ושמונה בנפלו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנחלת יצחק.