חיפוש לוחם

שלום פינצי

פרטים אישיים הדפסה

שלום פינצי
נולד ב: קרקה,בוסניה הרצגובינה
ב: 12/03/1916
שרות בצבא: בריטניה
חיל קומנדו
יחידה: צנחני הישוב
תפקיד: צנחן
נפטר ב אסון מעגן
ב: 29/07/1954

קורות חיים

נולד בקרקה (Kreka) שבבוסניה ב-12 במרץ 1916. בגיל צעיר הצטרף לתנועת השומר הצעיר ביוגוסלביה. למד את מקצוע הסתתות לבקשת התנועה, והיה חבר הנהגה ראשית של התנועה ביוגוסלביה. התגייס לצבא יוגוסלביה, ולאחר שחרורו, עבר הכשרה בחווה חקלאית של השומר הצעיר לקראת עלייה לארץ ישראל.

בשנת 1939 עלה באופן עצמאי בעליה בלתי לגאלית. הצטרף להכשרה בקיבוץ שריד, ועבד בסלילת הכביש לביסאן (לימים בית שאן), ובכבישים אחרים בדרום הארץ. 

ב-1941 התנדב לפלמ"ח, עבר קורס מפקדים בהצטיינות, ובזכות אישיותו הכובשת גייס רבים לשורות הפלמ"ח.

ב-1942 עלה עם עוד שני חברים, דב גלזר ומשה סלע, לחרוש את אדמות קרן-הקיימת של הקיבוץ המיועד גת, בסמוך לכפר הערבי עיראק אל-מנשייה, ויצר עם תושבי הסביבה הערבים קשרי ידידות וכבוד הדדי. לאחר שלושה חודשים הצטרפו שאר חברי הקיבוץ להתיישבות קבע במקום, אחרי שהייה ארוכה של מספר שנים של הכשרה והמתנה בכפר סבא.

ב-6 בפברואר 1943 יצא לשליחות חשאית - צניחה מעבר לקווי האויב, מתוך כוונת היישוב העברי לסייע בהצלת יהודי אירופה הכבושה בידי הנאצים. הוא נבחר מקרב מאות מתנדבים לקבוצת צנחני הישוב, שמנתה 37 איש ואישה שגויסו לחיל המודיעין הבריטי. הצבא הבריטי ייעד אותו ואת חבריו לשמש כמודיעים בארצות הכבושות: לדווח על המתרחש בזמן אמת באמצעות מכשיר אלחוט שהיה ברשותם, לדווח ולהציל טייסי בנות הברית שמטוסיהם הופלו בארצות אלה. לצורך כך עבר הכשרה בהפעלת מכשיר אלחוט ואיסוף מידע בשטח אויב. שמו המחתרתי היה בֶּנוֹ פינק.

את האימונים לקראת הצניחה עבר בקהיר שבמצרים ובעיר תוניס (קרתגה) שבתוניסיה. שם בילה תקופות המתנה ארוכות, ואף גיחות ארוכות מעל יוגוסלביה, במטרה לצנוח – שבוטלו לעיתים כשכבר היו מעל היעד מתוך חשש להימצאות חיילים גרמנים במקום הצניחה. מטוניס הועבר יחד עם קבוצת הצנחנים הארץ ישראלים, לעיר בארי ולאי ויס הסמוך לקרואטיה, ששוחררו בינתיים מהכיבוש הגרמני. 

ביולי 1944, לאחר כשנה וחצי של אימונים והמתנה, צנח במיקלואוש (Mikleuš) בקרואטיה, ומשם צעד 150 ק"מ דרך אזורים שבשליטת הגרמנים, אל כפר ווטצ'נה (Vučani)‏ בחבל מוסלבינה שבקרואטיה, ושם חבר עם הפרטיזנים. על כך סיפר בספרו: "למחרת בבוקר שאל ראש המטה של הקורפוס הפרטיזני את סגנו, שהמתין לפגזים שהבריטים הבטיחו להצניח: 'מה הטילו האנגלים אמש מהמטוסים?' סגנו ענה לו ספק בציניות ספק ברצינות: 'הטילו ארצישראלי אחד שהולך לסלאבוניה'".

באזור מוסלבינה נע עם הפרטיזנים בין ההרים והכפרים, כשהם לוחמים ומתחמקים מהגרמנים. השתתף בקרבות, ושידר למפעיליו הבריטיים פרטים על המתרחש. הוא פגש טייסים אמריקאים שמטוסיהם הופלו על ידי הגרמנים, ולמזלם צנחו בשטחים שהיו באותה עת בשליטה של הפרטיזנים. הוא נפגש גם עם יהודים מעטים, ביניהם חבר ילדות שהיה אתו בתנועת הנוער הציונית לפני המלחמה, שסיפר לו על השמדת היהודים ביוגוסלביה, כולל בני משפחה וחברים רבים שהכיר.

ב-27 במרץ 1945, לקראת תום המלחמה, כשהגיעו ידיעות על הצבא האדום שמתקדם במהירות ומזנב בגרמנים הנסוגים, עזב בפקודת מפקדיו הבריטיים את קרואטיה במטוס שהעביר פצועים לאיטליה, סיים את שירותו בצבא הבריטי וחזר לקיבוץ גת.

עם חזרתו נבחר "למוכתר" הקיבוץ ששמר על קשרים עם הכפרים הערביים הסמוכים. בשנת 1946 התחתן עם זהבה קון, פליטה מקרואטיה, שניצלה ברכבת ההצלה של קסטנר שהגיעה לשווייץ, ומשם עלתה לישראל, והצטרפה לחבריה מהתנועה שהיו בקיבוץ גת. שמה של בתם הבכורה, הגר, היה כמחווה לשכנים הערביים דאז של הקיבוץ, ולזכרה של הצנחנית חנה סנש, ששם הצופן המחתרתי בקבוצת צנחני היישוב היה הגר.

ב-11 בנובמבר 1948, אירח כמפקד בקיבוץ, את מפקד חזית הדרום יגאל אלון בפגישתו ההיסטורית עם גמאל עבד אל נאצר, לימים נשיא מצרים, במשא ומתן על הסכם הפסקת הלחימה עם הצבא המצרי הנצור בכיס פלוג'ה הסמוך לקיבוץ גת.

ב-1950 יצא עם משפחתו לשליחות בצרפת בלה-רוש ליד העיר ליון, לחווה שיועדה לקליטת נוער מצפון אפריקה והכשרתם לעבודה ולהתיישבות בארץ ישראל.

נספה ב-29 ביולי 1954 באסון מעגן, בטקס זיכרון לצנחני היישוב שנערך על שפת הכנרת בקיבוץ מעגן, כשמטוס, שפיזר כרוזי ברכה לרגל האירוע, התרסק על הקהל. הותיר אחריו את אשתו ושתי בנותיו הגר ויעל. בן 38 היה במותו.