סלומון קלאס

נולד בהלסינקי לירחמיאל ובתיה-בריינה קלאס שהיגרו  מלטביה.  התנדב לשירות במיליציית "המשמר הלבן"  הלאומנית הפינית והגיע בה לתפקיד מפקד פלוגה. בשל גילויי אנטישמיות נאלץ ב-1933 לעבור מיחידתו. ב-1935 עלה לארץ ישראל ובה הצטרף לשורות האצ"ל.
ב-1939, עוד לפני פרוץ מלחמת העולם, נקרא לשרות מילואים בארץ הולדתו, וכך נקלע למלחמת החורף נגד ברית המועצות. במהלך הקרבות פיקד על יחידה שהגנה על אחד האיים בימת לדוגה וספגה אבדות כבדות. ב-24 בפברואר 1940 נפצע ואיבד את הראייה באחת מעיניו. למרות נכותו חזר בסתיו אותה שנה לשרות פעיל בהדרכת טירונים. עם פרוץ מלחמת ההמשך, שבה לקח חלק הצבא הגרמני, מונה למפקד פלוגה בגדוד חי"ר שהוכפף לפיקוד ארמיית נורווגיה של הוורמאכט.
קלאס, ששלט בגרמנית, בא במגע יומיומי עם חיילים גרמנים ואוסטרים. למרות יהדותו זכה ליחס הוגן. בזכרונותיו סיפר שבביקור פתע של מפקד גרמני נשאל למוצאו לשמע המבטא הגרמני שלו. הוא ענה ששפת אימו היא יידיש, והקצין ענה "אין לי שום דבר אישי נגדך כיהודי", הצדיע במועל יד ועזב את האוהל.
ב-1942 נמנה עם המומלצים להענקת עיטור צלב הברזל הגרמני (דרגה 2), אך ביקש ממפקדו למחוק את שמו מהרשימה. תחת זאת הוענק לו עיטור מסדר צלב החירות  הפיני (דרגה 3). שני יהודים נוספים מצבא פינלנד, קצין הרפואה רב-סרן ליאו סקורניק והחובשת דינה פוליאקוף (לימים דינה שליטר, תושבת ישראל), סירבו אף הם לקבל את העיטור הגרמני.
אחרי השחרור מהצבא בתום מלחמת העולם עקר לשוודיה שם עסק בפרוונות כאביו לפניו. הוא נפטר בסטוקהולם ב-1985.
הוא העלה על הכתב את קורותיו במלחמה – "זיכרונות ממלחמת החורף וממלחמת ההמשך 1939–1945" (Minnen från Vinterkriget och Fortsättningskriget 1939–1945).