פנחס אוסטרובסקי

נולד לרחל לבית גוטמן ולמרדכי אוסטרובסקי, ב-31.8.1922  בעיירה לודביפול שבחבל ווהלין, פולין, כיום אוקראינה. בשנים 1928 - 1935 למד בבית ספר העממי תרבות בלודביפול, אשר אביו היה ממקימיו. היה תלמיד מצטיין וידע עברית רהוטה עוד כילד. מגיל ילדות התגבשה תפיסת עולמו והוא היה לציוני להוט ששאף כל ימיו להגיע לארץ ישראל. לאחר סיום לימודיו בבית הספר העממי למד בבית הספר התיכון החקלאי תרבות בלודמיר, במטרה להכשיר את עצמו לקליטה בארץ ישראל, וסיים את לימודיו שם בשנת 1939. הוא היה במחזור הראשון והיחיד שסיים את כל ארבע שנות הלימוד בתיכון זה, מכיוון שבית הספר נסגר עם פרוץ המלחמה ב-1939. רבים מבני מחזורו נרצחו על ידי הנאצים, מעטים, והוא ביניהם, ניצלו והצליחו להגיע ארצה.

בשנת 1939, עם כיבוש אזור מגוריו בפולין על ידי הצבא האדום והקמת שלטון אזרחי מקומי רוסי, התחיל לעבוד כאגרונום במשרד החקלאות המחוזי. תוך כדי עבודה נרשם להמשך לימודים בהתכתבות בביה"ס הגבוה לחקלאות באודיסה ולמד שם בשנים 1940 - 1941. עבד כאגרונום במשרד החקלאות המחוזי עד ליוני 1941, עת פלשה גרמניה לתחום ברית המועצות.

ימים ספורים לאחר מכן עזב עם משפחתו את מקום מגוריו והצטרף לכוחות הצבא האדום בנסיגתם לכיוון ברית המועצות. בדרך גויס לצבא האדום ואילו משפחתו המשיכה לכיוון דרום מזרח רוסיה והגיעה אל טורקמניה (טורקמניסטן). בעוזבו את מקום מגוריו הוא שכנע רבים מבני העיירה לעזוב גם הם וכך ניצלו חייהם.

שירת בצבא האדום במשך שלוש וחצי שנים, מ-1.7.1941 ועד 1.1.1945. בתחילה שירת ברגימנט 179 במסגרת ארמיה 28 שבפיקודו של גנרל פולקובניק ירומנקו. במרוצת השנה הועבר ליחידות אחרות שבמסגרת אותה ארמיה שנלחמה בחזית הדרומית למוסקבה. באפריל 1942 נשלח לבי"ס לחיל רגלים שבריזן לקורס מפקדים ולאחר תקופה של כ-6 חודשים סיים את ביה"ס והוענקה לו דרגת סג"מ.

לאחר מכן הועבר לקורפוס 7 שבפיקודו של גנרל ליטננט קונסטנטינוב. במסגרת קורפוס זה, שהוכלל לאחר מכן במסגרת החזית הבילורוסית הראשונה של מרשל ז'וקוב, השתתף בקרבות על סטלינגרד, במהלך הקרבות נפצע ברגלו. כשהחלים, נשלח חזרה לקורפוס 7 במאי 1944 באזור אוסטרוגורסקי במחוז וורוניז'ש. עם קורפוס 7 הגיע עד לגדה המזרחית של הויסלה, אל יבלונה, כ-15 ק"מ מוורשה. קורפוס זה שחרר את ורשה.

בינואר 1945 בהיותו בוורשה המשוחררת, בתפקיד מ"מ ובדרגת סגן, עזב את הצבא האדום והחל בחיפוש אחר משפחתו מאחר ושמע על הסתתרות יהודים באזור מגוריו הקודם, בקרב הפרטיזנים וביערות. הוא הצליח למצוא חלק ממשפחתו. התברר לו שבעת שירותו בצבא האדום מתה אימו בטורקמניה, אביו גויס לשרת בגדודי העבודה ואחותו פנינה שהייתה כבת 10 נשארה לבדה. הוא השיג שחרור לאביו שעדיין היה מגויס ויחד עם אביו ואחותו הם חזרו לפולין במטרה להגיע לארץ ישראל. עיירת הולדתו לודביפול הושמדה כבר בשנת 1943 והאזור נכבש שוב על ידי הרוסים. הוא חזר למקום שבו היה ביתו ומצא שם ארגז שקבר אביו באדמה עם כניסת הרוסים לאזור בשנת 1939. בארגז היו דברי ערך אשר איפשרו למשפחה להתקיים זמן מה. הוא התקבל לעבוד שוב כאגרונום של משרד החקלאות, בכפר הנקרא מצ'ולנקה, מרחק כ-12 ק"מ מלודביפול, אשר בו הקימו הרוסים את המוסדות הממשלתיים. הוא קודם תוך זמן קצר לתפקיד מנכ"ל משרד זה, תפקיד אשר איפשר לו להשיג אישורים ותעודות ליהודים רבים לחזור לפולין במטרה להגיע לישראל. בזכות אומץ ליבו והסיכון שלקח על עצמו, רוב יהודי לודביפול ששרדו את השואה הגיעו לישראל. תוך שימוש בסמכותו כמנכ"ל משרד החקלאות במצ'ולנקה, הסתכן בהנפקת אישורי נסיעה לצורך עבודה ("קומנדירובקה"), בחתימתו ובחותמת משרד החקלאות, ליהודי לודביפול הרבים שהגיעו מרוסיה. אישורים אלו איפשרו ליהודים לעבוד בעיירות שונות, בהן רובנה, מז'יריץ', ברזנה, רוקיטנה, קוריץ וקוסטופול. בארגון אישורים אלו הסתכן בעונש של 10 - 15 שנות מאסר. כמו כן, הוא הוציא אצל ראש הכפר, ליהודים שהגיעו ללא תעודות, "תעודות תושב" המעידות שמדובר ביהודים יוצאי לודביפול. לצורך הוצאת התעודות הללו קיבל ראש הכפר מתנות וכספים מכיסו הפרטי. בערבים היו מתאספים יהודי לודביפול השורדים, בדירה ששכרה משפחת אוסטרובסקי והוא אירגן לצעירים שירה בציבור בעברית, על אף האיסור על כך בתקופת סטלין. באותה תקופה התחתן אביו, מרדכי, עם רוזה, בת לודביפול שהצליחה לשרוד ביערות לאחר שבעלה הראשון נרצח בשואה לנגד עיניה. הוא התייחס לרוזה כאמא לכל דבר, היה מסור לה ודאג לה כל חייו.

לאחר חתימת הסכם הרפטריאציה בין ממשלת פולין וברית המועצות, אשר איפשר ליהודים שהיו אזרחי פולין ואוקראינה לפני המלחמה וגלו לברית המועצות במהלכה, לשוב חזרה לפולין, מטרתו הייתה לעבור לשטח פולין עם היהודים הניצולים, כדי להגיע לארץ ישראל. המשלחת הפולנית שהגיעה לברזנה שבמחוז רובנה כדי לערוך את רשימת היהודים הפולנים לצורך הרפטריאציה לא מיהרה להגיע לאזור שבו היה, מכיוון שבאזור פעלו עדיין רוצחים אוקראינים. הוא הסתכן והגיע בעצמו אל המשלחת הפולנית, דרך האזור המסוכן, כדי לארגן רשימה של 70 יהודים שייצאו, כשהוא בראשם, מאזור לודביפול למרכז פולין, במטרה להגיע לארץ ישראל. עותק אחד מן הרשימה הוגש לשלטונות הרוסיים, עותק נוסף היה בידי המשלחת הפולנית ואחד נותר אצלו.

הוא עשה נפשות למען הרעיון הציוני ושכנע יהודים רבים לעלות לארץ ישראל במקום להגר לארצות ניכר. כאשר שמע שילד יהודי בן 10, ניצול שכל משפחתו נרצחה בשואה, גר אצל הגויים בכפר אוקראיני, באזור מסוכן של רוצחים אוקראינים ששיתפו פעולה עם הנאצים ("בנדרובצים"), הסתכן ואירגן מבצע מיוחד על מנת להציל את הילד: תוך שימוש בסמכותו ומעמדו כמנכ"ל משרד החקלאות באזור הוא הוציא צו, לפיו הואיל ומהכפרים שבאותו אזור לא הועברו לשלטון מכסות התוצרת החקלאית הנדרשות, יש להגיע לשם באישור הרשויות ובליווי צבא כדי לקבל את התוצרת הנדרשת. כך הוא הגיע בליווי כוחות צבא לכפר בו גר הילד. הילד כבר שכח את עובדת היותו יהודי והוא שכנע אותו להצטרף אל קבוצתו. הילד הגיע לדירה שבה גרה משפחת אוסטרובסקי, פגש את היהודים, שמע אותם שרים בעברית והשתכנע להצטרף אליהם. מכיוון שרשימת היהודים הייתה כבר מוכנה, אימץ את הילד למשפחתו ורשם אותו כבנם של אביו מרדכי ושל רוזה. אותו ילד, שמוליק פרבר, עלה ארצה והוא הוביל אותו לחופה בישראל, כאן הוא הקים משפחה.

כחניך תנועות נוער ציוניות בפולין ובוגר בתי ספר עבריים, אשר שלט היטב גם בשפה העברית, גויס בלודז' במאי 1945 על ידי שליחי ה"הגנה" שפעלה בקרב מחנות הפליטים, והוטלו עליו תפקידים שונים בארגון הפליטים לעלייתם ארצה במסגרת עלייה ב' (בריחה והעפלה). הוא היה פעיל בעלייה ב', בהעברת יהודים לישראל, כמו גם בארגון פעולות חלוציות, בפולין ולאחר מכן גם בגרמניה. כשהתקבלו האישורים מהשלטון הרוסי, שאיפשרו את החזרה לפולין במסגרת הרפטריאציה, הוא עמד בראש קבוצת היהודים, אשר יצאה מאזור לודביפול אל לודז' במרכז פולין, במטרה להגיע לישראל. באחת מתחנות הרכבת בדרך ספרו השומרים את הקבוצה וגילו שמספר האנשים בה גדול באחד מהרשום ברשימה (שהרי לאחר שהרשימה הייתה מוכנה נוסף הילד שמוליק פרבר). הוא ניגש לשומרים עם הרשימה שברשותו שבה הופיעו כל השמות ומספר האנשים הנכון והצליח לשכנע אותם לאפשר לקבוצה לעבור. הקבוצה נסעה ברכבות ועברה גם דרך קרקוב. הוא היה אחראי לקבוצה ואירגן לאנשיה מסמכים בחותמת הצלב האדום, המעידים שהם, כביכול, אזרחים יוונים החוזרים מהמחנות הביתה ליוון. בעזרת תושייתו והמסמכים שאירגן הצליחה הקבוצה לעבור את הגבול מפולין לצ'כיה, שהתה מספר ימים בצ'כיה ומשם עברה לווינה. בווינה הגשר על נהר הדנובה היה מפוצץ והרוסים הקימו גשר זמני צר מאוד להולכי רגל בלבד. לקבוצה לקח זמן רב לעבור את הנהר ולהגיע למקום המפגש בווינה. וינה הייתה מחולקת למספר אזורים. בעת המעבר מהאזור הרוסי לאמריקאי הלך אחרי הקבוצה קצין רוסי והיה בעקבותיה בכל מקום אשר אליו פנתה. הקבוצה חששה להגיע למקום המפגש. הקצין הרוסי פנה ושאל מי האחראי ולאן פני הקבוצה מועדות. הוא ניגש אליו עם התעודות מהצלב האדום וענה בעברית שהם יוונים החוזרים הביתה. בפולין ובצ'כיה שומרי הגבול לא ידעו שפה נוספת פרט לשפתם והדיבור בשפה העברית הצליח להטעות את השומרים שאכן מדובר באזרחים יוונים, אך אותו קצין רוסי ידע עברית והבין שמדובר ביהודים שפניהם מועדות לישראל. הוא השיב בעברית לו: "עַמְךָ" (סיסמת זיהוי בין יהודים). הסתבר שהוא יהודי, שרצה להצטרף אל הקבוצה. הוא הלך למקום המפגש, נפגש עם האחראי מטעם העלייה ב' ודאג שהקצין היהודי הרוסי יועבר מיד לאיטליה, מכיוון שהיה מסוכן מדי שימתין עם הקבוצה בווינה. מאיטליה המשיך הקצין הרוסי עם העלייה ב' לישראל.

מווינה הקבוצה עברה לגרמניה ובספטמבר 1945 הגיעה למחנה העקורים פרנוואלד בגרמניה, באזור הכיבוש האמריקאי, הסמוך לעיירה וולפראטסהאוזן, כ-30 ק"מ דרומית למינכן. הייתה זו קבוצת הפליטים היהודים הראשונה שהגיעה לפרנוואלד ואט אט הגיעו למחנה פליטים יהודים נוספים. הוא היה בפרנוואלד כמעט שלוש שנים. עם הגיעו לפרנוואלד הוא החל לדאוג לארגון המוסדות במחנה, עזר לשורדים והכינם לעלייה לארץ ישראל. הוא היה מאוד פעיל ואופטימי, עזר בפתרון הבעיות ונתן לאנשים תקווה ורצון לחיות מחדש. היה חדור רוח ציונית - חלוצית והדביק בה את סביבתו. בפרנוואלד המשיך בפעילותו בעלייה ב' ובארגון שורדי השואה, שארית הפליטה, לעלייתם לישראל. בהגיעו לפרנוואלד הוא היה כבר בעל ניסיון צבאי בצבא האדום, בלחימה ובפיקוד, וזאת בנוסף על תכונות של מנהיג נעים הליכות, צנוע וישר הדואג לכולם. הוא עסק בפעילות ציונית, חינוך, הגנה על השורדים ואימונים צבאיים שהוא אימן אותם לקראת המלחמה הצפויה בישראל. בנוסף, היה מפקד המשטרה היהודית בפרנוואלד והממונה על ענייני הביטחון במחנה. כמו כן, הוא היה חבר בהנהלת המחנה ושימש בתפקיד מזכיר ועדת העלייה בפרנוואלד. כשהגיע לפרנוואלד, היו במחנה אוקראינים שניסו לתפוס מחסה במחנה ושבדיעבד הסתבר ששיתפו פעולה עם הנאצים והיו שייכים לצבאו של גנרל ולאסוב, גנרל שהיה בצבא האדום ובמהלך מלחמת העולם השנייה נפל בשבי הגרמנים ושם הקים צבא שבויים סובייטים שנלחם לצד הנאצים נגד הצבא האדום. הוא פעל יחד עם המשטרה הצבאית האמריקאית להוצאת אותם אוקראינים מהמחנה על מנת שיעברו לרוסיה. בנוסף, הוא יזם והיה ממקימי קיבוץ "קדימה" בפרנוואלד - קדימה לארץ ישראל, קיבוץ של הלוחמים היהודים יוצאי צבאות הברית והפרטיזנים שנלחמו בנאצים. הוא עסק בהדרכת והכשרת החברים לעלייה לארץ ישראל, בהקניית השפה העברית ובטיפוח ערכים ציוניים - חלוציים. כמו כן, הוא יזם ופעל במחנה, יחד עם ארגון הג'וינט ואונרר"א, להקמת בית ספר לעברית, גני ילדים, בית ספר למסגרות ומגרש כדורגל ששימש גם לכינוסים וקבלות פנים לאורחים מהארץ, בהם דוד בן גוריון ומאיר יערי (מראשי השומר הצעיר). בביקורו במחנה התלהב בן גוריון מהפעילות הציונית שלו ומהעברית הרהוטה שבפיו, אותה רכש כילד בבית הספר "תרבות" בלודביפול. היה לו חשוב מאוד שיהודים יגיעו לארץ ישראל ולא לארצות אחרות והוא עשה הכול להגשמת מטרה זו. כמו כן, הוא היה בין מארגני ההפגנות ותהלוכות המחאה נגד הדיכוי הבריטי. הוא פעל רבות גם בסיוע לאנשי תנועת "הבריחה" וחיילי הבריגדה היהודית והצליח לגייס נהגים ולהבריח משאיות, בגדים חמים ושמיכות, שהיו דרושים לצורך הברחת מעפילים ארצה. בנוסף, הוא פעל יחד עם הצבא האמריקאי ואונרר"א לפינוי מחנה הוכלנד שהיה ממוקם בקניגסדורף סמוך לפרנוואלד, מחיילים פולנים פורעים מצבא אנדרס, אשר היו אורבים ביער ותוקפים את יהודי פרנוואלד שהיו חוזרים בערב ברכבת ממינכן אל וולפראטסהאוזן. כאשר פנו היהודים אליו וסיפרו לו על התקיפות מצד אותם פורעים הוא ארגן קבוצת חברים מקיבוץ "קדימה" בפרנוואלד על מנת שיכינו להם מארב. כך, הם הצליחו לתפוס את הפורעים בשעת מעשה והביאו אותם אל מחנה פרנוואלד.  הוא הסכים שישוחררו רק בתנאי שיתנצלו על מעשיהם ויפנו את מחנה הוכלנד. כשמחנה הוכלנד פונה מאותם פורעים הוא דאג להעביר אליו קיבוץ של השומר הצעיר והוקם במקום משק חקלאי. חברים מאותו קיבוץ הגיעו בהמשך אל קיבוץ ברקאי בישראל. באותו מחנה גם פעל בחשאי מחנה אימונים של ה"הגנה" והוא הדריך באימוני הכשרה צבאית של ה"הגנה". במסגרת פעילותו ב"הגנה" עסק בכל העניינים הקשורים בעלייה ב' - הבריחה וההעפלה לארץ ישראל. הוא היה ממארגני ופעילי "הסתדרות הלוחמים העבריים בגרמניה", שעיקר מטרתה היה להכשיר ולארגן את הלוחמים יוצאי צבאות הברית והפרטיזנים לעלייתם ארצה במסגרת עלייה ב'. הוא שימש בתפקיד ראש-גדוד הלוחמים העבריים בפרנוואלד, הכשיר לוחמים יהודים ל"הגנה" ולעלייה ארצה, הדריך ואימן אותם בהפעלת כלי נשק. בפרנוואלד נישא לשושנה, ובישראל נולדה להם בת.

עוד בהיותו בגרמניה, בשנת 1948, התנדב לצה"ל. הוא דאג כל השנים לכך שהיהודים יעלו לארץ ישראל ורק לאחר שאביו, רוזה ואחותו עלו לישראל, הוא הגשים את חלומו ועלה ארצה, ביולי 1948, עם קבוצת לוחמים יהודים שלחמו נגד הגרמנים במלחמת העולם השנייה. הקבוצה והוא בראשה כקצין, התגייסה מייד להשתתף במלחמת העצמאות. במלחמת העצמאות שירת כמ"מ בגדוד  152 של גבעתי וכסמ"פ ומ"פ במחנות שבויים, לאחר מכן עשה קורס והיה מ"פ בחיל הסְפר (לימים משמר הגבול) ובהמשך שימש כקצין מטה באג"מ / מת"מ וכקצין שלישות במפקדת ראש הג"א ובחטיבה 5. היה בוגר מחזור ו' (1959 – 1960) של בית הספר לפיקוד ומטה. בתפקידיו האחרונים בצה"ל היה באכ"א/ארגון במטכ"ל ועסק בתחום ההכשרה הקדם צבאית. הוא שימש כראש מדור פוטנציאל, לאחר מכן מונה כקצין מטה לשוחרות ועם הקמת מרכז הגיוס והקמת ענף קדם צבאי בתוכו הוא מונה לתפקיד ראש ענף קדם צבאי. הוא ראה בכך שליחות גדולה, באשר הדבר תרם לכל הגורמים שהיו כה חשובים לו: הנוער, צה"ל והמשק האזרחי. הוא ראה חשיבות רבה בעתיד הנוער – עתיד המדינה, בחינוך ובמתן סיכוי שווה לרכישת השכלה גם לבני נוער מן השכבות החלשות בחברה. הוא תכנן, פיתח, הרחיב וביסס את נושא ההכשרה הקדם צבאית ודאג להעברת חלק מההכשרה המקצועית מן הצבא להכשרה קדם צבאית במוסדות אזרחיים. הוא פעל בשיתוף עם משרדי הממשלה, הסוכנות היהודית, רשתות החינוך, רשויות מקומיות, בתי ספר, מוסדות עליית הנוער, מרכזי ההכשרה ועוד. בנוסף, הוא יזם והגשים את הרעיון של חינוך נוער נושר מבתי ספר וקליטתו בצה"ל, על ידי הכשרתו למקצועות שבהם יועסק בצה"ל ואשר ישמשו לו בהמשך כמקור הכנסה מכובד בחיים האזרחיים. הדבר איפשר לבני הנוער לשרת בצבא בתפקידים משמעותיים ומועילים, לרכוש ניסיון מקצועי ולאחר שחרורם לעבוד במקצועות מכובדים באזרחות, והציל רבים מהידרדרות לחיי פשע. הוא השתחרר מצה"ל בשנת 1968 בתפקיד ראש ענף קדם צבאי ובדרגת סגן-אלוף.

לאחר שחרורו מצה"ל עבר לעבוד באורט ישראל וגם שם דאג לחינוך בני נוער. הוא היה סגן מנהל המחלקה לתכנון ופיתוח באורט ישראל, עסק בפיתוח החינוך המקצועי המשולב עם עולם העבודה בבתי ספר לחניכים ובבתי ספר תעשייתיים ובתכנון, הקמה, בנייה, הרחבה ופיתוח של עשרות בתי ספר ברשת אורט. כל חייו המשיך לשרת במילואים בצה"ל, השתתף בכל מלחמות ישראל והיה פעיל במל"ח (משק לשעת חירום). לאחר שהתאלמן, נישא לגליה, רופאת ילדים שעלתה לישראל מארגנטינה, ונולדו להם שתי בנות.

נפטר ב-27.8.1983.