ירחמיאל לזרביץ' פלזנשטיין

נולד ב-1924 בחרקוב למשפחה יהודית מסורתית. למד בבי"ס ובמקביל קיבל בבית חינוך יהודי מהוריו ולמד לדבר אידיש ועברית כאחת, ספרות אידית, הסטוריה יהודית ולימודי דת. הוריו היו אנשים משכילים וביתם שימש מקום מפגש לחוגים משכילים שחיו ברוח היהדות. כשהגרמנים תקפו פונתה המשפחה לסמרקנד. ב-1941 התגייס ל"צבא האדום", למרות שהיה עדיין מתחת לגיל הגיוס ונשלח לבית-ספר צבאי למקלענים בסמרקנד. כסגן משנה צעיר נשלח לחזית האוקראינית כמפקד מחלקת מקלעים בחטיבה 1339 בדיביזיית חי"ר 318. ב-1943 נלחם לשחרור קרסנודאר, שם ראה לראשונה את זוועות הנאצים ביהודים, כשראה אלפי גוויות של יהודים שהומתו על לא עוול בכפם ונשבע לנקום את דמם. בעת שעמדו לנחות מהים בחצי האי קרים השתוללה סערה בים, שהיקשתה על תנועת כלי השיט ואת תחילת המבצע. בתנאי מזג אויר קשים ותחת אש ארטילרית של האויב קפץ פלזנשטיין מכלי השיט שהובילו אותם לנחיתה, יחד עם אנשיו למים ושחה עד החוף. בהסתערות נועזת השתלט עד מהרה על עמדות האויב שהיו בו. התקפה גרמנית לסלקם כשלה ויחידות סובייטיות נוספות שבאו בעקבותיהם תגברו אותם והרחיבו את ראש הגשר שנתפס. תוך כדי הקרב נפגע פלזנשטיין בצוארו מכדור צלף ופונה לבי"ח, שם עבר מספר ניתוחים מורכבים לריפויו ושיקומו מהפציעה (בין מחלציו, היה גם הנחת קייסין קולייב, לימים משורר וסופר בלקרי נודע). על גבורתו ואומץ ליבו במבצע הנחיתה בקרים הוענק לו עיטור גיבור בריה"מ, קיבל גם את כוכב הזהב של עיטור לנין. לאחר שהחלים, מונה למפקד פלוגה והמשיך להלחם, עד שנפצע פעם נוספת בסבסטופול באביב 1944. היה מאושפז כשנה והרופאים עמלו קשות כדי להציל את חייו. שוחרר מהצבא ב-1945 מסיבות רפואיות ובתחילת 1946 חזר עם משפחתו לחרקוב, שם החל לעבוד באחד המפעלים.

לאחר המלחמה שב ב-1946 לחרקוב, סיים לימודים במכללה תעשייתית ועבד כמנהל מחלקה במפעל טקסטיל. בסתר שמר על מצוות היהדות כל העת, אף על פי שבאופן פורמלי היה חבר המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. בתחילת 1974 הגיש בקשה להגירה לישראל לאיחוד משפחות עם אביו הקשיש שעלה שנתיים קודם לכן. היה זה המקרה הראשון של גיבור ברית המועצות המבקש להגר ממנה לישראל, ואירוע זה גרם מבוכה בינלאומית לא מבוטלת לברית המועצות. הוא זומן למספר שיחות הבהרה בקייב והופעלו עליו לחצים ניכרים לחזור בו מבקשתו. בהתערבות גורמים בינלאומיים ובהפגנות מתמידות של בני משפחתו ומכריו הוא קיבל את האשרה לעלייה לישראל בדצמבר 1974, אך ב-29 באפריל 1974 נדרש ממנו להפקיד את העיטור במשרד ההגנה בקייב כתנאי לקבלת האשרה.

הוא התיישב בעיר לוד, ועבד במפעל "ליר" ובתע"ש. הוא היה בין מדליקי המשואות ביום העצמאות הל"ה למדינת ישראל, וביום הזיכרון לשואה ולגבורה התשס"ה. עם חידוש היחסים הדיפלומטיים בין ישראל ומדינות חבר העמים ב-1992, הושב לו העיטור בטקס רשמי בשגרירות רוסיה בתל אביב על ידי השגריר אלכסנדר בובין. בשנת 2005 הוזמן לפגוש את ולדימיר פוטין בעת ביקורו בישראל.

הוא נפטר בשמחת תורה, 14 באוקטובר 2006.