שלמה גורפינקל

נולד ביום ח' באלול תרע"ד (30.8.1914) ברוסיה, בעיר יליזבתגרד (היום - קירובוגרד שבאוקראינה).
בהיותו בן שמונה, לאחר מות אביו, עבר עם אמו לווילנה שבליטא. הצטיין בלימודיו ובסיום לימודיו בגימנסיה המשיך ללימודים גבוהים באוניברסיטה והוסמך כדוקטור לרפואה.
עם הקמת גטו בווילנה, בספטמבר 1941, היה ממארגני העבודה הרפואית בבית החולים היהודי, שהמשיך לפעול למרות התנאים הקשים והעבודה הרבה, עת בגטו נדחסו 40,000 יהודים ופרצו בו מחלות ומגפות. בגטו נפטרה אמו.
בשנת 1942 התארגנה בגטו וילנה מחתרת יהודית לוחמת - ה"פפא"ו", ארגון הפרטיזנים המאוחד והוא היה מהראשונים שהצטרפו למחתרת.
בספטמבר 1943 נערכו אקציות- גירוש למחנות ריכוז באסטוניה והגטו חוסל. אלפי ילדים, נשים וזקנים נשלחו למחנה ההשמדה בסוביבור ושם נרצחו.
כמה מאות מחברי המחתרת הספיקו לצאת ליערות הסביבה שם התארגנו בפלוגות של פרטיזנים להמשך הלחימה. הוא ורעייתו יצאו עם הקבוצה הפרטיזנית האחרונה, דרך צינורות הביוב. במשך שנה ומחצה שימש רופא לפרטיזנים ביערות פושצ'ה רודניצקה שעל יד וילנה. ביערות, בתנאים קשים, עם מעט ציוד רפואי, ארגן את השירות הרפואי בכל האזור.
דמות הרופא הצעיר שמגפיים גבוהים לרגליו, אקדח בכיסו האחד ותרמיל רפואי על כתפו, הייתה מוכרת היטב לא רק בקרב גדודי הפרטיזנים היהודים, הרוסים והליטאים, אלא גם בקרב האוכלוסייה הכפרית של האזור כולו. ללא לאות וללא מנוחה היה עובר מנקודה לנקודה בימי החורף והסערות כדי להגיש עזרה במקום הנחוץ. את כישרונו, מסירותו ונכונותו לכל עזרה ראו לא רק חבריו הפרטיזנים, שגמלו לו בחיבה ובהערצה וכינוהו בשם החיבה "סולקה", אלא גם המפקדה הרוסית העליונה, שמצאה לנכון לשלוח לו מכתב תודה והעניקה לו אות הצטיינות.
אחרי שחרור וילנה החל לעבוד במחלקת הבריאות. הודות לכישרונותיו הארגוניים עלה במהרה לדרגת מנהל מדיני של המחלקה הרפואית בהג"א - ההגנה האנטי-אווירית בליטא.
בתחילת שנת 1945 יצא מווילנה, עם רעייתו ואבא קובנר, בקבוצה החלוצית הראשונה, אל ארץ ישראל.
בדרכם הארוכה מלאת ההרפתקאות והטלטולים היה פעיל כל העת כמארגן קבוצות עולים. בבוקרשט שברומניה, בה שהה חודשים מספר, הופיע כמנהל ועדת הבריאות בשביל עולי פולין וארגן את השירות הרפואי בקיבוצי הפליטים.
כשקיבלו את רשיון העלייה, באוקטובר 1945, עלה עם רעייתו לארץ באונייה "טרנסילבניה".
בהגיעו לארץ זכה במלגה, ובמשך שנתיים השתלם בבית החולים "הדסה" בירושלים.
בסוף שנת 1947 נתקבל כמומחה במכון הרנטגן של בית החולים "הדסה" בירושלים.
בחורף תש"ח, עם תחילת מאורעות מלחמת העצמאות, הקדיש הרבה מזמנו לשירות רפואי לנפגעי ה"הגנה". גם רעייתו השתתפה בהגנת העיר.
בראשית המלחמה שימש כרופא גדודי בפלוגת השירות הרפואי של "הדסה", ב- 1 ביוני 1948 נקרא לגיוס מלא. הוא הוצב כרופא בדרגת סגן בגדוד 64 של חטיבת "עציוני" (חטיבת "ירושלים) - חטיבה מספר 6 ב"הגנה" - ובזמן קצר זכה להערכתם של חבריו הלוחמים ושל מפקדיו. ביולי 1948 נשלח לארגן מחדש את העזרה הרפואית לאחד מגדודי הפלמ"ח שחנה באזור שער הגיא.
ביום ד' בתמוז תש"ח (11.7.1948), באחד מגלי ההפגזות הקשים שפקדו את ירושלים, ליד קפה "אימפריאל" בירושלים, פגע בו פגז האויב והרגו. עמו נפל החובש שליווה אותו.
בן שלושים וארבע בנפלו. נטמן בשייח' באדר א', וביום כ"ח באלול תש"י (10.9.1950) הועבר למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר רעיה - אמה