דניאל בוקשטיין

נולד לרבקה ויעקב בוקשטיין, ב-כ"ה באייר תרפ"א (2.6.1921) במוסקבה. בהיותו בן שנתיים עלה עם הוריו ארצה. בארץ למד בבית-הספר העממי "אחד העם" בתל-אביב ובגימנסיה "הרצליה" (1938), עבר את הבחינות הממשלתיות, נעשה יועץ טכני לתעשייה, עזר בניהול בית-המסחר "טכניקה" והיה מנהל המחלקה התעשייתית של החברה המזרחית להנדסה והספקה. בהיותו בן 16 הצטרף לשורות ה"הגנה" ובמשך שנתיים שימש קשר פעיל במחתרת. הוא יצא לעזרת כפר-יעבץ המותקף והצטיין בגילוי מוקשים בסביבה. לאחר שסיים קורס מ"כים נשלח לחניתה. היה מראשוני תלמידי הטיס בחברת "אווירון".
בשנת 1942 התנדב לצבא הבריטי, סיים קורס-טיס וזכה להערכת הממונים עליו. בעת שירותו צבר 500 שעות טיסה. בתקופה זו נפגש פנים אל פנים עם חורבן יהדות אירופה והזדעזע עד למעמקי נפשו. במכתביו באה לידי ביטוי אהבתו לעמו: "...מטרה לי בחיים - ולא דמיונית כלל, הולכת וסובבת על ציר אחד, עמי, עמי העלוב... יבוא יום ודור צעיר אשר לא ידע את מצרים יקום ויבן את המזבח, יטהר את ההיכל, וגל של חום עוטף את לבי, מעלה רסיסי דמעה בעיני... רואה אני את השדות הנרחבים שיד עברית, יד פועל, תחרוש אותם ואת הקיבוצים והקבוצות שיקומו בנבטי חיים חדשים".
אחרי גמר המלחמה שהה בשליחות באנגליה לרכישת מכונות וציוד טכני בשביל התעשייה העברית.
עם הכרזת עצמאות ישראל היה מעשרת הטייסים הראשונים שהתגייסו ל"שירות-אוויר". עד מהרה עלה לתפקיד מפקד טייסת הצפון, שפעלה רבות להגנת יישובי הגליל ועמק הירדן.
ביום א' באייר תש"ח (10.5.1948) התנדב לפעולה מיוחדת בהרי ירושלים. מטוסו התרסק עם אנשי צוותו ליד סריס, בדרך לירושלים. השידור האחרון שהגיע מהמטוס היה "מצאנו את המטרה - - -". דניאל הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקריית-ענבים. הניח אישה, ברוריה לבית זלוטניק, שחמישה חודשים אחרי מותו ילדה לו בת - דניאלה. לאחר מותו הועלה לדרגת פקד-טיס (סגן).
הרמטכ"ל כתב עליו, בין יתר דברי הערכתו: "דני שייך לאלה שעליהם נאמר: מעולם, בדברי ימי האדם, לא חבו כל-כך רבים חוב כה רב לכל-כך מעטים".