רחבעם עמיר

נולד ב-1916 בווילנה שבליטא (אז באימפריה הרוסית), למלכה ויצחק-אליעזר זבלודובסקי. ספג בבית הוריו חינוך ציוני. כילד למד בבית הספר "תרבות", ולאחר מכן המשיך לימודיו בסמינר למורים במשך כשנה.

ב-1935 עלה לארץ ישראל באמצעות סרטיפיקט שהשיג לו דודו, המשורר קדיש יהודה סילמן. הגיע לבית הכרם, מקום מגוריו של הדוד, ושם סיים את לימודיו בסמינר למורים בניהולו של בן-ציון דינור. עם תום הכשרתו עבר ליבנאל, ללמד בבית הספר. שם פגש במי שלימים תהיה אשתו, אביטל לבית ברנדשטטר, ב-1939 עזב לתל אביב, ללמד בבית הספר "גרץ".

שירותו בהגנה החל בהשתתפותו בקורס אלחוט, שנערך באיילת השחר בסוף שנת 1936. בהמשך שימש כנציג המקשר בין יבנאל למטה ההגנה. לאחר שעבר לתל אביב, ב-1941, הציעו לו לפקד על קורס בביתני התערוכה של "יריד המזרח" בתל אביב, לאנשי "הרשת של משה דיין". בקורס ניתנה הדרכה מקצועית באלחוט על ידי מדריך האלחוט פרץ רוזנברג ומדריכים נוספים.

לאחר סיום הקורס בסוף קיץ 1941, הוזמן לביתו של מפקד ה"הגנה", אליהו גולומב. שם נודע לו לראשונה על האפשרות להישלח אל מעבר לקווי האויב: הוא נשאל אם היה מוכן לצאת בשליחות ה"הגנה", בתור חייל בצבא הבריטי, בניסיון להגיע אל אחת מהקהילות היהודיות באירופה הכבושה, לא במסגרת יחידה צבאית רגילה, אלא כ"בודד", בידיעה ברורה על הסכנות הכרוכות בכך. היעד ושאר פרטי המשימה עוד לא היו ידועים. הוא נתן את הסכמתו לכך.

בחורף 1941 נשלח למטה הכללי הבריטי בקהיר. הוצע לו להקים שם בית ספר לאלחוט, שחניכיו מתנדבים יוגוסלבים מאזור סלובניה, שנפלו לידי הבריטים במדבר המערבי. גם מפקדיו ב"הגנה", אליהו גולומב וראובן שילוח, תמכו ברעיון. לכן חזר לקהיר בפברואר 1942 לפקד על הקורס, ובמקביל, לקבל הכשרה נוספת לקראת היציאה לשליחות. בין היתר השתתף גם בקורס צניחה, שיועד לסוכנים אשר התנדבו לצנוח מאחורי קווי האויב, ושנוהל על ידי ה-ISLD הבריטי (Inter Service Liason Department). אחרי עיכובים בהוצאת תוכנית השליחות אל הפועל, באוקטובר 1943, כחודש לאחר נישואיו, ניתנה הפקודה לצאת לדרך, ועלה על אנייה מאלכסנדריה לבארי, איטליה.

באיטליה יצר קשר עם מפקדי יחידות מארץ-ישראל שחנו בעיר סלרנו, על גבול שטח בעלות הברית, והעביר להם סכום כסף מן הסוכנות היהודית. לאחר מכן חזר לבארי, ומשם בספינת טורפדו מהירה הגיע לאי ויס (VIS), אשר היה בשליטת הפרטיזנים של טיטו. מטרת השליחות באי הייתה להצטרף לנציג ה-ISLD במקום, ולהקים קשר ישיר עם המטה בבארי. במהלך השהייה באי יצר קשר עם כוחות שונים שעברו בו, ביניהם עם מתנדבים ארץ-ישראלים. בנוסף, פגש בפליטים יהודים שהוברחו בידי הפרטיזנים לאי. לפליטים אלה העביר את הידיעה על חיילים מארץ ישראל באירופה, ועל מחנות הפליטים שהוקמו בדרום איטליה המשוחררת, ושטופלו בידי חיילים ארץ-ישראלים. בפסח 1944 חזר לבארי לקראת יציאתו לשליחות המקורית, שם גם מונה לקצין בדרגת לוטננט. 

בלילה שבין ה-12-13 במאי 1944 הוצנח לשטח באזור לובליאנה, סלובניה, שהיה בשליטת הפרטיזנים. משימתו שם כללה: גילוי עקבות משלחת בריטית שהוצנחה לאזור ושעקבותיה אבדו; טיפול בשיכלול שיטות הקשר בין המטה של הפרטיזנים, ואימון הפרטיזנים בשיטות תקשורת והצפנה; קיום קשר אלחוט עצמאי עם המטה בבארי; וגילוי עקבות יהודים. הוא שהה בשטח מספר חודשים, שבמהלכם טס חזרה לבארי לשלושה שבועות, ושב לשטח עם אספקה וציוד קשר חדש.

בשלהי 1944, לאחר 3 גיחות מעבר לקווי האויב, חזר לחופשת מולדת בארץ-ישראל. בדבריו על שליחותו אמר: "כולנו היינו בני דור שחונך למלא את המשימות שהוטלו עליו. אינני נזכר באף אחד מבין חברי השליחים שהיה רודף פרסומת, או שואף קרבות. רובנו ככולנו היינו צעירים מן השורה... כל אחד ואחד מאיתנו ראה זאת כזכות גדולה וענה ללא היסוס – כן!".

עם חזרתו לארץ הוחלט כי יישאר בש"י, שירות הידיעות של "ההגנה". הוא שירת בתחילה בתל אביב, ולאחר מכן בחיפה, כמקשר בין העיתונאים הזרים ל"הגנה". במקביל, ניהל את המכינות של בית הספר הריאלי. בהמשך היה במטה ההגנה בעיר התחתית של חיפה.

עם קום המדינה מונה למושל הצבאי של עכו והגליל המערבי. הצטרף למשרד החוץ בתפקיד מנהל "מנג"ן". בין היתר היה אחראי על מבצע העברת המשרד לירושלים בלילה אחד.

בשנת 1953 מונה לקונסול כללי בלונדון, ועבר לשם עם אשתו אביטל, ושתי בנותיו, שולמית ודליה. שירת בלונדון כחמש שנים, בתקופה בה בין היתר התרחש מבצע קדש, שבוצע בשיתוף פעולה עם הבריטים.

בסוף 1958 נשלח לפולין, עמה היו לישראל באותה העת יחסי צירות בלבד, והתמנה לציר ישראל בוורשה. היה זה בתקופה בה העדויות על השואה החלו לחלחל ואתרי ההשמדה בפולין עוד לא הוכרו. בתקופה זו פתח נשיא פולין, ולדיסלב גומולקה, את גבולות המדינה ליציאה עבור יהודי פולין, במה שכונה "עליית גומולקה".

לאחר שלוש שנים בפולין חזר לישראל. הוא עבד במשרד החוץ בתפקידים שונים, ואחר כך עבר למשרד ראש הממשלה, כיועץ לענייני ערבים לדוד בן-גוריון ובהמשך ללוי אשכול. עם תום תפקיד זה עבר לנהל את המחלקה לחינוך יהודי בגולה בסוכנות היהודית.

ב-1967, לאחר מלחמת ששת הימים, שב למשרד החוץ ומונה לתפקיד קונסול כללי בניו יורק, שאותו מילא במשך שלוש שנים. לאחר מכן מונה כשגריר ישראל בתאילנד. מן האירועים הבולטים במהלך כהונתו הוא השתלטות ארגון הטרור "ספטמבר השחור" על בניין השגרירות בבנגקוק ולקיחת כל יושביו כבני ערובה. הוא ניהל את המשא ומתן עם החוטפים, והאירוע הסתיים לאחר יממה מתוחה בשחרור החטופים ללא שימוש בכח וללא נפגעים. הדבר התאפשר בין השאר הודות להתערבותו של מלך תאילנד, ושיתוף הפעולה הנדיר עם השגריר המצרי.

בשנת 1975 שב לישראל, ומונה לראש הטקס במשרד החוץ. במסגרת תפקיד זה ניהל ביקורים רשמיים של אישים בכירים מחו"ל, ביניהם נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, ונשיא מצרים אנואר סאדאת בביקורו ההיסטורי בירושלים ב-1977. תפקידו האחרון במשרד החוץ היה שגריר ישראל בפינלנד, תפקיד בו כיהן כ-3 שנים.

נפטר ב-5 באפריל 2013  ונקבר במושבה יבנאל.